סיכום השיעור 📋
סיכום שיעור – פרשת וארא תשפ”ו
משמעות ההתגלות החדשה של שם ה’ והקשר לגאולה
—
א. הפסוק המרכזי והקושי בהבנתו
הפתיחה המרתקת של הפרשה
הפרשה פותחת בפסוק: “וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה’ לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם”. הקב”ה מכריז על רמה חדשה של התגלות – משהו שלא היה ידוע לאבות.
השאלה היסודית
מה בדיוק ההבדל בין “אל שדי” לבין “שם הוי”ה”? מה התכלית של כל העניין?
תשובה מפתיעה מהפסוק עצמו
לא רק המפרשים התקשו – גם בני ישראל עצמם לא הבינו! כפי שכתוב: “וידבר משה כן אל בני ישראל ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה”. התורה מצדיקה את בני ישראל – הם לא שמעו בגלל מצבם, לא בגלל חוסר רצון או כפירה.
—
ב. עיקרון יסוד: השאלה אינה על עצם קיום ה’
הבהרה מכרעת
לא מדובר בשאלה האם יש אלוקים או אין – השאלה היא רק: איזה סוג התגלות? איזה שם? איזו מידה?
הוכחות לכך:
– האבות ידעו שיש בורא עולם
– פרעה עצמו הכיר משהו (“אצבע אלקים היא”, ויוסף אמר לו “אחרי הודיע אלקים אותך”)
– אפילו גוי, אפילו אפיקורוס – כל מי שחי יודע שיש משהו
משל להמחשה
כשיהודי חסידי נכנס לבית כנסת ליטאי ורוצה “לגלות” שיש אלוקים – ברור שהם יודעים! הכוונה היא לגלות בחינה אחרת, רמה אחרת של הכרה. כך גם בקבלת שבת: “לכו נרננה לה’” – לא שלא היה אלוקים כל השבוע, אלא שהיה “שם אחר”, בחינה “חול’דיגע”, ועכשיו מתגלה רמה גבוהה יותר.
המסקנה המרכזית
ההבדל בין שם הוי”ה לשם א-ל ש-די הוא כמו ההבדל בין מאמין לאתאיסט – זה חילוק עצום. מי שמכיר רק בחינה נמוכה יותר – חסר לו באופן מהותי, כמעט כמו מי שאינו מאמין כלל. גם אנחנו נמצאים במצב דומה – מכירים בחינה מסוימת של אלוקות, אך לא את ההתגלות המלאה.
—
ג. שם הוי”ה = הגאולה עצמה
מה באמת מבקשים בני ישראל ממשה
“אתה רוצה ללמד אותנו על שם הוי”ה? תוציא אותנו קודם, ואז נראה שיש ‘אני ה”. אנחנו לא צריכים דרשות – אנחנו צריכים גאולה!”
פירוש רש”י: “לא נודעתי” ולא “לא הודעתי”
– “הודעתי” = להודיע ולא יודע – לתלות שלט “שויתי ה’ לנגדי תמיד” בלי שזה משפיע
– “נודעתי” = שההתגלות תהיה מציאות חיה
הפסוקים מפרשים את עצמם
“אני ה’” אינו רק הקדמה – “והוצאתי… והצלתי… וגאלתי… ולקחתי… והבאתי… והייתם לי לעם” – זהו עצם הפירוש של שם הוי”ה! פחות מזה – לא הבנת את השם.
ההגדרה המדויקת
– שם אלקים = ה’ יכול לתת ולא נותן (זה היה גם במצרים)
– שם הוי”ה = שהדבר ברור, גלוי, מתממש – “וידעתם כי אני ה’”
—
ד. משמעות “קוצר רוח” – גלות הדעת
פירוש רש”י
כמו אדם שנחנק ונושם קצר – ההיפך מ”אורך רוח”
פירוש הזוהר – עומק נוסף
“קוצר רוח” = קיצור ממדרגת משה רבינו. משה הוא בחינת “רוח” (תפארת). הרוח קיימת, אבל אינה יכולה להיכנס ולהחיות – זוהי הגלות.
היכן כתובה גלות הדעת בתורה?
לא כתוב במפורש “חסרון אמונה” – אלא דווקא בפסוק “ולא שמעו מקוצר רוח”. הם לא אשמים – הם במצרים!
—
ה. המסר המעשי – ביקורת על גישה מסוימת
הבעיה בדרשות על הסתר פנים
כשאומרים ליהודי “תאמין גם בהסתר פנים, זו מדרגה גדולה” – זה נכון, אבל:
1. אין לבוא בטענות על יהודי שמתקשה
2. הדגשת יתר של האמונה בגלות עלולה “לא לתת למשיח לבוא”
משל לעני שבא לצדיק
הצדיק אומר: “תאמין שה’ רוצה שלא יהיה לך כסף”
העני עונה: “אני כבר מאמין! למה אתה אומר לי את זה? הבעיה שלי היא שאני לא רואה! והראייה – זו הגאולה!”
תפקיד המנהיג האמיתי
משה האמיתי לא מטיף ליהודים לאמונה – הוא צועק לה’: “למה הרעותה לעם הזה, למה זה שלחתני!” – הוא תובע את הגאולה, לא דורש מהעם להסתפק באמונה.
—
ו. משמעות “ערל שפתים” והקל וחומר של משה
הקשר בין ערלת השפתיים לגלות
משה טוען: “הן אני ערל שפתים” – הזוהר מסביר שזו לא בעיה פיזית אלא ביטוי למצב הגלות. משה שואל: איך אפשר בכלל לומר לפרעה “שלח את עמי”? אחרי מאתיים שנה של עבדות, אחרי הבטחות שווא – איך אפשר להכריז דבר כזה?
