ואמר רבי יצחק:

ארבעה דברים מקרעין גזר דינו של אדם, אלו הן:

צדקה, צעקה, שינוי השם, ושינוי מעשה.

צדקה — דכתיב: וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת(משלי י, ב);

צעקה — דכתיב: וַיִּצְעֲקוּ אֶל יְיָ בַּצַּר לָהֶם וּמִמְּצוּקֹותֵיהֶם יוֹצִיאֵם(תהלים קז, כח);

שינוי השם — דכתיב: שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹא תִקְרָא אֶת שְׁמָהּ שָׂרָי כִּי שָׂרָה שְׁמָהּ(בראשית יז, טו),

וכתיב: וּבֵרַכְתִּי אֹותָהּ וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן(בראשית יז, טז);

שינוי מעשה — דכתיב: וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם(יונה ג, י),

רש״י שינוי מעשה — שב מרעתו.

וכתיב: וַיִּנָּחֶם הָאֱלֹהִים עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לָהֶם וְלֹא עָשָׂה.

ויש אומרים:

אף שינוי מקום —

דכתיב: וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ(בראשית יב, א),

והדר: וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל(בראשית יב, ב).

ואידך — ההוא זכותא דארץ ישראל הוא דאהניא ליה.

אמר רבה בר שילא:

דצלותא — ״מצמיח קרן ישועה״;

דאפטרתא — ״מגן דוד״.

וְעָשִׂיתִי לְךָ שֵׁם גָּדוֹל כְּשֵׁם הַגְּדֹולִים(שמואל ב ז, ט) (כ״י מינכן 95, כ״י אוקספורד 366, כ״י וטיקן 134: אשר בארץ) —

רש״י כשם הגדולים — כאברהם כיצחק ויעקב:

תני רב יוסף:

זהו שאומרים ״מגן דוד״.

אמר רבי שמעון בן לקיש:

וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל(בראשית יב, ב) — זהו שאומרים ״אלהי אברהם״;

וַאֲבָרֶכְךָ — זהו שאומרים ״אלהי יצחק״;

וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ — זהו שאומרים ״אלהי יעקב״.

יכול יהו חותמין בכולן?

תלמוד לומר: וֶהְיֵה בְּרָכָה —

בך חותמין, ואין חותמין בכולן.

תנו רבנן:

איזהו מטבע של ירושלים?

דוד ושלמה מצד אחד,

רש״י דוד ושלמה — כתוב מצד אחד ומצד שני כתוב ירושלים עיר הקדש.

וירושלים עיר הקודש מצד אחר.

ואיזהו מטבע של אברהם אבינו?

זקן וזקינה מצד אחד,

רש״י זקן וזקינה — אברהם ושרה.

ובחור ובתולה מצד אחר.

רש״י בחור ובתולה — יצחק ורבקה.

ואמר רב יהודה:

שלשה דברים מקצרים ימיו ושנותיו של אדם:

מי שנותנין לו ספר תורה לקרות ואינו קורא,

כוס של ברכה לברך ואינו מברך,

והמנהיג עצמו ברבנות.

ספר תורה לקרות ואינו קורא, דכתיב: כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹורֶךְ יָמֶיךָ(דברים ל, כ).

כוס של ברכה לברך ואינו מברך — דכתיב: וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶיךָ(בראשית יב, ג).

רש״י ואברכה מברכיך — והמברך ברכת המזון מברך לבעל הבית.

והמנהיג עצמו ברבנות — דאמר רבי חמא בר חנינא:

מפני מה מת יוסף קודם לאחיו — מפני שהנהיג עצמו ברבנות:

רש״י יוסף מת קודם לאחיו — דכתיב וימת יוסף וכל אחיו (שמות א׳:ו׳).

ואמר רבי אלעזר:

מאי דכתיב וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹות הָאֲדָמָה(בראשית יב, ג)?

אמר ליה הקדוש ברוך הוא לאברהם: שתי ברכות טובות יש לי להבריך בך —

רש״י שתי ברכות — כמו מבריך את הגפן (כלאים פ״ז מ״א).

רות המואביה ונעמה העמונית.

רש״י רות המואביה ונעמה העמונית — יצאו מהם מלכים ונביאים נעמה אמו של רחבעם ויצא ממנה חזקיה ואסא ויהושפט דהוו צדיקים גמורים וישעיהו הנביא דאמר מר אמוץ ואמציה אחים הוו (מגילה דף י:).

כֹּל מִשְׁפְּחֹות הָאֲדָמָה — אפילו משפחות הדרות באדמה אין מתברכות אלא בשביל ישראל;

כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ(בראשית יח, יח) — אפילו ספינות הבאות מגליא לאספמיא אינן מתברכות אלא בשביל ישראל.

אמר רבי יהושע בן לוי:

מנין שהקדוש ברוך הוא מתאוה לברכת כהנים?

שנאמר: וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרְכֵם(במדבר ו, כז).

רש״י ושמו את שמי — תלה הכתוב הדבר בהן להיות ברכה זו שימת שמו על עמו ולא עשאה צורך ישראל אלא צורך מקום.

ואמר רבי יהושע בן לוי:

כל כהן שמברך — מתברך (כ״י מינכן 95: לסוף מתברך),

ושאינו מברך — אין מתברך,

שנאמר: וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶיךָ(בראשית יב, ג).

רש״י ואברכה מברכיך — דאילו ואני אברכם אישראל קאי כרבי עקיבא דאמר באלו טריפות (חולין דף מט.) למדנו ברכה לישראל מפי כהנים מפי הגבורה לא למדנו כשהוא אומר ואני אברכם הוי אומר הכהנים מברכים את ישראל והקדוש ברוך הוא מסכים על ידם.

ניקבה הקבה.(משנה חולין ג, א)

אמר רבי יצחק בר נחמני, אמר רבי אושעיא:

חלב שעל גבי קבה — כהנים נהגו בו היתר כרבי ישמעאל, שאמר משום אבותיו.

רש״י כהנים — שהקבה ניתנה להם מאת זובחי הזבח נהגו בו היתר לאכלו. ומשום רבי ישמעאל נקיט ליה.

וסימניך: ישמעאל כהנא מסייע כהני.

רש״י וסימניך — שהוא התירה ולא תשכח בשם מי נאמר.

רש״י ישמעאל כהנא מסייע כהני — תמיד הוא עוזרן ומיקל להם ולקמיה מפרש היכא.

מאי היא? דתניא:

רש״י מאי היא — היכא מסייע להם.

כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל(במדבר ו, כג) —

רבי ישמעאל אומר:

למדנו ברכה לישראל מפי כהנים, לכהנים עצמן לא למדנו;

כשהוא אומר וַאֲנִי אֲבָרְכֵם(במדבר ו, כז) — הוי אומר: כהנים מברכין לישראל, והקדוש ברוך הוא מברך לכהנים.

רש״י ואני אברכם — רבי ישמעאל מוקי ליה אכהנים ורבי עקיבא מוקי ליה אישראל.

רבי עקיבא אומר:

למדנו ברכה לישראל מפי כהנים, מפי גבורה לא למדנו;

כשהוא אומר וַאֲנִי אֲבָרְכֵם — הוי אומר: כהנים מברכין לישראל, והקדוש ברוך הוא מסכים על ידם.

אלא רבי עקיבא, ברכה לכהנים מנא ליה?

אמר רב נחמן בר יצחק:

מוַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶיךָ(בראשית יב, ג).

ומאי ״מסייע כהני״? דמוקי לה לברכת כהנים במקום ברכה דישראל.

רש״י ומאי מסייע כהני — הואיל ורבי עקיבא נמי אית ליה ברכה לכהנים מקרא אחרינא.

רש״י במקום ברכה לישראל — אצל ברכת ישראל דהכי עדיפא דמשמע שמתברכין הן עם השאר.

רבי ישמעאל שאמר משום אבותיו מאי היא? דתניא:

אֵת כׇּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב וגו׳(ויקרא ג, ג) — להביא חלב שעל גבי הדקין — דברי רבי ישמעאל.

רש״י חלב שעל הדקין — לקמן (דף צג.) אמרינן ריש מעיא באמתא בעי גרירה וזהו חלב שעל הדקין כשהמעים מתחילים לימשך מן הקיבה הוי חלב שעל הדקין אסור עד אמה לדברי רבי ישמעאל מפני שחלב שעל הקרב שקורין טיל״א מחובר בו והכתוב מרבהו בכלל מואת כל החלב אבל חלב שעל הקיבה לרבי ישמעאל מותר והיינו מסייע כהני.

רבי עקיבא אומר:

להביא חלב שעל גבי הקבה.

ורמינהי:

את הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב —

רבי שמעון אומר:

מה חלב המכסה את הקרב קרום ונקלף — אף כל קרום ונקלף.

רש״י אף כל קרום ונקלף — והיינו חלב שע״ג הקבה וכל שכן חלב שע״ג הדקין.

רבי עקיבא אומר:

מה חלב המכסה את הקרב תותב, קרום ונקלף — אף כל תותב, קרום ונקלף.

רש״י קרום ונקלף — קרום דק יש עליו ונקלף הקרום מעל החלב שאינו אדוק בו כל כך.

רש״י תותב — היא שמלתו מתרגמינן היא תותביה (שמות כב). כשמלה הוא פרוש על הקרב וכן על הדקין בראשן אבל חלב הקבה אינו תותב אלא חתיכות חתיכות הוא אדוק ושעל הדקים מראשו והלאה היינו מן הכנתא כשמפרישין אותו מהן נשאר מן החלב אצלם ולאו תותב הוא אלא אדוק בהם.

שלח רבין משמיה דרבי יוחנן: כך היא הצעה של משנה, ואיפוך קמייתא.

רש״י כך היא הצעה של משנה — כמו שהשבת ואיפוך קמייתא.

מאי חזית דאפכת קמייתא? איפוך בתרייתא!

שאני הכא, כיון דקתני ״מה״ — דווקא.

רש״י כיון דקתני מה חלב כו׳ — שדורש את המקרא והוצרך לדקדק למר קרום ונקלף ולמר תותב קרום ונקלף.

רש״י דווקא הוא — ולא נחליף דברי של זה בזה.

אי הכי, כרבי ישמעאל? כרבי עקיבא היא!

רש״י אי הכי כר׳ ישמעאל — בתמיה. הא דאמרת לעיל נהגו בו היתר כרבי ישמעאל והא רבי עקיבא הוא דשרי ליה ולא רבי ישמעאל.

אמר רב נחמן בר יצחק:

שאמר משום אבותיו, וליה לא סבירא ליה.

