סיכום השיעור 📋
סיכום השיעור — “הכל בא מהקב”ה”: מה המשמעות האמיתית?
**תורת הבעש”ט: “הכל בא מהקב”ה”**
הבעש”ט וספרי החסידות מלמדים שהכל בא מהקב”ה — כל דבר שקורה, אפילו דברים קשים, אפילו המן, אפילו מילה שאינה משמחת — הכל מהקב”ה.
מהו החידוש?
נשאלת שאלה חדה: מהו החידוש בכך? כל יהודי שמאמין בבורא כבר מאמין שהכל בא מהקב”ה. אף אחד אינו מפקפק בזה. לומר “המן גם הוא מהקב”ה” — הרי זה כלול באמונה הפשוטה. מי שאומר “חוץ” — זה כבר סוג של אתאיזם. אפילו מתנגד, אפילו מי שמאמין בהשגחה בכח, בפועל, בהעלם, בגלוי — הוא מאמין שהכל בא מהקב”ה. יהודי הרי אפילו מברך ברכה!
התירוץ: לזכור — לא רק לדעת
הבעש”ט לא מתכוון לומר חידוש — הוא מתכוון שצריך לזכור. שוכחים כל הזמן. אבל “לשכוח” לא אומר ששכחו במזיד — אם שואלים אותו, הוא יגיד שזה בא מהקב”ה. “לשכוח” פירושו בהיסח הדעת — זה לא חלק מהדרך שבה הוא חושב למעשה, לא חלק מהדרך שבה הוא חי.
—
**העניין של לחשוב תמיד על הקב”ה — האם זה אפשרי?**
הקושי המעשי
נשאלת שאלה מעשית: האם אדם יכול לחשוב על הקב”ה כל הזמן? אפילו כשהוא לומד, אפילו כשהוא מקיים מצוות — הוא הרי חושב על הדבר עצמו! ספרי חסידות התחבטו בעניין הזה: כשהוא לומד, הוא חושב על הלימוד, לא על הקב”ה ישירות.
שני מהלכים:
1. במובן הפשוט — אי אפשר. לא ניתן במציאות לחשוב על שני דברים בו זמנית.
2. אולי יש רמה אחרת של חשיבה, סוג אחר של מודעות שיכולה להתקיים כל הזמן — אבל זה כבר לא המובן הפשוט.
מעשה מר’ מוטלה על נהיגה
ר’ מוטלה אמר בשם רבו שאי אפשר לנהוג (לנסוע במכונית) כי קשה לחשוב מחשבות שביעות (מחשבות אלוקיות) באמצע הנהיגה — וממילא בחור חסידי לא צריך רישיון נהיגה. הוא אמר בפירוש שהוא לא מתכוון לריבוי הסירות (יותר מדי הסחות דעת) — ריבוי הסירות בכלל לא עלה על דעתו. את זה לא עושים. רק שביעות עצמן הן הבעיה.
דיון: אולי הרבי לא תפס שנהיגה הופכת לאוטומטית אחרי כמה חודשים — כמו הליכה, שלא צריך לחשוב עליה. מישהו אמר: “אני דווקא חושב מחשבות שביעות בזמן נהיגה — כל היום לא, אבל בזמן נהיגה אין מה לעשות.”
לא כל העבודות שוות
לא כל העבודות שוות מבחינת הקושי לדביקות. נהיגה היא יחסית פשוטה — זה מהלך מסודר. אבל להיות מלמד לילדים הרבה יותר קשה לדביקות, כי צריך להחזיק בראש דברים קטנים כל הזמן.
רבי’ם חסידיים על מלמדות
הרבה רבי’ם חסידיים לא החזיקו מלהיות מלמד — הם אמרו שזו לא עבודה מתאימה ליהודי חסידי, כי כשעוסקים עם ילדים, המוח הופך ל”מוח דקטנות” — מתחילים לחשוב כמו ילד.
מעשה מר’ מוטלה: אחיו שאל את רבו אם להיות מלמד. הרבי אמר לא. האח שאל: “הרבי עצמו הרי אומר תורה לפנינו, ואנחנו גם כמו ילדים קטנים לגבי הרבי!” ענה הרבי: “כשאני אומר תורה, יש לי את גדלות המוחין הגדולה ביותר” — כלומר, אצל הרבי אמירת התורה היא עלייה, לא ירידה.
—
**ישוב הדעת — הנקודה האמיתית**
מסקנה שעולה היא שהעניין האמיתי הוא ישוב הדעת. יש דברים שלוקחים מאדם ישוב הדעת — ובלי ישוב הדעת הוא בכלל לא יכול לחשוב, אפילו לא על דברי רשות. אבל דברי רשות (קניות, סידורים) בדרך כלל לא צריכים ישוב הדעת גדול. עבודה לעומת זאת — צריכה ישוב הדעת. זו מצווה להיות עם ישוב הדעת כמה שאפשר.
הכנסת אורחים מול קבלת פני השכינה
“גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה” — קבלת פני השכינה היא דבר רוחני, דברים שבמחשבה, דביקות. ובכל זאת לפעמים צריך לוותר על דביקות כדי לעשות מצוות כמו הכנסת אורחים.
הרמ”ק אומר שאפשר אפילו בזמן הכנסת אורחים לשמור על דביקות — אבל לא תמיד זה אפשרי.
שתי סיבות לא לדבר לשון הרע
1. נגלה: כי זה דבר רע, כתוב בתורה שאסור.
2. נסתר/חסידות: כי זה מפריע לדביקות — קשה להיות דבוק בה’ עם דיבורים כאלה.
עבור היהודי שחי עם דביקות, הטעם העיקרי לא לדבר דברים בטלים הוא שהוא רוצה להיות מרוכז באלוקות. אבל — לפעמים צריך לדבר דברים בטלים עם יהודי אחר (הכנסת אורחים, חסד), אפילו שזה מפריע לדביקות.
—
**החידוש: הקב”ה נמצא גם כשאין ישוב הדעת**
התירוץ של האברכים
נכון שישוב הדעת הוא רוב עבודת ה’ — אי אפשר לבטל את זה. אבל אסור להאמין בזה יותר מדי. למה?
> “אתה לא כל כך חשוב. מה שבראש שלך הוא חלק קטן מאוד מהמציאות.”
אם אתה לא זוכר — מישהו אחר יזכור בשבילך. אולי הקב”ה זוכר שהוא הקב”ה — למה אתה צריך לזכור כל הזמן?
החידוש האמיתי
החידוש הוא לא סתם שהקב”ה קיים גם כשלא חושבים עליו — את זה כולם יודעים. החידוש הוא שהקב”ה שלח את המצב הזה עצמו — הוא עשה שלא יהיה לך ישוב הדעת, וגם שם הוא נמצא. כלומר, אפילו החיסרון בדביקות הוא חלק מתוכניתו של הקב”ה.
—
**אמונה היא יותר מ”לחשוב ברגע הזה” — תודעה לטווח קצר ולטווח ארוך**
היסוד: לא כל מה שאני חושב עכשיו הוא הכל
מה שאני חושב ברגע הזה אינו התמונה השלמה של הקשר שלי עם הקב”ה. אמונה היא למעלה מן הזמן — היא אינה כבולה למה שקורה בראש שלי ברגע הספציפי הזה. אפילו כשאני לא חושב על הקב”ה, אפילו כשהמוח שלי מלא שטויות ודברים זרים — זה עדיין לא אומר שהקב”ה הלך.
המשל מ”הייד אנד סיק” (פיק-א-בו)
ילד קטן משחק “הייד אנד סיק” — הוא סוגר את העיניים וחושב שאבא הלך. אחד הסימנים הראשונים של דעת הוא כשהילד תופס: כשאני סוגר את העיניים, אני לא יכול לראות את אבא — אבל אבא עדיין יכול לראות אותי. זו מדרגה גדולה של דעת.
הנמשל — כנגד הרבה ספרי חסידות
הרבה ספרי חסידות אומרים: “ה’ צלך” — הקב”ה אצלך כשאתה אצלו. הרמב”ם (שר’ מנדלה מוויטבסק אהב מאוד) אומר שהשגחה היא לפי כמה שחושבים עליו. זה נשמע כמו הלוגיקה של הילד: אני סוגר — הוא הלך; אני פותח — הוא כאן.
אבל זו רק רמה אחת. הרמה הגבוהה יותר של אמונה אומרת: אפילו כשאני לא רואה אותו, הוא עדיין כאן. שתי הרמות אמיתיות — שתיהן “ה’ צלך” — אבל השנייה היא השתדלותא דלתתא גבוהה יותר.
תודעה לטווח קצר מול טווח ארוך
יש שתי בחינות:
– טווח קצר: ברגע הקטן הזה אני לא חושב עליו — במובן הזה הוא “לא אצלי”
– טווח ארוך: אם שואלים אותי באופן כללי — אפילו עכשיו, אפילו מחר, אפילו על אותו רגע — אענה כן, הקב”ה היה שם
זו מבט כללית על החיים, שאינה כבולה לכל רגע בודד. אפילו אם אני כועס עליו, אפילו “עקלקלות, קלות ודלות” — זו לא סתירה לאמונה הכללית.
—
**מהי רוחניות באמת? — כלל גדול**
אנשים חושבים שרוחניות היא מה שמרגישים. זה הפוך. מה שמרגישים הוא גשמיות גסה. צריך לעבוד את ה’ גם בגשמיות, אבל זו גשמיות. רוחניות היא מה שאי אפשר להרגיש — רק אפשר לחשוב, אפשר להאמין. ההרגשה היא אולי לבוש, אולי מצווה, אבל לא העיקר.
