דברים פרק לא

תוכן עניינים

וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל – הדברים האלה נראה לי כמעט תמיד במקרא הולך על הדברים שלמעלה ולא על הדברים שלמטה ולפיכך כוונת הפסוק לומר שמשה אכן הלך ודיבר את כל האמור למעלה על כל ישראל, לחזק את הענין לפי שיש בהם דברים שלא היו במעמד כל ישראל. וענין הליכה זו אינה לומר שהלך ממש אלא שאכן קיים, כמו שאומרים תלך כבר ותעשה את זה.

והוסיף אחר הדברים האלה עוד דברים שעיקרם מינוי יהושע. דרשה זו היא כמו קיצור הדרשה הגדולה הראשונה שלו בספר דברים וכבר נאמר שם יהושע בן נון העומד לפניך הוא יבוא שמה וגו', וצו את יהושע וגו'. וכאן חזר על זה בקצרה לכל ישראל גם למי שלא שמע בדרשה הראשונה. ולפיכך גוף הודעה זו למנות את יהושע הוא בכלל וילך שהולך על הדברים שלמעלה בתחילת הספר. ומינוי יהושע בציווי ה' כבר נאמר בפרשת פנחס ושם שהתפלל משה על זה. ולא הזכיר זאת כאן. ועכ"פ הוא חזרת הדבר בשעת מעשה. ומעורב בתוך הפרשה של מינוי יהושע הדיבור על הדאגה לשמירת התורה בהעדר משה, שהם ענין אחד כי יהושע הוא ההצלה לענין זה.

וכמה אופנים הם של הבטחת התורה אחרי מיתת משה, אחד מינוי יהושע, השני ההודעה על כך גופא (שהוא גם הכתוב בשירת האזינו דלהלן) שיש בה לחזק את הנמצא בדור האחרון לומר כבר דיבר משה על כך וכבר הבטיח את הדרך לצאת מזה. שלישית הוא כתיבת התורה להיות לעד במה שהיא כתובה בספר. רביעית הוא חזרת השירה בעל פה, וכבר ביארנו שני דרכים אלה של זכירת הטקסט.

וכאשר סיים לכתוב את התורה  היה צריך להבטיח גם את קריאתה בציבור, שאחרת הרי תורה מונחת בקרן זווית ואין בה תועלת כלל, וכמו שהיה בתקופה עד שמצאו ספר תורה בהיכל שהיה הספר שם אבל לא היה מכירה שלא קראו בה בציבור ולא קיימוה. וקבע את זה לזמן הקיבוץ הכי גדול, מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות בבא כל ישראל. אע"פ שנצטווינו לעלות לרגל שלש פעמים בשנה, לא היו כולם באים ג"פ בשנה מן ההכרח, וככל הפטורים ששנינו במסכת חגיגה. ועיקר קביעת ג"פ בשנה הוא שאז מתקיים המצוה. אבל בפועל העליה הגדולה ביותר היה בחג הסוכות. שהוא זמן האסיף שכבר נגמרה כל מלאכת השדה ואין מי שצריך להתאחר. וביותר בשנת השמיטה שאין מלאכה כלל (בין יהיה כפי פשוטו בשמיטה עצמו בין יהיה בשנה שאחריה כפי חז"ל), ואז תקרא את התורה נגד כל ישראל באזניהם. וכמעשה הזה עשה עזרא ממש בעלייתו, ואע"פ שהיה בתחילת החדש ולא בראש השנה הרי הכל ענין אחד כי כבר היו מקדימים לעלות מראש השנה כפי שרואים שם ואצל אלקנה.

בפסוק יד ציוי ה' ליהושע, וגוף הציווי אינו אלא בפסוק כ"ג, והבדיל בדיבור למשה וקם העם הזה וזנה וגו'. ועי' זוהר שדרש על זה ודבריו מתאימים לפי' אב"ע שואצונו הוא הדברים האלה עצמם על ידי משה. והדברים שקולים קצת שהרי נאמר באמת למעלה מה' למשה שיצו את יהושע ואיפה ציוה אותו. וצל"ע עוד.

ומ"ש ואמר על כי אין אלהי בקרבי אינו ענין תשובה כפי שחשבו אבל עניינו הוא פשוט לומר שיסבלו כי לא יהיה בקרבם והתבטא בלשון אמר, בדיוק כמו ש'ואמר הדור האחרון' וגו אינו ענין תשובה אלא ענין שידעו הם בעצמם כי בחטאם באה זאת. והאמת שזו גם פשט הוידוי הנאמר בפרשת בחקותי ולפיכך גם שם לא תלה את הרחמים בוידוי. והאמת שגם מצות הוידוי אינו מצות התשובה אלא לומר כי אתה צדיק על כל הבא עלינו. והתשובה ענין לעצמו ולפיכך צדק רמב"ן שאין ללמוד מצוות תשובה ממצוות הוידוי על הקורבן או הוידוי הכללי בפרשת בחקותי ויש למצוא אותה בפסוקי ושבת וגו'. ואעפ"כ הרי גם מצוות הוידוי של חז"ל זוהי משמעותו.

השירה הושמה בפי יהושע ובפי ישראל, וגם משה כתב אותה ולימד אותה לישראל בעל פה. ואתם כתבו לכם פירשו על משה ויהושע אבל לא כן היה אלא ויכתב משה ולפיכך אמר הדרשה שזו מצוות כתיבת השירה לדורות, וגם צדק שאין הכוונה על השירה לבדה כי השירה עיקרה על פה, אבל אולי נצרפה לתורה וכתבה משה בו גם כן, ולכן נכון הוא שהמצוה הזאת הוא כתיבת הספר עצמו. אך לפי הפשט אין צריך כ"כ למצות כתיבת ספר תורה כי זה תפקיד הכהנים הלוים לשמור וללמד את התורה ובוודאי יעתיקו אותה כאשר יצטרכו. ולא היה לכל אחד ספר תורה אלא אחד בעזרה ורז"ל הוסיפו כאן עוד י"ב ספרי תורה ולפי זה לא היה צריך לעלות לרגל לשמוע את התורה ולא כן כתיב במצוות הקהל ובמצות מעשר שני. וצל"ע עוד.