שיעור ליל ערב יום הכיפורים תשפ”ה

בארא פארק

א] פ”א [פעם אחת] בעיוה”כ [בערב יום הכיפורים] עמד הרה”ק [הרב הקדוש] מרופשיטץ בשוק ורצה לקנות מערלית אחת צנין אין האט איהר גיואלט איינמאכין איין בינטל רעטיך. היא אמרה שיש לה י”ד בינטליך, והוא אמר שאין, רק י”ג. כה התווכחו זמן רב. אח”כ אמר: רבש”ע! [ריבונו של עולם], איך וויל. אין זיא וויל נישט. מה אוכל לעשות. והלך לביהכנ”ס [לבית הכנסת] והתחיל לומר “כל נדרי”. (אברהם חיים שמחה בונים מיכלזאהן, אהל נפתלי, למברג, ב”צ זיידמאן וי”צ אויסשניט, תרע”א, עמ’ 24)

כשהיה בדאנציג הלך וטייל בהגארטען וטיילו שמה עלמים ועלמות בבגדים לבנים והיה דולקות נרות ואמר הרר”ב הנרות היה דומים עלי שהוא נרות של יום כפור והבגדים הלבנות הם קיטלען (שיח שרפי קדש אות כ).

שתי רבותינו אלה עוסקים באותו בעיה כל אחד מהם כפי המתאים לסגנונו, הרב מראפשיץ בלשון ערומים ורמזי גימטריאות והרבי ר’ בונם בשפה רווחת של העולם הגדול.

הקושי הוא שבני ישראל יושבים ‘אב ובן אסורים בבית הכנסת’ בראש השנה ויום הכיפורים, ושם רואים גם בחיצוניות קישוט בית הכנסת ועל פרצופי בני אדם ובדיבוריהם, כי הימים ימי הרת עולם ובהם ידון עמים והמלך העליון יושב על כסא דין ועובר לכסא רחמים וכותב וחותם וסופר ומונה וכו’. (וזה אמנם לא פנימיות דפנימיות אבל הוא ניכר לפחות בחיצוניות דפנימיות, כפי לשון הרב). ואז היהודי יוצא לשוק ולרחוב ואין דבר מזה ניכר כלל, ממש אין שום קיום בעולם לכל הראש השנה ויום הכיפורים ועשרת ימי תשובה. עולם כמנהגו נוהג המוכר מוכר והלוקח מתווכח והנערים והנערות מטיילים. והיהודי נפגש בסתירה הזו אם העולם שהוא זה עתה יצא ממנו מבית המדרש קיים או שמא דמיון הוא או חלום. והלא גם הוא יוצא לעבודתו בשוק ופועל את כל חייו בעולם שבו אין שום קיום לכל המילים שהוא אמר מתוך המחזור בבית המדרש.

כמה עצות ייתכנו למבוכה הזו, אפשר לנסות להתחזק במין אמונה נגד הנראה לעיניים, לומר חבל אלה הגויים חיים ואינם יודעים על מה חיים, ואילו היו יודעים הלא היו צריכים גם הם לבוא לבית הכנסת ביום הכיפורים להתפלל על השנה. אמנם בפועל אין אחד מאמין בזה שהרי אף את חברו הטוב או את שותפו הגוי שבאמת אכפת לו ממנו איננו מזמין לבית הכנסת בראש השנה, בסך הכל אפשר להתפלל על כל באי עולם בראש השנה, אבל עדיין העולם עומד כפי שהוא והיהודי פועל בתוך אותו עולם וכיצד יאמין שהוא מתפלל בראש השנה על החיים והכל אותו דבר לפניו ולאחריו.

ויש עצה אחרת, כפי שיש נוהגים לא לצאת מבית הכנסת או מישיבה בכל עשרת ימי תשובה. והסיבה שהם עושים כך הוא לא רק כי הם רוצים להתבודד ולעסוק בתורה ומעשים טובים. אלא בעומק כי הם מבינים שבחוץ פשוט אין עשרת ימי תשובה כלל. ואם הם רוצים שלפחות הימים האלה יתקיימו אצלם חייבים הם פשוט לא לצאת לשוק כלל בימים אלה, או למעט מאד בקיומו, כאילו מה שאינו נראה לעיניים מיידית אינו קיים.