—
**הבעל שם טוב: “אל יאמין אדם שהוא רחוק מה'”**
תורת הבעש”ט
הבעל שם טוב אומר: אדם אסור לו להאמין שהוא רחוק מה’. להאמין ש”כיוון שלא חשבתי עליו, הוא לא כאן” — זה עצמו מין כפירה.
ביאור
יש אנשים ש“חסידיים מדי” — הם לוקחים ברצינות יתרה את היסוד מהתניא, מאור עינים, ושאר ספרים שאומרים שכשאדם אינו דבוק הקב”ה אינו איתו. אסור להאמין בזה יותר מדי — גם זה סוג של כפירה. הבעש”ט מביא “האומר שמע שמע” — אדם אסור לו לומר שהקב”ה לא היה נוכח בכל מילה.
דיון
לכתחילה צריך כן לנסות להתחבר, כל רגע לחשוב עליו. הרמב”ם אומר, החסידים הראשונים היו סופרים כמה שעות שכחו מהקב”ה. זו מצווה ועבודה. אבל בדיעבד, כשכבר עבר שבוע שלם של ימות החול ושכחו — הקב”ה לא ברח. “ה’ צלך” הולך גם בכיוון ההפוך: הוא לא ישכח, גם אני לא אשכח.
הסידור האר”י ז”ל אומר שהשכינה יורדת בבי”ע — שוכחים. אבל זה לא אומר שהקב”ה הלך.
—
**שני דרכים של תשובה: “נזכרתי” מול “מעולם לא שכחתי”**
היסוד: שני סוגים של “להפוך הסתרה לגילוי”
המשל הולך עם המהלך של שבוע שלם ושבת. ימות החול — זו הטבע, שוכחים מהקב”ה. אחר כך מגיעה שבת — מתמלאים, חוזרים.
אבל איך חוזרים — כאן טמון ההבדל הגדול:
שלב א’ — הדרך הפשוטה (“ה’ צלך”)
אחד אומר: “השבוע היה מה שהיה, בואו נשכח מזה.” יום ראשון, יום שלישי — הקב”ה לא היה שם (מצדי). עכשיו בשבת הוא מנסה להתקרב לקב”ה. בשבת הוא עם הקב”ה, כל השבוע הוא לא. זו דרך סלונים — “סוף טוב” אחרי שבוע קשה.
שלב ב’ — הדרך העמוקה יותר (“פור המן נהפך לפורינו”)
השני אומר: “ודאי שלא הייתי נוכח כל השבוע — מצדי. אבל עכשיו נזכרתי שהוא כן היה!” לא רק שהקב”ה לא שכח — גם אני לא שכחתי. ה”אני הקטן” (התולה בעצמו) שכח, אבל ה”אני הגדול” מעולם לא שכח.
המשל מילד קטן
כמו ילד קטן שסוגר את העיניים — אבא לא הלך! הילד היה שוטה, הטבע היא שבני אדם שוטים. אבל אבא נשאר עומד.
ההבדל בין פורים לפסח
זהו הפשט בהבדל בין נס כמו פסח לנס כמו פורים:
– פסח — היו בגלות, יצאו שונאים, והקב”ה הציל. הקב”ה חזר.
– פורים — הנס מראה שהוא מעולם לא הלך. המסיבה של אחשוורוש גם היא הייתה חלק מהתוכנית. זו “אמונה שבאמונה” — לא רק שהקב”ה כאן, אלא שהוא תמיד היה כאן, אפילו כשלא ראיתי את זה.
החידוש: “אם הוא זוכר אותי, גם אני זוכר אותו”
מכיוון שהקב”ה לא שכח, גם אני לא שכחתי. זה לא סובייקטיבי — הקב”ה לא רק בראש שלך. הוא גם בראש שלך, אבל לא רק בראש שלך. זה לא “תאיזם” שבו הכל תלוי במה שאתה חושב.
כלל ישראל למעלה ממעשים
פעם הקב”ה רצה לעשות את כלל ישראל תלויים במעשיהם — אבל הקב”ה אומר שזה לא יכול להיות, כי כלל ישראל למעלה מזה, הם מכוסים מאברהם. זה כתוב בספרי חסידות.
—
**תפילה — מה הכוונה במילים?**
לא חייבים לומר את כל המילים
הסידור נעשה בשביל מי שעדיין לא יודע אילו מילים לדבר אליו — הוא צריך לומר הכל. אבל מי שכבר יודע, יכול ללכת ישר לנקודה שלו. זה אפילו על פי הלכה. יש חסידים שנוהגים כך — הם “מדלגים” — אמנם מסתכלים עליהם בזלזול על כך, אבל לא עושים מזה עניין.
דרך הקבלה בתפילה
על פי קבלה סדר התפילה הוא לעבור בכל ההיכלות של כל העולמות — לכל אלוקה יש היכל אחר. לפי דרך זו התפילה אינה תלויה בפירוש של כל מילה (למשל “הנותן שלג כצמר”), וגם אינה תלויה בהתרגשות בכל פסוק. זה סדר שעובד, אפילו לא דרך המשמעות של כל מילה בודדת.
על פי פשט — פרק תהילים הוא “צבע”
אפילו על פי פשט, לא כל מילה בפרק תהילים עומדת בפני עצמה. פרק בא לציין אווירה מסוימת, צבע מסוים, מהלך מסוים — איך הקב”ה עושה את כל הדברים הגדולים של הטבע.
—
**מהלך העבודה: שיא והכנה, גדלות וקטנות — הכל דבר אחד**
האריז”ל על פורים: לאחור יש מעלה שאין לפנים
האריז”ל אומר שהנס של פורים היה שדווקא בשעת אחור (כשפונים לאחור, מנותקים) יש מדרגה מסוימת שאינה קיימת בפנים בפנים. וצריך להכניס את זה אפילו בשעת פנים. זה מתאים מאוד לתורות החסידיות — לא כל המקובלים תופסים את זה, אבל חסידות אומרת את זה בבירור.
חסידות אבל אינה מכחישה שיש מהלך בהיסטוריה — תוכנית בחיי אדם שמובילה לאנשהו. זה אומר שהאמצעים באמצע אינם סתם — להפך, הם אמיתיים כי הם חלק ממהלך גדול יותר.
הבעש”ט: לפעמים צריך להתפלל בקטנות
הבעש”ט אומר (כתוב בצוואת הריב”ש): לפעמים אדם צריך להתפלל קצת מהר — אי אפשר רק גדלות המוחין (דביקות נכוחה) כל הזמן. מצד טבע האדם צריך קצת קטנות, ואחר כך אפשר להתפלל יותר בגדלות המוחין.
זו הדרכה שבחורים חסידיים לעתים קרובות לא מבינים — הם חושבים שצריך תמיד להתפלל בהתלהבות. אבל יש סדר: בנעילה מתפללים בהתלהבות כי זה הייחוד של נעילה. אבל מנחה של יום כיפור מתפללים מהר — בכל המקומות החסידיים. זה לא פחות חשוב. דביקות יכולה להיות גם מהירה. כשמתפללים לאט זה עדיין לא אומר שאז יש דביקות.
המשל מניגון: אי אפשר לשיר רק את השיא
כמו ניגון שיש בו חלק שקט וחלק גבוה — אי אפשר לשיר רק את נקודת השיא. שיא בלי הניגון כולו חסרת טעם. ילדים קטנים חושבים שאפשר לשיר רק את החלק הגבוה — אבל זה ילדותי, לא מבינים את המהלך כולו.
אותו דבר עם ימים טובים: אם היה רק פורים בלי חנוכה, פסח, שבועות — פורים לבדו לא היה בעל טעם. זה כמו מי שאוכל רק קינוח — רק את הקינוח בלי הסעודה.
הכנה היא גם עבודת ה’
היו רבי’ם חסידיים שהתלהבו ממתיקות ההכנה. הם שאלו: כשאני עושה הכנה לתפילה — מה עכשיו? עכשיו לא צריך לעבוד את ה’? ההכנה עצמה היא גם עבודה.
המשל: ערב שבת — עכשיו זה לא שבת, מתכוננים. זה לא אומר שערב שבת הוא זמן פחות חשוב. זה אומר רק שהתהליך עובד כך — לכל ניגון יש חלק שקט וחלק גבוה, שניהם נחוצים.
מנקודת המבט הכללית — אין הבדל
מלמעלה, מהמבט הכללי, אין הבדל בין השיא לבין ההכנה — זה דבר אחד. אבל מבפנים כן יש הבדל: זו השיא, זו ההכנה. שוטה הוא מי שרוצה רק את ההבדל — הוא מגיע רק לשירה נוראה, הוא מחכה רק לנקודת השיא.
מילת סיום על פורים
הקדושה של מרדכי ואסתר, הקדושה של המן — כל זה פורים. אבל הקליפה של מרדכי ואסתר הרבה יותר קשה להתעלות מהקליפה של המן — צריך “לשיר את הניגון הפוך.”
—
**מקור: שם הוי”ה בחודש אדר**
תוספות מביא ששם הוי”ה יוצא מהאותיות הגנוזות — אותיות שם הוי”ה הן אותיות “עודפות” (יתרות) בפסוק, בתוך ראשי תיבות וסופי תיבות. זה מושווה לנקודות — הן אינן “מיותרות,” הן בבחינת נקודות שמראות איך לומר את המילה, אבל המילה יכולה להתקיים גם בלעדיהן.
תמלול מלא 📝
תורת הבעש”ט: הכל בא מהקב”ה — מה המשמעות האמיתית?
היסוד: אמונה שהכל בא מהקב”ה
אוקיי, אז עכשיו לא מדברים על המן, עכשיו מדברים על האלמן. בסדר.