הקל וחומר של משה – פירוש חדש
משה טוען: אם בני ישראל לא שמעו אלי, קל וחומר שפרעה לא ישמע.
הקושי: מה הקל וחומר? הרי ישראל היו בעבודה קשה ופרעה לא!
התשובה: פרעה הוא עצמו “עבודה קשה” – הוא הקליפה שאומרת “מי ה’ אשר אשמע בקולו”. לישראל יש עדיין קצת אמונה, הם מסכימים באופן שכלי. אבל פרעה אפילו לא מסכים בדרך כלל!
תשובת הקב”ה
הקב”ה אומר למשה: אתה צודק! ערל שפתים תישאר עד שתצא ממצרים. כמו “מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו” – יש לך בעיה? לך קדימה, עשה, ואז זה יתפתח.
—
ז. הבחנת הזוהר בין קול לדיבור
שתי בחינות בדיבור
– קול = הרוח, הלופט שיוצא מהאדם (בחינת תפארת)
– דיבור = הארטיקולציה, חיתוך האותיות על ידי מוצאות הפה (בחינת מלכות/שכינה)
שניהם נצרכים: צריך רוח טובה שתוציא את הלופט, וגם יכולת לארטיקולציה נכונה.
ההתפתחות בטענות משה
| פרשת שמות | פרשת וארא |
|———–|———–|
| “כבד פה וכבד לשון” – פנימי יותר | “ערל שפתים” – החלק הכי חיצוני |
| אולי הבעיה נפתרה חלקית – משה הצליח לשמוע את הקול | משה אומר: צריך שזה יהיה גלוי לחוץ, ושפתיי חסומות! |
משה כבחינת קול בלי דיבור
משה הוא בחינת הקול (תפארת), אבל הדיבור (מלכות/שכינה) חסר. הדיבור הוא מה שמוציא לפועל ממש, מארטיקולציה, מחלק את הקול לדבר מוחשי.
—
ח. מתי נפתר הדיבור?
“וידבר אלקים אל משה” – דיבור שנעצר
הזוהר מסביר שהפסוק “וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני ה’” מלמד שהדיבור התחיל אבל לא יכול היה להמשיך – הוא “גמגם”, נעצר.
השלמות רק במתן תורה
רק ביציאת מצרים ומתן תורה נאמר: “וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר” – שם יש דיבור שלם. “דיבור” הוא לשון קשה – לא במובן של קושי, אלא במובן של מוצק, מארטיקולציה, ברור, מציאותי, גשמי, מוחשי לגמרי.
—
ט. המסקנה המרכזית של השיעור
הערך העצמי של ישראל והיכולת לשמוע את שם הוי”ה הולכים יחד:
– שם הוי”ה הוא עצמו מה שיוצר את הערך העצמי
– והערך העצמי הוא מה שמאפשר לשמוע את שם הוי”ה
זה התממש באמת רק ביציאת מצרים ובמתן תורה – כשיצאו לגמרי מהגלות. עד אז, גם משה היה “ערל שפתים” וגם ישראל היו ב”קוצר רוח” – לא מחוסר אמונה, אלא מחמת הגלות עצמה.
תמלול מלא 📝
שיעור על פרשת וארא – סוד התגלות שם הוי”ה
חלק 1 מתוך 3
בס”ד, ערב שבת פרשת וארא תשפ”ו.
פרק א: החידוש של הפרשה – מדרגה חדשה בידיעת הבורא
תחילת פרשת וארא היא אחת הפרשיות המעניינות ביותר, קטעי פסוקים, קטעי חומש שיש ליהודים המתעניינים בנושא שהוא שם הפרשה, כן? וארא. וארא. יש פרשת “וירא אליו ה’”, ויש פרשה “וארא”.
“וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה’ לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם”.
אבל לך, למשה רבינו, אומר הבורא: “אמור לבני ישראל אני ה’”, אני י-ה-ו-ה.
יש כאן פרשה שמפרשת בפירוש שיש מדרגה חדשה, סוג חדש של ידיעה. אנחנו לא יודעים מה זה אומר בדיוק, “נודעתי”, מה פירוש “נודעתי להם”, אבל משהו שונה, שם חדש, סוג חדש של שם של הקב”ה. מתארים לעצמנו שהאבות גם ידעו את אותו אלוהים, לא הפשט שא-ל ש-די היה איזה אלוהים אחר, אבל משהו שנקרא ה’, הא-ל ש-די, כביכול בלבוש, באופן שנקרא א-ל ש-די, כך התגלה הקב”ה.
“וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה’”, אליהם באופן כללי. אותו אלוהים אומר למשה: “לך אני אומר אני ה’, אבל לאברהם אבינו לא אמרתי את זה”. את זה תאמר ליהודים, “אני ה’”.
וזה מה שהוא אומר, זה כל מה שהוא אומר. “אני ה’”, וממילא “והוצאתי אתכם” ו”והצלתי אתכם”, כל ארבע לשונות הגאולה, כל הבשורה שכתובה כאן.
פרק ב: הקושי בהבנת הבשורה
ויש קושי גדול להבין מה הוא רוצה מאיתנו. כל המפרשים, כל אחד אומר את הפשט שלו, מה התכלית בכלל של כל העניין הזה?
* מה זה א-ל ש-די?
* מה זה שם הוי”ה?
* מה זה שם אהי”ה שכתוב בסדרה הקודמת?
* מה קורה כאן?
הדבר המעניין הוא, שלא רק המפרשים לא הבינו מה הפסוק המוזר הזה כאן, אלא הפסוק עצמו מספר שהיהודים לא הבינו. כאן בקטע הבא כתוב: “וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה”.
הם לא הקשיבו, הם לא קיבלו, הם לא שמעו, הם לא רצו להתייחס, הם לא הבינו מה משה רבינו רוצה מהם.