מזכירין גבורות גשמים בתחיית המתים, ושואלין את הגשמים בברכת השנים, והבדלה בחונן הדעת. רבי עקיבה אומר: אומרה ברכה רביעית בפני עצמה. רבי יהושע אומר: בהודאה.(משנה ברכות ה, ב)

כשם שתחיית המתים חיים לעולם — כך ירידת גשמים חיים לעולם.

רבי חייא בר אבא שמע לה מן הדא:

יְחַיֵּינוּ מִיֹּומָיִים בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יְקִימֵנוּ וְנִחְיֶה לְפָנָיו(הושע ו, ב),

נֵדְעָה נִרְדְּפָה לָדַעַת אֶת יְיָ כְּשַׁחַר נָכוֹן מֹוצָאוֹ(הושע ו, ג).

כתיב:

וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי מִתֹּושָׁבֵי גִלְעָד אֶל אַחְאָב חַי יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם לְפִי דְבָרִי(מלכים א יז, א).

רבי ברכיה אמר:

רבי יסה ורבנן.

[חד אמר: בין על הטל ובין על המטר נשמע לו;

וחרנא אמר: על המטר נשמע לו, ועל הטל לא נשמע לו.]

(דפוס ונציה: מאן דמר על המטר נשמע לו ועל הטל לא נשמע לו) מן הדא (ירושלמי תענית א, א: מאן דאמר על המטר נשמע לו ועל הטל לא נשמע לו — מן הדין קרייא): לֵךְ הֵרָאֵה אֶל אַחְאָב וְאֶתְּנָה מָטָר(מלכים א יח, א) וגו׳ (ירושלמי תענית א, א: על פני האדמה).

ומן דמר בין על הטל ובין על המטר נשמע לו — איכן הותר נדרו של טל?

אמר רבי תנחומא עדרעייא:

סברין מימר: נדר שהותר מכללו — הותר כולו.

אית דבעי מימר:

בבנה של צרפית: וַיִּקְרָא אֶל יְיָ וַיֹּאמַר יְיָ אֱלֹהָי(מלכים א יז, כ) וגו׳ (ירושלמי תענית א, א: הגם על האלמנה אשר אני מתגורר עמה הרעתה להמית את בנה).

אמר רבי יודה בן פזי:

לאחד שגנב נרתיקו של רופא, עם כשהוא יוצא נפצע בנו.

חזר אצלו, אמר לו: אדוני הרופא! רפא את בני.

אמר לו: לך והחזר את הנרתק, שכל מיני רפואות נתונין בו, ואני מרפא את בנך.

כך אמר לו הקדוש ברוך הוא לאליהו:

לך והתר נדרו של טל, שאין המתים חיין אלא בטללים, ואני מחיה את בנה של הצרפית.

ומניין שאין המתים חיין אלא בטללים?

יִחְיוּ מֵתֶיךָ נְבֵילָתִי יְקוּמוּן הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁוכְנֵי עָפָר כִּי טַל אוֹרֹות טַלֶּךָ וָאָרֶץ רְפָאִים תַּפִּיל(ישעיה כו, יט). (ירושלמי תענית א, א: מהו וארץ רפאים תפיל?)

אמר רבי תנחום אדרעייא:

וארעא תפקידיה תפלט.

רבי יעקב דכפר חנן בשם ריש לקיש:

בשעה שעשה אברהם זקינן רצוני (ירושלמי תענית א, א: זקינם את רצוני) — נשבעתי לו שאיני זז (ירושלמי תענית א, א: מזיז) טל מבניו לעולם.

מה טעם? לְךָ טַל יַלְדֻותֶיךָ(תהלים קי, ג),

וכתיב בתריה: נִשְׁבַּע יְיָ וְלֹא יִנָּחֵם(תהלים קי, ד).

אמר רבי יודה בן פזי:

בדייתיקי נתתיו לאברהם, במתנה נתתיו לו (ירושלמי תענית א, א: לאביהם) —

וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם(בראשית כז, כח).

אמר רבי שמואל בר נחמני:

בשעה שישראל באין לידי עבירה ומעשים (ירושלמי תענית א, א: עבירות מעשים) רעים — הגשמים נעצרין;

הן מביאין להן זקן אחד, כגון רבי יוסי הגלילי, והוא מפגיע בעדם — והגשמים (ירושלמי תענית א, א: ומיד הגשמים) יורדין;

אבל הטל אינו יורד בזכות ברייה (ירושלמי תענית א, א: בשביל בירייה).

מה טעם?

כְּטַל מֵאֵת יְיָ כִּרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב אֲשֶׁר לֹא יְקַוֶּה לְאִישׁ וְלֹא יְיַחֵל לִבְנֵי אָדָם(מיכה ה, ו).

אמר ריש לקיש:

כל המלמד את בן חבירו תורה — מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו,

שנאמר: וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן(בראשית יב, ה).

רש״י אשר עשו בחרן — דמתרגמינן דשעבידו לאורייתא בחרן וקרי להו עשייה.

רבי (אליעזר) אומר:

כאילו עשאן לדברי תורה,

שנאמר: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת וַעֲשִׂיתֶם אֹותָם(דברים כט, ח).

רבא אמר:

כאילו עשאו לעצמו,

רש״י כאילו עשאו — לאותו דבר מצוה.

שנאמר: וַעֲשִׂיתֶם אֹותָם — אל תקרי אותם אלא אתם.

תנא דבי אליהו:

ששת אלפים שנה הוי העולם:

שני אלפים תוהו,

שני אלפים תורה,

רש״י ושני אלפים תורה — בלא ימות המשיח.

שני אלפים ימות המשיח;

בעונותינו שרבו — יצאו מהן מה שיצאו מהן.

רש״י ושני אלפים ימות המשיח ובעונותינו שרבו יצאו — משני אלפים אחרונים מה שיצאו ומשיח לא בא.

רש״י ששת אלפים שנים — נגזר על העולם להתקיים כמנין ימי השבוע וביום השביעי שבת ובשבעת אלפים נוח לעולם.

רש״י שני אלפים — ראשונים נגזר עליו להיות תוהו בלא תורה.

שני אלפים תורה — מאימת?

אי נימא ממתן תורה — עד השתא ליכא כולי האי,

רש״י אי נימא ממתן תורה ועד עכשיו — עד גמר ארבעת אלפים לבריאת עולם כדקאמרת ליכא ב׳ אלפים.

דכי מעיינת בהו — תרי אלפי פרטי דהאי אלפא הוא דהואי.

רש״י דכי מעיינת בהו — בשני קמאי דתוהו קודם מתן תורה תרי אלפים ופרטי מאלף ג׳ תמ״ח שנים משכחת בהו. הכי גרסינן: דכי מעיינת בהו בשני דקודם מתן תורה כו׳. ולא גרסינן: ועוד דכי מעיינת כו׳ ופירושם כדפרישית. צא וחשוב שנות דור ודור שחי כל אחד קודם שנולד בנו דשנים שאחרי כן אתה נותן לבן ותמצא מאדם עד שנולד נח תתרנ״ו שנים ונח חי תק״ב שנים קודם שנולד שם דכתיב ויהי נח בן חמש מאות שנה וגו׳ (בראשית ה׳:ל״ב) כשנולד בנו הראשון היה בן ת״ק שנים ויפת הוא הגדול מחם שנה וחם גדול משם שנה הרי תק״ב שנים לנח כשנולד שם כדכתיב (שם יא) בן מאת שנה ויולד את ארפכשד שנתים אחר המבול ואם שם לת״ק שנים דנח אתייליד כי מטו שנתים אחר המבול הוה ליה בר ק״ב דהא כתיב (שם ז) ונח בן שש מאות שנה והמבול היה חשוב תק״ב דנח ומאה דשם עד ארפכשד והוסף על נ״ו של פרט הרי תרנ״ח וארפכשד הוליד את שלח בל״ה הרי תרצ״ג ומשלח עד עבר ל׳ הרי תשכ״ג ומעבר עד פלג ל״ד הרי תשנ״ז ומפלג עד רעו ל׳ הרי תשפ״ז ומרעו לשרוג ל״ב הרי תתי״ט ומשרוג לנחור ל׳ הרי תתמ״ט ומנחור לתרח כ״ט הרי תתע״ח ומתרח לאברהם ע׳ הרי תתקמ״ח על אלף ומאברהם עד יצחק ק׳ הרי אלפים ומ״ח ומיצחק עד מתן תורה ת׳ שנים כיצד ס׳ עד שנולד יעקב וברדתו למצרים כתיב ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה הרי ק״צ משנולד יצחק וישראל היו במצרים רד״ו הרי ד׳ מאות ומ״ח שנים על אלפים לבריאת עולם נמצא ממתן תורה עד ד׳ אלפים לבריאתו של עולם אלף וחמש מאות וחמשים ושתים.

אלא מוְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן(בראשית יב, ה),

רש״י אלא מן ואת הנפש וגו׳ — ומתרגמינן דשעבידו לאורייתא.

וגמירי דאברהם בההיא שעתא בר חמשין ותרתי הוה.

רש״י וגמירי דההיא שעתא הוה אברהם בר נ״ב — הוסיפם על אלף ותתקמ״ח שהיו בידך כשנולד אברהם הרי אלפים תוהו.

כמה בצרן מדתני תנא? ארבע מאה וארבעים ותמניא שנין הויין;

רש״י דכמה בצירן — לך השתא דתורה דתני תנא.

כי מעיינת ביה — מהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן עד מתן תורה ארבע מאה וארבעים ותמניא שנין הויין.

רש״י כי מעיינת מואת הנפש אשר עשו עד מתן תורה — הכי הוו הוסף אותן על מנין מתן תורה ונמצא אלפים מכוונין מואת הנפש אשר עשו וגו׳ עד גמר ד׳ אלפים לבריאת עולם והוא קע״ב שנים לאחר חורבן כיצד הרי מנית עד יציאת מצרים תמ״ח על עודף אלפים וכתיב ויהי בשמנים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל (מלכים א ו׳:א׳) עד ויבן שלמה את הבית (מלכים א ו׳:י״ד) הרי תתקכ״ח על אלפים כשנבנה הבית וימי בית ראשון ד׳ מאות ועשר הרי שלשה אלפים ושל״ח שנים וגלות בבל ע׳ שנים הרי ת״ח וימי בית שני ת״ך הרי תתכ״ח נמצא קע״ב חסרין מד׳ אלפים והכי תני בסדר עולם.

רש״י תמ״ח שנים — היו בצירן לך.