למה מדברים על המן? עכשיו יש את האלמנה, כן? זה כבר לא תשעה לחודש, וזה דבר מעניין. עכשיו, ככה, כשאתה יודע שאתה מדבר לפני הקב”ה, יש עולם שהיית בו לפני כן, ועולם שנהיית בו קידוש נורא. כשאתה יודע שכל אחד היה פשוט ככה, אין שום חילוק אם זה כתוב או לא כתוב באלמנה, זה נפלאות הבורא. בסדר.
אבל כשמדברים באמת קצת חשבון, אז כמו שאומרים, זה לא בורא עולמות כולו, זה לא קטע שהיהודי כתב לפני כן, זה לא כזה… רק שושנה בין החוחים, ומה חסר ממנו? שאני צריך לסיים את החזון איש שלי? עשרות. נו, אין כלום בשורה. אז אני אומר שצריך להגיע למילה מסוימת, אין לי כוח לעבור על זה, שכל מילה היא התקשרות עם הקב”ה. ואיך מגיעים לכל דבר? יש דבר כזה שצריך לעבור עליו? יש דברים שחסרים? צריך דבר כזה שצריך את היסוד?
אה, איך אני רואה שאני אברך טוב, אני לא מה שנראה בבית הכנסת מלומר בשבת את השבוע. זה כן קיים, נו, אמור אמור. אני עדיין לא שם, זה עדיין מוקדם מאוד. אצלנו זה עוד קצת מוקדם, אנחנו עדיין קצת ביום חמישי.
מקור: שם הוי”ה בחודש אדר — האותיות הגנוזות
כמו שתוספות אומר שהשם של חודש אדר — הוי”ה — יוצא מהאותיות הגנוזות בתוך ר”ת וס”ת. אפשר לראות את זה. עצם האותיות של שם הוי”ה הן אותיות עודפות בפסוק. בתוך ר”ת וס”ת, יש לך שבע אותיות מתרמ”ב עד ס”ת על אותיות. והיתרות של התפילות הן עודפות. כשמחשבים את החשבון, היה לי את זה במחברת, היה לי את זה עם… אז מה? שבע התפילות הן עודפות.
קהל: אה, זה לא עודף. זה, איך קוראים לזה, נקודות, כן?
זה מה נקודות? האותיות אינן עודפות, הן רק בבחינת נקודות. זה אומר איך לומר את המילה, לא? נכון. לא מדובר בעודף, כי הרבה פעמים לא מביאים את האותיות. כן, לא תמיד זה חסר, יכול להיות המילה בלי זה. כן. אני מתכוון שיש דבר כזה בבדידות, יש דבר כזה בבת צרועה.
דיון: למה מדברים על המן?
קהל: כן. אתה רוצה בכל זאת לדבר על המן, או שזה לא עודף? אתה רוצה רק קצת, רק… צריך קודם לדבר על העניין בכלל. כן, המן הוא מאוד חשוב, אני לא מבין מה הבעיה.
הבעיה היא שזה לא טוב, רק… מה אני מתכוון לומר? מה פירוש מה… אמ… ה… ה… זה תלוי במה, את זה רציתי להתחיל לומר, כששאלת אותו על המן. אותו דבר הוא לגבי כל ה… אני לא מתכוון כל הצרות, לא לכל הצרות יש אותו תירוץ, אבל אני רואה שאתה מתכוון לשאול את אותה שאלה כל הזמן, או שזה מדבר על אותו דבר.
ביאור: מה פירוש “הכל בא מהקב”ה”?
ניסיתי לחשוב. כלומר, כשאדם אומר… אני רוצה להוציא את זה. כשאדם אומר שזה גם הקב”ה, מה הוא מתכוון לומר? הרי זה אומר משהו, יש לזה משמעות כלשהי. במילים אחרות, אם הכוונה שהקב”ה עשה את זה, שהקב”ה לא שכח מזה, הקב”ה מנהיג את זה, יש לזה משהו… זה בא מהקב”ה, הרי זה פשוט. אין אף אחד… אפילו המתנגד הגדול ביותר, אני לא יודע, יש אדם שלא מאמין באלוקים, או שהוא אומר שהוא לא מאמין בהשגחה פרטית, מה שגם אני לא יודע בדיוק מה זה אומר. אבל על כל פנים, לפחות כל האנשים שמאמינים ב… לא, אני מתכוון לומר, צריך ללבן את הנקודה, את זה אני רוצה להוציא.
על כל פנים, כל אדם שמאמין באלוקים שהתחיל הכל, הפשט הוא שהקב”ה אחראי על הכל, הכל בא מהקב”ה. אין… אף אחד לא אומר שהכל בא מהקב”ה חוץ מ… “חוץ” זה סוג של אתאיזם, אני מתכוון, בסדר? יש אתאיסטים, אני לא יודע מה הם חושבים, אבל יהודי, מי שמאמין באלוקים, בין בכח, בין בפועל, בין כמו בהעלם, בגלוי, בהיפוך, ובכתרך, אין חילוק, הרי הוא מאמין שהכל בא מהקב”ה.
אז לומר שהמן גם בא מהקב”ה, ושדבר שאינו משמח בא מהקב”ה, זה כלול בפשטות… זה לא חידושים, אני מתכוון שזה לא… אף אחד לא מפקפק בזה. אני לא רואה שכאן צריך… אני מתכוון, אפשר לומר שלא מבינים? אבל אני רוצה לומר, לא שלא מבינים, אני לא מאמין שכן מבינים. אני מתכוון לומר, הרי איך באים הפרטים גם מהקב”ה? בסדר, שוכחים, אוקיי, אפשר להיזכר. אבל עצם האמונה, או עצם העובדה, אין שום… הרי זה מופקר, הרי זה לא חידוש.
תורת הבעש”ט: להיזכר, לא חידוש
אז דבר אחד שאפשר לומר הוא, נכון, אני יודע, הבעל שם טוב, ספרי חסידות רוצים להזכיר לנו שהכל הוא הקב”ה. הוא מתכוון לומר שצריך לזכור, הוא לא מתכוון לומר חידוש, כי אף אחד לא חשב אחרת. שוכחים כל הזמן. גם לא ברור מה פירוש שוכחים. אני מתכוון, מה, שכח? הכוונה שהוא לא בנוכחות, הוא לא במודעות שלו, הוא לא מודע לזה. כן, הוא לא שכח במזיד. אם שואלים אותו מאיפה זה בא, הוא גם יגיד לך שזה בא מהקב”ה. הוא אפילו מברך ברכה, כן. אני מתכוון שאם נופל לו שיש דבר שמברכים עליו, הוא לא שכח.
אבל לא שכח הכוונה בהיסח הדעת, זה לא חלק מהדרך שלו איך הוא חושב על זה למעשה, או הדרך שלו איך הוא חי. בכל מקרה, ואז הלאה.
שאלה: האם אפשר לחשוב תמיד על הקב”ה?
כאן אפשר לשאול אולי שאלה, אני גם לא יודע אם זו בכלל שאלה. האם יש משהו, האם יש זמן כלשהו, או אנשים מסוימים שאומרים שעל דברים מסוימים לא חיים עם זה שבא מהקב”ה? אני מתכוון, קשה לחיות כך, אולי לא רק קשה, אולי קשה מאוד. אדם הרי צריך לחשוב. תלוי מה קוראים לחשוב. אדם כשהוא עושה מה שהוא עושה, כן, אני שואל את השאלה אפילו כשלומדים, אפילו כשעושים מצוות, האם הוא יכול לחשוב כל הזמן על הקב”ה, במובן של הדבר הראשון שעשה את כל זה? הרי עכשיו אני עושה את הדבר, אני הרי לא יכול…
ספרי חסידות התייסרו בעניין הזה, כן, שכשהוא לומד, הוא חושב על הקב”ה, הוא חושב על הלימוד. במובן מסוים ברור שאי אפשר, כן, הרי זה לא אפשרי במציאות. אלא אם כן יש אדם שאומר שיש רמה אחרת של חשיבה, יש סוג אחר של חשיבה שזה יכול להיות כל הזמן. נכון, אולי יכול להיות. אבל המובן הכי פשוט הוא שאי אפשר, אי אפשר.
אבל אם אפשר, אם… כן, אז במילים אחרות, הרי אין אף אחד ש… אבל זה בטוח, יש מחלוקת בעניין הזה. אני זוכר שיש שאלה, לא מחלוקת, יש שאלה, מהי אולי הדרך הנכונה לחשוב על… כן, אדם צריך לעשות דבר מעולם הזה, מצוות, מ… מה הוא צריך לחשוב אז? התירוץ הוא קודם כל שהוא צריך לחשוב על הדבר עצמו, כי הרי תהיה לו עבודה. הוא הרי חייב לעשות את זה. הוא באמצע נהיגה יחשוב על הקב”ה ולא יחשוב שהרמזור אדום, הרי הוא יעבור על אדום. אני מתכוון שאף אחד לא סובר כך.
מעשה: ר’ מוטלה ונהיגה
שמעתי שמישהו אמר, ר’ מוטלה אומר עוד מרבו שהוא סובר שאי אפשר לנהוג, אי אפשר כל כך קשה לחשוב מחשבות עמוקות באמצע נהיגה. ממילא בחור חסידי לא היה צריך רישיון נהיגה.
קהל: מה הוא עוד אמר? מה? גם לא ללמוד? גם? אני לא לומד. כן.
אני לא יודע, קשים לי הדברים. מעולם לא הבנתי מה הוא מתכוון שדווקא בנהיגה נוצרה הקושיה. אני מתכוון שכולנו לא יכולים לעשות כלום.
קהל: הוא מתכוון לריבוי הסרות?
לא, הוא אמר בפירוש שהוא לא מתכוון לריבוי הסרות. זו הייתה השיחה. האם הרבי התכוון לריבוי הסרות? אומר הוא לא, ריבוי הסרות בכלל לא עלה על דעתו שמישהו הולך. זה בכלל לא נוגע. את זה בכלל לא עושים, אני מתכוון. אבל מחשבות עמוקות זו בעיה.
