שלשת הפסוקים בזכריה
בספר זכריה פרק ז שאלת שראצר ורגם מלך ואנשיו אל הכהנים ואל הנביאים ‘האבכה בחודש החמישי הנזר כאשר עשיתי זה כמה שנים’. הזכירו בשאלתם את הבכי ואת ההינזרות בחודש החמישי בלבד, ולא הזכירו שאר צומות (ואפשר לפי שעיקר שאלתם היתה על הבכי והינזרות וצ”ע אם הינזרות היינו צום ודיברנו במקומו אם עיקר תשעה באב לבכי או לצום).
ובתשובת ה’ באותו פרק נאמר “אמר אל כל עם הארץ ואל הכהנים לאמר כי צמתם וספוד בחמישי ובשביעי זה שבעים שנה הצום צמתני אני”. הוסיף להזכיר את הצום השביעי, ושהיו נוהגים בשניהם צום והספד זה שבעים שנה (ולכאורה הספד היינו הבכי שהספד מעורר לבכי וצום היינו ההינזרות).
ובהמשך הנבואה בפרק ח’ נאמר “כה אמר ה’ צבאות צום הרביעי וצום החמשי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו”. נתפרש כאן שיהיו הצומות כולם לששון ולשמחה, וגם למועדים טובים. ונוספו כאן עוד שתי צומות שהם צום הרביעי וצום העשירי. בביאור צום הרביעי פירשו המפרשים דהיינו י”ז או ט’ בתמוז שבו נשברה העיר. ובביאור הצום העשירי נחלקו ר’ שמעון ור’ עקיבא במסכת ראש השנה דף י”ח עמוד ב אם הוא עשרה בטבת שבו עלה מלך בבל או רביעי בטבת שבו באה שמועה לגולה.
מהו הצום השביעי
כל המפרשים הבינו שצום השביעי הזה היינו יום שמת בו גדליה בן אחיקם, וכמפורש בספר ירמיה פרק מ”א שנהרג בחדש השביעי. ואע”פ שלא נזכר שם באיזה יום היה זה עכ”פ היה בחודש השביעי ומסתבר שעליו היו צמים וסופדים בחודש השביעי. ובגמרא ראש השנה דף י”ח עמוד ב’ פירשו דהיינו בג’ בתשרי והוא שאנו קוראים אותו צום גדליה. ומפרשים אחרים פירשו שהיתה הריגתו ביום ראש השנה עצמו, שלומדים מסתמא דפסוק שנזכר חודש השביעי ולא נזכר יום שהיה זה בראש השנה. ולפי זה מובן שהסעודה שהיה אוכל בה עם ישמעאל בן נתניה היתה סעודת החג של ראש השנה ולכן אכל עמו אע”פ שנאמרה לו החשד שלא שיער שבסעודת החג הקדוש יקום עליו.
אך קשה אם נתקנו כל הצומות האלה כאחד על החורבן למה לא שאלו גם על הצומות הללו ולא נזכרו אלא בדברי הנבואה שבתשובה. ואם נאמר שלא שאלו אלא על עיקר הצום שבזמן חורבן הבית שהוא תשעה באב, אלא שבתשובה נפרטו דיני כל הצומות, וכביאור הגמרא בראש השנה בזמן שיש שלום ששון ושמחה בזמן שאין שלום צום, מכל מקום קשה למה נזכרו במיוחד החמישי והשביעי בפסוק השני. (ואפשר שעל זה דרשת הגמרא בראש השנה ששקול מיתת צדיקים כשריפת בית אלהינו). כמו כן קשה על מה נקבע צום מיוחד ליום מיתת זכריה, ואם אכן נקבע למה לא נרמז בפסוק באופן יותר מפורש. ואכן נראה מדברי הגמרא שהתקשתה בכך וביארה ששקולה מיתת צדיקים. אך טעם זה קשה מה נשתנה מיתת זכריה מהרבה צדיקים אחרים שנהרגו ואף בזמן החורבן עצמו נהרגו וודאי הרבה צדיקים כמו יאשיהו שקונן עליו ירמיהו קינה מיוחדת ולא מצינו שנקבע תענית ביום מיתתו. (והרמב”ם כתב בהלכות תענית פרק ה’ הלכה ב’ “שבו נהרג גדליה בן אחיקם ונכבת גחלת ישראל הנשארת וסיבב להתם גלותן”, פירש שצער מיתת גדליה אינו על מיתתו בלבד אלא על כיבוי הגחלת כאשר נהרג. אך אין זה פשט הגמרא. וראה ב”ח סימן תקמ”ט).