אומרים לנו רבותינו חייבים אנחנו להתחיל להבין ללא מחיצות, כיצד המיקוח בשוק הוא הוא כוונות יום הכיפורים. כיצד הנערים ונערות המטיילים בגן הם הם המתפללים עם הקיטלאך והנרות. ואם הוא נראה בלבוש אחר ובאופן אחר, בשביל זה אנחנו חכמים שנוכל לידע לתרגם את העולמות בינינו. ולא בלבד בקפיצת אמונה לומר הרי י”ג חבילות של צנון בגימטריא י”ג מידות של רחמים, שזו דרך אבל היא קופצת על השלבים שבין י”ג מידות ובין הערלית בשוק. אבל גם בהבנה עמוקה ואמיתית של יסודות העולם ובני אדם עד שנדע לזהות בכל דבר מאיזה ענין הוא ומאיזה עולם בתפלה הוא.

מסביר לי הרבי ר’ בונם, הרי מהו יום הכיפורים, שיש איזה נקיות באוויר, איזה רוח עדינה נושבת, כולם התרחצו והתלבשו בגדי לבן לקדוש ה’ מכובד, ומי שמביט ברחוב היהודים על הכל צועדים לבית הכנסת עם הקיטלעך ומדליקים את הנרות הארוכים שידלקו כל הלילה יכול ממש לחוש באוויר איך יורדת סליחה לעולם, איך אומרים שיבואו ימים בסליחה ובחסד, שעוד אזכור את בריתי אתך כימי נעוריך והקמותי לך ברית עולם, שהוסרו העננים והעבים ונחמקו, מחיתי כעב פשעיך וכענן חטאותיך. ובכן זהו גופא הציור של צעירים וצעירות צועדים תחת אור הנרות הארוכים בגן העיר של דאנציג. הלא גם באותו אוויר סתיו אפשר לחוש את הרעננות את הנקיות כיצד עלו מן הרחצו והתלבשו בבגדי לבן קיציים ויצאו זה לקראת זה לבקש אהבה וסליחה ואיזה משב של חיים חדשים שעוד הבטחתם בפניהם. ומהו ההבדל רק שזה מדבר עברית וזה מדבר יוונית, מי שמביט על עדינות הרוחות יודע כיצד הכל דבר אחד הוא.

והרב רבי נפתלי איש רופשיץ מלמד אותי גם על המיקוח בשוק, לא באמת שהוא חשב בדעתו שהאשה היא לבוש של השכינה והוא מבקש ממנה שתסכים בעדו להתלבש בי”ג מידות של רחמים שהוא בגימטריא של י”ג חבילות צנון. אבל הוא חי בעולם של מיקוח של הערמת זה על זו וזו על זה, והוא חושב וכי מה בין ההתמקחות שלי על המחיר של הצנון שאני טוען שיש רק י”ג והיא טוענת שיש כבר י”ד, הרי זה אותו התמקחות שמשה רבינו מתמקח עם הקב”ה ואומר נו תסלח להם כבר אין כ”כ הרבה חטאים ויש כבר י”ג מידות רחמים, זה אותו עולם וזה אותו ענין. והוא ממש יכול לפנות אל הקב”ה ולעשות כל נדרי מתוך אותו התמקחות בשוק, נו רבוש”ע נסיתי בטובה לעשות חשבון המצוות והעבירות מי חייב למי לא הצליח לי עשה אתה תגיד כבר סלחתי.

ב] צריכים אנחנו לרדת לשורש שורשי הדבר הזה, כיצד נעשה השלום הזה לומר הכל מבקשים אותו דבר, ואין הבדל אלא שהצדיקים יודעים מה הם מבקשים וכיצד להשיג אותה והבינונים מסתבכים לפעמים משיגים את רצונם ולפעמים לא והרשעים כלל אינם יודים מה הם מבקשים והם כמוץ אשר תדפנו רוח.

ושלא נאמר כי השאלה של הצדיקים והשאלה של הרשעים הוא שאלה אחרת או שהשאלה של היהודים והשאלה של הגוים הוא שאלה אחרת שהרי הם דוברים בשפה אחרת. ובשיעורים אחרונים על סדר שמונה פרקים ובע”פ הארכתי יותר וכאן אקצר מאד להגיע לענין יום הכיפורים.

מה שכל אדם מבקש הוא הטוב, שכן הטוב ומה שאדם מבקש הם מילים נרדפות או הצד השני של אותו משפט. ומה שבני אדם מבקשים תענוג לעצמם או ריווח לעצמם לבד שאנחנו אומרים שהוא בקשה רעה הוא לא שיסוד בקשתם רעה אלא שהם חוטאים אל המטרה של בקשת עצמם, כי הם מבקשים חיים טובים וטועים לחשוב שעשיית התאווה למטרה הוא החיים הטובים בעוד פשוט לכל מי שמתבונן מעט שזו לא מטרה טובה והיא לא מארגנת את החיים באופן טוב וקוהרנטי. (ולכן חטא הוא ממש מלשון להחטיא את המטרה, שזה השפה גם בתורה וגם אריסטו אומר באותו שפה שצריכים לדעת את הטוב הסופי בכדי לא להחטיא את המטרה. ותשובה הוא רק למצוא את הכוונה לכוון את החץ של החיים אל עבר המטרה הטובה יותר טוב וזה כל עבודת התשובה והסליחה).

