אז אולי כן ננסה לדבר ממבט של תורה, ומסורת הפסיקה. כמו כל מצב חדש אין באמת מקביל למצב הנוכחי (ולכן להשוות לאיזה מצב דומה אבל לא זהה ולצעוק שמי שאינו מקבל דימוי זה אינו לוקח תקדימי הלכה ברצינות זה טיפשות. זה לא אומר שאין תקדימים שאפשר ללמוד מהם) אבל אפשר להוציא כללים ולהשוות כבר דעת.
כללי פיקו”נ ידועים וגלוים ואין בהם וויכוח כלל. אבל יש חקירה עמוקה על ספק פיקו”נ. כי לכאורה כל מצב שבעולם הוא ספק פיקו”נ באיזה צד ואם נרחיק בהליכה אחרי כל חשש נאסור כל פעולה שבעולם או נבטל כל התורה כולה? כמדומה לי שחקירה זו אע”פ שבהפשטה נראית טובה כלפי כמעט כל שאלה מעשית גם זו הנוכחית אינה רלבנטית, וזאת מכמה כללים אינטואיטיבים המעוגנים כולם בגמרא ופוסקים.
א) חייבים להבדיל בין הסתכלות ציבורית כללית להסתכלות פרטית. כשאנחנו אומרים ספק צורה אחרת להגיד את זה הוא להגיד שאחד מאלף עד”מ ימות. כלפי הפרט זה ספק רחוק יחסית של 0.1 אחוז. כלפי הציבור שהוא גדול יותר מאלף איש כבר אין כאן ספק אלא וודאי שאיש אחד מן האלף ימות. ולכן כל פעולה או החלטה שתלויה בציבור כמעט אין מצבים של ספק פיקו”נ אלא של וודאי פיקו”נ. וכך הדין שכל דבר שאפשר שיהיה מזה סכנה ציבורית חוששים לה ומחללים את השבת אע”פ שלגבי פרט אחד אינו אלא ספק רחוק.
ב) גם כאן ניתן להתווכח עד איזה גבול. נראה לנו אינטואטיבית פשוט שאחד מאלף מספיק לחייב הוראה כללית. אבל מה עם אחד ממיליון? אבל שאלת הקצה הכי קיצוני כמעט לא מעניינת. לא בגלל שיש איזה גבול כמותי ברור אלא כי בפועל רוב אחוזי סיכון של אחד ממיליון אין לנו בהם כלל ידיעה מספקת מה אפשר לעשות שימנע אותה ולא יסכן בעצמו יותר. זה ההסבר של החזו”א למה אין מחללים כל שבת עבור לימודי רפואה אע”פ שתועלתם גדול בוודאי כי אין מספיק ידע לייחס כל יום של לימוד להצלת נפש ואולי דווקא גם הלומד צריך מנוחה אחרת יטעה יותר ולכן חוזרים לדין הפשוט.
ג) אבל במקומות שהסכנה כן ברורה אפילו לנפש אחת ממאה אלף ומסתמא אף יותר פשוט שהדין לנהוג בזה בחומר פיקוח נפש, מדין הפשוט של אין הולכים בפיקו”נ אחר הרוב. אין הגבלה של עד כמה אנשים מותר להם לחלל שבת בכדי להציל איש אחד אלא אפילו כל ישראל יוצאים למלחמה בשבת בכדי להציל איש אחד שהגויים מאיימים להרוג אותו, וכך אנו באמת רואים בדיני מלחמה והגנה. (במלחמה יש תמיד עוד שיקול כי כל מלחמה בעצמו יש בו סכנה ולכן לפעמים אולי נחליט שלא שווה הסיכון, ולפעמים מסיבות עקרוניות דווקא נכנסים למלחמה אפילו שיש בו מעט סיכון יותר, אבל מעצם ההגדרה הדין והמנהג כן).
