מסכת תענית הוא המסכת של מועדי השנה לפי מצבי הרצון המיוחד. פירוש, יש סדר מועדים מן התורה, שהוא סדר הקבוע קור וחום קיץ וחורף יום ולילה לא ישבותו. אכן המועדים הללו יש בהם גם ממידת הדין אם יצלחו תבואות שנה ופירות אילן ואם ירדו גשמים לשנה הבאה. מכל מקום חוגגים אותם מדי שנה בשנה כי הם עומדים על הסדר הקבוע. ומה שלא יהיה בפועל עושים את הרגלים הללו מדי שנה בשנה והם ימי רצון ושמחה כמו קבועים בטבע.
אך יש גם ימי רצון פרטיים וממשיים, שכן אותם גשמים שתפלות החג נסובים עליהם, לא תמיד הם באים. כאשר הם באים בזמנם הרי זה מראה את רצון ה’ בארצו ונעשה חג מיוחד פרטי, גדול יום הגשמים. וכאשר אינם באים בזמנם הרי נעשה מזה יום מיוחד שהוא ימי תענית, כפי כל סדר התעניות המפורטים במסכת תענית פרק ראשון. אשר תכליתם, ממעטין במשא ומתן בבנין ובנטיעה באירוסין ובנישואין ושאלת שלום שבין אדם לחבירו, כבני אדם הנזופים למקום.
הגשמים הם ההוראה הכי שורשית המפורשת בתורה פעמים הרבה של רצון ה’ ושמחתו בעמו, ומניעת גשמים הוא ההוראה הכי עתיקה ושורשית של נזיפת המקום. אך בהמשך מרחיבה המשנה שלא הגשמים בלבד אלא כל הצרות הבאות על הציבור הם כך, שכולם מורים חרון אף ה’ ובכולם קובעים צום על הצרה. תכלית הצרה הבאה על הציבור הוא צרת החורבן והגלות, שהוא תכלית מניעת הגשמים ככתוב בתורה וחרה אף ה’ וגו’ והאדמה לא תתן יבולה וגו’ ואבדתם מהרה וגו’. נעשה סיום מסכת זו בימים הקבועים לצום על החורבן הזה.
ובחורבן הזה לרוב תוקפו, הרי כבר מיד בתחילת תקופת הצום הזה נכנסים אנחנו במדרגה הכי עצומה של התנהגות הנזיפה, ושנינו משנכנס אב ממעטין בשמחה, שהוא קיצור המשנה שבפרק א’ ממעטין במשא ומתן וכו’, שכלל הכל ממעטין בשמחה.
אם כל יום עלול להיגלות כיום נזיפה או יום רצון, עלינו להכיר לא את ימי הטובה הקבועים בלבד כי אם ימי טובה ורצון המופיעים בכל שנה. וזו היתה תכליתו של מגילת תענית הנזכרת במשנה כאן, שהם ימים שאין גוזרים בהם תענית למרות שלא ירדו גשמים וכדומה. כלומר עיקר התנהגות האבל הוא לפי הוראת ‘בני אדם הנזופים למקום’, ואם ביום מסוים תקפו בו צרות, משמע ביום הזה שורה נזיפה כזו. וכן לאידך גיסא ביום שרבו בו ההצלחות והשמחה, משמע הוא יום רצון, אם כן איך נסתור אותו על ידי קביעת תענית. את ידיעת הימים הללו גילינו ברובם מן ההיסטוריה כאשר בימים שנעשה בהם טובה נהגו בשמחה כי באלה הזמנים נזכרנו ברציית הארץ.
רב הבין מתוך ריבוי השמחות שבהיסטוריית חודש אדר, כי החודש הזה הוא זמן רצון. ובוודאי כפי חומר הנזיפה שבחודש אב שהוא הגלות הרי כך הוא חומר הרצון שבחודש אדר שבו ניצלו ישראל מן הכליה והראה להם אורה ושמחה שלא עזבם בגלות. ולפיכך נוהג אותו הדין של חודש אב בהיפך, אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה, כך משנכנס אדר מרבין בשמחה.