חומרא דפסח וחומרא דוירוס

תוכן עניינים

שאלה

רבים שואלים מה טעם ההקפדה יתירה עד כדי מה שנראה מוגזם בענייני השמירה מן המגיפה. ויש בשאלה זו טעם כשהיא נשאלת על דרך הבן החכם בידיעת הפרטים וההשוואה אל עניינים אחרים. כי בכל שאלה של הנהגה דהיינו של הלכה ישנם בעצם שני שאלות. יש את עצם השאלה שיש לדון בה לגופה. וישנה גם שאלה נוספת אם להחמיר באופן כללי או להקל באופן כללי.

וכבר ידענו שישנה לנטייה כזאת וכפי שנקטו במשנה מקולי בית שמאי וכו', וכבר נתבאר לנו שאין זה נטיית לב בלבד אלא כמו שיש בדברי תורה דינים פרטים כך יש דינים כלליים, ולפי שבמחקר האנושי העמוק תמיד ישנם ספיקות וצדדים לאין קץ, צריך המחקר לכלל שיקבע לו את הדרך ללכת בה. וקביעת כלל זה עצמו אינו שרירותי אבל יש בו סברא גדולה. כאשר אמרו המקובלים שב"ש ממידת הגבורה וכו'. והיינו כי ב"ה סוברים שעיקר המטרה תמיד לקרב את כל הנמצאים לטוב ולפיכך נוטים להקל ולהתיר וב"ש עומדים בעיקר על ההרחקה מן הרע ולפיכך נוטים להחמיר.

ועכ"פ ישנה לנטייה כזו בעולם אם להחמיר במקום הספק או להקל, ולפיכך שאלה זו נכונה הוא על שום מה להחמיר עד הקצה האחרון בשאלה זו ולא להקל בה או ללכת בדרך הממוצע, כפי שיש לנהוג בשאלות אחרות לפי עניינם.

ולפי הכלל הזה יש לנו עוד כללים פרטיים מאלה, כמו ספק דאורייתא לחומרא, הלכה כדברי המיקל בעירוב, שבמקצועות מסוימים הכלל מראה לנו להחמיר תמיד ובאחרים להקל תמיד. ולעולם הכלל הוא ספק נפשות להקל אם כן גם זה כלל מדינא דגמרא והפוסקים שבענייני נפשות יש להחמיר בהקפדתם (והיינו להקל להתיר איסורי שבת וכו', וכל שכן שיש להחמיר על עצם שמירות ההלכה). ויש לבאר בזה לעניינו.

תשובה

א] יסוד הכל בידיעת המציאות. כי גם כל ההסברים שנבאר להלן והמקורות שנביא ידענו שאפשר לסבור סברות הפוכות ודברי תורה יוצאים לכמה טעמים. אך בקביעת חוקי ההנהגה בשמירת הגוף והנפש כבר קבעו הפוסקים שאין נסמכים בהם אף על רפואות והנהגות המובאים בגמרא (כתשובת ר' שרירא גאון המובא באוצר הגאונים, כרך י, על גיטין סח,ב, תשובה שעו, וכן פסק מהרי"ל ליקוטים סימן מ"ג, ומובא בהגהות רעק"א לשו"ע יו"ד של"ו, א, והחרימו הקדמונים על זה כמובא ביש"ש חולין פרק ח' סימן י"ב. ויש בזה פרטים שנחלקו רבוותא אם לחומרא חוששים אף לענייני סכנה המובאים בגמרא, ועוד חקירות לגבי עניינים שיש בהם הלכה ולא רפואה בלבד. אבל בעיקר היסוד הכל מסכימים.) ובכל עניינים התלויים ברפואה סומכים בזה על קביעת הרופאים אף לענייני דחיית שבת ויום הכיפורים (וכבר ציינו המ"מ לכך).