אמר רב פפא:

אי טעי תנא ולא ידע פרטיה כמה הוי —

רש״י אי טעי תנא — דתני ובעונותינו שרבו יצאו מהן מה שיצאו ורוצה למנות כמה יצאו מימות המשיח וטועה בשנה או בשתים או יותר דלא ידע פרטי על כלל המאות כמה הוו דאין אדם טועה במאות לפיכך לא הוצרך רב פפא לתת סימן בטעותא דכללי.

לישייליה לספרא כמה כתיב (כ״י פריז 1337: חשיב), וניטפי עלייהו ארבעין ותמני, ומשכח ליה לחומריה;

רש״י לישייליה לספרא — המונה למלכות יון כמה פרטי הוא כותב על כללא דידיה.

וסימניך:

רש״י ונטפיה — תנא בפרטא דידיה על פרטא דספרא.

רש״י מ״ח שנה — שהרי מנין התנא מתחיל לאחר קע״ב שנים לחורבן הבית ששלמו שני אלפים תורה ומנין הסופר מתחיל ש״פ שנים קודם חורבן הבית הרי מנין הסופר קודם לתנא תקנ״ב שנים וכשמונה התנא ארבעים ושמונה שנה נשלמו כללו של סופר לשש מאות והתחיל פרטו מכאן ואילך כשהיה לו שנה פרט היו לו לתנא מ״ט כשהיו י׳ שנים פרט היו לו לתנא נ״ח. וה״ה דמצי למימר ונבציר מינייהו נ׳ ושנים שנה שהי׳ לו לסופר קודם שהתחיל תנא למנות אלא משום דאנח סימנא מ״ח עיר ועוד דבעי לאוקומי בצירותא אספרא משום סימנא דספרא בצירא תנא תוספאה. תנא תוספאה — קורא מקרא שלם בתוספת אותיות. לישנא אחרינא קרי תוספאה וזה נראה עיקר דלענין קריאה דקרא לא שייך תנא כלל אלא קרא.

אַרְבָּעִים וּשְׁמֹונֶה עִיר(במדבר לה, ז).

רש״י ארבעים ושמונה עיר — בערי הלוים כתיב.

ואי טעי ספרא — נשייליה לתנא כמה קתני, וניבצר מינייהו ארבעים ושמונה, ומשכח ליה לחומריה;

וסימניך: ספרא בצירא, תנא תוספאה.

ברכות וקללות כיצד.

כיון שעברו ישראל את הירדן ובאו אל הר גרזים ואל הר עיבל שבשומרון שבצד שכם שבאצל אלוני מרה,

שנאמר: הֲלֹא הֵמָּה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וגו׳(דברים יא, ל),

ולהלן הוא אומר: וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה(בראשית יב, ו),

מה אֵלוֹן מוֹרֶה האמור להלן שכם, אף אלון מורה האמור כאן שכם.

ששה שבטים עלו לראש הר גרזים וששה שבטים עלו לראש הר עיבל,

והכהנים והלוים והארון עומדים למטה באמצע,

הכהנים מקיפין את הארון, והלוים את הכהנים, וכל ישראל מכאן ומכאן,

שנאמר: וְכׇל יִשְׂרָאֵל וּזְקֵנָיו ושטריו וְשֹׁפְטָיו עֹמְדִים מִזֶּה וּמִזֶּה לָאָרוֹן וגו׳(יהושע ח, לג).

הפכו פניהם כלפי הר גרזים ופתחו בברכה,

ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה, (כ״י קאופמן: תועבת יי, מעשה ידי חרש, ולא שם בסתר)

ואלו ואלו עונין אמן.

הפכו פניהם כלפי הר עיבל ופתחו בקללה:

אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה(דברים כז, טו), ואלו ואלו עונין אמן,

עד שגומרין ברכות וקללות.

ואחר כך הביאו את האבנים ובנו את המזבח וסדוהו בסיד,

וכתבו עליו (כ״י קאופמן: עליהן) אֶת כׇּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה(דברים כז, ח) בשבעים לשון,

שנאמר: בַּאֵר הֵיטֵב,

ונטלו את האבנים ובאו ולנו במקומן.

ברכות וקללות כיצד כיון שעברו ישראל את הירדן כו׳.(משנה סוטה ז, ה)

תנו רבנן:

הֲלֹא הֵמָּה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן(דברים יא, ל) — מעבר לירדן ואילך — דברי רבי יהודה.

רש״י הלא המה בעבר הירדן — כשהיו ישראל במדבר נאמר להם סימני הר גריזים ועיבל ומקומם שהם בעבר השני של ירדן ישראל היו למזרח הירדן כדכתיב בני גד ובני ראובן לקחו נחלתן מעבר לירדן יריחו קדמה מזרחה (יהושע יג) ונאמר להם שההרים האלה במערב הירדן ואילך הרבה להלן מן הירדן לצד מערב ולא סמוך לירדן.

אַחֲרֵי דֶּרֶךְ מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ — מקום שחמה זורחת.

רש״י אחרי דרך מבוא השמש — ומהו מבוא השמש זהו מזרח שהשמש באה משם כלומר רחוק ממזרחו של ירדן ומצינו בבראשית רבה כל מקום שנאמר אחרי מופלג.

בְּאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי הַיֹּושֵׁב בָּעֲרָבָה — אלו הר גריזים והר עיבל שיושבין בהם כותיים.

רש״י שיושבים בהם כותיים — עכשיו הן יושבין בהן שהושיבן בהם סנחריב כשהגלה עשרת השבטים דכתיב ויבא מלך אשור אנשים מבבל ומכותה ומעוא וגו׳ ויושיבם בערי שמרון (מלכים ב יז) והנך ערי שומרון נינהו כדתניא במתניתין שבשומרון. תניא לא גרס דכולה חדא מתניתא היא בספרי.

מוּל הַגִּלְגָּל — סמוך לגלגל.

אֵצֶל אֵלוֹנֵי מֹורֶה — שכם;

ולהלן הוא אומר: וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה(בראשית יב, ו) —

מה אלון מורה האמור להלן שכם, אף כאן שכם.

תניא, אמר רבי אלעזר ברבי יוסי:

בדבר זה זייפתי ספרי כותיים.

רש״י ספרי כותיים — שיש להם תורה שבכתב ואינן מאמינים בתורה שבעל פה.

אמרתי להם: זייפתם תורתכם, ולא העליתם בידכם כלום,

שאתם אומרים: אלוני מורה — שכם;

אף אנו מודים שאלוני מורה שכם —

אנו למדנוה בגזרה שוה, אתם במה למדתום?

רבי אלעזר אמר:

הֲלֹא הֵמָּה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן — סמוך לירדן;

דאי מעבר הירדן ואילך — הלא כתיב: וְהָיָה בְּעׇבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן(דברים כז, ד)!

רש״י בעברכם — משמע בו ביום תקימו את האבנים בהר עיבל.

אַחֲרֵי דֶּרֶךְ מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ — מקום שהחמה שוקעת.

רש״י אחרי דרך — מופלג מן המערב דאחרי לשון הפלגה והאי מבוא השמש מערב הוא לשון כי בא השמש (בראשית כח) מקום שחמה שוקעת מופלג משקיעתה והיינו לצד מזרח סמוך לירדן מיד.

בְּאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי — ארץ חוי היא!

רש״י בארץ הכנעני ארץ החוי היא — בניחותא אינה ארץ הכנעני אלא ארץ החוי דהא שכם חוי היא דכתיב (שם לג) ויבא יעקב שלם וגו׳ וכתיב (שם לד) שכם בן חמור החוי נשיא הארץ.

הַיֹּושֵׁב בָּעֲרָבָה — והלא בין הרים וגבעות הן יושבין!

רש״י היושב בערבה — אינו אלא הרים.

מוּל הַגִּלְגָּל — והלא לא ראו את הגלגל!

רש״י מול הגלגל — רחוקים מן הגלגל הם והסימנים הללו לא עליהם נאמרו ולמה נאמרו.

רבי אליעזר בן יעקב אומר:

לא בא הכתוב אלא להראות להן דרך בשניה, כדרך שהראה להן בראשונה:

רש״י ר״א בן יעקב אומר לא בא הכתוב כו׳ — ורבי אלעזר נמי אדרבי אליעזר בן יעקב סמך וכוותיה מפרש לקרא.

רש״י כדרך שהראה להם בראשונה — בצאתם ממצרים בעמוד ענן לנחותם הדרך כך בא עכשיו ליישר דרכיהם ולהורותם הדרך לפי שגלוי לפניו שעתיד הענן לפסוק במיתת משה ולא ילך עם יהושע הורה להם לאחר שיעברו את הירדן לכבוש את הארץ ילכו דרך כבושה ודרך. יישוב ודרך ארץ הכנעני שהיא ערבה ואל יקיפו סמוך לשפת הירדן דרך ארץ החוי שהיא הרים וגבעות אלא יכנסו לתוכה מצד מערב רחוק מן הירדן ויקיפו ויכבשו.

דֶּרֶךְ — בדרך לכו, ולא בשדות וכרמים;

הַיֹּושֵׁב — בישוב לכו, ולא במדברות;

בָּעֲרָבָה — בערבה לכו, ולא בהרים וגבעות.

הֲלֹא הֵמָּה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן — מן הירדן ולהלן;

אַחֲרֵי דֶּרֶךְ מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ — מקום שהחמה זורחת;

בְּאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי הַיֹּושֵׁב בָּעֲרָבָה מוּל הַגִּלְגָּל אֵצֶל אֵלוֹנֵי מֹורֶה —

זה הר גריזים והר עיבל שבין הכותים — דברי רבי יהודה.

רבי אלעזר אומר:

אין זה הר גריזים והר עיבל שלכותים,

שנאמר: הֲלֹא הֵמָּה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן — מן הירדן ולהלן;

אַחֲרֵי דֶּרֶךְ מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ — מקום שהחמה שוקעת;

בְּאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי — אילו בין החוי;

הַיֹּושֵׁב בָּעֲרָבָה — אילו בין ההרים;

מוּל הַגִּלְגָּל — אין כאן גלגל;

אֵצֶל אֵלוֹנֵי מֹורֶה — אין כאן אלוני מורה.

מה מקיים רבי אלעזר הר גריזים והר עיבל?

שתי גבשושיות עשו, וקראו זה הר גריזים וזה הר עיבל.

על דעת דרבי יהודה — מאה ועשרים מיל הלכו באותו היום;

על דעת דרבי אלעזר — לא זזו ממקומן.

תני: רבי אליעזר בן יעקב אומר:

לא [בא הכתוב] אלא להשוות להן את הדרך, ולומר:

בדרך ילכו — ולא בשדות;

ביישוב ילכו — ולא במדבר;

בערבה ילכו — ולא בהרים.

