סוד שמחה של מצוה במשנת הרמב"ם

תוכן עניינים

סיום הלכות בסודות המצוות

כידוע דרכו של הרמב"ם לסיים הלכות רבות בענייני אגדה הנוגעים לעניין ההלכה והמקרבים את ההלכה אל טעמה ואל דרך עבודת האמת. [בכך הוא נמשך אחר רבי יהודה הנשיא שנהג ככה במשנה]. תמיד יש לדייק בסדרו של הרמב"ם כי דרכו להתחיל בכלל ההלכה ומשם לפרט את פרטי דיניו ושוב לסיים בכלל הרעיון אשר הלכה זו מובילה אליו, ואין לקרוא את הלכות הסיום לעולם כהלכות פרטיות אלא כרעיונות כלליים מובילים לסוד העבודה.

בסיום הלכות סוכה ולולב (פרק ח' הלכה יב ואילך) כתב הרמב"ם על השמחה היתירה שהיתה במקדש בחג הסוכות, ומזה עבר אל השמחה בעבודת ה' בכללות. כבר העירו כל מפרשיו שהרמב"ם מפקיע את השמחה הזו מהיותה שמחה פרטית במצוות ניסוך המים כפשט המשנה אל שמחת חג כללית. ובכך הרחיב שמחה זו הרחבה אחת משמחה במצווה אחת אל שמחת החג שעניינה כללי. שוב בהלכה ט"ו הוא מפקיע זאת עוד יותר וכותב על השמחה הכללית במצוות ועבודת ה'. ולפי נוסח מכון משנה תורה ההלכה מתחילה 'שהשמחה', כלומר שהלכה זו היא נתינת טעם לכל הרחבת השמחה בחג הסוכות שכל זה לפי שהשמחה במצוות ועבודת ה' דבר גדול הוא.

מה ענין השמחה הזו? כמו בהרבה דברים אפשר ללמוד הרבה ממילים כפולות שהרמב"ם מכניס לתאר את הענין. והרי התחלת ההלכה "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן"  לא היה לו די לומר שזו שמחת קיום המצוות, אלא הוסיף גם 'ובאהבת האל שציוה בהם'. כמו בהרבה מקומות הדבר הנוסף ברמב"ם הוא הכוונה העיקרית. אהבת האל שציווה בהם כבר לימודני הרמב"ם פעמים רבות שאינו אלא הלימוד השכלי המביא לידי הכרת האל כפי האפשר, שזוהי פירושו למצוות אהבת האל. וכך כתב בהמשך לשונו "וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו הוא הגדול המכובד העובד מאהבה". הרי לנו כי הרמב"ם מזהה את העבודה בשמחה עם העבודה מאהבה, שאינו אלא עשיית המצוות לשמם והיינו באהבת השגת האל ולא לשם דבר אחר, וכדבריו סוף הלכות תשובה ובפיה"מ חלק.

שמחת המצוות הוא העבודה מאהבה

המגיד משנה [שהוא מפרש טוב מאד של הרמב"ם על דעתו של הרמב"ם עצמו יותר מכל שאר המפרשים שנדפסו על הדף והבין גם את הפילוסופיה שלו, וביאוריו לסדרי פרקיו של הרמב"ם ומבנה הלכותיו מאירות עינים ואין להם מתחרה בכל המפרשים המסורתיים על הרמב"ם]. עמד על כל זה נכון מאד וכתב וז"ל:

"דברי רבינו מבוארים בכ"מ בגמרא ובבמה מדליקין (שבת ל':) אמרו ושבחתי אני את השמחה זו שמחה של מצוה. ועיקר הדבר הוא שאין ראוי לו לאדם לעשות המצות מצד שהן חובה עליו והוא מוכרח ואנוס בעשייתן אלא חייב לעשותן והוא שמח בעשייתן ויעשה הטוב מצד שהוא טוב ויבחר באמת מצד שהוא אמת ויקל בעיניו טרחן ויבין כי לכך נוצר לשמש את קונו וכשהוא עושה מה שנברא בשבילו ישמח ויגיל לפי ששמחת שאר דברים תלוים בדברים בטלים שאינן קיימים אבל השמחה בעשיית המצות ובלמידת התורה והחכמה היא השמחה האמיתית. וזהו ששלמה בדרכי מוסרו שבח שמחת החכמה ואמר בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני:"