למה? “מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה”. היה בדיוק כמו שלנו קשה להבין מה הפסוק רוצה מהחיים שלנו.
מתברר, אפשר לומר דרשות. רש”י אומר דרשה, שתי דרשות אומר רש”י. הרמב”ן אומר דרשה, מפרשים אחרים אומרים את הדרשות שלהם מה זה יכול להיות. הכל יפה מאוד, אבל למעשה, כשיהודי פותח את הפסוק, והוא רואה שכתוב “אני ה’”, “וארא”, “לא נודעתי”, אף אחד לא יודע, אנחנו לא מבינים. ועל זה נאמר, לקיים מה שנאמר, “ולא שמעו אל משה”. “וידבר משה כן אל בני ישראל ולא שמעו אל משה”. היהודים גם לא הבינו מה הוא רוצה מהם.
אם תשאל, למה הם לא הבינו? למה אנחנו לא יודעים מה הוא רוצה מאיתנו? אומר הפסוק תירוץ: “מקוצר רוח ומעבודה קשה”. והפסוק לא מאשים את היהודים, כן? חשוב מאוד לשמוע. דיברנו בשבוע שעבר בסדרה שכתוב שהקב”ה אמר למשה “ושמעו לקולך”. משה אמר “והן לא יאמינו לי”. נתן הקב”ה אותות למשה שכן יאמינו, שכן ישמעו, שיהיו שומעים, שיהיו מאמינים. זה בעצם כאן אותו רעיון.
פרק ג: השאלה היא לא אם יש אלוהים, אלא “איזה” אלוהים
ושם היה משהו כמו משמעות שזה נכון “ושמעו לקולך”, ואנחנו הבהרנו שזה לא מספיק לומר שזה משל עם נמשל, או שזה אותו דבר “כמו שהוא למעלה כן הוא למטה”, בדיוק כמו שאצל אדם יש מידות שונות, כך גם אצל הקב”ה. או הדברים העמוקים יותר שהמקובלים אומרים, שאדם מתנהג במידות החסד הוא מעורר אצל הקב”ה את מידות החסד.
אומר הרמב”ן: איזו מידה, איזו ספירה הקב”ה מתגלה? נו נו, זה חשוב למקובלים אולי שצריכים לכוון על פי השמות שלהם. מה זה נוגע לי? זה לא כל כך חשוב? לא, זה נוגע מאוד.
בטוח שאפילו אם לומדים שהפשט הוא כמו פשט הקבלה שהרמב”ן לומד, שהשאלה מעולם לא הייתה חלילה האם יש אלוהים. השאלה הייתה:
* איזה סוג אלוהים?
* איזה סוג שם יש לאלוהים?
* איך קוראים לאלוהים?
* מה זה אומר האלוהים?
* איזו מידה של אלוהים התגלתה בזמנים ההם?
צריך להבין שהמעשה שבו הוא עדיין הפשט הפשוט של המעשה. במילים אחרות, אם באים לומר ליהודי – ואני אומר גם את הצד השני – אם באים לומר ליהודי, “אני רוצה לספר לך שיש אלוהים”. שאף אחד לא יחשוב שזה אומר שחשבו עד עכשיו שאין אלוהים.
במילים אחרות, אפילו יהודי חי באמת, אפילו אדם כזה חי באמת, הוא חי בעולם כזה שהוא עולם כמו שהעולם נראה כל השבוע. זה לא עולם שיש בו אלוהים. באים ורוצים לספר לו שיש אלוהים. או יהודי רוצה לעשות תשובה, הוא רוצה לעשות תשובה, הוא רוצה לומר, “חייתי בלי אלוהים, שכחתי, ‘פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה’ אֱלֹקֶיךָ’, אני רוצה להזכיר לך”.
שלא יחשוב שזה אומר שלא היה לו אלוהים עד עכשיו. בלי אלוהים? אם אין דבר כזה שנקרא אלוהים, שהוא השורש, הסיבה, כן, שורש השורשים, הקיום של המציאות, אתה אומר שאין אלוהים? אתה אומר שאין מציאות! אין לי מה לדבר.
אלא מאי? לא היה לך שם של אלוהים! אה, זה כן יכול להיות! זה הגיוני! יש הרבה מאוד בחינות, הרבה מאוד שמות. יש השם שנקרא א-ל ש-ד-י. אני לא יודע בדיוק מה זה אומר הא-ל ש-ד-י, אבל זה בטוח משהו פחות משם הוי”ה.
פרק ד: משל לחיי היום-יום – בין אמונה להשגה
וזה אותו דבר, כשבאים ליהודי ואומרים לו, “אני רוצה לגלות לך אלוקות”.
ברצינות? כן, לפעמים בא יהודי חסידי, הוא נכנס לבית כנסת ליטאי, בית כנסת מתנגדי, הוא הולך לגלות להם שיש אלוהים בעולם. כן, יצא מדעתו, הם לא יודעים שיש אלוהים בעולם? אה, ודאי שהם יודעים. ולא רק הליטוואק יודע. אפילו גוי יודע, אפילו אפיקורוס יודע, כל אחד יודע, עד כמה שהוא חי, עד כמה שיש קיום, יש איזה אלוהים.
זו לא השאלה. השאלה היא מה אני מתכוון לומר כשאני רוצה לומר לך שאני מגלה שיש אלוהים. אני מתכוון לומר שיש סוג אחר של אלוהים ממה שחשבת שיש.
יש דעות, אפילו דעות שאדם יכול להיות ישן, אדם יכול לחיות “ישנים כל ימיהם ומכלים שנותיהם בהבל וריק”, או עוסק בצורכי חיי שעה, כל השבוע עסוק על המחיה ועל הכלכלה, ומסתובב, הראש לא כאן ולא שם, לא יודע בעצמו איפה הוא, איפשהו בין איראן לסין לגרינלנד, שם הראש כל השבוע.