אמר רבי אלעזר ברבי שמעון:

נומיתי לסופרי כותים:

זייפתם תורתכם, ולא הועלתם לעצמכם כלום,

שהכתבתם בתורתכם: אֵצֶל אֵלוֹנֵי מֹורֶה שכם;

והלא ידוע שהוא שכם!

אלא שאין אתם דורשין לגזירה שוה, ואנו דורשין לגזירה שוה:

נאמר כאן אֵלוֹנֵי מֹורֶה, ונאמר להלן אלוני מורה —

[מה אילוני מורה האמור להלן — שכם, אף אילוני מורה האמור כאן — שכם.

וכדרבי ישמעאל,] דרבי ישמעאל אמר:

כל ביאות שנאמרו בתורה — לאחר ארבע עשרה שנה נאמרו: שבע שכיבשו, ושבע שחילקו.

ודכוותה: לא נאמרו ברכות וקללות אלא לאחר ארבע עשרה שנה.

התיב רבי חנניה קומי רבי מנא:

והכתיב: וְהָיָה בְּעׇבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן תָּקִימוּ אֶת הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה(דברים כז, ד)!

אמר ליה:

אבנים — הקימו אותן מיד;

ברכות וקללות — לאחר ארבע עשרה שנה נאמרו.

תנו רבנן:

דבר בעיר — כנס רגליך,

שנאמר: וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר(שמות יב, כב),

ואומר: לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ וּסְגֹור דְּלָתְיךָ בַּעֲדֶךָ(ישעיה כו, כ),

ואומר: מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב וּמֵחֲדָרִים אֵימָה(דברים לב, כה).

רש״י חרב — חרבו של מלאך המות.

רש״י אימה — אימת מות של מלאך ולא בגלוי כל כך.

מאי ואומר?

וכי תימא הני מילי בליליא, אבל ביממא לא —

תא שמע: לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ וּסְגֹור דְּלָתְיךָ.

וכי תימא הני מילי [היכא] דליכא אימה מגואי, אבל היכא דאיכא אימה מגואי, כי נפיק יתיב ביני אינשי בצוותא בעלמא טפי מעלי —

תא שמע: מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב וּמֵחֲדָרִים אֵימָה —

אף על גב דמחדרים אימה, מחוץ תשכל חרב.

רבא בעידן רתחא הוי סכר כוי,

רש״י רתחא — דבר.

רש״י סכר כוי — סתם חלונות.

דכתיב: כִּי עָלָה מָוֶת בְּחַלּוֹנֵינוּ(ירמיה ט, כ).

תנו רבנן:

רעב בעיר — פזר רגליך,

שנאמר: וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה(בראשית יב, י) [לגור] (ויגר) שָׁם,

ואומר: אִם אָמַרְנוּ נָבא הָעִיר וְהָרָעָב בָּעִיר וָמַתְנוּ שָׁם(מלכים ב ז, ד).

רש״י אם אמרנו כו׳ — בארבעה אנשים מצורעים.

מאי ואומר?

וכי תימא הני מילי היכא דליכא ספק נפשות, אבל היכא דאיכא ספק נפשות לא —

רש״י דליכא ספק נפשות — במקום שתגלה שם.

תא שמע: לְכוּ וְנִפְּלָה אֶל מַחֲנֵה אֲרָם אִם יְחַיֻּונוּ נִחְיֶה.

רש״י תא שמע — וסיפיה דקרא ועתה לכו ונפלה אל מחנה ארם אם יחיונו נחיה וגו׳.

לוּ שָׁקוֹל יִשָּׁקֵל כַּעְשִׂי וְהַוָּתִי בְּמֹאזְנַיִם יִשְׂאוּ יָחַד(איוב ו, ב).

אמר רב:

עפרא לפומיה דאיוב — חברותא כלפי שמיא!

רש״י חברותא כלפי שמיא — מדבר לפני השכינה כאדם המתווכח לחבירו בא ונשקול מי חייב לחבירו.

לו יֵשׁ בֵּינֵינוּ מוֹכִיחַ יָשֵׁת יָדוֹ עַל שְׁנֵינוּ(איוב ט, לג).

אמר רב:

עפרא לפומיה דאיוב — כלום יש עבד שמוכיח את רבו?!

בְּרִית כָּרַתִּי לְעֵינָי וּמָה אֶתְבּוֹנֵן עַל בְּתוּלָה(איוב לא, א).

אמר רבא:

עפרא לפומיה דאיוב —

איהו באחרניתא;

אברהם אפילו בדידיה לא איסתכל,

דכתיב: הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ(בראשית יב, יא) —

מכלל דמעיקרא לא הוה ידע לה.

וְהַנַּעֲרָה יָפָה עַד מְאֹד(מלכים א א, ד).

אמר רבי חנינא בר פפא:

עדיין לא הגיעה לחצי יופי (כ״י מינכן 95: ליופי׳) של שרה,

דכתיב: עַד מְאֹד — ולא מאד בכלל.

רש״י ולא מאד בכלל — ובשרה כתיב כי יפה היא מאד (בראשית י״ב:י״ד) והאי קרא דאבישג נקט למדרש הכא משום דרשה דלעיל דדרש מאד דכתיב בעובדיהו.

(ואמר רבי) חלבו:

לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו,

שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו,

שנאמר: וּלְאַבְרָם הֵטִיב בַּעֲבוּרָהּ(בראשית יב, טז).

והיינו דאמר להו רבא לבני מחוזא:

רש״י מחוזא — עיר שהיה רבא דר בתוכה כך שמה.

אוקירו לנשייכו, כי היכי דתתעתרו.

רש״י אוקירו נשייכו — כבדו נשותיכם.

אמר רבי שמואל בר נחמני, אמר רבי יונתן:

על שבעה דברים נגעים באין:

על לשון הרע,

ועל שפיכות דמים,

ועל שבועת שוא,

ועל גילוי עריות,

ועל גסות הרוח,

ועל הגזל,

ועל צרות העין.

רש״י צרות העין — שצרה עינו באחרים ואינו מהנה שכיניו מכליו ע״י שאלה.

על לשון הרע — דכתיב: מְלׇשְׁנִי בַסֵּתֶר רֵעֵהוּ אוֹתוֹ אַצְמִית(תהלים קא, ה).

רש״י אותו אצמית — ואוקימנא לעיל דהיינו נגעים.

על שפיכות דמים — דכתיב: וְאַל יִכָּרֵת מִבֵּית יוֹאָב זָב וּמְצֹורָע וגו׳(שמואל ב ג, כט).

רש״י אל יכרת מבית יואב — מפני שהרג את אבנר.

ועל שבועת שוא — דכתיב: וַיֹּאמֶר נַעֲמָן הוֹאֵל קַח כִּכָּרָיִם(מלכים ב ה, כג), וכתיב: וְצָרַעַת נַעֲמָן תִּדְבַּק בְּךָ וגו׳(מלכים ב ה, כז).

רש״י הואל — השבע ששלחך אלישע וקח ככרים.

ועל גילוי עריות — דכתיב: וַיְנַגַּע יְיָ אֶת פַּרְעֹה נְגָעִים וגו׳(בראשית יב, יז).

ועל גסות הרוח — דכתיב: ובחזקתו גָּבַהּ לִבּוֹ עַד לְהַשְׁחִית וַיִּמְעַול בַּיְיָ אֱלֹהָיו(דברי הימים ב כו, טז), וְהַצָּרַעַת זָרְחָה בְמִצְחוֹ(דברי הימים ב כו, יט).

רש״י ובחזקתו גבה לבו וגו׳ — בעוזיהו משתעי.

ועל הגזל — דכתיב: וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת(ויקרא יד, לו);

תנא: הוא כונס ממון שאינו שלו — יבא הכהן ויפזר ממונו.

ועל צרות העין — דכתיב: וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת(ויקרא יד, לה) [וגו׳],

ותנא דבי רבי ישמעאל: מי שמיוחד ביתו לו.

רש״י שייחד ביתו — כלי תשמישו שלא השאילם לאחרים.

איני? והא אמר רבי ענני בר ששון:

למה נסמכה פרשת בגדי כהונה לפרשת קרבנות?

רש״י למה נסמכה כו׳ — בפרשת ואתה תצוה נסמכה ענין המילואים לבגדי כהונה.

לומר לך: מה קרבנות מכפרין — אף בגדי כהונה מכפרין:

כתונת מכפרת על שפיכות דמים — דכתיב: וַיִּטְבְּלוּ אֶת הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם(בראשית לז, לא);

רש״י ויטבלו את הכתנת בדם — רמז היה להם שטבילת כפרת דמים עולה ע״י כתנת.

מכנסים מכפרים על גילוי עריות — דכתיב: וַעֲשֵׂה לָהֶם מִכְנְסֵי בָד לְכַסּוֹת בְּשַׂר עֶרְוָה(שמות כח, מב);

מצנפת מכפרת על גסי הרוח — כדרבי חנינא,

דאמר רבי חנינא: יבא דבר שבגובה ויכפר על מעשה גובה;

אבנט מכפר על הרהור הלב — אהיכא דאיתיה (דכתיב: והיה עַל לֵב אַהֲרֹן(שמות כח, ל));

חושן מכפר על הדינין — דכתיב: וְעָשִׂיתָ חֹושֶׁן מִשְׁפָּט(שמות כח, טו);

אפוד מכפר על עבודה זרה — דכתיב: אֵין אֵפוֹד וּתְרָפִים(הושע ג, ד);

רש״י אין אפוד ותרפים — בזמן שאין אפוד הוי עון תרפים.

מעיל מכפר על לשון הרע — אמר הקדוש ברוך הוא: יבא דבר שבקול ויכפר על מעשה הקול;

רש״י שבקול — פעמוני המעיל נשמעין על מעשה קול לשון הרע ואת אמרת נגעים אתו עליה.

ציץ מכפר על מעשה עזי פנים — כתיב הכא: וְהָיָה עַל מֵצַח אַהֲרֹן(שמות כח, לח), וכתיב התם: וּמֵצַח אִשָּׁה זוֹנָה הָיָה לָךְ(ירמיה ג, ג).

לא קשיא: הא דאהנו מעשיו,

הא דלא אהנו מעשיו;

אי אהנו מעשיו — אתו נגעים עליה,

אי לא אהנו מעשיו — מעיל מכפר.

