עוד על אמת ושקר.
גילוי האמת מייתרת את הדובר שלה. זוהי הכלל של “קבל האמת ממי שאומרו”. או הכשל של אד-הומינום. פעולת מלמד האמת איננה יכולה לגרום תלות בו כי פעולתו איננה אלא חשיפה של אמת שעומדת מאחוריו. כאשר אתה מדבר אמת אתה הופך את עצמך ואת מילותיך לשקופים ומאפשרים לצופה להביט בעדם אל האמת. לכן מורים אמתייים תמיד מייתרים את עצמם בסוף. כמו סוקרטס שטען שלא לימד כלום והרג את עצמו. או כמו שאמר ויטגנשטיין, מלמדים אותך לזרוק את הסולם אחרי שטיפסת עליו.
השקרן הוא תמיד הכי מפורסם והכי מושך אל אישיותו. כי כדי לדעת מה יגיד מחר אין לי שום ברירה אלא ללכת ולהקשיב לו. ועד שלא נשמע איזה שקר הוציא מפיו היום לא נוכל לדעת. וגם לא נוכל להסיק מתוך מה שאמר אתמול איזה שקר ישקר היום, כי הוא אינו פועל במגבלות ההיסק או הלוגיקה שמטילים את מגבלותיהם על האמת בלבד, לכן השקרן הוא הרב שהמסר שלו הוא עצמו, ושאתה חייב כל יום לחזור אליו בכדי לקבל את דבריו. לכן ככל שטראמפ משקר יותר כך יקשיבו לו ויפרסמו אותו יותר.
“כל שקר שאין אתה מטיל אמת בתחילתו אינה נשמעת” ויותר מכך אמרו בזוהר, שקר עצמו יש אמת בתחילתו. שאות שי”ן הוא האמת ק”ר הם השקר. עומק הדבר כפי שלימדוני פילוסופים אחרונים, שיש מדרגות מדרגות בשקר. השקר בתחילתו אף שהוא שקר יש לו יחס אל המציאות, הוא מכסה עליו אבל מתוך כך אנו יודעים שהוא מכסה עליו. יש לו יחס אל המציאות, יחס שלילי, אבל יחס מכל מקום. ואילולי שהתחיל עם יחס כזה, כלומר מתוך עולם שבו ההנחה היא שהמילה מראה על המציאות, לא היה אחד מקשיב למילים ריקניות בעלמא. ויש עוד שלב של השקר בסופו, או כמו שאומרים קפיטליזם מאוחר, שבו כבר המילה פועל כסמל של מילה בלבד. וכבר נשכח היחס אל המציאות בכלל, הוא מעגל שלם סביב עצמו.
הדוגמא הקרובה ביותר אל הענין הזה הוא אוננות. ותיכף יאשימוני מה רע בכך וכולם עושים אותו. אבל זה ההבדל בין שקר שיש אמת בתחילתו לבין סופו של השקר. כלומר: בתוך כל פעילות מינית יש מראה ומחשבה, שמבלעדיה הכוח הגופני אינו יכול לפעול. זהו הפלא של המיניות שהיא כמעט הפעלת דבר בכח המחשבה והדמיון בלבד. והוא עצמו דבר ייחוד פלאי הגורם שמחה ועונג כאשר אתה ממש את נשוא דמיונך. האוננות מכניסה את עצמה בתוך הלופ שבין המראה לבין המציאות ומחזירה את המראה אל עצמה בלבד. שכן היא תמיד הפעלת המציאות על פי מראה או זכרון דמיוני בלבד, מבלי שהמילה או המראה יצביע אל הדבר. לכן אם תסתכל בתיקוני שובבי”ם של האר”י תראה שהתיקון תלוי במה הרהר בשעה שאונן, אם הרהר בזכר או בנקבה או באשת איש או בפנויה וכו’. כי הבעיה איננה בפעולה אלא בכך שהיא כובלת את המראה בעולם שהיא מתייחסת למראה בלבד.
ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה, ולמה, על כי בתחילת המציאות כאשר קרא האדם שמות נולדו בצד ילדיו רוחות, מילים או מראות שאין להם מימוש. וכך נלכדים בני אדם למשך דורות בבנין ערי מסכנות, על סמך מילים, לכודים במילים, מסובבים במילים של שקרנים הכובלים אותך אליהם. הגאולה טמונה בסיפור, סיפור יציאת מצרים, שבו לוקחים אחריות על הכח הזה של מילים מחזירים אותם לבנות מהם מציאות ממשית. ליצור מזרע לבטלה זרע אמת. לכן האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, וזה היפך התכונה של קבל האמת ממי שאומרו, אבל פה החזרת המראה אל הממש עד שתוליד גאולה ממש.
הסוף כרגיל איני יודע איך אבל כמו תמיד צריך טוויסט וזה בהמשך לשאר הדברים.
או בשפה אחרת: בעיית הכל הוא הפירוד בין ז”א ונוק’, כאשר אבדה הנוק’ בעצמה, אבל מינה ובה תקום בתולת ישראל כסודות פורים.
בקשר לאומר דבר בשם אומרו, אפשר לפרש כהמשך של אותו רעיון של שיקוף הדובר האחרון. האומר דבר ללא שם אומרו לרוב אין זה מפני שהוא אוחז שהדבר מדבר בעד עצמו כפי שהצעתי, אלא פשוט מפני שרוצה לנכס את הקרדיט לעצמו. כלומר הוא רוצה לשים את עצמו בין הדבר ובין השומע. …