לבא חמא בנבואה במצרים

תוכן עניינים

ביקש יעקב אבינו לגלות את הקץ ונסתלקה הימנו שכינה (רש"י).

לבא חמא בנבואה במצרים…ולא מטא לנבואה דויחי אלא במצרים. והיא נבואה מעלייתא דלא אתנביאו דכוותה. ולא מטא להו שום אינש מן בני נביאה אלא הוא ומשה. במשה כתיב כי לא יראני האדם וחי. ביעקב כתיב ויחי יעקב. (זוהר ויחי רי"א ע"ב)

על הדברים הנוראים הללו (ועל המשך הדברים במשך כמה דפים) כתבו המדפיסים שאינם מן הזוהר. דבריהם לא ייתכנו. כתב עליהם מהרצ"א שפירא זצ"ל כי מאחר ויש בדברים הללו גילוי לקץ הגאולה לפיכך נעלם עניינם ורוב המפרשים לא פירשוהו. חזרה אותו הסיפור, כאילו נסתלקה השכינה להעלים את אשר יקרא אתכם באחרית הימים.

משכיל על דבר ימצא טוב. שכל סיפור העלמת הקץ והעלמת השכינה בעצמה נעלמת ואין הדברים כן עד שהוא ניכר בפשט שאינו כן[1]. עומק הפשט וודאי הוא שלא נשארו תחילת דבריו של יעקב עומדים באוויר מבלי סיום, כאילו התחיל ולא סיים. אבל המשך דבריו הם עצמם אשר יקרא אתכם באחרית הימים. גם אם אין הדבר גלוי למבט ראשון, אם מפאת חוסר הידיעה מתי הם אחרית הימים, או מפאת חוסר הבנת דברי הנבואה של יעקב. הרי מתבונן היטב ימצא בסיפור זה עצמו את המפתח לנבואה באחרית הימים.

במילים אחרות, מהו הדבר שצריך לו קץ, הלא הוא עצמו ההסתרה, הוא עצמו חסרון השראת השכינה חסרון הנבואה. עיקר הגלות אינו אלא ביטול הנבואה. ועיקר הקץ אינו אלא מציאת הנבואה. לפי שאליבא דאמת לא נסתלקה נבואה מיעקב כלל, נמצא הקץ גלוי מכל. ולא עוד אלא שדווקא במצרים השיג נבואה כמות שלא השיג כל ימיו. נבואה כזאת שעולה אף על נבואת משה, שהרי על משה נאמר לא חי, ועל יעקב נאמר ויחי יעקב.

***

סיפור רווח הולך כך: באחרית הימים אבדה כל חזון אין עוד נביא ולא אתנו יודע עד מה, עצמותינו יבשות אין כל ואין לנו שיור אלא ספיחי ספיחים מעט ממעט. באו חכמים אחרונים ודיברו על לב העם וניחמו אותנו לומר אל תאמר יבשו עצמותינו אבדה תקוותינו, אלא כל מעט שיהודי עושה במיוחד בזמן הגלות והחושך חשוב מאד למעלה, כהנה וכהנה דברי חיזוק לבל יפול רוחנו באחרית ימינו, הנודעים לכל מי שנכנס לשערי העוסקים בעניינים אלה[2]. הכלל בכל השיחה הזאת הוא שהנחה הפשוטה, הן מבחינת מה שאנו לומדים בתורה וביותר מבחינת מה שאנו רואים ומרגישים, הוא החושך. קא משמע לן שבתוך החושך יש אור וכו' וכו'.

אבל המציץ מעט להיכל האור והאמת של חכמי אמת רואה סיפור הפוך ממש. רואים אנחנו בעינינו גילויים כאלה גדולים ונוראים, הן בעמקי סודות התורה, הן בפשוטי התורה, הן בהתחדשות והתקדמות ההבנה האנושית בכל שכל ובכל מדע. ההארה הזאת שופעת עלינו ומכריעה אותנו כל כך עד שממש קשה לנו לצייר כיצד אנו אמורים להאמין כי לתנאים ולאמוראים היה השגת תורה גדולה מזו. קל הוא להאמין שתמיד יש השגות יותר גדולות אבל האדם יראה לעיניים ולפי ראות עינינו וכל תחושת רגשותינו הרי אנו נוגעים בסוד שבסוד בכל דבר לא תחסר כל בה, ממש קשה לצייר שיש דבר גדול מזה.

ולפי שמאמינים אנחנו בחכמינו הקדמונים ובסדר שסידרו בהם את דרכי ההשגה, תמהים אנחנו הלא למדנו שאין השכינה שורה בחוצה לארץ, ולמדנו שאין עוד נבואה בימים אלה, אף לא בת קול ורוח הקודש. ולמדנו שהדורות מתמעטים והולכים עד שלפי החשבון לא נשאר לנו אפילו מעט ממעט. והנה כל זה מוכחש לנו מן החוש ומן התורה שחיה בלבנו. הולכים אנחנו ומפלפלים פלפולים עצומים ומחדשים סברות עצומות הייתכן כדבר הזה. מקושיא זו הוא שנובעים שורשי כל אותם חידושי תורה על יתרון העושה בחושך דווקא וכו'. לא מתוך הרצון להתחזק ולמצוא נקודת אור בתוך השפל. אדרבה מתוך נאמנות לדברי קדמונים ורצון ליישב את האור המופלא שאנחנו חווים עם הסברא שהיה אמור להיות לנו חושך.