רש״י אהנו מעשיו — שנתקוטטו על ידו. ואי קשיא אמאי לא מותיב ליה משפיכות דמים וגילוי עריות דקאמר לעיל נגעים באין עליהם והכא תניא דבגדי כהונה מכפרין תריץ דהא דתני בגדי כהונה מכפרין לאו עליה דידיה אלא על האחרים שעל ידו נענשין דבשפיכות דמים כתיב כי הדם הוא יחניף וגו׳ (במדבר ל״ה:ל״ג) ובגילוי עריות כתיב ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה (ויקרא י״ח:כ״ה) אבל לשון הרע לא אשכחן דמיענשי ביה אחריני.

והאמר רבי סימון אמר רבי יהושע בן לוי:

שני דברים לא מצינו להם בקרבנות כפרה, בדבר אחר מצינו להם כפרה,

שפיכות דמים ולשון הרע:

שפיכות דמים — בעגלה ערופה,

ולשון הרע — בקטרת,

דתניא, רבי חנינא: למדנו לקטרת שמכפרת — דכתיב: וַיִּתֵּן אֶת הַקְּטֹרֶת וַיְכַפֵּר עַל הָעָם(במדבר יז, יב),

ותנא דבי רבי ישמעאל: על מה קטרת מכפרת? על לשון הרע;

אמר הקדוש ברוך הוא: יבא דבר שבחשאי ויכפר על מעשה חשאי.

רש״י שבחשאי — קטורת נעשית בהיכל בחשאי כדתניא בפרק הוציאו לו במסכת יומא (דף מד.) פורשין מבין האולם ולמזבח בשעת הקטרה. לשון הרע בחשאי הוא.

קשיא שפיכות דמים אשפיכות דמים, קשיא לשון הרע אלשון הרע!

רש״י קשיא שפיכות דמים וכו׳ — דקאמרינן לעיל בגדי כהונה מכפרין על אחרים וקא חזינן דעגלה ערופה מכפרת על אחרים דעל ההורג אינה מכפרת דקיימא לן בסוטה (דף מז:) שאם נתערפה העגלה ואחר כך נמצא ההורג מנין שהוא נהרג תלמוד לומר ולארץ לא יכופר וגו׳.

רש״י קשיא לשון הרע — דלעיל דקתני דבגדי כהונה מכפרין.

שפיכות דמים אשפיכות דמים לא קשיא: הא דידיע מאן קטליה,

הא דלא ידיע מאן קטליה;

רש״י לא ידיע מאן קטליה — עגלה מכפרת.

דידיע מאן קטליה — בר קטלא הוא! במזיד ולא אתרו ביה.

רש״י בר קטלא הוא — וכל כמה דלא מיקטל לא מיכפרי אחריני דכתיב ולארץ לא יכופר וגו׳ (במדבר ל״ה:ל״ג).

לשון הרע אלשון הרע לא קשיא: הא בצינעא,

רש״י בצינעא — דמעשה חשאי קטרת מכפרת.

הא בפרהסיא.

רש״י בפרהסיא — דאמעשה קול הוא מעיל מכפר.

אילו שכופין אותן להוציא: מוכה שחין כול׳.(משנה כתובות ז, י)

המקמץ — זה המקמץ צואה.

ויש אומרים: זה הבורסי.

אמר רבי זעירא:

מתניתא אמרה: זה המקמץ צואה, דתנינן: והמקמץ, הבורסי.

וצורף נחושת —

שמואל אמר:

מתיך נחושת מעיקרו.

תני: אמר רבן שמעון בן גמליאל:

פגע בי זקן אחד מוכה שחין מציפורין.

אמר לי: כ׳ד׳ מיני שחין הן, ואין לך קשה מכולם ושהאשה רעה לו אלא ראתן (דפוס ונציה: בלבד).

רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן:

ובו לקה פרעה הרשע.

הדא הוא דכתיב:

וַיְנַגַּע יְיָ אֶת פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹולִים וְאֶת בֵּיתוֹ וגו׳(בראשית יב, יז).

אמר רבי ברכיה:

על דטלמסן למגע בסמה דמטרונה.

ארבעה ועשרים מיני ארזים הן, ומכולן לא פירש הכתוב אלא שבע בלבד.

הדא הוא דכתיב:

אֶתֵּן בַּמִּדְבָּר אֶרֶז שִׁיטָּה וַהֲדַס וְעֵץ שָׁמֶן אָשִׂים בָּעֲרָבָה בְּרוֹשׁ תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר יַחְדָּיו(ישעיה מא, יט).

בְּרוֹשׁ — ברתא;

תִּדְהָר — אדרא;

וּתְאַשּׁוּר — פיקסינה.

הוסיפו עליהן: אלונים, ערמונים, אלמוגים.

אלונים — בלוטים;

ערמונים — דולבי;

אלמוגים — אלוים.

זקני העיר רוחצין ידיהן כו׳.(משנה סוטה ט, ו)

תנו רבנן:

וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִיא הַקְּרֹובִים אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל(דברים כא, ו) —

שאין תלמוד לומר הערופה, ומה תלמוד לומר הערופה? על מקום עריפתה של עגלה.

ואמרו: יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ(דברים כא, ז) —

וכי על לבנו עלתה שבית דין שופכין דמים?

אלא: לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות,

ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה.

תניא, היה רבי מאיר אומר:

כופין ללויה, ששכר הלויה אין לה שיעור,

רש״י כופין ללויה — כופין את מי שאינו רוצה ללוות את חבירו לדרך שילוהו.

שנאמר: וַיִּרְאוּ הַשֹּׁומְרִים אִישׁ יוֹצֵא מִן הָעִיר וַיֹּאמְרוּ לוֹ הַרְאֵנוּ נָא אֶת מְבוֹא הָעִיר וְעָשִׂינוּ עִמְּךָ חָסֶד(שופטים א, כד),

וכתיב: וַיַּרְאֵם אֶת מְבוֹא הָעִיר(שופטים א, כה).

ומה חסד עשו עמו? שכל אותה העיר הרגו לפי חרב, ואותו האיש ומשפחתו שלחו.

וַיֵּלֶךְ הָאִישׁ אֶרֶץ הַחִתִּים וַיִּבֶן עִיר וַיִּקְרָא שְׁמָהּ לוּז היא שְׁמָהּ עַד הַיּוֹם הַזֶּה(שופטים א, כו).

רש״י ויקרא שמה לוז — סיפיה דקרא היא שמה עד היום הזה ומיניה יליף דלא נתבלבלה ולא חרבה כדאמרינן כל מקום שנאמר עד היום הזה לעולם ולעולמי עולמים הוא.

תניא:

היא לוז שצובעין בה תכלת;

היא לוז שבא סנחריב ולא בלבלה, נבוכדנצר ולא החריבה;

ואף מלאך המות אין לו רשות לעבור בה,

אלא זקנים שבה, בזמן שדעתן קצה עליהן — יוצאין חוץ לחומה והן מתים.

והלא דברים קל וחומר:

ומה כנעני זה, שלא דיבר בפיו ולא הלך ברגליו — גרם הצלה לו ולזרעו עד סוף כל הדורות;

רש״י שלא דבר בפיו — דלא כתיב אלא ויראם באצבעו או בעקמימות שפתים כדלקמן.

רש״י ולזרעו — כדאמרינן שאין מלאך המות שולט בהם.

מי שעושה לויה ברגליו — על אחת כמה וכמה.

במה הראה להם?

חזקיה אמר: בפיו עקם להם.

רבי יוחנן אמר: באצבעו הראה להם.

תניא כוותיה דרבי יוחנן: בשביל שכנעני זה הראה באצבעו — גרם הצלה לו ולזרעו עד סוף כל הדורות.

אמר רבי יהושע בן לוי:

המהלך בדרך ואין לו לויה — יעסוק בתורה,

שנאמר: כִּי לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ וַעֲנָקִים לְגַרְגְּרֹותֶיךָ(משלי א, ט).

ואמר רבי יהושע בן לוי:

בשביל ארבעה פסיעות (כ״י מינכן 95, כ״י וטיקן 110–111: ארבע אמות) שלוה פרעה לאברהם,

שנאמר: וַיְצַו עָלָיו פַּרְעֹה אֲנָשִׁים וגו׳(בראשית יב, כ) —

נשתעבד בבניו ארבע מאות שנה,

שנאמר: וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹותָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה(בראשית טו, יג).

אמר רב יהודה אמר רב:

כל המלוה את חבירו ארבע אמות בעיר — אינו ניזוק.

רש״י אינו ניזוק — אותו היוצא לדרך.

רבינא אלויה לרבא בר יצחק ארבע אמות בעיר; מטא לידיה היזיקא, ואיתציל.

רש״י שליוהו פרעה — כדכתיב ויצו עליו פרעה אנשים וישלחו אותו.

תנו רבנן:

הרב לתלמיד — עד עיבורה של עיר;

רש״י עד עיבורה של עיר — שהוא יוצא ממנה והוא בבית החיצון שבתוך שבעים אמה ושירים לבתי העיר.

חבר לחבר — עד תחום שבת;

תלמיד לרב — אין לו שיעור.

וכמה?

אמר רב ששת (כ״י וטיקן 110–111: רב יהודה): עד פרסה.

ולא אמרן אלא רבו שאינו מובהק, אבל רבו מובהק — שלשה פרסאות.

רב כהנא אלויה לרב שימי בר אשי מפום נהרא (כ״י אוקספורד 2675: מפום בדיתא) עד בי ציניתא דבבל.

רש״י בי ציניתא דבבל — מקום הוא ובו דקלים הרבה כמו ציני הר הברזל (סוכה דף כט:).

כי מטו התם, אמר ליה: ודאי דאמריתו הני ציניתא דבבל משני אדם הראשון איתנהו?

אמר ליה: אדכרתן מלתא;

דאמר רבי יוסי ברבי חנינא:

מאי דכתיב: בְּאֶרֶץ לֹא עָבַר בָּהּ אִישׁ וְלֹא יָשַׁב אָדָם שָׁם(ירמיה ב, ו)?

וכי מאחר שלא עבר — היכן ישב? (ומאחר שלא ישב — היכן עבר?)

אלא: ארץ שגזר עליה אדם הראשון לישוב — נתישבה;

ארץ שלא גזר עליה אדם הראשון — לא נתישבה.

רש״י לא נתיישב — והיינו לא ישב אדם שם לא גזר אדם הראשון יישוב שם והיינו דאמרי אינשי איתנהו משני אדם הראשון שגזר עליו אדם הראשון יישוב דקלים ולא יישוב אחר.

רב מרדכי אלויה לרב אשי מהגרוניא ועד בי כיפי, ואמרי לה: עד בי דורא.