ולא כמי שיחשוב שאי אפשר לתרגם את התורה ליוונית. ואדרבה כל רבותינו לאורך כל הדורות למדו את התורה בשפה שלהם ובו חיברו את חיבוריהם, בארמית ובערבית ובאידיש. ודווקא הספרים העוסקים בסתרי תורה הכי עמוקים כתבו בשפה ארמית דהיינו ספר הזוהר. כי הבנת סודות התורה הוא הפנמת התורה ברמה הכי עמוקה ואי אפשר לעשות את זה אלא אם נשאל את השאלה ונחשוב באותם קטגוריות של מחשבה שבהם אנחנו מזהים את כל המציאות. (רק בזמן הזה חזרה השפה העברית מעט להיות שפה ראשונה של ישראל ולכן אפשר גם בעברית, אבל דווקא בעברית באופן שהיא שפה מדוברת ולא בלשון הקודש באופן שהיא שפת קודש מנותקת שצריכה תרגום כי אין סודות התורה מושגים באופן זה. ולכן אמר רבי נחמן שמי שרוצה דבקות אמת יתפלל באידיש. ובאמת אפילו עבור להבין ספרי חסידות שנכתבו בלשון הקודש לגלות את סודותיהם חייבים לתרגם את זה בראש בחזרה לאידיש שבו חשבו והרגישו וחיו. וכן בהרבה שפות).

והיסוד כי השאלה היסודית איננה ‘מה חובת האדם בעולמו’ או ‘מה ה’ דורש מאתך’. למרות שאלה שאלות טובות, הם טובות רק אם מבינים קודם כל שהם זהות לשאלה ‘מה הם החיים הטובים’. כי הגוי הלא לא יבין בכלל מי אומר שיש לי חובה או שהאל דורש ממני משהו כדי שאשאל את השאלה. ולכן כל עוד היהודי מנסח לעצמו את עבודת האל שלו כמיוסדת על השאלה מה התפקיד שלי או מה ה’ דורש הוא עוד לא התחיל לבנות את הטוב שלו על נקודת נפשו והוא חי על השאלה של משהו אחר (נכון שבסוף הם אותו שאלה אבל את זה צריכים להסביר היטב והסברתי מעט בשיעור האחרון באנגלית ועוד נסביר הכל באר היטב בס”ד) ובמילים אחרות הוא עובד את ה’ בלשון שאינו שלו ואיזה מין עבודה זו.

[אכן אפשר שיאמרו כי תחושת החובה נטועה בכל בריה באופן טבעי והשאלה רק איזה חובה, וכפי שיטת עמנואל קאנט. אבל אין זו שיטת רבותינו וזו שיטת תחת אשר לא עבדת את ה’ אלהיך בשמחה. ובאמת שכבר נדחה שיטתו מן המציאות כי אין אחד מרגיש את החובה הזו מבלעדי חינוך אליו אבל הכל עדיין מבקשים חיים טובים. ]

ואנחנו מבקשים שיהפוך אל העמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה’ כי בכל השפות מבקשים אותו דבר צריכים רק להסביר את התירוץ נכון באופן שיסביר שהקריאה בשם ה’ הוא התירוץ היחיד לשאלה של החיים הטובים.

והעולה בידינו שעשינו שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה. מה שה’ דורש מאתנו הוא לא בניגוד אל רצוננו הכי בסיסי, אלא אדרבה הוא דיוק של רצונותינו הבסיסיים. ומה שכל בני אדם מבקשים בכל העמים ובכל השפות הם לא דברים שונים זה מזה כפי שיחשוב מי שיבסס את חייו אל החובה שניתנה לו באופן מסוים שאז כל מי שמפרש את המצוה באופן קצת אחר הרי יסוד חייו משהו אחר, אלא ביסוד הכל מבקשים אותו דבר.