***

בכמה דרכים שונות הלכו רבותינו ליישב את הסתירה הזאת, כל אחד לפי דעתו ונטיית לבו[3], אך נעמוד על הסבר אחד שנתן לה המגיד ממעזריטש[4]. אומר המגיד, עכשיו בזמן הגלות הוא בקל להשיג רוח הקודש יותר מבזמן הבית.  והטעם לזה שהמלך כשהוא בביתו קשה להתקרב אליו וצריך זכות ורשיון כולי האי ואולי. אבל כשהוא בדרך יוכל כל אחד להתקרב. כך היום בגלות כשאדם מחשב בדביקות ה' מיד הוא בא עמו ושוכן אצלו.

צריכים להפוך קצת את ההסתכלות שלנו מהסתכלות שכולה ממטה למעלה, לחשוב קצת איך הדבר נרגש מלמעלה למטה. רגילים אנחנו להתחיל את השאלה מאתנו, האם אנחנו ראויים לאור השכינה, האם אנחנו מתכוונים באמת לאור השכינה, האם רוצים אנחנו בה באמת לשמה ולא לשם דבר אחר. ובוודאי התשובה לשאלות כאלה הוא תמיד מעט מאד. קשה לנו לצייר שמן המאמץ שלנו יצא אור השכינה, כשאנחנו מכירים שהוא מאמץ קטן מאד ואנחנו עצלים ורחוקים ויודעים בוודאי שהרבה עשו הרבה יותר ואינם זוכים.

לא די שהסתכלות זו מובילה למסקנה עגומה כזאת. היא גם חוסמת כמעט את הדרך בפני תנועה של לשמה. שהיא התנועה היחידה שמסוגלת להשרות את אור השכינה. כל עוד עסוקים אנחנו בעצמנו, ובוודאי השגת רוח הקודש הוא דבר מתוק מאין כמוהו המעלה את האדם וכל חייו למקום אחר לגמרי, ומי לא ירצה בזה לעצמו, והכיצד אפשר בכלל לבקש דבר כזה לשמה. בשלמא הבלי עולם אפשר לוותר עליהם, אפשר גם להפסיק לרצות אותם לעצמנו ולהתעלות לאיזה מידה של לשמה. אבל השגת השכינה עצמה, אין שום דרך באורח נורמלי להפסיק לרצות אותה לעצמנו, והבקשה הזו בעצמה אינה מאפשרת אותה לשרות עלינו.

התירוץ פשוט. יותר ממה שהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק. אם אתה מצייר לעצמך את התשוקה האינסופית לאור הקודש, חש את התבערה שלה ונשרף בה. הלא עליך לצייר רגע כי כך גדלה במידה אינסופית תשוקת הקודש אל העולם. והלא השכינה עצמה ענייה הרבה יותר מכל מבקשיה. הם אינם חסרים אלא מילוי הכלי הקטן של עצמם, והיא שופעת אור אינסופי ואיננה מוצאת כמעט מנוח לכף רגלה. ותשער בנפשך את השמחה ואת החירות של השכינה כשהיא מוצאת איש אחד לרגע אחד פונה לדבק בה. ברוב שמחה וחשק מוכנת היא להשרות עליו את כל חשקה, בפרט בזמן ובמקום שהוא זמן הגלות שהוא זמן שאיננה מסודרת ואין לה שומרי ראש ושומרי סף שהם כאילו ראויים למדרגותיהם.

***

הכנת לב יעקב במצרים אינו לעצמו בלבד, כפי שהוא היה אולי בארץ ישראל. הוא פשוט מעט רחמנות מעט שימת לב אל השכינה, שאין לה מקום כלל במצרים. והכנת מקום מעט בלב שתוכל לחול בו. לא התמקדות כמה הלב הזה נקי וכמה המדור מוכן, הוא יהיה מוכן כמה שאפשר והשכינה יש לה מלאכים ושרפים לסדר את מקומה כראוי, להכין אותה ולסעדה בכל הנצרך.

[1] ראה מה שנתבאר בחלק הפשט.

[2] ניתן לראות שנושא זה מעסיק בעיקר גל מסוים של ספרי חסידות מאוחרת. אם נחלק את החסידות לתקופה ראשונה של חיות הדברים ממש, שהוא בעיקר דור המגיד ותלמידיו. ואחריה תקופה של חולשה, ובתוך אותה תקופה יש התחזקויות שונות של האור בבחינת לוחות שניות. אבל כולם הם בנתינת פירושים חדשים. אפשר לראות שהדור הראשון אינו עסוק בחיזוק כלל. אבל הדור המאוחר יותר, במיוחד בכתבי שפת אמת ור' צדוק הכהן, עוסקים רבות בחיזוק זה. ותורת אלו חודשו בדורנו ממקור זה, והוא במיוחד מגמת הרב משה וואלפסאן אשר חלק גדול מן החסידות המתחדשת מתלמידיו ותלמידי תלמידיו.

[3] והם שייכים להרחבת הסוגיה שנתבאר אצלנו במאמרי ירידת הדורות, ראה שם מקורות לכך, ויש להרחיב עוד.

[4] בספר מגיד דבריו ליעקב – ליקוטי אמרים אות עז.