קהל: יכול להיות שפשוט לא היה רגיל. מי שרגיל לנהוג יודע שבדרך כלל לא חושבים על זה, זה נהיה כל כך אוטומטי. אולי הוא לא תפס, הוא חשב שזה דבר שצריך להחזיק ראש כל הזמן. לא צריך. אני מתכוון שזה נהיה כזה… אני לא מתכוון שלא צריך, מבין מה אני מתכוון. אחרי כמה חודשים מתרגלים, זה נהיה כזה… כמו הליכה. צריך לחשוב איך ללכת? כן, חושבים איך ללכת, אבל זה לא… יכול להיות שהוא לא תפס, אני לא יודע.
מה הנקודה כאן? האם זה דבר שגוי? מה, שאי אפשר לחשוב מחשבות עמוקות בזמן נהיגה?
קהל: אני חושב רק מחשבות עמוקות בזמן נהיגה. כל היום לא, אבל כשנוהגים אין מה לעשות.
נקודה: יישוב הדעת הוא העיקר
אבל יש דברים שמקשים, כן. אבל זה יכול להיות במובן של יישוב הדעת. את זה כן הייתי אומר. אה, זו נקודה אחרת. אולי אדם יכול לחשוב, יש דברים שלוקחים מאדם יישוב הדעת. ובלי יישוב הדעת הוא בכלל לא יכול לחשוב, אפילו על דברי רשות הוא לא יכול לחשוב. אבל דברי רשות בדרך כלל לא צריכים יישוב הדעת גדול. הוא הולך לקנות, הוא הולך לעשות, הוא הולך לסחוב, הוא עושה סידורים, כל מיני דברים. זה לא דבר שצריך יישוב הדעת. אם חושבים מהי עבודה, צריך יישוב הדעת, אז זה אמת ונכון. זו מצווה להיות עם יישוב הדעת כמה שאפשר, כן.
אבל בואו נחשוב, יש דבר… זו נקודה אמיתית. אני מתכוון, מה ש… אני מדבר סתם עכשיו, אבל… מה ש… אמרתי אתמול על זה קצת. אתמול? הייתה איפשהו דרשה שאמרתי את זה. לאחרונה. זה כבר אפילו כתוב אצלי איפשהו. ראיתי את זה הבוקר.
יותר ממובן אחד של “לחשוב” — יישוב הדעת ודביקות
העניין של “לחשוב” — יותר ממובן אחד
טוב מאוד, טוב מאוד. אני רוצה להגיע לדבר כזה. אבל זה… צריך להבין את המובן של לחשוב, צריך להיות ברור, אי אפשר לסובב את הראש. יש יותר ממובן אחד למילה לחשוב, זה מה שצריך להגיע אליו כאן. ואני מסכים. כלומר, יש יותר ממובן אחד למילה לחשוב.
מה הכוונה? אז ספרי החסידות… צריך להכיר מה כל אחד אומר. מי שאומר שקשה בזמן הלימוד, אותו דבר קשה בזמן עבודה, או עבודות מסוימות.
קושי מעשי: עבודה ודביקות
אני יודע, אולי הוא טוען שנהיגה היא דבר קשה. אני דווקא לא רואה שנהיגה היא הקושי. יש דברים אחרים שקשים יותר. אני מתכוון, להיות מלמד לילדים, אוקיי, אז חיים בתורה, אבל נראה לי שהרבה יותר קשה לחשוב מאשר נהיגה בשעת מעשה.
קהל: לא, דווקא, כי צריך להחזיק בראש שטויות כאלה כל הזמן.
נהיגה היא פחות או יותר מהלך פשוט, כן, כאן הולכים, זה מסודר, זה דבר מסודר לגמרי.
רבי’ם חסידיים על מלמדות
הרבי’ם, אתה הרי יודע, רבי’ם חסידיים, הרבה מהם לא החזיקו מלהיות מלמד מסיבות כאלה. לא אומרים את זה לאברכים של היום, אבל היו הרבה רבי’ם חסידיים שאמרו שלהיות מלמד זו לא עבודה לחסיד. הם אמרו שזו מלאכה נמוכה קצת.
מעשה מר’ מוטלה
ר’ מוטלה גם אמר, הוא חזר ואמר, הוא לא אומר כך להלכה, אבל שרבי נהג לומר שלא להיות מלמד, כי אני רואה שזה קורה בחוש אצל אנשים מסוימים, כי מלמד עוסק עם ילדים, אפילו עם בחורים, ומוחו מתחיל להיות מוח דקטנות. הוא מתחיל לחשוב כמו שילד חושב. עם כולם.
הוא מספר, לא, זה מאוד מעניין, הוא סיפר מעשה חסידית, הוא סיפר מעשה שאחיו שאל את רבו אם להיות מלמד. אמר הרבי לא, הוא לא מחזיק מזה. אמר לו, מה פירוש? הוא אמר לו את הטעם. אמר לו, אתה הרי רואה? יש כאן בחינה של הסתר פנים. יש כאן בחינה של הסתר פנים.
קהל: תשים את האודיו על הטלפון או משהו.
אמר לו, הרבי אמר את זה, שעם ילדים מתחילים לחשוב כמו ילד. שאל את הרבי, מה פירוש? כל אחד יודע, הרי צריך לרדת לעולם, ללמד אותם. הוא אומר כך, הרבי הרי גם אומר תורה לפנינו, אפילו אנחנו סתם אנחנו לגבי הרבי, אנחנו כמו ילדים קטנים, הרבי הרי אומר תורה לפנינו.
אז הרבי אמר, מה אני מחזיק? כשאני אומר תורה יש לי את המוחין דגדלות הגדולים ביותר. בקיצור, אני לא מתכוון אליך בתורה, שכנעתי אותך. למעשה, זו בעיה.
קהל: מה? הרבי שלך, זה הרב מטשנגר, כן. מעשיות יפות.
אממ, אז אפשר לראות שיש דברים כאלה שקשה, ולפעמים צריך לעשות אותם בכל מקרה.
הכנסת אורחים מול קבלת פני השכינה — כשמוותרים על דביקות
הרי יש הלכה כזו, גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה, כן. מה פירוש קבלת פני השכינה? דווקא על זה מדבר המשנה ברורה, כן, יודעים. קבלת פני השכינה פירושה שהוא מחזיק בראש, כן, זה דבר רוחני, זה דברים שבלב, זה דברים שבמחשבה.
וכתוב שהוא עושה הכנסת אורחים, אף על פי שהוא לא, הרמ”ק כותב דווקא שכשהוא עושה הכנסת אורחים הוא יכול גם להחזיק את הדבקות שלו, ונראה שהוא מתכוון לשכינה וכדומה, אבל נראה שלא תמיד אפשר.
וכאן מתחילה שאלה, שיש דבר כזה, לפעמים צריך באמת לוותר על הדביקות, מה שנקרא דביקות, כדי לעשות מצוות, כדי לעשות הכנסת אורחים וכדומה. אז זו נקודה אחת.
שתי סיבות לא לדבר לשון הרע
וכן גם, היהודים החסידיים, ספרי החסידות הראשונים שהם מאוד החזיקו שצריך לנסות למעט דברים כאלה, לכן הוא היה צריך לומר את התורות של גדולי הנסוך, כי אם לא היה באמת רק עושה דביקות ולא היה עושה מצוות. אמר לו, כן, לפעמים צריך לדבר לשון הרע עם יהודי גם, בסדר. אבל לא בגלל איסור לשון הרע, אלא בגלל קבלת פני השכינה, כן.
יש שתי סיבות למה לא לדבר לשון הרע, שני פשטים שונים לגמרי. אחד, אתה לא מדבר לשון הרע כי אתה לא עושה דבר רע. שניים, אתה לא מדבר לשון הרע כי בזמן שאתה מדבר…
קהל: מה?
אני אומר, אני עדיין לא מדבר על למה כן, אני אומר רק למה לא.
קהל: לא, כן, אני אומר, קודם למה לא, ואחר כך למה כן.
למה לא, יש שתי סיבות. אחת היא כי זה רע לדבר לשון הרע, כתוב בתורה שאסור, אני יודע. שנייה היא, אתה מדבר לשון הרע כי זה מפריע לדביקות. קשה מאוד להיות דבוק בה’ יתברך עם רגליים כאלה שלא מגיעות לארץ. כן, את זה אני אומר.
ולגבי היהודי שחי כך, הוא לא מדבר לשון הרע בדרך כלל כי הוא רוצה להתמקד, הוא רוצה להיות מרוכז באלוקות, אומרים לו שלפעמים בא יהודי שני והוא ידבר לשון הרע, שתדע שאתה צריך בכל זאת לדבר לשון הרע. חס ושלום לא לדבר לשון הרע, הכוונה לדבר דברים בטלים שזה ענף של לשון הרע. הרי זה אותו רעיון.
קהל: כן, זה לא חילוק גדול.
אה, טוב מאוד. רגע אחד, כבר מגיעים. כבר מגיעים.
קהל: כי המצווה היא הנסתר, כי הדברים בטלים הם הנגלה.
אמר הקב”ה להיפך, לא, הקב”ה אומר לי את הנסתר. כשיהיה הנגלה, כבר ברור שזה הנסתר.
קהל: זה עדיין חילול השם.
נכון, לא, זה… אי אפשר לומר שזה חילול השם כשבעלי התשובה חטאו בעצם, הם הלכו בעל כרחם, וזו הייתה הישועה. זה כבר כתוב בעץ חיים, על זה אני לא צריך ספרי חסידות, זה כתוב בפירוש. לא ממש, אבל זה כתוב ברעיא מהימנא, והם מדברים על זה. כן, יש, זה מאוד קשה, אבל צריך לומר את זה כך.
