דברים פרק כט – ל

תוכן עניינים

תחילת נצבים הוא המשך הפרשה בסוף כי תבוא בתחילת פרק כט, ומסדר הפרקים כיוון כאן יותר טוב לפי הענין ממסדר הפרשיות. (ודעת הפרשה כנראה כדברי רש"י ממדרש אגדה).

יש כאן תפנית חשובה מאד בספר דברים, כי מפסוק א – ג בפרשת דברים שהוא הכותרת "אלה הדברים אשר דיבר משה וגו', הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר:". ועד סוף פרק כח, הם הכל רצף אחד הדברים אשר דיבר משה. וכולם כתובים בקולו של משה בגוף ראשון (להוציא כמה מילים חריגים כמו 'ונתתי עשב', 'אשר עזבתני, וגם הם התלבשות קול ה' במשה ולא נתק בסדר דברים מפי משה, עי' רמב"ן בפרשתנו לא, כג) ואילו מכאן חוזרת התורה לסדרה הרגיל לכתוב את הדברים בגוף שלישי אובייקטיבי, 'ויקרא משה'. [האמת שכבר בפרק כז יש הפסקה כזו 'ויצו משה וזקני העם, כדלהלן', ועכ"פ עיקר דרשתו של משה מסתיימת בסיום התוכחה]

ואם כן עיקר ספר משנה תורה מסתיים בסוף פרק כ"ח, ויש בו פסוק סיום "אלה דברי הברית וגו'" ולפי מבט זה הולך על כלל הספר. וכל הפרשיות שלאחריה אפשר לראותם כרפקלקסיה על אותו הספר, להסביר לשם מה נצרך ספר ברית נוסף על ספר ברית חורב, ולהזהיר על זכרון התורה ועל העתיד שיש בו חשש שכחת התורה. ובכל מקום שכתוב כאן 'ספר התורה הזה', 'המצוה הזאת', 'התורה הזאת', הוא מדבר על פרקים א – כח. (ועי' רמב"ן לא, כד שנדחק מאד לבלבל את הכתובים מרצונו לקיים את כתיבת התורה כולה מבראשית ועד לעיני כל ישראל בידי משה לפי הכתובים וצ"ע)

אחרי שדיבר משה את כל הדברים האלה אל כל ישראל, קרא אותם שוב והודיע להם טעם החזרה הזאת כי לא נתן ה' להם לב לדעת וגו' עד היום הזה.  קריאה זו הוא התחלת כל דרשה שיש לקבץ את העם שישמעו, וכמותה נאמרה בתחילת פרק ה' ששם התחלת עיקר הדרשה של התורה ופתח להם שמע ישראל וגו'. ולפי פשוטו כבר אמרנו שלא היו כל הדרשות האלה ביום אחד או בפעם אחת אלא במשך כמה ימים, ולפעמים היו חלקם הולכים והיה מדבר עם הכהנים בלבד, ובמקומות החשובים או בימים החדשים היה קורא שוב ואומר שמע ישראל. ובשעת מסירת כל המצוות הפרטיות אולי לא היו כולם שם. ובסיומו כאשר רצה לקיים את הברית והאלה עליהם נאמר "ויצו משה וזקני ישראל את העם לאמר", קיבץ את הזקנים וקרא איתם לצוות על העם. שעל ידם יצווה על העתיד שיקימו את האבנים בעבר הירדן אחר מיתת משה. "וידבר משה והכהנים הלוים אל העם לאמר הסכת ושמע ישראל היום הזה וגו'"

כל פרק כ"ט ופרק ל' הם דברי סיום והבהרה על התורה שקדמה להם. ובו כמה פרשיות מסבירים עניינים השייכים לזה. ראשונה כט, א – ח מבאר את טעם חזרת הברית.