בא יהודי והוא אומר, “רבותי, אני ה’”. “לְכוּ נְרַנְּנָה לַה’ נָרִיעָה לְצוּר יִשְׁעֵנוּ”. כך בא בעל התפילה, הוא בא יום שישי אחר הצהריים, והוא אומר, “רבותי, בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה לִפְנֵי ה’ עֹשֵׂנוּ”.
הוא אומר, מה היה עד עכשיו? עד עכשיו גם היה אלוהים. עד עכשיו גם היה. אסור חס ושלום לחשוב, אסור לא להיות ירא שמים ולחשוב שעד עכשיו לא היה אלוהים. זה כמעט כמו אפיקורסות, לומר שהיה מצב בלי אלוהים. לא, היה אלוהים אחר. היה שם אחר. היה שם א-ל ש-די, איזה שם של חול, איזה אלוהים של חול, איזו בחינה של חול.
עכשיו כשאני בא לספר לך מדרגה חדשה, מה שנכון, כביכול, היתרון של שם הוי”ה על שם א-ל ש-די הוא כמו היתרון של מאמין על אתאיסט. זה ההבדל. זה ההבדל בין מי שיודע את השם הנכון, או שם גבוה יותר, או שם יותר כולל, לבין מי שיודע שם אחר, רק את שם אלקים, רק את שם אלקים בלי העיניים ההם שירדו. זה הבדל כל כך גדול מלהיות מאמין עד להיות אתאיסט.
הוא יכול לחזור הביתה לאשתו הלא מאמינה ולומר, “גיליתי שיש אלוהים.”
“לא ידעת?”
“כן, לא ידעתי.”
אבל צריך לדעת שעל פי האמת הרמב”ן צודק. על פי האמת, מצד ההסתכלות של המקובלים או של הספרים החסידיים, שבטוח כך הוא, ש-ד-י גם היה אלוהים. נו ומה? היה אלוהים אחר. הייתה בחינה נמוכה יותר, כביכול, של אלוהים. צריך לדעת מה זה אומר בחינה נמוכה יותר, אבל בחינה אחרת של אלוהים. א-ל ש-די, שם אלקים, שם אחר.
כמו שהרמב”ן אומר, פרעה לא ידע “מי ה’”, אבל הוא כן ידע הוא אמר “אלא אצבע אלקים היא”. דיברתי כל הזמן, “האחר יד אלקים לעשות כזאת?” אמר יוסף לפרעה. פרעה אמר, “מי זה אלקים?” הוא כן יודע איזה שם, הוא כן יודע את שם אלקים, הוא רק לא יודע את שם הוי”ה. אוקיי, אנחנו גם במצב כזה. זה הדבר הראשון שצריך לזכור.
עכשיו אני רוצה להמשיך הלאה, מה הפירוש שאנחנו מצדיקים את היהודי? את זה קודם כל אני רוצה לומר, ההצדקה הראשונה שהוא בכלל אמר שאומרים שיהודי לא שומע.
זה החלק השני של השיעור על פרשת וארא. החלק הזה עוסק בהבדלים העמוקים בין המדרגות של ידיעת השם, הלימוד זכות על כלל ישראל למה לא יכלו לשמוע למשה, והפירוש הנכון של גאולה ואמונה.
—
פרק ה: המדרגה של ידיעת השם – בין “אלקים” ל”הוי”ה”
יש הבדל גדול מלהיות מאמין עד להיות אתאיסט. אדם יכול לחזור הביתה לאדם הפשוט ולומר: “גיליתי שיש אלוהים. לא ידעת?”
עונה הלה: “כן, לא ידעתי.”
אבל צריך לדעת, שעל פי האמת הרמב”ן צודק. על פי האמת, מצד ההסתכלות של המקובלים או של הספרים החסידיים – שבטוח כך הוא – האמת היא שהוא גם ידע. רק מה? היה אלוהים אחר. הייתה בחינה נמוכה יותר, כביכול, של אלוהים.
מה זה אומר “בחינה נמוכה יותר”? זה אומר בחינה אחרת של אלוהים: “א-ל ש-די”, שם “אלקים”, שם אחר.
אז, כמו שהרמב”ן אומר: פרעה לא ידע “מי ה’”, אבל הוא כן ידע [מאלוקות], הוא כן אמר “אֲשֶׁר הָאֱלֹהִים עֹשֶׂה הִרְאָה אֶת פַּרְעֹה” (בראשית מא, כח). הוא דיבר כל הזמן, יוסף אמר לפרעה: “אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת” (בראשית מא, לט). פרעה לא שאל “מי זה אלקים?”. הוא כן יודע משהו “השם”, הוא כן יודע את שם “אלקים”, הוא רק לא יודע את שם “הוי”ה”.
אוקיי, אנחנו גם במצב כזה. זה הדבר הראשון שצריך לדעת.
פרק ו: “ולא שמעו אל משה” – לימוד זכות על כלל ישראל
עכשיו, בואו נמשיך הלאה. מה הפירוש שאנחנו מצדיקים את היהודי?
קודם כל אני רוצה לומר את הדבר הראשון: כשאומרים שיהודי לא שומע – בא ליהודים בעל דרשן והוא אומר: “לא מקשיבים לי, לא שומעים מה אני רוצה”. מדברים הרי לאדם לעצמו. המשל הוא תמיד, שבא פסיכיאטר לעיר והוא אומר את זה. או אדם לעצמו, אדם בא בשבת, הוא בא וקורא קריאת שמע שעל המיטה, קריאת שמע של בוקר, קריאת שמע בערב, איזה זמן שהוא בא לעצמו – “בֹּא אֵלָיו”, והוא שומע את ה”וַיֹּאמֶר לוֹ אֵין אֱלֹהִים”.