דיון: פורים, עמלק, וישועה
בואו לא נדבר על וירוס. פורים בקרוב, עוד מעט פורים, עדיין לא הגענו לפורים.
קהל: אני לא יודע, אנחנו עדיין בשלב של מחיית עמלק, אני לא מצליח להכיל את עמלק שלו.
הכל בסדר, הלו? לפני שבת מוחקים את עמלק. מגיעים לאדלאידע, מכניסים אותו בחזרה, מבינים? אי אפשר הרי לרקוד על הכל.
אבל הנקודה היא שלא יחשבו שזה הפוך, שהקב”ה לוקח את הישועה?
קהל: מצוין, את זה אני רוצה להסביר. מצוין.
וצריך להסביר ש… אבל אני רוצה להתחיל בכך שיש דבר כזה כמו יישוב הדעת. אם אין דבר כזה, הקושיה לא מתחילה. צריך שתהיה קושיה.
קהל: ערב פורים, בחינת תענית אסתר, אני יודע. אבל “אלי אלי למה עזבתני”, כן? כל הבחינה הזו. הוא צעק שהם הלכו למקום עבודה זרה, והם הלכו לרשות הקודש, כן? זה הולך.
וזה אמת. אחר כך יש שלב שני, סוג שני של דבר, מצוין.
החידוש: הקב”ה נמצא גם כשאין יישוב הדעת
וזה על פי חסידות, נדמה לי שאין כאן לשון הרע, כי זה מחזיר דביקות. אחר כך בא יהודי והוא מבין, הבחורים כבר אומרים את התירוץ, אני לא צריך לאמור אותו.
אחר כך בא יהודי ואומר בואו נחשוב. כאן זה כבר כן חידוש. אני מתכוון כאן, זה כבר כן חידוש. כשאתה אומר שלפעמים אפשר כן לחשוב, לפעמים אי אפשר לחשוב, יישוב הדעת וכדומה. בסדר, אלו הזמנים שיש בהם יישוב הדעת, שנועדו לכך, בזמן התפילה וכדומה. יש לי דווקא תירוץ אחר לקושיה שלך על הדברים בתפילה שאינם שייכים, אבל בקרוב.
עכשיו, אבל עכשיו יש תירוץ אחד. מהו התירוץ שאנחנו רוצים לומר עכשיו? אתם רוצים לומר מה שאנחנו אומרים תמיד, שכל העניין שצריך יישוב הדעת, צריך להיות מרוכז, רוב עבודת ה’ היא זו, אי אפשר לבטל את זה. אבל מצד שני, אסור להאמין בזה יותר מדי.
למה אסור להאמין בזה יותר מדי? כי אתה לא כל כך חשוב. מה שבראש שלך הוא חלק קטן מאוד מהעולם, חלק קטן מאוד מהמציאות, ממה שאמיתי. ואם אתה לא זוכר, מישהו אחר יזכור בשבילך. מי אמר לך שאתה צריך תמיד לזכור? אולי הקב”ה זוכר שהוא הקב”ה. למה אתה צריך כל הזמן לזכור? מי ציווה עליך שאתה צריך לזכור?
קהל: אה, זו מצווה! בסדר, זו מצווה.
קהל: מה?
לא, אני מתכוון שהחידוש הוא על הצד השני. הוא לא יגיד שהקב”ה נמצא גם כשאין יישוב הדעת. הוא לא יגיד שהקב”ה שלח שלא יהיה לך יישוב הדעת. הוא אומר שאתה נמצא במצב שאין לך יישוב הדעת. הוא אומר שהקב”ה עושה לך מצב קשה, ושם הוא גם נמצא.
מצוין, אז בואו ניתן פירוש לזה. כן, אני רוצה לתת פירוש לזה. במילים אחרות, מה הכוונה? שהקב”ה נמצא, ממילא, אחי, פשוט, זה לא חידוש, בשביל זה לא צריך פורים ולא תורות חסידיות, את זה כולם יודעים.
תודעה לטווח קצר ולטווח ארוך — ההבדל בין “לחשוב ברגע זה” לבין אמונה כללית
היסוד: לא כל מה שאני חושב עכשיו הוא כל מה שיש
הקב”ה שלח הפרעה כדי להעלות. שיחשוב שהקב”ה הרי עושה מצב קשה, ושם לא ראה להעלות.
מצוין. אז בואו ניתן פירוש לזה. כן, אני רוצה לתת פירוש לזה. במילים אחרות, מה הכוונה? שהקב”ה נמצא במובן הכי פשוט, זה לא חידוש. בשביל זה לא צריך פורים ולא תורות חסידיות. את זה כולם יודעים. אף אחד לא חלק על זה. אלא מה? אנחנו אומרים שזה לא מספיק. כן, מה אומרת חסידות? אני מתכוון, לא רק חסידות, כל הרעיון של עבודת הדעת, של אמונה, של דביקות, כל מיני מילים כאלה. זה היה הרבה לפני חסידות, לזה אין שום… הפסקתי לומר חסידות. זו יהדות בסיסית. ומה אומרים? שזה לא מספיק. צריך כן לחשוב, צריך כן להבין, צריך להיות נוכח. זה חייב להיות חלק מחיי האדם במובן מסוים. לא רק לומר שהקב”ה עשה. כן.
כאן מתחיל חידוש. עכשיו אתה אומר, אבל, אין הכי נמי, יש זמנים שאפשר לחשוב את זה, ויש זמנים שלא. ומה עושה המן? מה עושה ה”בית ועדים זרים”? אי אפשר. זה הרי כל העניין. הוא לוקח את יישוב הדעת. או שהוא לוקח את ההיכי תמצא. או… יש עוד דרכים לומר את זה. חשבתי על דרכים אחרות, אבל עכשיו אנחנו מדברים על יישוב הדעת. אוקיי, אז הוא לוקח את יישוב הדעת. והוא באמת לא חושב על הקב”ה. ובמוח שלו, אם היו עושים צילום, רנטגן של המוח שלו, היו רואים שהוא מלא שטויות, דברים זרים, שום דבר יותר.
אבל, אבל מה? אבל זה עדיין לא אומר שאת זה אפשר לקרוא אמונה. שלחתי מישהו להאזין לאחד מהשיעורים, הוא אמר שאני מדבר רק אמונה פשוטה, זה לא מעניין. אבל בעצם, אתם מרשים, אז מותר לי. בחינת אמונה, אמונה פירושה שלא כל מה שאני חושב חייב להיות. כן? לא כל מה ש… מה שאני חושב עכשיו ברגע זה, זה אכן מה שנוגע למה שיש לי בראש. אבל אפילו בראש שלי, או אפשר לומר בראש שלי בזמן אחר, או באמונה שלי, הדרך שאני מתייחס לזה, האמונה הכללית שיש לי לגבי זה, היא לא שבגלל שאני לא חושב על הקב”ה, הקב”ה ברח.
משל מ”מחבואים” — הסימן הראשון של דעת
זה כמו ילד קטן כש… אני רוצה להמחיש את הצד השני. זה כמו ילד קטן, מהו ההבדל מתי ילד נעשה בעל דעת? זה… לא כתוב בשום מקום הסימן הזה, אבל אני חושב על סימן. אחד הסימנים של בעל דעת הוא כך: תינוק קטן שמשחק “מחבואים”, כן, הוא מחזיק את האבא, עושה ככה, הוא אומר “אני לא רואה אותך”, כן? עד שלא מזמן הוא תופס שכשהוא עושה ככה, הוא לא יכול לראות את האבא, אבל האבא עדיין יכול לראות אותו. נכון? זו מדרגה גדולה של דעת.
הנמשל — כנגד הרבה ספרי חסידות
זה לאו דווקא… זה כנגד הדבר הבסיסי שכל תינוק תופס, אני לא יודע בגיל שתיים, שלוש, אני לא יודע באיזה גיל בדיוק תופסים את זה, זה כנגד כל ספרי החסידות. למה? כי כל ספרי החסידות אומרים שמתי הקב”ה אצלך? כשאתה אצלו, כן? ה’ צלך. כתוב גם ברמב”ם, כן, רבי מנדלה… קטע אחד ברמב”ם שרבי מנדלה מוויטבסק מאוד אהב, שההשגחה של הקב”ה היא לפי כמה שחושבים עליו. כלומר, הקב”ה הוא תמיד, אני מדבר עכשיו מצד ההשגה של האדם, לא הסתרה פירושה שאתה מסתכל עליו, למרות שהוא מסתכל עליך, כן? זה בעצם מה שתינוק חושב לפני שהוא מקבל דעת, כן? אני עושה ככה, הקב”ה לא כאן. אני עושה ככה, הוא כאן. תופס מה קורה כאן?
זו רמה בסיסית של דעת, אפשר לקרוא לזה אמונה? זה מאוד מעניין, אמת. יוצא שדעת בסיסית היא לא דעת. זה… באמת, כשאני לא רואה את האבא, זה לא במוח הראייה שלי, כן, בעיניים אני לא רואה. אבל זה לא אומר שאני לא בעיניים שלו. בזה אתה תופס, שזה גם בדעת שלך, רק לא בעיניים שלך, לא בחוש שלך, ואז אני רואה לאור, ואז משהו חוש פנימי אחר, אני לא יודע איך לקרוא לזה, אפשר לתת שם לזה. הדבר שנקרא, לא רק אני יודע שהוא רואה אותי, אני רואה אותו במובן מסוים. אפילו סוג הנקודה הזו, לא מדברים על הקב”ה עצמו, זה העצמות יתברך, זה העצמות לפני הצמצום, זה העצמות אחרי הצמצום, זה העצמות אחרי ההסתרה. אפילו בראש שלי, הדבר הזה, זו הדעת שלך, אבל זו דעת של לא-דעת. הדעת הבסיסית היא שהדעת שלך לא כל כך חשובה. זו אחת מנקודות היסוד שיש לי.