והנה מציאות הדברים כפי שהיא כעת גורמת לנו להחמיר ביותר ואף לחשוש הרבה שאין דעות הרופאים והנהגות המדינות מחמירים מספיק להצלת נפשת. כי כמו בכל סוגיה ישנם במציאות זו דברים ידועים ודברים בלתי ידועים. וישנם דברים שעוסקים בהם החכמים כעת לחקור ולברר את פרטי המציאות ומקווים אנחנו שיתבהרו בקרוב. אבל בכללות המציאות ישנם דברים וודאיים, והוא שמחלה זו מסוכנת, ושהיא עוברת בהדבקה מאדם לאדם. ולפי שמדובר בסכנת חיים (וכבר נתבאר דהיינו אף אם אחד מאלף ימות הרי זה נחשב פיקוח נפש במבט ציבורי וודאי, גם אם לפעמים יותר לאדם יחיד להכניס עצמו לסכנה של אחד מאלף לצורך), הרי עלינו לנקוט בהחמרה בכל ספק של העברת הוירוס מאדם לאדם עד שיתברר לנו בוודאות שאין אופן זה מסכן. כי אין ספק מוציא מידי וודאי כל שכן בפיקוח נפש, ומה שוודאי הוא שהמחלה עוברת אפילו במשהו, אם כן יש להתרחק מכל חשש ספק שאפשר לנו לצייר שיהיה אפשרות של הדבקה כזאת, עד שיצא הספק מליבנו ויתברר לנו בוודאי שאופן מסוים אין בו חשש.

ויש לדעת שמצב הידע כיום הוא שאין וודאות כזאת להיתירא לגבי שום ספק. ואף כללי הזהירות שנקבעו על ידי הרשויות בכל מקום ומקום לפי דעתם ושיש בהם גם צד היתר אינם אלא מהשערת ליבם מעורבת בתקוה לטוב, מאחר ואינם רוצים להטיל על הציבור יותר מדאי. אבל עוד אין אנו יודעים אם מידות אלה מספיקים כלל. ומה שוודאי הוא רק שלו יצוייר והיו מטילים סגר מוחלט שלא יגע אדם אחד בחבירו כלל, היו מצילים נפשות רבות. ומה שבינתיים עושים חוקים שאינם מגיעים לידי כך אינו אלא לפי השערות שעוד לא נבדקו כלל במציאות וחשבונות של ריווח והפסד אקונומיים חברתיים ופוליטיים. ולפיכך לפי השכל ולפי התורה יש להחמיר הרבה יותר ממה שהם מגדירים ולהתרחק עד הקצה האחרון מכל מגע אדם.

ב] ולעניין הלכה. כבר הבאנו את הכלל ספק נפשות להקל. ודין הנפסק בשו"ע או"ח תרי"ח שאפילו רופא אחד אומר צריך לאכול ורופא אחר אומר אינו צריך מאכילים אותו. והסכמת הפוסקים שם שאין הולכים בזה אף אחר הרוב ואפילו מיעוט רופאים הבקיאים פחות אומרים אינו צריך מאכילים את החולה. וכבר האריכו בכ"ז לדין ספק פיקוח נפש ודין פיקו"נ בחשש אף למיעוטא דמיעוטא.

וקרוב יותר לעניין מעשה, יש לדעת דבכל מה שהאריכו חכמי זמננו על הליכה בענייני טבע המציאות אחר חז"ל, הנה ברוב החקירות, ואולי בכולם. נמצאים חז"ל חוששים לחששות יותר רחוקים מאשר רופאי זמננו ולא להיפך. דבר זה נראה כבר בחקירת הטריפות שכבר עמדו עליה ראשונים. ועיקר שאלתם אינה שישנם טריפות לפי הרפואה שלא הקפידו עליהם חז"ל אלא להיפך, שגם הרבה דברים שחז"ל אמרו עליהם שהם טריפה אין נראה כן לרופאי הזמן. וכמו כן בעניין דחיית ברית מילה לחששות שונים שנחלקו בזה פוסקי הזמן, בכולם הנה חז"ל מחמירים יותר בנפשות מאשר רופאי הזמן שאומרים שאין בזה כ"כ חשש. ועד שמתירים רוב הפוסקים מציצה בשבת ודחיית מילה מיום השמיני לפי שדעת חז"ל שיש בזה סכנה אע"פ שדעת הרופאים שאין בזה סכנה.