תחילת פרשת נצבים מזהיר שלא יאמר פרט אחד או משפחה או שבט מישראל שהם יכולים להוציא את עצמם מן הכלל ולפטור את עצמם מן הברית. ולכן התחיל 'אתם נצבים היום כולכם וגו'. כלומר כל אחד ואחד מכם נמצא פה, והיה לזה קיבוץ מיוחד, ומנה ופירט כל הסוגים האפשריים שכל אחד מהם פה וכולם כאחד אומרים אמן על האלה והשבועה. ואם יש שורש פורה ראש ולענה המתברך בלבבו כי הוא פטור מכך, שידע כי לא יאבה ה' סלוח לו. סליחה זו אין עניינה סליחה על חטאו אלא סליחה על הברית, כי זה עיקר משמעות סליחה בתורה לסלוח על התחייבות, כמו וה' יסלח לה של פרשת נדרים שעניינו שה' יוותר על התחייבותה אליו בנדר. וכן בעיקר פרשיית הסליחה על חטא העגל בכי תשא נאמר מיד הנה אנכי כורת ברית, כלומר ה' סלח למשה וביטל את הברית הראשונה וכרת לו ברית חדש. ואילו השורש הזה לא יוותר ה' לו על הברית אלא יקיים את כל אלות הברית.

ונמצא זו פרשה חשובה שהוא היחידה בתורה כולה שמזהירה על הברית הפרטית שבה, ואילו כל שאר השכר ועונש שבתורה על הכלל הם, ולפיכך היה הפרט הזה מתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לו כי לא יתחשב בתוך הכלל הטוב. ואמנם גם פרשה זו נראית בסופה מתייחסת למשפחה או שבט ולא לאיש ממש. והמשכה הוא ואמר הדור האחרון וגו'. וכבר שמו לב המפרשים שנראה שחלק זה על הכלל מדבר. ולפי הפשט נראה שהוא מתכוון לעשרת השבטים, שכן כל הפרשה משמע שמדברת בארץ ישראל ומדבר על חלקם שנשלכו לארץ אחרת. ועליהם מתאים לשון ספות הרווה את הצמאה כמפורסם בדברי הנביאים שהתלוננו על התאוותנות של עשרת השבטים. והנכרי אשר יבוא מארץ רחוקה הוא הגוי שישא על הכלל כולו מרחוק בהמשך הזמן, והוא ישאל מה קרה לשבטי ישראל ויענו לו על אשר עזבו את ברית ה' וגו'. והדור האחרון היינו אנשי בית שני או סוף בית ראשון שלא חזרו איתם עשרת השבטים והם יאמרו זאת. והכתוב מסיים הנסתרות לה"א וגו' כלומר אולי יש בזה עוד נסתרות אך הנגלות לנו ולבנינו הוא שצריך לקיים את התורה הזאת.

פרשה שלאחריה והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה, כבר מדבר על כלל ישראל בהמשך ההיסטוריה שעבר עליהם הברכה והקללה לפי הסדר הזה, ובהיותם בגוים ישימו לב לכך וישובו. רמב"ן רצה למצוא בכך רמז על העתיד אחר הגלות האחרון אך כבר בגלות ראשון התקיים כל זה גם כן וענין מילת ערלת הלב ולב הבנים הוא רומז לביטול יצרא דעבודה זרה בתחילת בית שני ויש לתלות את זה במעשי ה' ולא במעשי בני אדם. וממילא כיון שהוא מה' יהיו מובטחים גם לזרעם ולא ישובו לחטוא עוד בעבודה זרה.

פרשת כי המצוה הזאת וגו' כי קרוב אליך קצרה וראיתי מי שייחס אותה להמשך פרשת הנסתרות וגו'. זה חלק מן המגמה של התורה וספר דברים בפרט לשקיפות בהבטחות שלה. התורה כתובה על האבנים לעיני הכל. וכמה פעמים אומר 'אתם ראיתם'. על מינוי יהושע כתב 'לעיני כל ישראל, וכן סיים שכל מה שעשה משה היה 'לעיני כל ישראל. כך הוא אומר אל תחפשו סיבות בשמים ומעבר לים, התורה פשוטה וברורה קרוב אליך מאד בפיך ובלבבך. זה הביטוי החריף ביותר בתורה להרחקת הסיבות הרחוקות והדגשת היות התורה אפשרית ומצויה לכל.

פרשה אחרונה בסדרה זו "ראה נתתי לפניך את החיים וגו העדתי בכם את השמים וגו'" הוא חתימת הענין הזה כולו, לעומת שהתחיל בו 'ראה אנכי נותן לפניכם', סיים 'ראה נתתי לפניכם'. וכתב הרמב"ן 'והנה הוא כמחתים את העדים בסוף השטר".