ד) חייבים להבדיל בין סכנה שאפשר למנוע אותה לבין סכנה שאי אפשר למנוע את מציאותה בכל מקרה. דהיינו ההבדל בין מצב של מלחמה למצב של סכנה ליכנס לרכב שיש סיכוי של תאונה. מהמבט של איש פרטי לפחות אין אפשרות למנוע את כל התאונות שבעולם ולכן הוא לא דואג למציאות הזאת בכניסתו אלא למה שהוא יכול ליזהר ובמה שאינו יכול ליזהר זה החיים. אבל בדבר שאפשר למנוע את כולו אפילו המקרים הרחוקים וודאי חייבים למנוע. זה הסיבה הפשוטה שאנו נוהגים בריבוי ענייני זהירות רפואיים ובטיחותיים וכך ההלכה, אע”פ שהחשש הממשי הוא רחוק, כי אם אפשר למנוע אפילו אחד ממיליון למות על ידי שלא נאכל בשר עם דגים למשל, למה שלא נעשה את זה.
ה) פה שוב חוזר המבט הציבורי ושואל אם ככה אם נאסור על כל הרכבים ליסוע בכלל נמנע וודאי את כל התאונות ולמה שלא נעשה את זה. זו לא שאלה טיפשית יש פוסקים חשובים שהציעו מזמן שיש לעשות את זה. להסתכלות מסורתית אינטואטיבית זה לא קשה כי אין ברכב דווקא סכנה יותר מכל אמצעי נסיעה אחרים יותר ישנים ואולי אדרבה, ואצל חז”ל כל הדרכים בחזקת סכנה והספנים רובם חסידים. והטעם שאין בזה איסור כללי הוא לפי ההנחה שאין אדם נוסע אלא לצורך חשוב לו והחשש סכנה שיש אינו מכריע את זה באופן פרטי וממילא גם לא באופן כללי. במילים אחרות אי אפשר למנוע את העולם מליסוע ממקום למקום וממילא זה בכלל הבלתי אפשר.
ו) עם זאת ההסתכלות הציברוית אכן גוזרת שיש להרבות בכל אמצעי הזהירות שיש בזה. הדוגמא הבולטת חגורות בטיחות אבל בטיחות הרכבים דווקא דוגמא טובה מאד כי מוסדות הבטיחות המערביים שוקלים הרבה מאד ומשפרים כל הזמן עד שאחוזי הנספים בתאונות פחת פי אלף מאז התחילו לנהוג באוטואים ועד היום הזה כמעט כל שנה עולה בטיחות הרכבים. וזה וודאי גם מצוה לפי התורה ומסתמא מצווה מן המובחר לקנות רכב יותר חדש אפילו שזה יקר כי ההבדל למשל בין רכב משנות השמונים לזה משנות האלפים במצב של תאונה הוא ממש מאות אחוזי תמותה.
ז) כאשר ניישם כל זה למצבנו צריך אם כן לבחון את שני החילוקים האלה, מהו המציאות הציבורית, ומהו האפשרות שיש למנוע את זה. מבחינה ציבורית לפי כל מידה מדובר בסיכון של יותר מאחד מאלף (בניו יורק מתו יותר מאחד מכל אלף תושבים! ואחוזי ההידבקות וודאי אינם מאה אחוז או גם חמשים מסתמא). ולכן מנקודת מבט ציבורי זו פיקוח נפש אקוטית. אנשים קשה להם עם ציור מספרים גדולים אבל בכדי לצייר את זה בחזרה לאינטואיציה צריך להגיד פשוט שמציאות הסיכון הזה הוא שאם זה מתפשט בלי מעצור איש אחד מכל רחוב ימות.
ח)השאלה השנייה הוא אם אפשר למנוע את זה ואם אמצעי המניעה אפשריים. לפי הוודאות של התפשטות המחלות וודאי שאת כולם אפשר למנוע באופן תיאורטי על ידי דרכי מניעת ההתפשטות. לפיכך מחלה שעוד לא נתפשטה ויש אפשרות לסגור את מי שנדבק בה, חייבים לעשות את ההסגר הזה על הנדבקים ואפילו באחוזי סיכון מועטים מאד, וכך נהגו כבר בדורות רבים והסמיכו הפוסקים ידיהם על זה.