כן יש לראות ברוב הדברים שהזהירו חז"ל עליהם משום סכנה ושרבים עודם מקפידים עליהם. כמו גילוי משקין וכמו הרחקה בין בשר לדגים או ההקפדה על מים אחרונים. ועוד הנהגות רבות (ודע דכל הנהגות הבריאות הנזכרים בתלמוד הם דברים שאלמלא נכתבו שם לא היינו יודעים אותו, כי לא היו כותבים דברים פשוטים המובנים לכל אלא דווקא דברים שנצרך לחכמים להודיענו את סכנתם) שכולם אפשר לראות שהם חששות רחוקים מאד, ואע"פ שאפשר שנשתנו בזה הטבעים ובימיהם היו מסוכנים יותר לטעמים שונים, עדיין פשוט שלא היו מסוכנים גם בימיהם אלא באחוזים קטנים מאד, ועליהם הזהירו ביותר.

נמצינו למדים שדרך חכמים לחשוש בהנהגת הבריאות ופיקוח נפשות הרבה יותר ממה שדרך רופאי הזמן לחשוש אליהם. ולא נמצא בשום מקום לפי ידיעתי שהרופא אמר שיש ליזהר ממשהו וחכמים אמרו שאין להקפיד על זה (ומקור שיש מביאים לזה הוא בסוגיה דשומר פתאים ה' בכמה מקומות בש"ס אך גם שם ניתן לראות ברור שמדובר בסכנות רחוקות ביותר, ומה שאמרו שומר פתאים ה' משום דדשו בהו רבים והיינו ולא נראה אחד מהם שנפל לסכנה משמע שהסכנה רחוקה ביותר ועל מה שסברו חכמים דאכתי יש בזה חשש סכנה על זה אמרו שומר פתאים, וראיה ברורה לזה ממה שתלו חולה בצינים ופחים לפשיעה אע"פ שגם בזה דשו רבים אלא לפי ששם הוא סכנה יותר מוחשית חייבם ליזהר ומי שאינו נזהר הוא פושע).

ג] יותר מכך מצינו דלא זו בלבד שבאופן כללי יש להקפיד על הבריאות אף במקום ספק. אלא שבזמן מגיפה יש להקפיד על הקפדות בריאות ועל הקפדות רוחניות שאין צריך להקפיד עליהם בימים הרגילים. מקור חילוק זה במה שמבואר בגמרא (בבא קמא ס, ב, מנחות מא, א) (וכן מבואר עוד שבת י, א שיש דין תפלה מיוחד לעת צער. וכן במסכת ברכות ד, ב שמלאך המוות בשעת המגיפה באחת) שיש מציאות של 'עידן ריתחא'. לעידן ריתחא יש משמעות גשמית ורוחנית. גשמית הוא שהנגף מתפשט ומתדבק בקלות ולפיכך צריכים להתרחק ביותר, ולכן רבא הוי סתים כוי בעידן ריתחא שלא ייכנס אליו הנגף אף מהחלון. ולזה עצמו יש מובן רוחני והוא שזה נחשב שעת דין וכעס כללי. ובשעת כעס כללי גם מה שאין ראוי ליענש עליו באופן כללי אפשר שיתפסו אז בעוון זה אע"פ שבאופן כללי אין נענשים על זה. ולפיכך אמר המלאך לרב קטינא דבעידן ריתחא מענישים גם על עשה מי שאין לו בגד של ציצית.

וכך כתב רשב"ש לרמוז בפירוש מה שאמרו שם בבא קמא שבשעת מגיפה אין ללכת באמצע הדרכים שמלאך המוות מצוי שם. ואילו ברוב ימות השנה מלאך המוות מצוי דווקא בצידי הדרכים. וביאר רשב"ש שבאופן כללי יש להתנהג באופן ממוצע במידותיו ומצוותיו ובריאותו ולא לנטות לקיצוניות. אך בשעת המגיפה יש להקפיד באופן קיצוני הן על המצוות והן על הנהגות הבריאות הגופנית והנפשית. ואם כי דברים אלה רמזים הם בגמרא זו הרי הם נכונים ואמתיים לפי העולה מעצם העניין שבשעת מגיפה יש לנטות לקצה הזהירות. וייתכן שאף בפשט מימרא זו הם קשורים כי עיקר המשמעות בגמרא שבזמן מגיפה נעשה המצב הרגיל והמקום הרווח שבו הולכים בני אדם לרוב שהוא אמצע הדרכים נחלתו של מלאך המוות. ואדרבה מקומו הרגיל שהוא בצידי הדרכים מקום שאין בני אדם מצויים כ"כ נעשה למקום מחסה לבני אדם ממנו. ומזה נובע שיש להתרחק אף מפעולות נורמטיביות שבאופן רגיל מועטה בהם סכנה ולנטות אף אל דרכים שאינם נורמליים באופן כללי בכדי להתרחק מסכנת השעה.