ואם נפרש את כל הפרשה על דרך פירוש הראשונים שהעתקנו במקום אחר נוכל לפרש שצום השביעי כאן אינו צום גדליה, אלא הוא הצום הידוע של החודש השביעי שהוא יום הכיפורים, שהוא צום החודש השביעי וודאי ככתוב (ויקרא טז, כט) “בחודש השביעי בעשור לחודש תענו את נפשותיכם”. ולפי דבריהם יבוארו השאלה והתשובה שבדברי זכריה כמין חומר. כי שאלו על מצוות הצום והמספד כאילו יש לה’ תועלת בתעניתם והספדם. ועל כך באה התשובה, וכי צמתם זה שבעים שנה הצום צמתוני אני, וכי אני צריך שתענו את נפשותיכם. ומה ששאלתם על צום החודש החמישי שקבלתם על עצמכם זה כמה שנים, יותר יש לכם לדעת, כי אפילו הצום הידוע שהוא מדאורייתא ואינו חידוש שלכם זה שבעים שנה, גם הצום ההוא איני צריך לעצמו, וכדברי ישעיה שאנחנו קוראים בהפטרת יום הכיפורים “הכזה יהיה צום אבחרהו יום ענות אדם נפשו וגו’, ואותם הנביאים מציין זכריה בעצמו (בפרק ז’ פסוק ז’) “הלא את הדברים אשר קרא ה’ ביד הנביאים הראשונים” שאיני מבקש אלא (פסוק ט’) “משפט אמת שפטו וחסד ורחמים עשו”. (ולפי זה צום החמישי וצום השביעי מציין אל שני הצומות הכי עיקריים שהם תשעה באב ויום הכיפורים)
ולפי פירוש זה אין כוונת הנביא לבטל את הצומות כלל, אולי יתבטלו צומות החורבן בבניין המקדש ואולי לא הכל לפי הענין, אבל עיקר כוונתו להוכיח שאין ה’ צריך את התענית אלא את המשפט וצדקה. ולפיכך שפיר יאמר אותו דבר גם על צום השביעי שמדאורייתא והוא יום הכיפורים. (אכן בתיקוני זוהר דף נז עמוד ב כתב גם על יום הכיפורים דעתידין לאתענגא ביה ולאפכא ליה מעינוי לעונג, ואולי הבין מכאן שאף צום יום הכיפורים עתיד להתבטל בביטול היצר הרע ולא יצטרכו לענות את הנפש לתשובה ויהיה הכל בעונג כיום הפורים. וראה במפרשים שם ובפרי צדיק למוצאי יום הכיפורים אות ב’ שפירש שאכן לעתיד יתבטלו עינויי תשמיש המיטה ונעילת הסנדל אך לא האכילה ושתיה).
החודש השביעי למועדים טובים
החודש השביעי עניינו ידוע בכל מקום שהוא חודש החג, ככתוב אצל שלמה (מלכים א פרק ח פסוק ב) “בירח האתנים בחג הוא החודש השביעי”. ועיקר שמחת החג שבו הוא ביום תוקף החודש שהוא ביום ט”ו שבחודש. כשם שבחודש הראשון הוא חודש ניסן חוגגים את יציאת מצרים ועיקר תוקף שמחתו באמצעיתו. אע”פ כן כמו כן ישנם חגיגות מיוחדות ליום הראשון בחודש שהוא ראש חדש, והוא עצמו נקרא “חדש” כענין ‘מחר חודש’, ‘לא חודש ולא שבת’. שראש חדש הוא חגיגת תחילת החודש. ולכן נחגג כבר ראש החדש השביעי בראש השנה, ככתוב “תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו”, וכן בראש חדש ניסן היו כמה חגיגות. כמו כן היום העשירי בחודש יש לו תוקף מיוחד של החודש, שבו כבר עברו עשרה ימים שלמים של החודש ונכנסו לתוקפו. ולכן נחשב העשור לחודש תוקף מיוחד כאשר מצינו בניסן “בעשור לחודש הזה ויקחו לכם איש שה לבית אבות”, וכן בתשרי הוא יום הכיפורים, שהוא ראש השנה ליובל, שהוא בעשור לחודש השביעי. (ופירוש עשור תמיד חטיבה שלימה של עשר כמו שבוע לעומת שביעי, כלומר הדגש הוא שכבר יש לנו עשירייה של החודש, ולא שהוא ביום העשירי בלבד).