ט) במצב שמכונה התפשטות קהילתיות כבר יש יותר ספק איך אפשר למנוע כי אנו לא יודעים בוודאות אצל מי ישנו לנגיף וכיצד הוא מתפשט ואם כן את מי לסגור. אם היא נמצאת בקהילה אחת או עיר אחת בלבד אפשר לבודד את אותו העיר או אותו קהילה. בעולמנו הבינלאומי התברר שדרך זו לא יעילה או לא נוסתה בחומרה מספקת וכבר אין אפשרות כזאת. אז יש דרך שלישית והוא לסגור את כולם. זו דרך שמעולם לא נוסה ברמה שהיא מתנסית כעת אבל הסברא אומרת שזה בוודאי מועיל לפי מידה, ויש לזה תקדימים היסטוריים גם מצד הרפואה וגם מצד המנהג היהודי אע”פ שלא באותו מידה של היום.
י)אמנם כאן נכנסו לבית הספק רציני מאד מאחר ואין אפשרות במציאות (טכנית יש אבל אפילו בבתי כלא לא מצליחים ברמה כזו..) לבודד כל נפש חיה אחד מחבירו, ובהכרח יהיו יוצאים מהכלל מסיבות רבות שאי אפשר למנוע אותן. לכן צריכים לחפש כאן מאד איזה גדר וכלל לפי מה לנהוג. כי אם זה לא יפעל חבל על המאמץ ונקבל את הדין וזהו. מאידך אם משהו כן יכול לפעול עלינו החובה לפעול אותו אפילו במחירים גדולים לפי הכללים הפשוטים הנ”ל. לכן צריך ליזהר מאד מצדדים שאומרים אי אפשר לעזור כלום כי זה מתקשר לעצלות שזה פוטר אותנו מלעשות כלום אבל לפי הצד שאפשר כן לעשות ולא עושים הרי זה מחדל נורא.
יא) גם כאן צריכים להבדיל בין המציאות הציבורית לזו הפרטית. המציאות הציבורית מצד אחד מחמירה יותר ומצד שני מקילה יותר. מחמירה יותר כי היא לא יכולה לפטור את עצמה מן הדין בטענה שהסיכוי קטן. מקילה יותר כי היא לא יכולה להגן עד הפרט האחרון מאחר ואין לה כח לעשות את זה (והאמור הוא ביחס לכח הממשלתי והציבורי הכללי, כנראה גם לכח הממשלתי הכללי החרדי עד כמה שישנה למציאות כזאת) וממילא היא פטורה מזה. וזה אינו פוטר את היחיד המעריך שהוא בסיכון או מסכן אחרים.
יב) ההלכה המקובלת והמנהג נוסחו בעיקר כלפי הפרט, מאחר ורוב ימי ההלכה לא היה לה כח ציבורי ממשי, אלא על הקהילות הקטנות שלה, לפיכך אינה מתחשבת עם האפשרות הציבורית הזאת כל כך. ואכן נמצאת באופן מסורתי בצד המחמיר יותר ומתאמץ להציל את הפרט אפילו במקום שאי אפשר להציל את הכלל כולו. כך ההלכה בשו”ע שיש לברוח בזמן מגיפה, אפילו שבהכרח זה לא יכול להיות הדרכה כללית על כל העיר וגם לא תועיל כי אם כל העיר תברח תברח המגיפה איתה.. אבל כך נהגו החבורות הקטנות של יהודים בכל מקום בזמן מגיפה לברוח לעיר אחרת שאין בה מגיפה או לכפרים או לעשות לעצמם הסגר ולא לצאת מביתם. במילים אחרות דווקא החמרה על עצמך ומשפחתך והקהילה הקטנה שלך הרבה יותר ממה שאפשרי ונהוג לכלל הגדול הוא ממש המנהג והמסורת שלנו וכתוב בשו”ע ופוסקים. גם במצביהם לרוב מדובר באחוזי סיכון לא בסיכון מוחלט.
יג) אכן יש פוסקים שכבר שמו לב שכל זה פתרון זמני לוקאלי מאד. ורמ”ק העיר שקשה מאד לקיים הדרכת הזוהר לברוח מן המגיפה במצב שהמגיפה נמשכת חודשים רבים ותתבטל רוב התורה. וכך דנו עוד פוסקים. אכן יש ללמוד מזה ומשאר עדויות שאכן נהגו לברוח למשך חדשים רבים ולבטל רוב מציאות התורה והתפילה והחסד הקהילתי הנהוג. כך שאין זו כלל החמרה רדיקלית לעשות כן במצבנו אדרבה זה מנהג השולחן ערוך.