אחד היסודות הפשוטים ביותר של דעת, שממש לפני זה הוא משוגע, לא תינוק כזה, בכלל לא אפילו לא גיל חינוך, לאו גיל חינוך, אפילו לפני זה, הוא שמה שנוכח אצלי, מה שנמצא אצלי בתודעה, זה לא כל מה שיש לי בתודעה.
מה שאני חושב עכשיו, אני רואה עכשיו את אבא שלי, עכשיו אני לא רואה אותו, אבל להפך, עכשיו אני לא רואה אותו, עכשיו אני כן רואה אותו, כן?
אבל מה הוא אומר?
לא, אבל אני רואה אותו אפילו כשאני לא רואה אותו, ואני מתנהג, כמו שאמרתי ביום שישי, שאני מתנהג כמו שהרמב”ם אומר בנחת, “שויתי ה’ לנגדי תמיד”, אני מתנהג כאילו אני רואה אותו, או כאילו הוא רואה אותי, אפילו דווקא, אפילו בשעה שאני לא רואה אותו.
זו הרי אמונה פשוטה, זה עניין של יושב, אבל זה דבר מאוד פשוט, זה לא יסוד עמוק, זה לא… לא צריך לעצום את העיניים ולקמט את המצח וכדומה. לא צריך לעשות כלום.
זה פשוט, הילד מבין את זה, הוא עוד בן שנתיים תופס שמה שאתה עוצם את העיניים עדיין לא אומר שהוא הולך, כן?
זה בדיוק כך, זה בדיוק כך שם האבא כשאתה עושה… ודאי, אולי הוא הלך, אתה לא יודע, כן? אצל בן דעת הוא יכול לחשוב, אוקיי, עצמתי את העיניים מספיק זמן, הוא הלך, צריך ללכת לרדוף אחריו, בסדר? מעת לעת הוא נותן מבט החוצה לראות אם הוא עדיין כאן, כן? אבל הדבר הפשוט, זה דבר מאוד פשוט.
טווח קצר וטווח ארוך של תודעה
זו אותה דרך, כי אני אומר שזה מצידנו מצידו, כן? לא לגמרי מצידו, מה שלגמרי מצידו לא נוגע לי בדרך הזו. אבל אני מבין, שאם אתה שואל אותי, לתודעה יש, אני יכול לומר כך, דרך אחת שאני חושב היא, אני יכול לומר שיש טווח קצר וטווח ארוך, כן?
יש מה שאני חושב בדיוק ברגע הזה, “שויתי ה’ לנגדי תמיד”, ברגע הזה, ברגע הזה, בבחינת זמן, בזמן הקטן הזה שאני נמצא בו עכשיו, זמן קטן מאוד, אין לי את הקב”ה, אני לא רואה, אני לא חושב עליו, אז כביכול במובן הזה הוא לא אצלי, כי הוא אצלי בדרך שאני חושב עליו.
אבל בזמן הגדול יותר, אם אתה שואל אותי באופן כללי, אתה שואל אותי אפילו עכשיו, או אתה שואל אותי מחר, אתה שואל אותי מה באותו זמן או באותה דקה האם הקב”ה היה שם, אני אענה לך כן.
אה, לא חשבתי אז, לחשוב באותה דקה זה לא כל כך משנה. אני חושב גם שהוא שם, לא אני חושב, אני מאמין, איך שהיינו אומרים את זה, אני חושב גם שהוא שם, וזו רמה יותר, אתה יכול לקרוא לזה אמונה רוחנית.
מהי רוחניות באמת? — כלל גדול
רוחניות כוונתי לומר מה שאי אפשר לראות, מה שאי אפשר להרגיש. אנשים חושבים שרוחניות פירושה מה שמרגישים. מה שמרגישים זה גשמי גשמי. כלל גדול, אתה כבר יותר משמונה עשרה, מותר לגלות? בחורים חושבים שרוחניות היא כשמרגישים דברים. כשמרגישים דברים זו גשמיות גסה, זה כלום, זה כלום. צריך לעבוד את ה’ גם בגשמיות, אבל זו גשמיות. רוחניות היא מה שאי אפשר להרגיש, רק אפשר לחשוב, אפשר להאמין, אי אפשר להרגיש. ההרגשה היא אולי לבוש, בסדר, אולי גם מצווה, אבל העיקר זה לא זה.
אז מצד הבחינה הזו הקב”ה שם אפילו כשאתה לא יודע, כשאתה לא יודע בבחינת חורגא כזו. אתה יודע, אתה לא כופר, אתה אפילו לא אדם ניטרלי, אתה יודע אפילו ש… לא הרגשת, נפל נבך, בסדר. אבל ברגע הזה אני חושב? מה כל כך חשוב שאני חושב ברגע הזה? מה?
קהל: כן, זה למעלה מן הזמן.
אתה שומע? אמונה היא למעלה מן הזמן. אמונה פירושה… מה? עכשיו היה הפוך, שזה לא מתאים. מה לא מתאים? ה’ צלך לא מתאים. שזה רק בכיתה ב’. לא, אני אומר ששני הדברים הם באמת ה’ צלך. יש אחד שהוא מתכוון… מה? שניהם הם בבחינת מצידנו, את זה אני הרי אומר. שני הדברים הם בהשתדלותא דלתתא, אבל השני הוא באמת רמה גבוהה יותר של השתדלותא דלתתא. זה לא שאני צריך להיות כל רגע… יש גם מצווה להיות כל רגע איתו. הרמב”ם אומר, החסידים הראשונים הקפידו על השעות שנתבטלו ממחשבת הבורא. הם ספרו כמה שעות הוא שכח את הקב”ה ביום. בסדר, זה אמת, זו מצווה, זו עבודה, זה מביא לרמה הגבוהה יותר. אבל האמונה הפשוטה, כש… כמו שאומרים תמיד, הדבר הגבוה יותר חל גם על הנמוך.
האמונה הפשוטה אומרת שזה לא משנה. אם שכחתי, אבל אותו לא שכחתי. ואם הוא לא נשכח, גם אני לא אשכח. זה הולך, “ה’ צלך” הולך גם בכיוון השני. כן, הוא לא נשכח, אני לא אשכח. אז, זה ה…
דיון: “ה’ צלך” בשני הכיוונים
שאלה: מה אתה לא מבין?
אני אומר “ה’ צלך”, אבל לא מוגבל ל“ה’ צלך” של הרגע. יש “ה’ צלך”, כמו שאני אומר, יש “ה’ צלך” של מבט כללי שיש לאדם על חייו, למשל. זה לא שאני כל רגע זוכר. יכול אפילו להיות שאני כועס עליו, כל רגע אני מתנהג אפילו בבחינת “עקלקלות, קלות ודלות”, כן, אני כועס עליו אפילו. יכול אפילו להיות. זו לא סתירה.
הבעל שם טוב: “אל יאמין אדם שהוא רחוק מה'”
מתי הקב”ה לא איתך? יש אנשים שלא מאמינים בזה. יש אנשים שהם חסידיים מדי. זו כשלעצמה בעיה. מבינים מה אני אומר? הוא מאמין יותר מדי. כתוב בתניא, ובמאור עיניים כתוב, ובחסידות כתוב בהרבה מקומות, כן, שאדם שאינו דבוק שהקב”ה לא איתו. אסור להאמין בזה יותר מדי. גם זו כפירה. את זה אומר הבעל שם טוב. הבעל שם טוב אומר ש“אל יאמין אדם שהוא רחוק מה’ יתברך”, כן. הבעל שם טוב אומר, “האומר שמע שמע”, כן, שאדם אסור לו לומר שלא היה לו בכוונה, פשט שהקב”ה לא היה כאן בכל מילה. מה פירוש אפיקורסות? מי היה?
בשעה שמתחברים, צריך להתחבר, צריך לנסות. אף אחד לא אומר שלא לכתחילה לנסות להתחבר. אבל אחרי שזה הרי הלך…
שאלה: מה?
כן, מצוין. זה דין באדם. כלומר, אדם יכול להיות לו תקופה שהוא מאמין כך, ותקופה שלא, או שהוא יכול להיזכר בזה. כמו שאני אומר, שבדרך כלל זה הרי הלך, למשל, כן. מהי הנקודה? שזה הרי הלך, למשל, יש שני יהודים, יש אנשים, זה הרי הלך שבוע שלם. בדרך כלל, ימות החול שוכחים מהקב”ה. כך הטבע.
הקב”ה עשה, כתוב בסידור האר”י ז”ל, השכינה יורדת לבי”ע, שכחו אותה.
אז אחר כך מגיעה שבת, אני אמרתי על השנה שבת במנחה,
שתי דרכים של תשובה: “נזכרתי” לעומת “מעולם לא שכחתי”
היסוד: שני סוגים של “להפוך הסתרה לגילוי”
שאלה: אדם יכול כל השנים להאמין כך?
כן, מצוין. זה דין באדם. כלומר, אדם יכול להיות לו תקופה שהוא מאמין כך, תקופה שלא, או שהוא יכול להיזכר בזה, כמו שאני אומר.
בדרך כלל זה הרי הלך, למשל, כן, מהי הנקודה? שזה הרי הלך, למשל, יש שני יהודים, יש אנשים, זה הרי הלך שבוע שלם. בדרך כלל, ימות החול שוכחים מהקב”ה. כך הטבע, הקב”ה עשה, כתוב בסידור האריז”ל, השכינה יורדת לבי”ע, פירושו ששוכחים.