אמר רבי יוחנן משום רבי מאיר:

כל שאינו מלוה ומתלוה — כאילו שופך דמים;

שאילמלי ליווהו אנשי יריחו לאלישע — לא גירה דובים לתינוקות,

שנאמר: וַיַּעַל מִשָּׁם בֵּית אֵל וְהוּא עֹלֶה בַדֶּרֶךְ וּנְעָרִים קְטַנִּים יָצְאוּ מִן הָעִיר וַיִּתְקַלְּסוּ בוֹ וַיֹּאמְרוּ לוֹ עֲלֵה קֵרֵחַ עֲלֵה קֵרֵחַ(מלכים ב ב, כג).

אמרו לו: עלה, שהקרחת עלינו את המקום.

רש״י שהקרחת עלינו את המקום — שכשהיו המים הרעים היתה פרנסתינו להביא מים ולמכור.

רבי נהוריי אומר:

מניח אני כל אומניות שבעולם, ואיני מלמד את בני אלא תורה.

שכל אומנות אינו עומדת לו לאדם אלא בימי נערות, בזמן שכוחו עליו;

אבל אם בא לידי חולי, או נכנס לידי זקנה, או למידה שלייסורין, ואינו יכול לעשות מלאכה — הרי הוא מת ברעב.

אבל התורה אינה כן, אלא מכבדתו ומשמרתו מכל רע בנערותו, ונותנת לו אחרית ותקוה בזקנותו.

בנערותו מהו אומר?

וְקוֹיֵי יְיָ יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים יָרוּצוּ וְלֹא ייעפו יֵלְכוּ וְלֹא ייגעו.

ובזקנותו מה הוא אומר?

עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה דְּשֵׁינִים וְרַעֲנַנִּים יִהְיוּ.

וכן אתה מוצא באבינו אברהם, ששימר את התורה עד שלא באת לעולם,

שנאמר: עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹולִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֺתַיי חֻוקּוֹתַיי וְתוֹרֹותָיי.

אף גידלו ובירכו בנערותו, ונתן לו אחרית ותקוה בזקנותו.

בנערותו מהו אומר?

ואברהם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב(בראשית יג, ב).

ובזקנותו מהו אומר?

וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיְיָ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל.

עד היכן לא ישנה אדם באכסניא שלו?

רב אמר:

עד הכאה;

ושמואל אמר:

עד שיפשלו לו כליו לאחוריו.

רש״י עד שיפשיל — בעל הבית כלי האכסנאי לאחוריו להשליכם מן הבית.

רש״י שיכה — בעל הבית את האכסנאי או את אשתו.

בהכאה דידיה — כולי עלמא לא פליגי;

בהפשלת כליו לאחוריו — כולי עלמא נמי לא פליגי;

כי פליגי — בהכאה דדביתהו:

מר סבר: כיון דלדידיה לא מצער ליה, מאי נפקא ליה מינה?

ומר סבר: אתי לאיטרודי.

רש״י לאטרודי — להתקוטט.

רש״י בהפשלה ובהכאה — דאכסנאי גופיה כולי עלמא לא פליגי דתו לא מצי קאי: שמואל סבר כיון דלדידיה אינו מכה מאי נפקא ליה מיניה הלכך עד הפשלה.

וכל כך למה?

רש״י וכל כך למה — לו לסבול.

דאמר מר: אכסנאי פוגם ונפגם.

רש״י אכסנאי — המשנה מאכסניא שלו.

רש״י פוגם — בעל הבית.

רש״י ונפגם — הוא עצמו דאמרי אינשי כמה קשים אלו שלא יוכלו לדור יחד.

אמר רב יהודה אמר רב:

מנין שלא ישנה אדם באכסניא שלו, מן התורה?

שנאמר: (כ״י מינכן 95: וילך למסעיו מנגב ועד ביתאל) עד הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיָה שָׁם אׇהֳלֹו בַּתְּחִלָּה(בראשית יג, ג).

רבי יוסי ברבי חנינא אמר:

מהכא: וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו.

רש״י למסעיו — בדרך שהיה רגיל לחנות ממסע למסע שלא שינה בית מלוניו.

מאי בינייהו? איכא בינייהו אכסנאי דאקראי.

רש״י דאקראי — כגון אכסנאי שבדרך שלן שם במקרה בעלמא ששקעה לו שם חמה. למאן דאמר מאהלו לא חשיב אלא אכסניא קבועה ומאן דאמר ממסעיו חשיב אפילו דאקראי.

אמר ליה רבא לרבה בר מרי:

מנא הא מילתא דאמור רבנן, כל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר — הוא נענה תחילה?

אמר ליה: דכתיב:

וַיְיָ שָׁב אֶת שְׁבוּת אִיּוֹב בְּהִתְפַּלְלוֹ בְּעַד רֵעֵהוּ(איוב מב, י).

אמר ליה: את אמרת מהתם, ואנא אמינא מהכא:

וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים וַיִּרְפָּא אֱלֹהִים אֶת אֲבִימֶלֶךְ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאַמְהֹותָיו(בראשית כ, יז) [וגו׳],

וכתיב: וַיְיָ פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר וגו׳(בראשית כא, א) —

רש״י פקד — מדלא כתיב ויפקוד את שרה וכתיב פקד משמע פקד כבר תחילה לאבימלך.

כאשר אמר אברהם אל אבימלך.

אמר ליה רבא לרבה בר מרי:

מנא הא מילתא דאמרי אינשי, בהדי הוצא לקי כרבא?

רש״י בהדי הוצא לקי כרבא — קוץ הגדל אצל הכרוב כשבא לעקרו פעמים שנעקר הכרוב עמו ונמצא לוקה בשבילו כלומר שכיני רשע לוקין עמו.

אמר ליה: דכתיב:

לָמָּה תָרִיבוּ אֵלָי כֻּלְּכֶם פְּשַׁעְתֶּם בִּי נְאֻם יְיָ(ירמיה ב, כט).

רש״י כולכם פשעתם — אף הנביא במשמע.

אמר ליה: את אמרת מהתם, ואנא אמינא מהכא:

עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹור מִצְוֺתַי וְתוֹרֹותָי(שמות טז, כח).

רש״י עד אנה מאנתם — ומשה ואהרן בכלל.

אמר ליה רבא לרבה בר מרי:

כתיב וּמִקְצֵה אֶחָיו לָקַח חֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים(בראשית מז, ב); מאן נינהו חמשה?

אמר ליה: הכי אמר רבי יוחנן — אותן שהוכפלו בשמות.

רש״י אותם שהוכפלו שמותם — בברכת משה דן זבולון גד ואשר ונפתלי הודיעך הכתוב שחלשים שבכולן היו וצריכין חיזוק לפיכך כפל את שמם לחזקם ואותן הביא יוסף לפני פרעה כדי שלא יברור אותם להיות ראשי גייסות ולהטריחם.

יהודה נמי איכפולי מיכפל!

אמר ליה: למילתיה הוא דאיכפל,

דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן:

מאי דכתיב יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹות וִיהִי מְתָיו מִסְפָּר(דברים לג, ו), וזאת ליהודה?

כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, היו עצמותיו של יהודה מגולגלין בארון,

רש״י מגולגלין בארון — לא היה שלדו קיימת ומחוברת מפני נידוי דקאמר ליה ליעקב אם לא אביאנו אליך וחטאתי לך כל הימים (בראשית מג) ואף על פי שנתקיים התנאי נפקא לן במסכת מכות (דף יא:) קללת חכם אפילו על תנאי היא באה.

עד שבא משה ובקש רחמים.

אמר לפניו: רבונו של עולם, מי גרם לראובן שיודה?

רש״י מי גרם לראובן כו׳ — מדרש אגדה הוא בתנחומא מכיון שהודה יהודה ואמר צדקה ממני עמד ראובן ואמר אני בלבלתי יצועי אבי.

יהודה!

רש״י כל השבטים יצאו עצמותיהם ממצרים ונקברו בארץ ישראל שנאמר והעליתם את עצמותי מזה אתכם (שמות יג) משמע שאף עצמותם העלו ולא נכתב יוסף אלא להודיעך שבחו של משה שכל ישראל נתעסקו בביזה והוא עסק במצוה.

מיד (כ״י מינכן 95: שנ׳ וזאת ליהוד׳) — שְׁמַע יְיָ קוֹל יְהוּדָה(דברים לג, ז).

על איבריה לשפא.

רש״י לשפא — נכנס כל עצם ונתחבר למקומו ששף משם לשפא אשלוייה שדונא בלעז כמו שף מדוכתיה (חולין דף מב:).

לא הוו קא מסקי למתיבתא דרקיעא — וְאֶל עַמּוֹ תְּבִיאֶנּוּ.

לא הוה ידע מאי קאמרי רבנן ולמשקל ומיטרח בהדי רבנן — יָדָיו רָב לוֹ.

לא הוה סליק ליה שמעתתא אליבא דהלכתא — וְעֵזֶר מִצָּרָיו תִּהְיֶה.

רש״י לא הוה סלקא ליה — כלומר לא היה עולה בידו למימר שמעתתא אליבא דהלכתא.

רש״י אליבא דהלכתא — לא הוה מסתייעא מילתא למימר מילתא דתהוי הלכתא כוותיה.

אמר ליה רבא לרבה בר מרי:

מנא הא מילתא דאמרי אינשי (כ״י מינכן 95: דאמור רבנן), בתר עניא אזלא עניותא?

אמר ליה: דתנן:

עשירים מביאין בכורים בקלתות של זהב ושל כסף,

ועניים בסלי נצרים של ערבה קלופה,

רש״י נצרים — שבטים.

הסלים והבכורים נותנים לכהנים.

אמר ליה: את אמרת מהתם, ואנא אמינא מהכא:

רש״י הסלין והבכורין נותנין לכהן — והעשירים לא היו נותנין קלתותיהן לכהן.

וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא(ויקרא יג, מה).

רש״י וטמא טמא — לא די לו נגעו אלא שמבייש את עצמו על כרחו הטיל עליו הכתוב חובה.

אמר ליה רבא לרבה בר מרי:

מנא הא מילתא דאמור רבנן, השכם ואכול, בקיץ מפני החמה ובחורף מפני הצינה,

ואמרי אינשי: שיתין רהוטי רהוט ולא מטו לגברא דמצפרא כרך?

רש״י שיתין רהוטי רהוט — ששים איש רצו ולא הגיעו לאוכל שחרית.

דכתיב:

לֹא יִרְעָבוּ וְלֹא יִצְמָאוּ וְלֹא יַכֵּם שָׁרָב וָשָׁמֶשׁ(ישעיה מט, י).