(והנה היסוד הזה נבארה בשפה של הפילוסופים הראשונים אבל המתבונן יראה שהוא היסוד של הבעש”ט בפירוש שבירת הכלים שהטוב שכל אחד מבקש הוא הטוב האמיתי אלא שנפל בשבירה ובחוסר דיוק, וכל יסוד הבעש”ט שכל המידות הנטועים באדם הם טובים בעיקרם אלא שמשתמשים בהם בחטא בטעות, ואין הטוב שמחפש העובד השם משהו אחר. ולכן החסידים עובדים את ה’ בשמחה ובאהבה כי כל מי שיסוד עבודתו שהקב”ה בניגוד אליו בהכרח עבודתו מיראה ומהכרח ולא בשמחה אבל מי שמבין או מאמין שיסוד הכל הוא לטובתו ממילא הכל לשמחה. וצריכים עוד להיכנס לדייק את ההבדלים בין הסגנונות כאן).

ג] כל הדברים הללו והנושאים הללו מפורשים בכתבי הגוים המדברים על ‘יודיימוניע’ שהוא ביוונית שמחה או אושר או החיים הטובים. ואילו בכתבי רבותינו בגלל שלא הבנו את השפה שלהם לא ידענו על מה הם מדברים. אבל כאשר עקבנו אחר המילים היטב ראינו כי הרמב”ם מדבר בהקדמת פרק חלק על ‘הטובה שיגיע לאדם מן התורה והמצוות’. והמילה הזו ‘טובה’ הוא תרגום למילה הערבית ‘סעאדה’, שהוא האושר שבו תירגמו את היודיימוניע היוונית. והר”מ עצמו תירגם במילה ‘טובה’ בפרקים האחרונים של הלכות תשובה כלומר שהבין שעל זה מדבר משה רבינו באמרו לטוב לך כל הימים לחיותינו כיום הזה.

וכאשר חיפשנו בלשון המקרא הבנו כי זה מפורש גם שם [ושוב מצאתי בספרה של חוה תירוש סמואלסון שמסבירה על זה ויש ללמוד עוד]. כי כל הראשונים שואלים למה אין התורה מזכירה את העולם הבא וזה שאלה פרטית לשאלתנו כי השאלה הוא רק אם סוף החיים הטובים בעולם הזה או בעולם הבא. אבל השאלה היותר גדולה צריכה להיות למה אין התורה מדברת בכלל על מה שאנחנו מכנים עבודה לשמה או מצד החובה. ותמיד תמיד התורה מנסה לשכנע אותנו שנקיים את התורה בכדי שיהיה לנו טוב. וכמה שלא נפשיט את הטוב הזה לומר שהוא בעולם הבא או שהוא השגות אלוהות עדיין הכוונה הוא לטוב לך. ואפשר לדבר על המשנה של אל תהיו כעבדים וכו’ שהוא סוד. אבל האמת הברור ומפורש בכל הראשונים ובכל ספרי חסידות שלשמה אין פירושו לא לשם הטוב שלנו (אלא באופנים עדינים שצריך לדייק יותר בהמשך לגבי אגואיסם ואלטרואיזם) אלא אדרבה הרי חכמים מפרשים שלשמה הוא מאהבה ושלא לשמה הוא מיראה. והאוהב היינו המזדהה עם הטוב של התורה והמצוות ולכן הוא אוהב את השם ואדרבה היראה הוא מי שאינו מזדהה. ולכן זה שלא לשמה כי לא מבין שהתורה ועבודה הוא טוב והוא חושב שמשהו אחר הוא הטוב ועושה לשם משהו אחר. ועכ”פ בשום מקום לא נזכר שעבודת ה’ הוא לא דבר שאדם יכול וצריך להשתכנע שזה טוב לו. אפשר גם לדון אם הטוב הזה מגיע בדרך הטבע או בדרך נס, אבל עדיין הנקודה העיקרית הוא שזה מבטיח לך חיים טובים.

והנה, כיצד התורה קוראת לסוף החיים הטובים. כאשר אנחנו יורדים לסוף התורה אנחנו מוצאים כמה וכמה תיאורים של תשמור את התורה ואז ואז . ותמיד יש משהו ששואלים אוקיי ואז מה בסוף. ואם נדייק בספר דברים נראה כי בסוף תמיד התשובה הוא, שמחה. ושמחת בכל הטוב. ושמחת אתה וביתך. [ויש להאריך להראות בפרטי הספר איך השמחה מופיע תמיד בסוף. וכאן נראה בעיקר לגבי מחזור המועדים]. הרי זה ממש דברי היווני בשפה אחרת, שבסוף אם שואלים לשם מה הכל צריך לענות לשם השמחה, כי אין אדם אומר אני שמח בכדי שאגיע למשהו אחר ומאידך כל דבר אחר שאדם עושה יכול לומר שהוא עושה לשם השמחה. [ומדברים פה על השמחה במובן כללי שהוא להיות מרוצה ולחיות חיים טובים לא על הרגש המקומי שעל זה ניתן לומר שאני משמח את עצמי כדי שאוכל לפעול משהו אחר].

