ברית חורב וברית ערבות מואב

תוכן עניינים

כבר הפסוק עצמו מעיד על כך שהברית הנכרת בפרשיות כי תבוא – נצבים הוא חזרה של הברית בחורב, ככתוב בסיום הקללות אלה דברי הברית.. מלבד הברית אשר כרת איתם בחורב. וכל הפרשה שלאחריה (פרק כט א – ח) הם דברי ביאור למה נצרכה החזרה הזאת, לפי שאע"פ שאתם ראיתם כבר אז לא נתן ה' לכם לב לדעת וגו' עד היום הזה. ובמשך הזמן הזה נוסף להם גם לימוד התורה שבמדבר וגם ניסי המדבר שהם הביאו את ליבם לכך שהיום יכרתו ברית יותר טובה.
כל המפרשים משום מה הניחו שברית חורב הוא ברכות וקללות שבסוף ספר ויקרא, והשוו רבות ביניהם. וכך מפרש רש"י מלבד הברית וגו' על פרשת בחקותי. אך כאשר עיינתי לא מצאתי דבר זה מכוון, כי פרשת בחקותי אינו קורא לברכות וקללות שלו ברית, ומסתיים אלה החקים והמשפטים ולא אלה דברי הברית כבפרשת כי תבא. ואמנם הוא מזכיר את הקמת הברית וכריתת הברית, ברית האבות הראשונים וברית יציאת מצרים, אבל אינו בעצמו פרשה של כריתת ברית לפי דברי עצמו.
ואילו כאשר השוויתי את כריתת הברית הזאת אל הברית שכרת משה עם ישראל בספר שמות, מצאתי שבוודאי כוונתו בברית שכרת בחורב על אותו הברית, שממש באותו הדגם ובאותם הלשונות חזר כאן משה וכרת את הברית השני. (ופרשת בחקותי י"ל שכמו כל תורת כהנים הוא הרחבת ביאור התורה שניתנה בספר שמות ולכן הוא חוקים ומשפטים ותורות אבל לא מעשה הברית, וכדברי ר' ישמעאל קיבא שכלליה בסיני ופרטיה באהל מועד. אך סיום ויקרא נראה לפי הפשט חוזר דווקא לסיני עצמו אבל זה כי הוא ביאור הברית של סיני, ולא שהוא כריתת הברית)
ואעיד על זה עדים. קודם כל יש להבין את הקשר כל הפרשיות האלה. שאין הברכות וקללות שבפרשה תנאי של שכר ועונש בלבד (כפי שאולי יש פסוקים המדברים על זה), אבל הקללות הם בעצמם ענין של קבלת הברית. שכך הוא סדר הדברים במשנה תורה. עד פרשת ראה הם דברי מוסר והקדמה של משה. ובפרשת ראה אמר שיתחיל לתת לפניהם את הברית. ותחילה סידר את כל משפטי התורה שהם תנאי הברית, והוא מפרשת ראה ועד כי תבא. ושוב סידר את מעמד כריתת הברית עצמו שיהיה בר עיבל בארורים ובהקמת מצבה ובקרבנות. הקללות הרבות אין לקרוא אותם אלא כחלק מהאקט של קבלת הברית, שכך הוא דרך הקבלה החזקה ככתוב 'באלה ובשבועה', שהמקבל משהו על עצמו אומר אקולל אם לא אעשה כך וכך. וככל שהוא מרבה בקללות שיבואו על עצמו אם לא יקיים כך הוא מחריף את קבלת הברית.
והנה כל זה הוא ממש הסדר המבואר בפרשיות יתרו משפטים. שמשה רבינו ירד מן ההר ומסר את דברי ה'. ותחילתם 'אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים'. ושוב אחר מעמד התורה 'אתם ראיתם כי מן השמים דיברתי עמכם'. וממש על זה 'אתם ראיתם' האלה חזר משה במשנה תורה, 'בתחילת קבלת הברית 'אתם ראיתם את כל אשר עשה ה' לעיניכם במצרים'.
ומה אמר ה' בשלב של הצעת הברית בפרשת יתרו. 'ועתה אם שמע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש'. באותו שלב היה זה הצעה בלבד ואת זה קיבלו ישראל ואמרו כל אשר דיבר ה' נעשה. והנה ממש זה חוזר משה לישראל בתחילת כי תבוא ואומר 'את ה' האמרת היום להיות לך לאלהים וגו'. וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה כאשר דבר לך וגו'. ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה לתהלה ולשם ולתפארת ולהיותך עם קדוש לה' אלהיך כאשר דבר'. הם ממש אותם הפסוקים (וצ"ע שרש"י מפרש עם קדוש כאשר דיבר בפרשת קדושים והלא זה מפורש באותו הפסוק בפרשת יתרו שתהיו לי גוי קדוש). ומשה אומר בפעם הזאת אין צורך להצעה וקבלה כי 'האמרת היום', כלומר כבר קיבלתם על עצמכם היום את התנאי. וזה ענין האמרת והאמירך איך שלא יהיה הפירוש המילולי.