איזו תגובה הוא מקבל? למי אני מדבר כאן? לאפיקורוס? לעצמי? לאיזה נבל, כמו שהפסוק אומר “אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ אֵין אֱלֹהִים” (תהלים יד, א)? משהו כזה?
אומר הפסוק: לא, לא, לא. “וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ” (שמות ו, ט).
* הם מאמינים: קודם כל, יש להם אלוהים. הם מאמינים בני מאמינים. אם חשבת שבאמת הם לא מאמינים – ודאי “ושלום עליך”.
* הסיבה לאי השמיעה: אתה שומע כאן סוג כזה של אלוהים, שהיה בגלל “קוצר רוח”. סוג כזה של בחינת הנהגה, סוג כזה של בחינת קשר עם אלוהים, שלא דובר, לא נחשב, לא הובן בבירור.
יש מלחמה כל כך גדולה בין “סוג כזה של אלוהים” [של גלות/הסתר]. אילולא אותו סוג של אלוהים, לא היה יכול להיות הסוג השני של אלוהים [של גאולה/הוי”ה].
אה, אתה רוצה ללמד אותו שם הוי”ה? אתה רוצה ללמד אותו מדרגה גבוהה יותר? תן לו לשמוע משהו, תן לו להבין את הדבר הפשוט. במילים אחרות: אתה רוצה להוציא את היהודי ממצרים.
מהות שם הוי”ה: “נודעתי” ולא “הודעתי”
מה זה אומר בכלל “רמה גבוהה יותר” באלוקות? זה שיש שם הוי”ה.
אומר רש”י: “לֹא הוֹדַעְתִּי אין כתיב כאן, אלא לֹא נוֹדַעְתִּי”.
אני לא מתכוון לומר “דבר תורה”. דבר תורה כל אחד יכול לומר, כן? דבר תורה לא עולה כסף.
מה ההבדל?
* “הודעתי” (להודיע ולא יודע): תלוי פתק על הקיר, כן, שם הוי”ה תלוי – “שִׁוִּיתִי ה’ לְנֶגְדִּי תָמִיד”. זה לא נשמע ולא נראה.
* “נודעתי”: מה זה אומר שיש שם הוי”ה בעולם? “לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה’”. זה אומר הרי… הפסוק מפרש את עצמו, כן? אתה רוצה לדעת מה זה שם הוי”ה? משה שואל: “מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם?” (שמות ג, יג). אומר הקב”ה, אני אגיד לך: “אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה… שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם… לֵךְ וְאָמַרְתָּ אֶל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל”.
זה ההמשך של פירוש השם. לא צריך לדעת פשט חדש. אני אומר פירוש בפסוק. כלומר, זה פשוטו של מקרא, וזה גם על פי קבלה, וזה גם על פי חסידות, וזה גם על פי כל מדרגה שרק יכולה להיות.
פרק ז: שם הוי”ה הוא הגאולה בפועל
כתוב בפסוק: “אֲנִי ה’” – זה השם, עד כאן קדושת השם.
אחר כך כתוב: “וְהוֹצֵאתִי” – זה מה שהשם הולך לעשות, זה כביכול פעולותיו.
מבין הרי כל אחד שזה לא נכון [לעשות חלוקה כזו]. דיברנו פעם בהרחבה בשם רבי יוסף ג’יקטיליא [בעל שערי אורה], שבתורה לכאורה יש “שמות” ו”מילים אחרות”, אבל האמת היא שהמילים האחרות הן גם שמות. זו דרך לפרש את אותו דבר.
כל אחד יודע שהשם, אפילו שם הוי”ה, הוא גם – אומרים המקובלים – פעולה. זו רק סוג של פעולה שנותנת פעולה של דעת. (יש מחלוקת אם אפשר לקרוא לשכל או לדעת “פעולה”, אבל המקובלים, נגיד שהם קוראים לזה פעולה).
אבל ה”וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם” היא חלק מהשם! זה לא אמיתי שיש כאן הבדל בין המילה “הוי”ה” לבין המילים “וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם”. זה עוד פירוש על זה.
* עצם ההכרה – נקרא הוי”ה.
* הדבר שנותן את ההכרה, שמביא את ההכרה – את זה יקראו “וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם”.
שיהיה כך. אבל זה הפירוש. מה פירוש הוי”ה? הוי”ה זה הפירוש: “וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם, וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם, וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם, וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים”. זה הפירוש של “אֲנִי ה’”. פחות מזה – לא הבנת.
הטענה של היהודים: “אנחנו לא צריכים דרשות”
עכשיו, אם כך, בא משה והוא רוצה לומר ליהודים סיפור שלם “אֲנִי ה’”.
אומרים היהודים למשה: “עשה לי טובה, גאל אותנו – ואז נראה שיש ‘אֲנִי ה”. בינתיים אתה רוצה שאשמע? שאשמע שיעור יפה? באנו לכאן לשמוע דרשה? למה לא? אנחנו לא צריכים דרשה. יש לנו מספיק דרשות. אנחנו לא צריכים דרשות. אנחנו לא במצב של לשמוע דרשות עכשיו.”
תרגום לעברית:
הדרשה שלך היא הרי העצם [של הגאולה], זו הרי הדרשה שלך! מה הדרשה שלך, משה? אתה אומר: לאבות אמרתי דרשות יפות. “הוֹדַעְתִּי לָהֶם”, אמרתי להם: זה הולך להיות, יש בחינה כזו, יש עניין כזה. טוב מאוד ויפה מאוד.
אבל שם הוי”ה לא אומר שיש “עניין כזה”. שם הוי”ה אומר שזה באמת כך, שזה קרה, שזה חי!
