ערב ראש השנה תשע”ח

תוכן עניינים

כאשר נסגרת לה מעגל השנה וננעצת לה אחרית שנה בראשית שנה, אנו שבים ובטוחים. בישיבה לימדו אותנו שיש להשתנות כל שנה, שיש לקבוע התחלות טובות וחדשות. שיש להתעורר מן השינה שהיא ההיקבעות באותם מעשים להשתנות ולהתחדש. משעברו עלינו ראשי שנים הרבה ושנים הרבה, ידענו שאין צורך במאמץ לשם כך. העולם הולך ופושט צורה ולובש צורה בכל עת שאנו מסתכלים בו. אנו עצמינו חיים בתבניות חדשות אחרות מפעם לפעם והמצבים שאנו נקרים בהם מתחלפים ומגוונים במהירות כזו שאין לנו פנאי להסתכל בשינוייהם כלל. כאשר תקעו בחדש שופר אנו נותנים תודה שניתן לנו זמן וארך נשימה למנות מעט ממה שחלף והשתנה השנה, מה שעבר לבלתי שב, מה שהשאיר רושם מחודש בנפש, ומה שנמצא מחוצה ומסביב לנו שאנו הווים בתוכה. ומה שאנו מקווים לעשות מכל זה ולמצוא קו מעט יותר בהיר בשנה הבאה בפנים וסובב – שאינו אלא המציאות שאנו חלק ממנה ומהווה אותנו ואת קשרינו.

בישיבה למדנו שיש לבכות בימים נוראים ושזה מראה על שלימות הנשמה. חשבנו זה בוודאי מעלה גדולה מי שנוגע בו הרוחניות של הימים עד שבוכה, או מי שמאמין בכנות כזו עד שנוגע לו ‘מי יחיה וכו”. כאשר עברו עלינו שנים וראשי שנים ידענו את המובא בפוסקים שיש למנות ש”ץ מי שמבוגר מעט ויש לו בנים כי ליבו יותר נשבר. אין צורך בדרשות התעוררות או ברוחניות מופשטות בכדי לכופף את הלב בתפלה. ניסיון חיים עושים את זה הרבה יותר טוב מכל דרשה. וכאשר אנו מפגישים את הנפש עם כלל המציאות שהיא קיימת בה ובתוכה ישירות מבלי הסטת עין יום אחד בשנה אין שם אלא דמעה. כאשר כולם צועקים על פי הכתוב במחזור באלו השורות ב’ונתנה תוקף’, אני תמיד מהרהר שהם מפספסים את המסר. מה שמזעזע בפיוט הזה אינו רשימת העונשים שבו, אלא הניגוד שהוא מבטא בין הנפש ומעשיה לבין המוחלט הנורא. אני שותק במי יחיה ובוכה ב’אדם יסודו מעפר וסופו לעפר בנפשו יביא לחמו’. ונגד זה הפיוט מנגיד – ‘ואתה הוא מלך חי וקים, אין קצבה לשנותיך וכו”. ושוב הוא מחבר את נפשו בתקוות צרור החיים ואומר ‘עשה למען שמך וקדש את שמך על מקדישי שמך, וצועק לחבר נפשו אל נצחיות המוחלט ‘שמך נאה לך ואתה נאה לשמך ושמנו קראת בשמך’. שלש תנועות אלו הם כלל תנועות הימים הנוראים.

***

מה שאנו לומדים כשיש לנו ילדים, וילדים פה הם שם כולל לכל דבר משמעותי שאדם יכול לעשות בחייו. הוא שעל הדבר המשמעותי ביותר והשייך לנו ביותר והמגדיר אותנו ביותר כאחראים על יצירתו אין לנו שליטה. הרי מה שכולנו מחפשים בסוף, אם באופן פיזיקלי אם באופן רוחני, הוא השליטה השלימה. אנו שואפים לשלוט בגורלנו. שואפים לשלוט ביצרינו. לשלוט סוף סוף בסדר היום שלנו שנוכל למלא אותו במה שחשוב לנו. לשלוט בנפשנו שלא תנוד משלוותה מכל הוויות העולם. הרי זו מגמת כל מבקש. אבל מה שהעולם הזה לימד אותנו, הוא שאם אתה רוצה לעשות דבר קיים באמת, דבר שאינו קטן וקטוע אלא יש לו מציאות וקיום, אתה צריך ללמוד איך להתנהג במצב של איבוד שליטה. המנהלים המוצלחים ביותר ששולטים על דברים גדולים ביותר אינם אלה ששולטים בכל פרט, אלא אלה שיודעים לאבד שליטה ביעילות, כיצד למסור את הכוח לאחרים, לבני אדם ולמהלכים, וכיצד לא להיאבד ולאבד את המטרה בכל זה.