וכן אנחנו רואים במחזור המועדים שהוא כמו מיקרוקוסמוס של כל סדר החיים, ועבדת בחורף וירד לך גשם בברכת ה’, ובסוף מה, ושמחת בחגך והיית אך שמח, זה חג האסיף שזה כמו הסוף של השנה והמועדים [ושם חשוב שלא תשמח לבד אלא אתה וביתך כי השמחה אינו ענין אגואיסטי פרטי אלא ענין ציבורי וכללי ששמחת האדם תלוי בשמחת כל חברתו כפי שמסבירים]. וזה גם פשר ‘תחת אשר לא עבדת את י’ בשמחה’ שהוא בסיום התוכחה כאילו סוף הכל הוא שלא היה לך עבודת ה’ בשמחה. [והארכנו עוד בטעם פסוק זה במאמרי שנים עברו ובשיעור ליל שישי נצבים]. הרי לנו מילה אחת ‘שמחה’ שהוא המגיע לאדם בסוף מן הכל, המטרה של התורה כולה שנגיע לשמחה זו.

ד] הדיבור האחרון של משה רבינו, הוא ‘אשריך ישראל’. הבט וראה כי מילה זו ושורש זה לא מופיעה כלל בכל התורה כולה אלא בפסוק אחרון ממש. כמו לומר לנו בפירוש שבסך הכל בסוף הכל מה יש לומר אלא ‘אשריך ישראל’. שישראל יש להם אושר. שהוא עוד מילה לאותו ענין של שמחה. ואותו המילה שסיים בה משה רבינו פתח בה דוד המלך בספר תהלים ופתח ‘אשרי האיש’. כל ספר תהלים שיש בו חמשה חומשים הוא פירוש מעשי ופנימי לחמשה חומשי תורה והוא מפרט את החיים הטובים של האיש הטוב. [ובספר הנזכר מפרשת יפה את כל פרטי תהלים מזמור א’ בהתאם ללימודים אלה, כמו שהאיש הוא יחיד מאוחד ונגדו יש רשעים רבים עם דברים רבים ולכן הצדיק הוא כעץ שתול על פלגי מים והרשעים כמוץ. שהחיים הטובים הם מאוחדים וקבועים]

[הרב הנזיר אומר כי האטימולוגיה של יודיימוניה הוא רוח טובה או מלאך טוב, וזהו חונה מלאך ה’ סביב ליראיו.. טעמו וראו כי טוב ה’. וכן ‘רוחך טובה תנחני בארץ מישור’. ורוח קדשך אל תקח ממני]

ואיתא שיש עשרה לשונות של ספר תהלים ואחד מהם הוא ‘אשרי’ אשרי העם יודעי תרועה אשרי העם שככה לו אשרי יושבי ביתך אלה הם הפסוקים של ימים נוראים ובתיקוני זוהר איתא לפעמים שאשרי הוא המדרגה הכי עליונה ספירת הכתר. והוא מדרגת יום הכיפורים היום העשירי מעשרת ימי תשובה.

ה] בהתאם להאמור ובהמשך לדברינו בערב ראש השנה, החילול השם והחטא היסודי ביותר של העולם הוא שאין הטוב טוב ונפרדו טוב מן הטוב שהכל חושבים שהטוב המוסרי הוא לא אותו הטוב הפשוט שכל אחד מבקש. והרושם הזה מתגבר כאשר יש רע על עושי טוב מוסרי וכאשר הם עצמם לא מראים ומרגישים בעצמם שחייהם הם החיים הכי טובים. ולכן כאשר עוסקים ביום הכיפורים לגעת בשורשי תיקון ולצייר לעצמנו ימים יוצרו ולו אחד בהם שיש יום שבו יש ציור של עולם הבא שכולו טוב, הוא שיש לנו לחוש ולברר לעצמנו עד כמה שאפשר את התענוג ואת השמחה ואת החירות של החיים הטובים. ובאמת שאין זה פשוט כל עוד יש לנו המון דברים לברר אבל לפחות אם מבינים ומרגישים שהיום הכי שמח וענוג בשנה הוא יום הכיפורים שלא עושים בו שום דבר שלא רוצים הגוף והנשמה כאחד, הרי אנחנו כבר ייסדנו בעולם נקודה אחת של טוב שהוא תענוג והוא שמחה. ומזה אפשר להתחיל לבנות את כל העולם מתואם לציור יום הכיפורים. שנזכה.