נו, מתי זה חי? האם זה חי עכשיו? הרי הם כאן במצרים.
פרק ח: העומק של “קוצר רוח” – גלות הדעת
ומישהו יאמר: “במצרים אפשר להבין הכל”. מה הכוונה? הקב”ה הרי דיבר אל משה כשהיהודים במצרים.
אה, כאן צריך להבין דבר חשוב. זה לא אותו דבר. יש שתי מדרגות. אפשר לומר: יש את שם הוי”ה, ויש את ה*דיבור* על שם הוי”ה. דבר מאוד מעניין.
קודם צריך להבין מה פירוש “קוצר רוח”.
* רש”י: אומר רש”י: כן, כמו אדם שנחנק ונושם קצר. ההיפך של “קוצר רוח” הוא “אורך רוח”.
* פשטות: במילים אחרות, מה פירוש “קוצר רוח”? “וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה”. זה לא פשט. “מעבודה קשה” – עובדים קשה. עובדים קשה, הרי זה ההיפך של “אֲנִי ה’”.
* חסידות וקבלה: מה הכוונה “קוצר רוח”? כל הספרים החסידיים אומרים שיש גלות רוחנית, גלות פנימית, גלות הדעת, גלות הדיבור.
נדבר רגע על מקורות מהזוהר כאן. איפה כתוב בתורה “גלות הדעת”? איפה כתוב בתורה שהיה במצרים קטנות הדעת? לכאורה כתוב פשוט רק שהיו הצרות, שהיה שעבוד מצרים. איפה כתוב העניין של דעת? איפה כתוב העניין של חסרון דעת, חסרון אמונה, חסרון הכרה? איפה כתוב?
כתוב בפסוק הזה: “וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ”.
מה זה קוצר רוח? קוצר רוח פירושו: אין לו ישוב הדעת.
למה אין לו ישוב הדעת? הוא עצמו אשם? למה אין לו ישוב הדעת? כי הוא במצרים, ריבונו של עולם!
לומר שאפשר להתיישב בדעת? הרי כתוב בכל הספרים, יהודי יכול תמיד להתיישב בדעת? הוא לא יכול. הוא יכול – אבל ברוחניות. את זה הם כבר עשו בשבוע שעבר: “וַיִּשְׁמְעוּ לְקֹלֶךָ… וַיַּאֲמֵן הָעָם… וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ” (שמות ד, לא). כבר עשו הכל, כבר הבינו טוב מאוד.
קוצר רוח = קוצר מדרגת משה
לכן הרי היה משה רבינו. משה רבינו היה.
הזוהר אומר: “מִקֹּצֶר רוּחַ” – הפשט הוא “מקוצר מדרגת משה רבינו”. המדרגה של משה רבינו היא “רוח”.
כל אחד יודע כאן: אש, מים, רוח – זה כנגד חסד, גבורה, תפארת.
* אש היא גבורה.
* מים הם חסד.
* ורוח היא תפארת.
משה, שהוא נכלל במידת התפארת, יוצא שה”רוח” היא משה עצמו. “מִקֹּצֶר רוּחַ” – הרוח עצמה הייתה בסכנה. רוח של מלך המשיח, הרוח, הספיריט של “וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם” שכתוב אצל יחזקאל (לז, יד). זו הרוח.
נו, “מִקֹּצֶר רוּחַ” כתוב “מקוצר משה”. מה זה קוצר משה? משה נמצא, כן. הרוח עצמה היא טובה. הרוח, “וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם”, טוב מאוד, מתוק מאוד.
אבל שהרוח תיכנס – הרי כתוב “וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם”, שהרוח תחייה, שהרוח של יובל, של בינה, תחייה את הרוח של מלכות, הרוח התחתונה, הרוח שלמטה, “וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים” – זה לא היה. יש קוצר רוח.
זה שיש גלות. נניח, אפשר להתבודד, טוב מאוד. אז אפשר להבין כמו בחינת האבות. האבות גם היו לפני הגאולה, הם הבינו שיכולה להיות גאולה, תהיה גאולה, התקווה היא גאולה. זה יפה מאוד, זה נחמד מאוד, זה חשוב מאוד, זה עוזר לחיזוק יפה מאוד. (דיברנו בשבוע שעבר אם צריך חיזוק בכלל, אבל זה יפה ונחמד מאוד).
אבל העצם להבין אינו קיים. אין דרך להסביר ליהודים – רק להוציא. “וִיצְאוּ וְיִשְׁכֹּן”, אז “וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה’”. כמו שכתוב “וַיַּאֲמִינוּ בַּה’ וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ” אחרי יציאת מצרים.
פרק ט: אמונה בזמני הסתר פנים – מבט ביקורתי
הנפקא מינה מזה להלכה למעשה, מה שאני מתכוון לומר כאן, היא פשוטה מאוד.
אומרים הרבה דרשות שיש דבר שנקרא “הסתר פנים”. כל אחד יסביר לעצמו ויבין ממה מורכב ההסתר פנים, לפי דרכו. וצריך להתחזק, צריך להאמין “וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר”, יהודי צריך להאמין בה’ אפילו כך, וזו ההתגברות הגדולה.
זה יפה מאוד ו”קיוט” [נחמד]. אבל אי אפשר לטעון טענות על יהודי. לא רק שאי אפשר לטעון טענות – קצת, לפעמים כשמדגישים יותר מדי, מדברים יותר מדי על המדרגה הגדולה של “וַיַּאֲמֵן הָעָם” בגלות – לא נותנים למשיח’ל לבוא.
המשל של העני והצדיק
כלומר, או לומר שיהודי נמצא במצב של הסתר פנים, אין לו כסף. כסף הוא גילוי פנים גדול, “וּבֵרַכְךָ ה’ בְּמָמוֹן”, אין לו כסף.
