פנחס בן אלעזר וגו’ השיב את חמתי בקנאו את קנאתי
סוד פעולת הקנאות נראה לי היום, כי ישנם עבירות גדולות שלהם יצרים גדולים, אשר המונע העיקרי שעבורם אין רוב בני אדם עוברים בהם, הוא שהושרש בחינוכם כי ‘בלתי אפשרי’ לעשות אותם, כלומר ‘בני אדם נורמליים’ לא עושים אותם, או ‘בני ישראל’ לא עושים אותם’. ובכך נעשה ‘לית לך רשו’ ל’לא תוכל’ מבחינה פסיכולוגית.
אמנם האמת הוא שאין העבירות הגדולות הללו רחוקים מן היצר האנושי. לפיכך ברגע שאדם מפורסם ומוכר משלנו עושה אותם, שאי אפשר לתרץ שהוא ‘אינו משלנו’ ובכך לתחזק את הרעיון שזה ‘אינו הדבר שאנו עושים’. וכאשר הוא עושה אותם בפרהסיא, שאי שאפשר לתרץ ‘כנראה יצרו תקפו בצורה יוצאת מן הכלל אבל הוא מתבייש בכך’. אז מתערער כל היסוד המונע את רוב בני האדם מלעשות את הדבר הזה.
ועל כן, כאשר ‘איש מבני ישראל’ – אדם חשוב, המייצג את ‘שלנו’, ‘בא’, ‘ויקרב אל אחיו את המדינית’, ממש הקריב את המדינית, את האפשרית הממשית לבוא עליה, על כל הרוע התהומי שהיא מסמלת, אל כל אחיו. והוא עושה זאת ‘לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל’, בפרהסיא’. ‘והמה בוכים’, הם אבודים ואינם יודעים מה לעשות. ומשה עצמו שלימד את התורה והשריש מה עושים ומה לא, הוא אובד עצות.
במצב הזה יש צורך להחזיר את ההחרגה של המעשה הרע הקיצוני מתוך ליבות העם אל מקומו, ויקם פנחס ויקח רמח בידו, וכאשר הרג את האיש מבני ישראל, אז בזה המעשה הקיצוני הוא מחזיר את התחושה שאכן נעשה כאן חריגה קיצונית, והנה העובר והעוברת כבר אינם הם נרצחים. והיינו ‘השיב את חמתי’. כי ‘יצא הקצף’ הוא התערערות הסדר, שכן ‘כל הכועס חכמתו מסתלקת ממנו’. והתפשטות כעס השם בישראל אינו שהשם כועס יתעלה מזה, אלא שהסדר שהוא השרה על ישראל דרך תורת משה שהוא הנקרא ‘לרצונו’, שהוא מרוצה בנו, הלך והתפשט במקומו כעס ובלבול. ופנחס במעשה שהוא עצמו גם מתוך כעס, שהרי קנאה הוא עוד מילה לכעס, ועשה מעשה של כעס קיצוני, בכך השיב את החמה הכללית וכבר אין כל ישראל מבולבלים כאילו אפשר לעשות דבר כזה.
ועל כן מוכרח שיהיה המעשה הזה מתוך כעס ולא שיביאו את העובר לבית דין וידונו אותו משה וכל העדה. כי כל שאלה הבאה בפני בית דין, משמע שדבר זה אפשרי. אפשרי שימות אדם בלא בנים ויבואו בנותיו לפני משה וידרשו נחלה, זה חלק מן הסדר הנורמלי למרות שאינו הסדר הכי ‘לכתחילה’. אבל אנחנו צריכים שהמעשה מן הסוג הזה ייחשב בכלל לא מן הסדר, אף לא דנים עליו בבית הדין, כביכול אפילו הילד הקטן מתכעס כל כך עד שהוא הורג מיד את העובר על זה.
וראה כמה חכמה סידור המעשה בתורה, שאינו מספר לנו את שם איש ישראל עד שהוכה. כי אם היינו שומעים את שמו בשעה שהוא עושה את המעשה, כבר היה בידינו דוגמא של נשיא בית אב לשמעוני מקרב את המדינית. אבל סופר בסתם, שזה באמת לא דבר שראוי לעלות בשם, ‘איש מבני ישראל’, אבל התורה בסיפורה רוצה שנזכור אותו רק בסופו, הוא איש ישראל שהוכה על כך ושמו זמרי בן סלוא.
ויש בזה עומק אחר שאין ראוי לספר, והוא שנפש הקנאי הוא מן הסוג הזה שבאמת הוא תמיד נמצא במודעות שכל המעשים האסורים הקיצוניים אפשריים. ועל כן הוא נוהג בקיצוניות של הקפדה והתרחקות מכל נדנוד חטא ויצר, כי רוב בני אדם מוגנים על ידי שהחטאים החמורים רחוקים מדעתם והם בטוחים שלא יעברו בהם ובאמת לא יעברו. אבל הקנאי יש לו דעת יתירה והוא מרגיש שהוא קרוב מאד לכל חטא הכי קיצוני, ועל כן הוא מתרחק מאד. והוא באמת לא ‘הזדעזע’ בראותו את מעשה זמרי, ולכן לא איבד את שיווי משקלו כמו משה וכל העדה, וידע מה לעשות.