המגיד משנה מסביר ששמחה במצות משמעותו הזדהות עם השגת טעם עשייתם. כי העובד מאהבה הוא המבין את טעמם ואינו עושה את המצוות מתוך קבלת עול בטורח אלא מתוך הזדהות ושמחה. דברים הללו מכוונים לדברי הרמב"ם בשמונה פרקים המשבח את החסיד על השולט ביצרו כי החסיד הוא אשר השיג בנפשו את מעלות השלימות ועושה אותם מפני הכרתו שהם טובים, ולא בכפיית יצרו בלבד. מובן ממילא כי החסיד הזה הוא שמח בעבודתו ומצוותיו ואינם עליו לטורח אלא כאדם העושה את האהוב עליו, ואילו מי שעדיין צריך לכפות את יצרו ולא הגיע להשגת האמת הוא העושה שלא לשמה ואינו עושה את המצוות מתוך שמחה.

השמחה הוא תענוג ההשגה שהוא שכר העולם הבא

וכאן טמון דבר גדול כי אריסטו בספר האתיקה העמיד את המידה הטובה על בקשת השמחה והאושר, וחיפש מהו הדבר הגורם לאדם שמחה והוא המידה הטובה. הרמב"ם אשר העתיק את עיקר המוסר מן האתיקה הזאת לא העתיק ממנה את שורשה שהוא השמחה והאושר. אבל בשיטתו של הרמב"ם מטרת המוסר האחרונה להגיע אל חיי העולם הבא שהוא ודאי שמחת הנפש בהשגת השלימות. ונמצא גם אצל הרמב"ם כוונת המידה הטובה הוא השמחה אלא ששמחה זו הוא בעצם השגת האל שהוא מקושר בהכרח עם השמחה והתענוג בזה.

ובמשנת הרמב"ם השמחה וההשגה הם עניינים כמעט בלתי ניתנים לפירוד, וכלשונו במו"נ ח"ב פכ"ט "כי האמונה באלוה והשמחה באמונה ההיא הם שני ענינים, אי אפשר שיסורו ולא ישתנו לעולם מכל מי שהיו". וזהו גם פירושו למאמר צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה מחבר את תענוג ושמחת ההשגה עם ההשגה עצמה.

לפי פירוש זה באמת אין השמחה יכולה להיות מצוה כי המצוה הוא הדעת והשמחה הוא כמעט כמו שכר מצוות הדעת שאינו ניתן לפירוד מן הדעת עצמו. וזה בשונה משיטות אחרות שיפרידו בין המעשה והשכר יותר בראותם בזה ענין רצוני גם באדם וגם בסדר המציאות, ולכן לפי הרמב"ם מובן שלא הוציא פסוק תחת אשר לא עבדת את ה"א בשמחה מדי פשוטה שהשמחה בפסוק זה שכר ולא עבודה, כי באמת שכר העבודה הוא העבודה, ומה שיש בשמחה זו פירוש גשמי אינו אלא לעזר העבודה וכאשר פירש בפיה"מ חלק והלכות תשובה. [ראה הרחבת הביאור בזה כאן]

ואילו לשיטות אחרות שהאדם יכול לבחור אם להתענג ולשמוח במצוות ממילא גם השכר שהוא השמחה והתענוג הם עניינים נפרדים, וזה שיטת הרב חסדאי שלדעתו אדרבה אין בחירה על מעשה הדעת כי הדעת כפוי תמיד אבל יש בחירה רצונית על השמחה והתענוג בו ולכן לדעתו אכן עיקר המצוה המבוטא במועדים הוא השמחה ולא הדעת, ומעין שיטתו נמשכים המקובלים והחסידים העושים את השמחה עבודה בפני עצמה ולא נלווית אל ההשגה.

שמחת בית השואבה לאליטה

בכך מובן מה שהדגיש הרמב"ם בהלכה יד שלא היו עושים שמחה זו עמי הארץ ומי שירצה אלא גדולי החכמים חסידים ואנשי מעשה. ואכן דברים אלה עולים מתוך המשנה והגמרא אבל לא נאמרה שם בלשון שלילה שלא היו שמחים העם כולו אלא אדרבה משמעות המשנה הוא ההדגשה שאפילו החכמים והחסידים היו שמחים, וכאשר גם הרמב"ם הדגיש שלא יחשיב אדם את גופו בענייני שמחה זו. ואילו הרמב"ם הפך זאת גם לשלילה של ההמון.

אבל דבר זה מתאים מאד לשיטת הרמב"ם בכללות כי העבודה בדעת לשמה שהוא העבודה בשמחה בהכרח אינה אפשרית להמון עם אלא לחכמים וחסידים, ואילו ההמון למה יבואו לראות ולשמוע ומתוך שלא לשמה יבואו לשמה.