הוא בא לצדיק, והצדיק אומר: “תהיה מודע לאלוקות במצב הזה, תאמין שהקב”ה לא רצה שיהיה לך כסף, הקב”ה רוצה שלא יהיה לך כסף.”
אומר היהודי: “צדיק, רבי יקר, אני כבר מאמין, מאמינים בני מאמינים. למה אתה לא אומר את זה לשונא ישראל? למה אתה בא אליי? מה קורה כאן? אתה חושב שהבעיה שלי היא שאני לא מאמין? הבעיה שלי היא שאני לא רואה! וה’ראייה’, זה הרי גילוי אלוקות.”
שיהיה ליהודי כסף, זה הרי הפירוש של שם הוי”ה. שם הוי”ה לא אומר שהקב”ה יכול לתת כסף והוא לא רוצה. זה הפירוש של שם “אלקים”, זה היה גם בגלות מצרים.
הגדר של שם הוי”ה הוא שזה ברור, שנהיה במציאות הגאולה נתגלה שם השם, “וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה’”.
אתה רוצה לומר לי שיש באמת גם לפני כן, “וזכני להיות בריא ושלם וכו’”? זה השם, תמיד היה אותו שם, אף אחד לא נשאל על זה. אם נשאלים עדיין נשארים השם. אתה השם. מה זה פקפוק באמונה? זה שם אלקים. כתוב באריז”ל, “העלם טהרת דבי אידן”, שם אלקים א-ל-מ, זה השם. גם פרעה ידע את השם. השם הוא השם שאומר “מי ה’”. גם הכפירה היא הקב”ה.
זה לא היה החידוש שלי, לא הייתי צריך לספר את זה, הייתי צריך להוציא את זה.
לגבי זה רבי אמיתי, דבר חשוב, רבי אמיתי, משה אמיתי – זו הרי הייתה המדרגה של משה – כשזה משה רבינו אמר לקב”ה: “אֲדֹנָי לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי” (שמות ה, כב).
מה הכוונה? הרי נתתי חיזוק ליהודים, מה הבטחתי להם? הם הרי מאמינים, אין להם כוח יותר להאמין, היו להם טענות – אבל הם מאמינים.
שיעור על פרשת וארא – חלק ג’
נושא: סוד “ערל שפתים” – גלות הדיבור והתיקון במתן תורה
—
פרק י: המשמעות העמוקה של “ערל שפתים” והקל וחומר
מגיד שיעור:
ומה שאני “עֲרַל שְׂפָתַיִם”, אתה רואה בעצמך את הגלות. למה אני ערל שפתים? בוא נחשוב. כן, יש סיפורים, משה היה ערל שפתים פיזית, אפשר לדבר על זה, יהיה כך. אבל מה העצם של “ערל שפתים” אצל משה?
אומר הזוהר הקדוש: למה אני ערל שפתים? כי יש גלות.
בא משה והוא אומר: “תוציא את היהודים ממצרים”. אפשר להוציא את זה מהפה? אפשר לומר מילים כאלה? היהודים כאן במצרים כבר מאתיים שנה, ועובדים כל יום. היו הרבה הבטחות שקר; היו בני אפרים שאומרים שיוצאים [וזה נכשל]. כבר שמעו את כל הסיפורים האלה.
בא מישהו, הוא אומר: “רבותי, אני בא לפרעה, ‘שַׁלַּח אֶת עַמִּי’”. זה מגוחך! אפשר לומר דבר כזה “שלח את עמי”? עם אהרן אפשר לומר לנו?
משה אומר לקב”ה קל וחומר: “הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה” – היהודים לא שמעו לי, קל וחומר שפרעה לא ישמע.
שואלים הרי כל המפרשים, מה זה קל וחומר? היהודים הרי בעבודה קשה, אבל פרעה לא בעבודה קשה!
מובן שכל אחד בעצמו מבין את הפשט של קל וחומר, כך אומרים מפרשים: היהודים הרי הבשורה לטובתם, פרעה הרי לרעתו. אבל אני אומר לך את המילים: פרעה הוא כבר פעם “עבודה קשה”. פרעה הוא השיא של עבודה קשה! פרעה הוא החתיכת קליפה שאומרת “מִי ה’ אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ”.
ליהודים לא יכולת לומר את זה כי הם עדיין “שרויים במצרים”, אתה הולך לפרעה לומר? ליהודים יש עדיין קצת אמונה, הם כבר האמינו. אני יכול לומר ליהודים, אומרים להם כן, יפה, הם מסכימים. בדרך כלל, שכלית, הם מסכימים עם היהודים. אבל אני בא לפרעה, הוא אפילו לא מסכים בדרך כלל, שכלית, כן? הוא רוצה לשמוע מפרעה?
אומר לו הקב”ה, מה התירוץ של הקב”ה? “לך לפרעה”. אוקיי, אהרן ילך. אבל מה באמת התירוץ?
התירוץ הוא: אתה צודק. חוץ מ”ערל שפתים” תהיה רק כשתצא ממצרים. לפני כן – עשה! כמו שכתוב ביציאת מצרים, בקריעת ים סוף: “מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ”. יש לך בעיה, אתה צועק כאן, יש לך גלות קשה – לך! יש לך מה לעשות. יש לך מה לעשות שיהיה כפשוטו השם, שיהיה הדבר.
—
פרק יא: סוד ה”קול” וה”דיבור” לפי הזוהר
מגיד שיעור:
כך הזוהר הקדוש מסביר. מה שאמרתי קודם על “קוצר רוח”, הזוהר מסביר מה זה “הֵן אֲנִי עֲרַל שְׂפָתַיִם”, והוא שואל את הקושיה שכבר אמרתי קודם.
אומר הזוהר כך:
* יש בחינה שנקראת קול.