ד] ולבאר הטעם באופן רחב יותר אפשר להביא דוגמא והסברה מן ההחמרה המיוחדת שישנה על איסור חמץ בפסח. מטו בשם הבעש"ט (ומובא באמרי פנחס) שלא סבר להקפדה על חומרות בכל ימות השנה (והיינו לאחיזתו בשיטת ב"ה שהוא לקרב לא"ס עד כמה שאפשר), מכל מקום בפסח אמר להקפיד בכל החומרות המובאות בפוסקים. ולעולם ששיטה זו מפורשת כבר בדברי הפוסקים שהעתיקו בפסח לחומרות רחוקות ביותר ואמרו ישראל קדושים הם. ויש לזה שורש בגמרא שיש להקפיד יותר על ביעור חמץ מאשר על כל האיסורים לפי שלא בדיל מיניה. וכבר בתורה עצמו שהרי אין איסור דומה לאיסור בל יראה ובל ימצא על שום איסור שבעולם אלא על חמץ בפסח.

ושורש הדברים מבואר לפי הקושיא שהקשו בזוהר על טעם איסור חמץ, שאם הטעם הוא שהחמץ רומז ליצה"ר ולסט"א, יש להיבדל ממנו בכל ימות השנה. ולפחות בימי התשובה בראש השנה ויום הכיפורים. ומה טעם שהוא אסור בפסח בלבד. (ובאמת שטעם איסור חמץ אינו מבואר בפסוקים, בשונה מטעמי כל מצוות הפסח ורוב מצוות המועדים המפורשים בפסוק, ואף בהגדה שר"ג אומר לפרש טעמי המצוות אינו מפרש טעם איסור חמץ. ויש להבין מזה שעיקר הטעם תלוי במצוות אכילת מצה. וכהא דאמרו כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה. והיינו עיקר איסור חמץ אינו אלא ענף והרחבה ממצות מצה שהוא לא לאכול לחם חמץ, אלא שיש להקפיד על מצוה זו עד הקצה האפשרי, וענין המצה כי בחפזון ולא יכלו להתמהמה, וכדלהלן).

והטעם ביארו שעיקר חומרא דחמץ בפסח אינו מצד עצם המצוה אלא מצד המקום שיצאנו משם. דהיינו לפי שפסח הוא היציאה ממצרים ומצוות המצה ואיסור החמץ הם מראים יציאה זו. אילו היינו מקפידים על המצות הללו באופן הרגיל לכל המצוות, לעולם לא היינו יוצאים ממצרים. וכענין החפזון שאילו היינו הולכים בסדר המדרגות לא היינו יוצאים ממצרים לעולם. אך היינו צריכים לעשות מעשה שלא בסדר הרגיל לפעול יציאה זו. וכמו כן לרוב שקיעתנו בחמץ (דלא בדיל מיניה) וקליפת מצרים לא היינו מצליחים להגיע אל החיים הפשוטים אם לא בהרחקה מכל משהו. (דומה מעט למ"ש הרמב"ם בהלכות דעות שאע"פ שיש לבריא ללכת בקו אמצעי החולה יש לו לנטות אל הקצה לפי דרכי הרפואות).

וציור זה הוא במציאות ממש. שהוירוס הוא משהו ופחות ממשהו. אבל בהיותו מסתובב בין בני אדם הרי אין הרחקה מופלגת שהוא הרחקה יתירה להישמר ממנה בזמן שהיא מצויה בין האנשים. ואחר תקופה מסוימת של הרחקה מופלגת זו יחזור הוירוס למקומו, ואע"פ שגם אז נצטרך להיזהר ממנו ומשאר המחלות. אז נוכל להתנהג בזה באופן ממוצע לפי הסדר הרגיל.