פעם היה לי רבי שאמר שכל משנה בפרקי אבות הוא הדרכה שלימה למצב מסוים. למשל משנה זאת הוא הדרכה לאברך כולל: “רבי דוסא בן הרכינס אומר, שינה של שחרית, ויין של צהריים ושיחת הילדים, וישיבת כנסיות של עמי הארץ, מוציאין את האדם מן העולם”.
אז מצאתי את המשנה לפעילים חברתיים שלנו.
רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אוֹמֵר:
יָפֶה תַלְמוּד תּוֹרָה עִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁיְּגִיעַת שְׁנֵיהֶם מְשַׁכַּחַת עָוֹן.
וְכָל תּוֹרָה שֶׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה וְגוֹרֶרֶת עָוֹן.
וְכָל הָעֲמֵלִים עִם הַצִּבּוּר, יִהְיוּ עֲמֵלִים עִמָּהֶם לְשֵׁם שָׁמַיִם, שֶׁזְּכוּת אֲבוֹתָם מְסַיְּעָתַן וְצִדְקָתָם עוֹמֶדֶת לָעַד.
וְאַתֶּם, מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיכֶם שָׂכָר הַרְבֵּה כְּאִלּוּ עֲשִׂיתֶם:
ר’ ישראל סלנטר מסביר את התנאי “יהיו עמלים עמהם לשם שמים” (הקדמה לספר התבונה, אור ישראל מכתב כ”ט) ומדייק שלא כתוב “יהיה כוונתם לשם שמים”. כן הוא עומד על הסתירה המפורסמת בכל התורה ומצוות שפעם כתוב לעולם ילמד אדם אפילו שלא לשמה ופעם אחרת כתוב שהעוסק שלא לשמה נוח לו שלא נברא.
אומר ר’ ישראל שצריך להבחין בין ‘כוונה לשם שמים’ ובין ‘עשיה’ או ‘עמל’ לשם שמים. בכל המצוות יש תנאים בגוף המעשה ויש כוונה. עד כמה שהכוונה אינה קשורה לעיקר המצוה כך תתרחק גם המעשה מגוף המצוה. למשל מי שלוקח אתרוג לא לקיים את המצוה אלא להתפאר באתרוג היפה שלו, הרי זה יגרום לפעמים שלא יקפיד שהאתרוג יהיה ‘לכם’ כי האתרוג היותר יפה יהיה גזול, וממילא כוונתו שלא לשמה תגרום שגם המעשה שלו לא יהיה לשמה, כלומר לא יהיה לפי גדרי המצוה, ולא יקיים מצוות אתרוג כלל.
מה שאמרו העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא מדבר על מי שהלא לשמה שלא גורם שהמעשה שלו נעשה לא לשמה, ולא הכוונה בלבד. ואילו מי שיעשה את המצוה כתיקונה אפילו שלא לשמה, הרי זה יגרום לו לבוא לשמה. כי עשיית המעשה כמצוותה הוא בעצמו מעשה של ביטול הכוונות שלו והתאמה לכוונת המצוה. כי למשל אם לא יהיה לו אתרוג יפה שהוא לכם יצטרך בהכרח לקחת אתרוג שאינו מביא לו כבוד לפי שהוא לכם. ולכן בדרך הטבע מתוך שלא לשמה יבוא לשמה כל שיקפיד על גוף המעשה שיהיה לשמה.
וכל העמלים עם הציבור – אין מקפידים עליהם שיהיה כוונתם לשמה ולא יחפשו כבוד או תועלת, ומי יאמר זכיתי ליבי. אבל כן מקפידים עליהם שיעשו את צרכי ציבור כדין צרכי ציבור. דהיינו יעשו את המעשה כפי הגדר ההלכתי. ומהו הגדר של עוסק בצרכי ציבור? אינו אלא שיעשה מה שהיה עושה מי שמחפש טובת הציבור ולא טובת עצמו. כאן גדר המצוה והכוונה לשמה כמעט מתאחדים, כי מי שאינו עושה טובת הציבור אינו עוסק בצרכיהם בכלל. מכל מקום הקלנו שאין ענין לחטט בכוונת ותועלת העושה אלא אם גוף המעשה שהוא עושה הוא לתועלת הציבור ואם לאו.
ובמידה זו אומר ר’ ישראל שיש לאדם לדון את עצמו כאשר הוא עוסק בצרכי ציבור. אינו צריך לשאול את עצמו בסדר מוסר אם הוא מתכוון לשם כבוד. אלא צריך לשאול את עצמו אם מעשיו הם המעשים שהיה עושה מי שדואג לטובת הציבור ולא לטובת עצמו. וכל שיעשה את אותם המעשים הרי המעשה תגבר בסוף על הכוונה וסוף לא לשמה לבוא לשמה.