כאשר הודתה על מענה הבנים מאת האל, אמרה חנה ‘אין קדוש כהויה כי אין בלתך’. ‘אין לבלותך, בשר ודם מעשי ידיו מבלים אותו אבל אתה מבלה מעשי ידיך’. אבל את הדבר הזה למד הויה כאשר ברא את העולם, והאציל את מלכותו בכל. שגם אותו יבלו מעשי ידיו כביכול. כאשר ברא את העולם ורצה לעשות דבר קיים, אמרו לו המלאכים אם אמת וצדק אתה מבקש אין עולם ואם עולם אתה מבקש אין אמת וצדק. אמרו לו אם רוצה אתה שליטה גמורה ודעת גמור עד הפרט האחרון, לא יהיה לך עולם. יהיה לך רק אלוהותך לבד אחוד בעצמו. השליך אמת ארצה ומסר את השליטה לתוך העולם. מסר את מלכותו שתלך באשר תלך. ומאז הצעקה קיימת ביניהם תמיד ברואים מתגעגעים אל האמת והאמת מתגעגע אל הברואים, נפגשים לרגע אבל אינם יכולים להישאר ביחד יותר מזה. צריך העולם להיזכר באמת אבל אינו צריך להישאר שם. דינו להיות מלכותו של האל מבלי להיות האל עצמו. דינם של ישראל להיות בנים למקום ולא מקום עצמו. הדיאלקטיקה הנוראה הזו הוא רחמי האב על בנים. כאשר אין דבר חשוב ונוגע בבבת עינו של האב יותר מבנו, אבל אין דבר שחייב להיות נפרד ורחוק ממנו כבנו, שהרי בנו נפש לעצמו בעל בחירה וחיים לעצמו. וכך האב רוצה ולא בעבד שתלוי בו לכל קיומו. במרחב הזה נמצאים רחמי אב על בנים. והיות אב הוא ללמוד לסבול את הרחמים האלה. ללמוד את הרחבת קיומך מעבר למקום קיום דעתך ושליטתך, והיותך בתוך זה ומחוץ לזה לגמרי.

אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם, פירוש תבנו את פרצוף המלכות שלי, תיצרו לי מקום של אלוהות שאינו עומד וזקוק לי כל העת. תיצרו עולמות משלכם כלולים ברחמי, אבל לא נצרכים ועומדים ככלבין המבקשים הב הב תדיר. תהיו לי בנים יקרים, תדעו לקחת את דיבורי וליצור מהם תורות עומדות כביכול גם אחרי שעבר האל. תיצרו מהם עולמות עומדים לעצמם, מבנים הולכים וסדורים בעצמם. ופעם בשנה תחזרו ותגעו בנקודת התחלת האפיסה שלהם, תרעדו מעוצם נגיעה זו, ומיד תאמרו הויה מלך שם. אז יעלה זכרוניכם לפני לטובה. זכרון הברית ברית אבות, הברית שהוא עוצם סוד רחמי אב על בן רחמי אלוה על עולם רחמי יוצר על הסיסטם אשר עשה שעומד מבלעדיו.

***

מקום הנפילה של המונותאיזם הוא שהוא משעמם. כמה כבר אפשר לדבר על אל אחד, כמה יופי כבר אפשר למצוא בתוך גוון אחד. כמה כבר אפשר לעשות תשובה אל מקום אחד. באיזשהו שלב אנו נשחקים ואומרים נו כבר שמענו. מתוך השעמום הזה נוצרו עולמות. עם המלך במלאכתו ישבו נמלך בנשמותיהם של צדיקים וברא את העולם. וצדיקים אין אחד בלבד אלא ריבוי גדול. אמרו לא פחות עלמא מל”ו צדיקים, הכוונה למספר של ריבוי. אין העולם עומד מבלי שיהיו בו לפחות ל”ו סוגי צדיקים אחרים. כי צדיק אחד הרי כמו אלוה אחד ישב וישתעשע בעצמו מה יש לו מן העולם.

המונותאיזם צריך לעבודה זרה שייתן לו חיות. כאשר אנו קוראים בתנ”ך אין אחדות האל מוגדרת בתור דבר לכשעצמו אלא תמיד תוך מאבק בעבודת אלילים. יאמרו אין הוא נגדר אלא בשלילה. אבל יש בכל זה משמעות עבודה אמתית. אחדות האל כמות שהוא אינה מעניינת. מה שמעניין הוא הבליעה של כל הגוון והשוני בתוך אחדות אחד, מה שנקרא הביטול של האלילים. הנגיעה של כל הגוונים בגוון האחד והנביעה של כולם ממנו הוא סיפור העולם השנה והנפש. תנועת התשובה הוא אותה נגיעה של הגוונים באחד, והיצירה הוא היות נובעים מהם. כאשר אנו מדברים בראש השנה על ‘ויאתיו כל לעבדך’, וכן הלאה עד סוף האל’ף בית ויתנו לך כתר מלוכה, אין אנו מבטאים את הציפיה לעולם שיהיה סוף סוף משעמם בתכלית כאשר כולם יתפללו בנוסח אחד בבית כנסת אחד לאל אחד ושוב לא יהיה לנו מה להגיד בתפלת ראש השנה. אלא אנו מבטאים בדיוק את השירה המופלאה של היכללות ריבוי הגוונים האינסופיים ביוצר אחד, ונביעת כל העולמות מתוך האחד.

וְעַמְּךָ תְלוּאִים בִּתְשׁוּבָה לְהִתְיַחֵד.
שְׁנֵי לְבָבוֹת לְךָ כְּאַחַד לְאֶחָד.
רַחֵץ בְּנִקְיוֹן כַּפַּיִם נְשֹוֹא לֵב אֶחָד.
קוֹל שׁוֹפָר כָּפוּף כְּפֹף לֵב אֶחָד.
צִיּוּן שׁוֹפָר פָּשׁוּט פְּשֹׁט לֵב אֶחָד:
פּוּר יָמִים יֻצָּרוּ בָּם לָבוּר אֶחָד.
עוֹבְרִים בּוֹ לְהַקְבִּיל פְּנֵי יוֹצֵר אֶחָד.

(מפיוט הקליר לקדושה ראש השנה)