אז, אחר כך מגיעה שבת, ומתמלאים, כן? אומרים, אה, ערב שבת, מנחה, מה שיהיה, מתמלאים מהשבוע, כן? יש שתי דרכים להתמלא, על זה אנחנו מדברים עכשיו, שתי דרכים להפוך את הרע לטוב, או את ההסתרה לגילוי.
שלב א’: הרמה הפשוטה — “ה’ צלך”
יש כאן אחד שאומר, השבוע כמו השבוע, אפילו שבת, כן? כך אמרו בסלונים, השבוע היה מה שהיה, בואו נשכח מזה, ימות החול, יום ראשון, יום שלישי, הקב”ה לא היה שם, מנסים להתקרב לקב”ה בשבת, כן? זה שלב א’, זה הרמה הפשוטה של “ה’ צלך”, ואז בשבת הוא עם הקב”ה, וכל השבוע הוא לא.
שלב ב’: “פור המן נהפך לפורינו”
יש כאן שני שאומר לא, כן, “פור המן נהפך לפורינו”, זהו הרי החילוק. יש כאן שני שאומר, ודאי לא הייתי נוכח כל השבוע, מצדי, מצדי שוב מצדי, כן, יש שתי רמות, לא הייתי שם.
אבל מה, עכשיו נזכרתי שהוא כן היה! עכשיו נזכרתי, נזכרתי מרצוני החופשי, נזכרתי שכל השבוע הקב”ה היה שם, רק מי היה שם? אני לא חשבתי, אבל כמו ילד קטן שעוצם את העיניים, האבא לא הלך לשום מקום, אני הייתי שוטה, בסדר. הטבע הוא שבני אדם הם שוטים. אבל הוא לא הלך לשום מקום. זו סוג אחר של תשובה, כן? נכון?
החילוק בין פורים לפסח
קהל: מה? על מי אמרתם שפורים? הוא הלך.
מגיד שיעור: ואז צריך באמת להיות ה… הדבר הזה. אני אומר, זהו הרי החילוק בין נס כמו פורים לנס כמו פסח, למשל. הרמה הזו לא עומדת אצל פסח, כן? שכאן היו בגלות, ויצאו איזה שונאים שיצאו, כן.
אכן יש סוג שני של נס, שמראה, וזהו בתור פשט של המעשה, כן, שהוא מראה, לא שהוא עושה תשובה כשהוא אומר “אה, עכשיו נזכרתי בהקב”ה.” הוא עושה תשובה כשהוא אומר “מעולם לא שכחתי את הקב”ה.” סוג אחר של תשובה.
“לא שכחתי” — מה הכוונה?
מה הכוונה לא שכחתי? כן, עשיתי כך, עשיתי כך, לא ידעתי שאני זוכר את הקב”ה, אבל באמת כן זכרתי את הקב”ה. כי אם הוא זוכר אותי, אני גם זוכר אותו. אני הרי יודע את זה, לא אחר יודע את זה, אני יודע את זה. זה פשוט פשט. זה פשוט, זה לא חידוש, זה פשוט פשט.
המסיבה של אחשורוש
כן, את זה הוא אומר באמת על אחשורוש, את זה הוא אמר באמת על אחשורוש. המסיבה של אחשורוש היתה גם חלק. ואתה נזכר, אתה רואה שאחשורוש זה קשה. אבל הסוף הטוב… אה, סוף טוב היה דרך אחרת לגמרי.
זה מה שאני מסביר, אני אומר שהפשט הוא קצת שונה ממה שאני באמת מתכוון לומר. אני אומר רק כמשל עכשיו, באמת. הוא לא אומר בתור סוף טוב, הוא אומר בתור אמונה שהיתה אמונה. כלומר, הוא אומר אני עושה אמונה שבאמונה, כן?
יש אמונה שאומרת שהקב”ה נמצא, אבל אני לא שם. הוא עושה בפשטות את החילוק בין מה שאני זוכר לבין מה שהוא באמת. אלא שאני עושה את זה יותר מסובך. אני אומר שאני זוכר מה שהוא באמת, והתשובה שאני אומר, או החידוש שאני אומר מפורים נאמר, אבל הבעל שם טוב אומר את זה כל השנה גם, הוא שהתשובה היא שאני לא שכחתי, מבינים? לא שהקב”ה לא שכח. שמכיוון שהקב”ה לא שכח, אני לא שכחתי.
ה”אני” הקטן וה”אני” הגדול
קהל: אה, אני כן שכחתי?
מגיד שיעור: כן, זה ה”אני” הקטן, זה התולה בעצמו. ה”אני” הגדול לא שכח, אתה יכול לומר כמה שאתה רוצה.
כלל ישראל למעלה מן המעשים
קהל: את זה צריך להכין הכנה. אני לא יודע. כשזה עוד יותר קשה, אז מספרים את הנסים, זה יותר קל. כשהם אומרים שאנחנו לא… הם, מישהו אמר לי שהוא לא ידע שזה היה נס. הוא חשב שזה היה נס. הוא חשב שזה היה שבעצם, אני בן, יש לי בן, ואתה מבין, אין שום מהלך. כך, אני יודע את זה.
מגיד שיעור: אבל פעם רצה לעשות את כלל ישראל תלוי במעשיהם, וזה הקב”ה אומר שזה לא יכול להיות, כי כלל ישראל למעלה מזה, הם מכוסים מאברהם.
כתובים דברים כאלה בספרי חסידות, כן, בשפתם. ניסיתי, אני לא אומר חידושים, אני אומר את זה לפשוטו של דבר, אמרתי את זה. זה פשוט פשוט ביותר. יכול להיות שיש חידוש בדרך ההגשה, אבל בוודאי לא ניסיתי לומר חידוש.
הקב”ה לא רק בראש שלך
יש אנשים שמאמינים שכשהם לא בדווקא, הם לא בדווקא. יש אנשים מוזרים כאלה, כמו ילדים קטנים, כך. זה העניין. ומי סיפר לנו דבר מוזר כזה? כי אתה צריך לחשוב, יש אנשים כאלה שחושבים שהשם יצליחנו הפשט הוא ש… כבר אמרתי לכם כאן פעם, כן? כאילו זה תאיזם, כן? כאילו הקב”ה רק בראש שלך.
הקב”ה לא רק בראש שלך. הוא גם בראש שלך, אבל לא רק בראש שלך. מה? מה אתה מתכוון לומר בראש שלך? שזה סובייקטיבי? אם אני חושב שיש, אם אני חושב שאין?
דיון: דרכים שונות בתפילה
קהל: מה אומרות התורות האחרות על תפילה? על מילות התפילה?
מגיד שיעור: אה, על פי הלכה, על פי קבלה, על פי פשט, איזו תורה אתה רוצה?
יש הרבה דרכי החסידות, לא כל חסידות היא אותו דבר.
נאמר כך, על פי דרך החסידות זה מה שאתה מרגיש, מה שמדבר אליך. ואתה אומר מה שאתה מנסה לומר. איזו דרך חסידות אתה רוצה?
קהל: מעניין.
אין חובה לומר את כל המילים
מגיד שיעור: דבר אחד שלא צריך, כלומר, אין חובה לומר את כל המילים. הסידור נעשה בשביל מי שעדיין לא יודע אילו מילים לדבר אליו, צריך לומר הכל. אבל מי שכבר יודע, יכול ללכת ישר לנקודה שלו. זה אפילו על פי הלכה.
יש חסידים שנוהגים כך, מעט מאוד. הם כבר נוהגים כך, הם מדלגים, הם אומרים, מסתכלים עליהם מלמעלה למטה, אבל זה לא… לא עושים מזה עניין. זה באמת כן דבר אחד שאנשים עושים.
רק ראש השנה. כל השנה אין לי מוח לעשות כך. צריך להעמיד את זה, בסדר.
דרך הקבלה: סדר התפילה דרך העולמות
דבר שני הוא, שלפי מה שדיברנו התירוץ הוא, לפי הדרך שאנחנו אומרים עכשיו, יש דרך אחרת. שמה שאתה מרגיש עדיין לא מכריע כלום. נאמר שמישהו אומר על פי קבלה ש… כן, הלו? אתה כאן? נאמר שהוא אומר על פי קבלה שיש ארבעה עולמות והולכים כך… מה?
סדר התפילה הוא ללכת בכל ההיכלות של כל העולמות, כל אלוקה יש לה היכל אחר, וכן הלאה. אז זה לא תלוי בפירוש של “הנותן שלג כצמר”. זה גם, יש לזה שייכות לפשט, אבל זה לא זה. וזה גם לא תלוי בכך שאני רוצה להתרגש מזה. זה פשוט הסדר, זה קורה, לא בגלל… כן, זה עובד, אולי אני יודע באופן כללי, אין חילוק, אבל… זה לא… לא, יכול אפילו להיות שזה עובד לא על ידי המשמעות של “הנותן שלג כצמר”.
דווקא “הנותן שלג כצמר” זה מאוד יפה, יש הרבה שלג בחוץ היום. זה בכלל אקטואלי. אבל… מה? כן, אתם צריכים להוציא את העולם. אה, יפה.
דרך הפשט: פרק תהלים הוא “צבע”
אפילו על פי פשט… מה? אתם צריכים לעשות את שלכם, שלכם, שלכם… אפילו על פי פשט, הרי יש פשט על תהלים, על דברים כאלה. אז, לא כל מילה בפרק תהלים עומדת בפני עצמה. זה בא לציין אווירה מסוימת, צבע מסוים, מהלך מסוים. הוא מספר איך הקב”ה עושה את כל הדברים הגדולים של הטבע.