אמר ליה: את אמרת מהתם, ואנא אמינא מהכא:

וַעֲבַדְתֶּם אֵת יְיָ אֱלֹהֵיכֶם(שמות כג, כה) — זו קרית שמע ותפלה;

וּבֵרַךְ [את] לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ — זו פת במלח וקיתון של מים;

מכאן ואילך — וַהֲסִירֹותִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ.

ותניא:

מחלה — זו מרה.

ולמה נקרא שמה מחלה?

ששמונים ושלשה חלאין יש בה, מחלה בגימטריא הכי הוו,

וכולן פת במלח שחרית וקיתון של מים מבטלן.

אמר ליה רבא לרבה בר מרי:

מנא הא מילתא דאמור רבנן, חברך קרייך חמרא — אוכפא לגביך מוש?

רש״י אוכפא לגביך מוש — כלומר טול אוכף של חמור והסירהו אליך ושים אותו על גביך כלומר הודה לדבריו ואל תענהו. מוש — לשון לא ימיש (שמות יג) כלומר הסירהו אליך כמו סורו נא (בראשית יט).

אמר ליה: דכתיב:

וַיֹּאמַר הָגָר שִׁפְחַת שָׂרַי אֵי מִזֶּה בָאת וְאָנָה תֵלֵכִי וַתֹּאמֶר מִפְּנֵי שָׂרַי גְּבִרְתִּי אָנֹכִי בֹּורַחַת(בראשית טז, ח).

רש״י שפחת שרי — אמר לה והיא ענתה שרי גברתי.

אמר ליה רבא לרבה בר מרי:

מנא הא מילתא דאמרי אינשי, מילתא גנאה דאית ביך — קדים אמרה?

אמר ליה: דכתיב:

וַיֹּאמַר עֶבֶד אַבְרָהָם אָנֹכִי(בראשית כד, לד).

אמר ליה רבא לרבה בר מרי:

מנא הא מילתא דאמרי אינשי, שפיל ואזיל בר אווזא ועיניה מטייפי?

רש״י שפיל ואזיל — כלומר מחמת ענותנותו של אדם לא יהא בוש מלשאול דבר הצריך לו בין לתורה בין לפרנסתו ולתבוע חובו.

רש״י ועיניה מטייפי — עיניו מצפות למעלה למרחוק למזונותיו וחבירו בכתובות (דף ס.) נטוף עיניך.

אמר ליה: דכתיב:

וְהֵטִיב יְיָ לַאדֹנִי וְזָכַרְתָּ(שמואל א כה, לא) [אֶת] אֲמָתֶךָ.

רש״י כאשר ייטב וגו׳ — באביגיל כתיב שהיתה מתנבאה שימות נבל בעלה ובתוך דבריה מרמזת לדוד שיזכור את יפיה.

אמר ליה רבא לרבה בר מרי:

מנא הא מילתא דאמרי אינשי, שיתין תכלי מטייה לככא (כ״י מינכן 95: מטו לבבא) דקל חבריה שמע ולא אכל?

רש״י שיתין — לאו מקרא נפקי אלא מילתא בעלמא הוא דקאמרי אינשי ולאו דוקא הוא.

רש״י תכלי — אבלות ומכאובות.

אמר ליה: דכתיב:

וְלִי אֲנִי עַבְדֶּךָ וּלְצָדֹוק הַכֹּהֵן וְלִבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע וְלִשְׁלֹמֹה עַבְדְּךָ לֹא קָרָא(מלכים א א, כו).

רש״י ולי אני עבדך — אלמא קובל היה עליו שלא זימנו למשתה.

אמר ליה: את אמרת מהתם, ואנא אמינא מהכא:

וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ(בראשית כד, סז),

וכתיב בתריה: וַיֹּוסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה וּשְׁמָהּ קְטוּרָה(בראשית כה, א).

רש״י ויוסף אברהם — נתקנא ביצחק.

אמר ליה רבא לרבה בר מרי:

מנא הא מילתא דאמרי אינשי, חמרא למריה — טיבותא לשקייה?

רש״י חמרא למריה וטיבותא לשקייה — היין של מלך הוא והשותין אותו מחזיקין טובה לשר המשקה ולא למלך.

אמר ליה: דכתיב:

וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו(במדבר כז, יח) למען ישמעון ויראון כל עדת בני ישראל,

וכתיב: וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חׇכְמָה כִּי סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת יָדָיו עָלָיו וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו כל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו׳(דברים לד, ט).

רש״י ויסמוך את ידיו — תלה החכמה והגדולה במשה כאילו הוא נותנה ליהושע והיא אינה אלא מפי הקדוש ברוך הוא.

אמר ליה רבא לרבה בר מרי:

מנא הא מילתא דאמרי אינשי, כלבא בכפניה גללי מבלע?

רש״י גללי — אבנים לשון מורי. ל״א גללים ממש וראשון ישר דגללים ממש אורחיה הוא.

דכתיב:

נֶפֶשׁ שְׂבֵעָה תָּבוּס נֹופֶת וְנֶפֶשׁ רְעֵבָה כׇּל מַר מָתוֹק(משלי כז, ז).

אמר ליה רבא לרבה בר מרי:

מנא הא מילתא דאמרי אינשי, מטייל ואזיל דיקלא בישא גבי קינא דשרכי?

רש״י קינא דשרכי — אילנות בטלים ואין עושים פרי כמו גברא דשרכא בטל כלומר דרך דקל רע ליגדל בצד אילן סרק.

אמר ליה: דבר זה כתוב בתורה, שנוי בנביאים, ומשולש בכתובים, ותנן במתניתין, ותנינא בברייתא.

כתוב בתורה — דכתיב: וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל(בראשית כח, ט).

שנוי בנביאים — דכתיב: וַיִּתְלַקְּטוּ אֶל יִפְתָּח אֲנָשִׁים רֵקִים ויהיו עִמּוֹ(שופטים יא, ג).

ומשולש בכתובים — דכתיב: כל עוף למינו ישכון ובני אדם לדומה לו.

תנן במתניתין:

כל המחובר לטמא — טמא,

רש״י המחובר לטמא טמא כו׳ — במסכת כלים היא בפרק טבעת אדם דקתני אונקלי של דרגש ושל שולחן טמאה ושל מנורת עץ טהורה זה הכלל המחובר לטמא טמא לטהור טהור אונקלי מסמר של מתכת עשוי כמזלג לתלות שם בהמה בשעת הפשטה ותחוב בכותל כדאמרינן בתמיד נשחט (פסחים פרק ה, סד.) אונקליות של ברזל היו תחובין בעמודים כו׳ ואם תחבו במנורת עץ דפשוטי כלי עץ בטל מסמר לגבה ואינה מקבלת טומאה ואפילו נגעה בו טומאה אבל בדרגש ובשולחן שמקבלין טומאה הן אף הוא מקבל טומאה.

כל המחובר לטהור — טהור.

ותנינא בברייתא:

רבי אליעזר אומר:

לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב, אלא מפני שהוא מינו.

רש״י לא לחנם הלך זרזיר — רבי אליעזר סבר זרזיר עוף טמא הוא ורבנן פליגי עליה בשחיטת חולין באלו טריפות (דף סה.).

רש״י זרזיר — אשטורוני״ל.

אמר ליה רבא לרבה בר מרי:

מנא הא מילתא דאמרי אינשי, קרית חברך ולא ענך — רמי גודא רבה שדי ביה (כ״י מינכן 95: קריתיה לבר עמיתך ולא ענייך דחי גידא רבא שדי עילוייה)?

רש״י קרית חברך — להוכיחו ולא ענך.

אמר ליה:

יַעַן טִהַרְתִּיךְ וְלֹא טָהַרְתְּ מִטֻּומְאָתֵךְ לֹא תִטְהֲרִי עוֹד(יחזקאל כד, יג).

רש״י דחי גודא — כותל הפל עליו כלומר הניחו ויפול ברשעו דחהו בידים.

אמר ליה רבא לרבה בר מרי:

מנא הא מילתא דאמרי אינשי, בירא דשתית מיניה — לא תשדי ביה קלא?

רש״י דשתית מיניה — ששתית מינה כבר בצמא.

רש״י לא תשדי ביה קלא — מוט״א בלעז כלומר דבר הנצרך לך פעם אחת שוב לא תבזהו.

אמר ליה: דכתיב:

לֹא תְתַעֵב אֲדֹומִי כִּי אָחִיךָ הוּא(דברים כג, ח),

ולא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ.

אמר ליה רבא לרבה בר מרי:

מנא הא מילתא דאמרי אינשי, אי דלית דורא — דלינא, ואי לא — לא דלינא?

רש״י אי דלית דורא דלינא — אם תדלה ותגביה המשוי עמי דלינא דורא משוי משל הוא שאין אדם רוצה ליכנס בסכנת היזק ממון ותחת עול דבר אלא אם כן משתתף חבירו עמו.

אמר ליה: דכתיב:

וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ בָּרָק אִם תֵּלְכִי עִמִּי וְהָלָכְתִּי וְאִם לֹא תֵלְכִי עִמִּי לֹא אֵלֵךְ(שופטים ד, ח).

אמר ליה רבא לרבה בר מרי:

מנא הא מילתא דאמרי אינשי, כד הוינן זוטרי — לגברי, השתא דקשישנא — לדרדקי?

רש״י כי הוינן זוטרי לגברי — כשהיינו קטנים היינו חשובים כגברי.

רש״י השתא דקשישנא — עכשיו שהזקננו הננו שפלים כתינוקות.

אמר ליה: מעיקרא כתיב:

וַיְיָ הֹולֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹותָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם(שמות יג, כא),

ולבסוף כתיב:

הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁולֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמׇרְךָ בַּדָּרֶךְ(שמות כג, כ).

אמר ליה רבא לרבה בר מרי:

מנא הא מילתא דאמרי אינשי, בתר מרי ניכסי ציבי משך?

אמר ליה: דכתיב:

וְגַם לְלוֹט הַהֹולֵךְ אֶת אַבְרָם הָיָה צֹאן וּבָקָר וְאֹהָלִים(בראשית יג, ה).

אשת אחיו שלא היה בעולמו — היכא כתיבא?

רש״י היכא כתיבא — לאיסורא.

אמר רב יהודה אמר רב:

אמר קרא: כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו(דברים כה, ה) —

שהיתה להם ישיבה אחת בעולם, פרט לאשת אחיו שלא היה בעולמו.

יַחְדָּו — מיוחדים בנחלה, פרט לאחיו מן האם.

רש״י המיוחדים בנחלה — הראויין לירש זה את זה.

רבה אמר:

אחין מן האב — יליף ״אחוה״ ״אחוה״ מבני יעקב:

רש״י אחוה אחוה — כי ישבו אחים שנים עשר אחים בני אבינו (בראשית מב).