יד) כך זה גם לגבי חשש כלכלי. הפוסקים הכירו בכך שבכדי לברוח צריך להיות לכתחילה עשיר שיכול לשמור לעצמו אוכל למשך כל הזמן הזה ועניים אין להם אפשרות כזאת. אכן היו חבורות חסד שארגנו תמיכה בעניים בכל זמני מגיפה כאלה ודאגו שיהיה להם גם אפשרות להסגר עד כמה שאפשר ומהם יש ללמוד בזמננו.
טו) והכלל הגדול מה יהא עליו? כאן חוזר עוד הכל לשאלת האפשרות. ובמידה שיש כאן סברא תורנית היא מתבססת על הבדל בין שעת חירום למצב נורמלי. ברור שאי אפשר לסגור את כל העולם לתמיד כדי להינצל ממגיפות. אבל באותו מידה די ברור שאפשר לסגור אותו לשנתיים. צריכים להשוות את זה שוב למצבי מלחמות שמהם נמשכו שנים ואכן הרסו הרבה אבל הכל מסכימים שמלחמה הוא צורך להציל יותר מן האיום. כאן אולי כבר אין לנו ברירה נהיה תועלתנים קרים ונגיד ששווה מלחמה של ששה חודשים עבור מאה אלף מתים או משהו כזה.
טז) למזלנו במגיפה יש גדר ציבורי יותר טוב. אפשר להגדיר את תפקיד הממשלה לא לדאוג שאף אחד לא ימות (זה תפקיד המשפחה והקהילה) אלא לדאוג שהמגיפה לא תתפשט ותגדל. כמו בבדיקת הכהן את הנגע. אם המגיפה מוסיפה והולכת זה סכנה אקוטית בגלל המתמטיקה שלה. ברגע שהיא עומדת או מתמעטת סיימה הממשלה את תפקידה כי אותו מתמטיקה אומר שהמגיפה תיעלם במשך זמן.
יז) גם כאן ישנו חוסר וודאות רבה אבל צריכים להשתמש בלוגיקה ציבורית לא פרטית ואז יש יותר וודאות. אפשר לעקוב פחות או יותר אם הוא מתפשט או מתמעט. וכל עוד הוא מתפשט יש להחמיר יותר ויותר את ההרחקות. ברמה ציבורית אין דרך להגיד התקרבות זו הורגת. אבל אפשר להגיד הרחקה זו מיעטה את ההתפשטות (מספר ה r0) בעשרים אחוזים וזה בעשר אחוזים, וכך להמשיך עד שההתפשטות נעצרת.
יח) כאן נדרשת שיתוף פעולה פרטי לא כי אם אתה מתפלל בציבור אתה מסכן את עצמך. אלא כי ביטול המנין הוא חלק הכרחי ממניעת הגדלת המגיפה. במקום זה יש הרבה משחקים פוליטיים וזה צפוי כמו בכל דבר אחר כי כל אחד ירצה להטיל את העבודה על השני שההוא יתרחק בקיצוניות ויספק שלשים אחוז מן המיעוט ואני אקל יותר ואספק רק עשרים אחוז. אין כאן ברמה ציבורית טענות מוסריות של פיקו”נ אלא טענות של נשיאה בעול עם הציבור.
יט) מאידך אם יש חברה אחת שאינה מתרחקת כלל היא יכולה לפעור חור בתחתית הספינה ולהחזיר להדביק את כולם. ולכן יש וודאי רמות סף של הרחקה שאין שום פוליטיקה אפשרית לגביהם אבל קשה לקבוע מהי רמה זו. בכל מקרה החסיד והצדיק לא מחפשים למעט את העול שלהם אלא להיפך.
כ) חשוב לחזור ולהדגיש שכל זה כלפי הציבוריות הכי רחבה המיוצגת על ידי ממשלה. רמות יותר פרטיות של חברה במידה מסוימת יש להם רמות סיכון עצמאיים ועליהם לנהוג בהתאם. אבל יותר חשוב יש להם סוג אחריות אחרת לגמרי כי הקהילה צריכה לדאוג שאף אחד מחבריה לא ימות מה שהממשלה לא יכולה לדאוג.