כאשר גלו ישראל נהפך חגם לאבל וכל מועדם למספד, ומה נהפך לאבל, וודאי עיקר החג הידוע שהוא חודש השביעי. וכאשר אמרו איך נשיר את שיר ה’ על אדמת נכר וודאי חשבו על השירים שהיו משוררים בימי ראש השנה ויום הכיפורים וחג הסוכות בבית המקדש, ובכל שנה ושנה שהיו יושבים בגלותם ולא היו יכולים לשיר את שיר השם היה מגיע החודש השביעי והיו אומרים בתפלתם ואין אנו יכולים לעלות ולראות ולהשתחוות והיו בוכים מאין הפוגות. וכמה הוכפל צערם כאשר בחודש השביעי הראשון לגלות ישראל וחורבן הבית, ונאספו דלת הארץ תחת גדליה בן אחיקם. ואהה איך נכפל שברם, ואולי באמצע סעודת ראש השנה בא ישמעאל הרשע והרג את מנהיגם ולא נשאר להם דבר. ויהי הדבר הזה בהם לאות ולמופת על עומק חורבנם, עד שכאשר צמו בחודש השביעי, אם ביום הכיפורים, אם בעשרת ימי תשובה ביום מיוחד שקבעו לצום לזכר הריגת זכריה, התערבב צום הכיפורים שלהם בצום תשעה באב, כפי שאנחנו קוראים ביום הכיפורים קינות ובכיות על חוסר כהן ובית וקרבן, נהפך מועדם לאבל ובכו בחודש השביעי.
ולפיכך כאשר חזרו ועלו בימי עזרא היה זה התרגשות גדולה, שאפשר לחוש אותה ממש כאשר קוראים את הפסוק (נחמיה פרק ז פסוק עב) “ויגע החדש השביעי ובני ישראל בעריהם” הרי בפעם הראשונה זה שבעים שנה הגיע החודש השביעי, ולא ישבו בני ישראל על נהרות בבל ובכו, אלא ישבו בעריהם ובארצם, ומיד התעוררו בחפץ גדול לעלות ירושלימה לעשות שם את חודש החג, והקדימו לעלות כבר לראש השנה, כפי שהיו נוהגים מבחריהם בזמן הקדום, ובשמעם שם את דברי התורה התחילו לבכות עוד, יען לא ידעו כלל מה הם הפסידו כל הזמן הזה, והיה התרגשותם עד לשמים. אז הרגיעם נחמיה ואמר להם “היום קדוש הוא לה’ אלקיהם אל תתאבלו ואל תבכו”, לא היום זמן לבכות, בכינו כבר שבעים שנה בימים כאלה ועשינו את ראש השנה ויום הכיפורים במגמת תשובה ובכי. אבל היום קדוש לאדוננו והנה חזרנו, “לכו אכלו משמנים וגו'” “וילכו העם לאכול ולשתות ולשלח מנות ולעשות שמחה גדולה”, ואת התשובה והתענית דחו ליום שאחרי חג הסוכות שאז תיקנו את הטעון תיקון וכו’.
כאשר מתבוננים בכך רואים שרגע זה שבו נחמיה אומר אל תתאבלו לכו לשמוח, הוא ממש הפיכת הצום השביעי למועדים טובים. כבר היו מועדים מתחילה. אך כל ימות הגלות היו מועדים עצובים. והנה חזרו להיות לששון ולשמחה ולמועדים טובים. וכך מקווים אנחנו להפוך את צער ימי התשובה אל ימי שמחה וששון ומועדים טובים, בין אם נצום ביום הכיפורים וצום גדליה בין לא נצום, יהיה עיקר הזמן שמחת החודש השביעי ולא הינזרות ומספד שנעשה כל זמן הגלות ויצר הרע. (ולפיכך הרי זה מתאים ממש לדברי התיקונים על חג הפורים שכן הפורים בישרה עליית עזרא ובאותו הזמן אכן נהפכו ראש השנה ויום הכיפורים למועדים טובים ולכן הושוו גם במשלוח מנות, שכנראה כן היה מנהג החגיגה באותו הזמן, והוא גם רומז אל שילוח מנות ממי שנכון לו לאין נכון לו, כלומר שאין הכל תלוי בהכנה ובתשובה אלא בחסד עליון והארת פנים, וכבר כתב רמב”ן שהדר קבלוה הכוונה בימי עזרא ושם נתחדש תורה זו).
מקור לזה מנוסח תפלת ‘הנני העני ממעש’
מקור מהפטרת יום הכיפורים
ונראה עוד שכל זה כתוב מפורש בנבואת ישעיה שבהפטרת יום הכיפורים. הוא אומר צום זה לא לכוף כאגמון ראשו וכו’ אלא התר חרצובות רשע וכו’ והשביע בצחצחות נפשך וכו’ לא תצטרך לרעוב ולצמא, היינו אם תעשה את הצום שה’ אוהב תוכל כבר להתענג ולא תצטרך לענות נפשך. וממשיך אם תשיב משבת רגלך וקראת לשבת עונג..אז תתענג על השם. אז אם תעשו את הצום שנקרא באמת רצון ה’.. ייתכן שגם מדבר על שבת שבתון שהוא כיפורים, שהעיקר לעשות אמת ושלום וממילא כבר אפשר להתענג.