כן, אני מדבר, בואו ניקח את הפרק של “הנותן שלג כצמר”. כן, על מה הוא מדבר שם? על השמים והארץ, ו”הבורא רוח ושלג וקיטור”. אני יודע בדיוק מה זה קיטור, אין לי מושג מה זה. אבל זה משהו מהדברים הגדולים שיש בטבע. אין? טוב מאוד. “הנותן שלג כצמר”. מה עם מזג האוויר? יכול להיות, כי זה עושה ב… השמים… הטבע עדיין חזק יותר.
אין כאן דולר על הקבלה, משלמים שם פילטרים. אבל מצד שני תדעו שיש לחץ מסוים.
יש איכות מסוימת שלא תמצא בשום מקום אחר.
זו לא דירה של כל השנה, זו דירה של יום טוב שהיתה צריכה להיות. למה?!
המהלך של עבודה: שיא והכנה, גדלות וקטנות — הכל דבר אחד שלם
האריז”ל על פורים: לאחור יש מעלה שלפנים אין
למה זו סתירה? כי הכוונות של יום טוב פורים, חילוק צריך להיות רק שהכוונות הן פנימיות. לא בדיוק. הכוונות הן עוד תכלית טובה, כמו תכלית פשוטה. הכוונות הן עוד הקשיים. יש תכלית שבה כל דבר יחיד יש לו “למה” טוב. המשנה הטובה של השנה.
כלומר, הלאה, לפי מה שאמרתי אין סתירה, להיפך. מטרה לעצמה היא עוד נושא. אבל קודם כל, האריז”ל לא אומר כך. האריז”ל אומר שנס פורים היה שבזמן אחור דווקא יש מדרגה מסוימת שאינה בפנים בפנים, וצריך להביא אותה אפילו בזמן פנים. זה החידוש, כן? זה מתאים מאוד לתורות החסידיות. הספרים החסידיים כבר אומרים את זה. לא כל המקובלים תופסים את זה, אבל בסדר.
אבל אפילו אם לא, חסידות לא מכחישה שיש מהלך מסוים, אני יודע, בהיסטוריה, כן? שיש תוכנית בחיי האדם, זה מוביל לאנשהו. זו לא הנקודה. במובן מסוים להיפך. לפחות מבנה אחד. יש הרבה מבנים של הנושא הזה של ומה לומר שבזמן התורה הרבי גם היה שם. יש הרבה מאוד רמות.
אפילו התולדות, הוא אומר הרבה פעמים דברים מאוד פשוטים. לפעמים הוא אומר שאדם רואה שיש רשעים, אז הוא יותר מרוצה שהוא צדיק, משהו כזה. זה דבר ליטאי מאוד פשוט. יתרון האור מן החושך. יש הרבה דרכים מאוד פשוטות. אין סתירה.
למהלך יש התחלה וסוף — אבל האמצעים גם אמת
כלומר, נאמר שאם אני אומר שיש מהלך, לזה יש קשר למה שלא הסברתי, ואין שום עניין עכשיו להגיע לזה. אתה צריך דרך אחרת לדבר. אבל אפילו לפי מה שדיברנו היום, הכוונה שאתה אומר שאני אומר במובן כללי, שאני אומר “ה’ צלך”, שבאופן כללי הוא לא הולך.
עכשיו, התוכנית של הקב”ה באופן כללי יש לה התחלה וסוף, צריך להגיע לבניין בית המקדש. זה לא אומר שהקב”ה, שהאמצעים באמצע הם סתם. להיפך, הם אמת, כי הם חלק ממהלך גדול יותר. אבל המהלך הגדול יותר מתכוון בדיוק לזה.
הבעש”ט: לפעמים צריך להתפלל בקטנות
כלומר, למשל, אני רוצה להוציא, למשל, מישהו אומר, אתה יכול לדבר על כל תפילה שהיא, זו לא דוגמה כל כך רעה. מישהו אומר, והבעל שם טוב אומר את זה, כן, הבעל שם טוב אומר את זה. מאוד מעניין, שלפעמים צריך להתפלל בקטנות.
אתה יכול לראות אצלם, כתוב בצוואת הריב”ש, כנגד ניגוני עבודה זרה יש לומר תהלים מהר, כי צריך להתפלל עם מוחין גדולים, ואי אפשר רק להיות בגדלות המוחין. על פי קבלה, אבל זה גם על פי האריז”ל, אני חושב שזה גם הפשט החסידי על פי קבלה, כן. אי אפשר רק להיות… מה קורה? בוא שוב. אי אפשר רק להיות… אה, אי אפשר רק להיות בגדלות המוחין, הכוונה על פי חסידות אי אפשר רק להיות בדביקות נכוחה, כן?
צריך קצת, מצד הטבע של האדם, שיש לו את הסבא לבד, מה שתהיה ההסברה לזה. הוא אומר קצת… הבעל שם טוב אומר שלפעמים אדם צריך להתפלל קצת מהר וחוטף, הוא אומר שאחר כך הוא יכול להתפלל יותר בגדלות המוחין.
הסדר של יום כיפור: מנחה ונעילה
זה בשביל עובד, כמו שהבחורים החסידיים לא מבינים את ההדרכה. כלומר, צריך להתפלל בהתלהבות. מה ההבדל אם מתפללים בהתלהבות? לפני נעילה, אחרי נעילה. לא, אני אומר שיש מהלך. בנעילה אתה רוצה להתפלל בהתלהבות, כי אז זה הייחוד של נעילה, מה שיהיה, הסדר. השירה הנוראה, זה מגיע.
אבל הרי יש מהלך. בנעילה צריך לעשות נעילה, התיקונים של נעילה. לפני זה לא, לפני זה מנחה. בכל המקומות החסידיים מתפללים מנחה מהר, כן? אפילו יום כיפור, שבת. יש סדר. זה לא פחות הרגש. למה עושים מנחה של יום כיפור מהר? זה מאיתנו מהעולם. כשמתפללים ארוך עדיין לא אומר שאז זו הדביקות. דביקות יכולה להיות גם מהר. הרי נאמר שאתה צריך להרגיש כך.
האמיתות הקטנות הן חלק מהאמת הגדולה
אפשר לומר תרגיל אחר, אפשר לכלול את זה. כי מהי האמת לעצמה, כל האמיתות הקטנות יחד הן חלק מהאמת הגדולה. זה לא עושה את זה פחות או יותר. זה פחות מצד התכלית, כי עכשיו זה מנחה ועכשיו זה לא נעילה. אל תגיד שמנחה היא נעילה. אבל מהי האמת עצמה, מצד המבט הכללי, מצד למעלה הכללי, הכוונה שטיפש רוצה רק את ה… למי אומרים ששוטה רוצה את החילוק? הוא מגיע רק לשירה נוראה, או הגוי לא מחכה לשירה נוראה, אומרים למשל, יש לך גרוע מהגוי כי אתה מגיע רק לשירה נוראה, אמת? זה מאוד ילדותי.
המשל מניגון: אי אפשר לשיר רק את השיא
כמו מישהו שקורא ספר, או מספר סיפור, או שר ניגון, תמיד יש נקודה אחת בניגון שבה הציבור קופץ, כן? והמנהיגים של היום שרים רק את החלק ההוא. זה פורים. כל העניין הוא ששרים ניגון שלם, אחר כך מגיע השיא. שיא בלי הדבר השלם אין לו טעם. זה ילדותי, זה לא מבין את כל הסיפור.
אותו דבר, זה נכון שזה, מנקודת המבט הכללי, אין חילוק בין השיא ללא-שיא. הרי זה דבר אחד. מבפנים כן יש חילוק שזה השיא, זו ההכנה.
המתיקות של הכנה
זה שדברים הם הכנה, היו רבי’ם חסידיים שהתלהבו ממתיקות ההכנה, אתה יודע? כי הם אמרו, הכוונה שאני עושה הכנה לתפילה. מה עכשיו? עכשיו לא צריך לעבוד את ה’? אני עושה הכנה. מה עכשיו? מה ההיתר? מה ההיתר לעשות הכנה? כן, מה הרי כתוב בגמרא שעליונה שלא בא ערב שבת, כן? מה צריך לעשות? שבת עצמה, הפסדות דוחה שבת, אני לא יודע, צריך לדייק, זו גמרא אחרת על זה.
אבל ערב שבת, עכשיו זה לא הזמן של משיח, עכשיו צריך להתכונן לשבת. זה לא שבת, זה חידוש גדול מי שאומר דבר כזה כמו ערב שבת, כן? הכוונה ערב שבת זה יום שישי, אז צריך לעשות את עבודת ה’ כמו כל יום. לא, מתכוננים. צריך קצת שכל להבין שזה לא אומר שזה זמן קטן יותר, זה רק אומר שהתהליך עובד כך, יש בכל ניגון הרי חלק שקט וחלק גבוה. אי אפשר רק את החלק הגבוה, אין לזה טעם. ילדים קטנים חושבים שאפשר רק לשיר את החלק הגבוה. אותו דבר זה.
אילו לא היו חלקים שאין להם טעם, לכל הדבר לא היה טעם
אילו לא היו בתפילה חלקים שאין להם טעם, לכל הדבר לא היה טעם. אי אפשר לעשות רק את זה. זה כמו מישהו ששותה “ואשמעה קולו אכל ואשתה”, הוא שותה רק את הסוכר, רק את הקינוח, הוא אוכל רק את הקינוח אחרי הסעודה. אין לזה טעם לבד. אילו היה רק פורים, לא היה חנוכה ופסח ושבועות, לא היה טעם קדושה בזה.
מילה לסיום על פורים
אז זה פורים, ועוד הקדושה של מרדכי ואסתר, עוד הקדושה של המן, אבל זה כבר אומרים פורים. אה, סליחה. בקיצור, אני סבור שצריך לשיר את הניגון הפוך, כי הקליפה של מרדכי ואסתר הרבה יותר קשה להתעלות ממנה מאשר הקליפה של המן.