* יש בחינה שנקראת דיבור.
קול פירושו הרוח. כשאדם מדבר יש את הרוח, הרוח, האוויר – מזה נעשה הקול.
אחר כך יש דיבור. דיבור פירושו, חיתוך הדיבור שמוצאות הפה עושות מהאוויר; מהרוח הם עושים דיבור.
וכל אחד מבין ששניהם צריכים להיות. אם אדם רוצה לדבר בקול רם למשל, או שיהיה לו קול טוב, הוא צריך:
1. רוח טובה, קנה טוב שמוציא את האוויר, ולשלוח אוויר טוב.
2. והוא צריך גם לדעת “לארטיקולייט” [לחתוך את המילים], לחלק את הרוח ולבטא ביטוי שפתיים להוציא מזה.
כאן אפשר לראות יפה מאוד את הדיוק:
קודם [בפרשת שמות] משה אמר “כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן”.
* פה – זה אולי כל הפה.
* לשון – פירושו הלשון.
יפה מאוד, זה יותר פנימי בפה. יכול להיות שברמה הזו כבר פתרו את הבעיה. משה לא יכול היה בכלל לשמוע את הקול, משה שמע את זה, להיפך, כך הוא שמע את זה כי הוא הלך אל הקול, הוא הלך יותר נפשית, הוא יכול היה להבין משהו.
עכשיו [בפרשת וארא] משה אומר: “עֲרַל שְׂפָתַיִם”.
* שפתיים – פירושו השפתיים.
שפתיים פירושו, הכי “אאוטסייד” [חיצוני], היינו מוצאות הפה, הדבר הכי חיצוני הוא השפתיים. משה אומר יפה מאוד: אבל צריך להיות בחוץ, אתה צריך לראות, כן, “תקרא את השפתיים שלי” – השפתיים שלי סתומות, הן סתומות.
כאן אומר הזוהר:
* משה הוא בחינת קול, שדיברנו שקול פירושו תפארת.
* דיבור פירושו בחינת מלכות.
כל אחד מבין את ה”אידיאה” כאן: מלכות פירושה שיוצא בפועל ממש, זה “מארטיקולייט” [מוציא בבירור], זה מוציא מה שהקול עושה, זה מחלק מה שהקול עושה, זה עושה אותו דבר בפועל ממש.
אומר הזוהר: הדיבור פירושו שכינה. מעניין מאוד, כמו שחכמים אומרים “על פי הדיבור”. כן, יעקב עלה “על פי הדיבור”. “על פי הדיבור” פירושו “על פי דבר ה’”, זה לשון חז”ל פשוט “על פי הדיבור”, אבל אומרים שזה אולי “על פי דבר ה’”. אבל דיבור פירושו דבר ה’, הקול, הנבואה שאמרה כך. אבל פירוש דיבור הוא שכל דיבור באמת זו האידיאה, זו הבחינה שנקראת שכינה, שנקראת מידת המלכות.
ומשה אומר: הדיבור שלי לא קיים, הדיבור שלי ערל, הוא סתום. כמו שיש ערלה סביב הברית, ברית הפה, הדיבור סתום כאן, אני לא יכול לדבר, אין דיבור כאן. אז איך אני יכול ללכת לפרעה? איך אני יכול להוציא דינים סתם? את זה הוא מוציא מהסנה, מהדבר. הקב”ה אומר “מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם”, זה הכל היה יפה מאוד, בחינת אמונה, בחינת בינה, ובחינות גבוהות יותר. אבל כאן אני לא קיים, תקוע.
—
פרק יב: הגאולה של הדיבור במתן תורה
מגיד שיעור:
והזוהר אומר “אמת חן נמי” [באמת כך]. הזוהר אומר שמה שכתוב “וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים אֶל מֹשֶׁה”, הרי יש קושיה: “יתיר הוא” [זה מיותר], מה הכוונה? זה לא פותר כלום, כי מיד כתוב “וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה’”.
אז מה הוא אומר? הוא אומר כך:
אמת, הדיבור לא יכול היה. זה התחיל, כלומר הוא סיים הכל, הוא גמגם. הדיבור מנסה לדבר, והוא לא יכול, הוא לא יכול. אהרן, הוא אולי יכול, אני לא יודע, לאהרן יש איזו דרך, אבל הוא [משה] לא יכול.
מתי הוא יוכל לדבר? רק במתן תורה, רק אחרי יציאת מצרים.
אז כתוב: “וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר”. פירושו דיבור.
לכן נקרא דיבור “לשון קשה”. “קשה” לא מתכוונים כאן דווקא לדיבור תקיף, אלא הכוונה שזה בקשה פירושו: זה “מארטיקולייטד” [מבוטא בבירור], זה ברור, זה מציאותי, זה גשמי. זה מוצא לגמרי, כמו שאומרים “עם שיני הטוחנות”.
ולכן אמת, לא היה [דיבור] אמיתי. כל ה”וידבר”, כל העניין, לא קרה עד “וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר”. לא היה אמיתי. ה”וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים אֶל מֹשֶׁה” [בפרשת וארא], הוא היה צריך לעצור, הוא היה צריך ללכת גבוה יותר לשם “אֶהְיֶה”, הרמה הגבוהה יותר כביכול. את זה אפשר, כי זה כמו שלשלת התורה, זו האמונה.
אבל ה”אֲנִי ה’”, וזה שליהודים יהיה “ערך לעצמם”, יוכלו לשמוע – זה הולך ביחד. הערך לעצמם, זה מה שמאפשר לשמוע את שם הוי’, שם הוי’ היא לבדה שעושה את הערך לעצמם. זה באמת רק ביציאת מצרים, וזה קרה רק במתן תורה אחרי שיצאו באמת לגמרי ממצרים.