ומה עשה משה אחר כך, (בדילוג על מעמד הר סיני עצמו שעכ"פ אינו מעמד הברית אלא היראות ה' וכן ביארו משה בפרשת ואתחנן ולא אצל הברית, ואין מוקדם ומאוחר בפרשיות יתרו משפטים ועכ"פ אלה הם הרכיבים הקיימים בלי לדייק בסדר) פירש להם את כל משפטי התורה, שהם ואלה המשפטים עד הנה אנכי שולח מלאך, כפי שעשה בספר דברים, והזהיר אותם במיוחד (סוף יתרו) כיצד יבנו מזבח אבנים שלימות. המזבח הזה הוא וודאי המזבח שעליו ועל ידו כרתו ברית, כמסופר בפרשת ואל משה אמר.
ובנו בפרשת משפטים ליד המזבח שתים עשרה מצבה לשתים עשרה שבטי ישראל. הנה ככה ממש ציוה משה לעשות בכניסה לארץ להקים שתים עשרה אבנים (כמפורט בספר יהושע) שהם הם כשתים עשרה מצבה של ספר שמות (ואמנם בספר דברים התחדש איסור מצבה ולכן לא נקראו כך).
ועל האבנים האלה ציוה משה לכתוב את משנה התורה – שהוא לפי הפשט אותו התורה שחזר להם מפרשת ראה ועד כי תבא (ובחינם נדחקו כל המפרשים איך יש מקום וכו' עי' רמב"ן). וכך עשה יהושע. והנה כתיבה זו של התורה על האבנים לא מסופרת בשמות, אבל כן מפורש בו שכתב משה את כל דברי ה' והוא ספר הברית, ואולי גם שם נכתב על האבנים ועכ"פ עניינם אחד.
וענין הכתיבה הזו של התורה על האבנים יש להתבונן בה. כי הוא הרחבה של האבנים שבהם כתב ה' את עשרת הדברות והם הלוחות. ולפי הנראה שהלוחות נועדו להיות מוסתרים בארון, ככתוב בספר שמות ובספר דברים, ולכן אינם מספיקים לכריתת הברית שצריכה לתנאים פומביים. ויש ענין חשוב בתורה שתהיה פומבית ומפורסמת לכל ולא יהיו בה תנאים סודיים. ולכן הרחיב משה וכתב על אבנים 'גדולות' – לא קטנות כמו הלוחות. את שאר פירוט משפטי התורה שהם כמו הרחבה של עשרת הדברים שכתב ה', ואלה האבנים הושמו במקום פומבי למען ילמדו הכל.(וזה הענין של הלימוד הפומבי הודגש מאד בספר דברים עד שכמעט לדעתו אין עולים לרגל אלא לראות ולשמוע את התורה, שכך הם אבנים אלה באמת ליד המזבח). וכתב רמב"ן בפסוק ברוך אשר יקים ממדרש שהוא מצוה להראות את כתב התורה לקהל אחר קריאתה ועל זה אנו עושים הגבהה וזה נראה מכוון לענין הזה. ועי' עוד הרבה בזה שישנם שלשה שלבים של כתיבת התורה לוחות אבנים וספר.
ואחר הכתיבה של התורה צריך עוד לקרוא את הברית בקול ולקבל על עצמם את הברית ואת האלות במעשה קריאה. כמו סדר של שטר לדוגמא שאנו עושים בנישואים שכותבים את התנאים והכתובה וקוראים אותם בציבור לאשר את השטר. וכך עשה משה בפרשת משפטים קרא את ספר הברית באזני העם וענו בקולם כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע (וזה ההבדל בין זה לאמירתם כל אשר דיבר ה' נעשה בפרשת יתרו ששם היה שמסכימים לכתוב את השטר ופה ענו בתוך טקס קיום הברית עצמו). וכך ציוה משה בספר דברים להעמיד את השבטים על הר גריזים והר עיבל (כמו סיני וחורב) ולקרוא בקול את האלות ויקבלו ישראל עליהם בקול ויאמרו אמן. והוסיף עוד לפרט י"ב ארורים שהם החזקת הענין הזה. (והיא עדיין תעלומה בעיני למה דווקא ארורים אלה ומה עניינם, ועי' אב"ע שהם דברים שבסתר, ועכ"פ הוא הכרזה בקול על האלה).
ושוב בנו מזבח וזרקו את דם הברית ואכלו שלמים ושמחו, כמסופר סוף משפטים, ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו. וכך ממש ציוה משה לעשות בספר דברים וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני י"י אלהיך.