מה להלן — מן האב ולא מן האם,

אף כאן — מן האב ולא מן האם.

ולילף ״אחוה״ ״אחוה״ מעריות!

רש״י מעריות — ערות אשת אחיך וקיימא לן לקמן בפרק הבא על יבמתו (דף נה.) דאפילו אחיך מן האם ולא מן האב.

דנין ״אחים״ מ״אחים״, ואין דנין ״אחים״ מ״אחיך״.

מאי נפקא מינה? הא תנא דבי רבי ישמעאל:

וְשָׁב הַכֹּהֵן(ויקרא יד, לט), וּבָא הַכֹּהֵן(ויקרא יד, מד) — זו היא שיבה, זו היא ביאה!

רש״י זו היא שיבה כו׳ — דאף על גב דלא דמו קראי להדדי כיון דתרוייהו בביאת כהן משתעי דיינינן בהו ג״ש מה להלן חולץ וקוצה וטח כו׳.

הני מילי היכא דליכא מידי דדמי ליה,

אבל היכא דאיכא מידי דדמי ליה — מדדמי ליה ילפינן.

ולילף ״אחוה״ ״אחוה״ מלוט, דכתיב: כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ(בראשית יג, ח)!

רש״י מלוט כי אנשים אחים אנחנו — ותתייבם אשת אחי אביו שהרי בן אחיו היה.

מסתברא מבני יעקב הוה ליה למילף, משום דמפני:

מדהוה ליה למכתב ״שנים עשר עבדיך בני אבינו״, וכתיב ״אחים״ — שמע מינה לאפנויי.

ואיצטריך למכתב ״אחים״, ואיצטריך למכתב ״יחדו״:

דאי כתב רחמנא ״אחים״ — הוה אמינא לילף ״אחוה״ ״אחוה״ מלוט;

וכי תימא לא מפני — לאיי אפנויי מפני, מדהוה ליה למכתב ״רעים״ וכתיב ״אחים״, שמע מינה לאפנויי;

כתב רחמנא ״יחדו״ — המיוחדים בנחלה.

רש״י המיוחדים בנחלה — שחולקין נחלה אחת לאפוקי לוט שאין חולקין נחלה אחת.

ואי כתב רחמנא ״יחדו״ — הוה אמינא דמייחדי באבא ובאמא;

צריכא.

והא מהיכא תיתי? יבום בנחלה תלא רחמנא, ונחלה מן האב ולא מן האם היא!

רש״י והא מהיכא תיתי — דלימא עד דמייחדי באבא ובאמא והא ייבום בנחלה תליא דכתיב יקום על שם אחיו המת (דברים כ״ה:ו׳) ואוקמינן לקמן (דף כד.) על שם אחיו לנחלה שיירש המייבם כל נכסי המת ואין אחין חולקין עמו.

איצטריך; סלקא דעתך אמינא:

הואיל וחידוש הוא דקמשתרי ערוה גביה, אימא עד דמייחדי באבא ובאמא;

צריכא.

תנו רבנן:

בברכותיה של ארץ ישראל — בית סאה עושה חמשת ריבוא (כ״י מינכן 95: עשרת ריבו) כורין;

רש״י בברכותיה — כשהשנה מבורכת.

בישיבתה של צוען — בית סאה עושה שבעים כורין.

רש״י בישיבתה של צוען — כלומר כדמפרש ואזיל ומצוען אתה למד לארץ ישראל כדמפרש ואזיל.

דתניא, אמר רבי מאיר:

אני ראיתי בבקעת בית שאן בית סאה עושה שבעים כורין.

רש״י אני ראיתי בבקעת בית שאן — שהיא משאר ארצות.

רש״י בית סאה עושה שבעים כורים — וכיון דבשאר ארצות יש שבעים כורים כל שכן בארץ מצרים שאין לך מעולה בכל הארצות כמצרים שהרי נמשלה לגן יי ואין במצרים מדינה מעולה כצוען.

ואין לך מעולה בכל ארצות יותר מארץ מצרים,

שנאמר: כְּגַן יְיָ כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם(בראשית יג, י);

ואין לך מעולה בכל ארץ מצרים יותר מצוען, דהוו מרבו בה מלכים,

רש״י דמרבו בה מלכי — מצרים שנאמר כי היו בצוען שריו על מלכי ישראל הכתוב מדבר לגנאי שמרדו בהקדוש ברוך הוא וסמכו על מלכי מצרים ותמיד היו שריהם ושלוחיהם מצויין בצוען שלוחים למלך מצרים מביאין תשורה.

דכתיב: כִּי הָיוּ בְצֹועַן שָׂרָיו(ישעיה ל, ד) (כ״י מינכן 95, כ״י וטיקן 113, כ״י פירקוביץ 187: ומלאכיו חנם יגיעו);

ואין לך טרשים בכל ארץ ישראל יותר מחברון, דהוו קברי בה שיכבי;

ואפילו הכי חברון מבונה על אחת משבעה בצוען,

רש״י מבונה — בנויה בכל טוב מבונה לשון פרי כדכתיב ואבנה גם אנכי ממנה (בראשית ל׳:ג׳).

דכתיב: וְחֶבְרוֹן שֶׁבַע שָׁנִים נִבְנְתָה לִפְנֵי צֹועַן מִצְרָיִם(במדבר יג, כב).

מאי נבנתה?

אילימא נבנתה ממש — אפשר אדם בונה בית לבנו קטן קודם שיבנה לבנו גדול?

רש״י לבנו הקטן — לכנען.

רש״י לבנו גדול — למצרים.

שנאמר: וּבְנֵי חָם כּוּשׁ וּמִצְרַיִם וּפוּט וּכְנָעַן(בראשית י, ו)!

אלא, שמבונה על אחת משבעה בצוען.

רש״י על אחת משבעה — הרי שבע פעמים שבעים כורים הרי ד׳ מאות ותשעים ובמקום שאינו טרשים כחברון יש להוסיף עד חמש מאות ובברכותיה כתיב מאה שערים על אחת שבשאר שנים נתברך למאה מאה פעמים חמש מאות הרי חמשת ריבוא.

והני מילי בטרשים, אבל שלא בטרשים — חמש מאה.

והני מילי שלא בברכותיה, אבל בברכותיה — כתיב: וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִיא וגו׳(בראשית כו, יב).

וְחֶבְרוֹן שֶׁבַע שָׁנִים נִבְנְתָה(במדבר יג, כב) —

[מאי נבנתה?]

אילימא נבנתה ממש — אפשר אדם בונה בית לבנו קטן קודם לבנו גדול?

רש״י לבנו קטן — כנען קטן הבנים של חם היה ומצרים שני לבנים.

דכתיב: וּבְנֵי חָם כּוּשׁ וּמִצְרַיִם וגו׳(בראשית י, ו)!

אלא, שהיתה מבונה על אחד משבעה בצוען.

רש״י מבונה — לשון אבנה ממנה (בראשית טז) כלומר מיושבת בפירות.

ואין לך טרשים בכל ארץ ישראל יתר מחברון, (משום) דקברי בה שיכבי;

רש״י טרשים — סלעים שאין עושין פירות כארץ לחה.

רש״י דקברי בה שכבי — לא גרסינן מ״ט אלא הכי קאמר ותדע דטרשין היא ואינה ראויה לפירות ככל שאר הארץ לפיכך יחדוה לקבורת מתים.

ואין לך מעולה בכל הארצות יתר מארץ מצרים,

שנאמר: כְּגַן יְיָ כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם(בראשית יג, י);

ואין לך מעולה בכל ארץ מצרים יתר מצוען,

דכתיב: כִּי הָיוּ בְצֹועַן שָׂרָיו(ישעיה ל, ד);

רש״י כי היו בצוען שריו — של מלך ישראל ששולחים אל פרעה לעזור לו על מלך אשור אלמא פרעה בצוען יתיב ושם הולכין לבקשו.

ואפילו הכי, חברון מבונה אחד משבעה בצוען.

וחברון טרשים הוי?

והא כתיב: וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם אֶל הַמֶּלֶךְ אֵלְכָה נָּא וגו׳(שמואל ב טו, ז),

ואמר רב אויא, ואיתימא רבה בר בר חנן (כ״י מינכן 95: רבה בר רב חנן): שהלך להביא כבשים מחברון;

ותניא: אילים ממואב, כבשים מחברון!

מינה, איידי דקלישא ארעא — עבדה רעיא, ושמן קניינא.

רש״י מינה — כלומר מתשובתך אתה מסייעני שלא היתה חשובה ליזרע כשאר הארץ מאחר שהיא בת טרשים כדאמרי׳ בבבא מציעא בהשוכר (דף פ.) ואי ארעא דמחזקא בגרונדי [היא שניהם משלמין].

רש״י דקלישא ארעא — עפר של טרשים דק וקלוש ומועט הוא ומתוך כך לא היו חורשים וזורעים אותה תבואה מאכל אדם.

רש״י ועבדה רעיא — מצמחת ומעלה עשבים ואוכלים הצאן.

רש״י ושמן קניינא — המקנה הצאן שכן דרך הצאן להשביח בארץ יבשה וטרשים יותר מארץ לחה.

רש״י אלכה נא ואשלם את נדרי — אלכה נא בחברון ואשלם הנדר שנדרתי בגשור כדכתיב בתריה כי נדר נדר עבדך בשבתי בגשור ובחברון מאי בעי והלא לא היה שם המזבח כי אם בגבעון.

רש״י להביא כבשים לעולה — דאמר מר במס׳ מנחות כבשים מחברון אלמא ארץ מרעה היתה.

אמר רבה בר בר חנה, אמר רבי יוחנן:

מאי דכתיב: כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְיָ וְצַדִּיקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹושְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם(הושע יד, י)?

משל לשני בני אדם שצלו פסחיהם (בבלי נזיר פרק ד, כג ע״א: שצלו את פסחיהן):

אחד אכלו לשום מצוה,

ואחד אכלו לשום אכילה גסה.

זה שאכלו לשום מצוה — צַדִּיקִים יֵלְכוּ בָם;

זה (בבלי נזיר פרק ד, כג ע״א: וזה) שאכלו לשום אכילה גסה — וּפֹושְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם.

מיוחס לרש״י לשם אכילה גסה — שלא לשום מצוה אלא נתכוין לאוכלו לשם קנוח סעודה.

אמר ליה ריש לקיש:

רשע קרית ליה (בבלי נזיר פרק ד, כג ע״א: האי רשע קרית ליה)? נהי דלא עביד (בבלי נזיר פרק ד, כג ע״א: קא עביד) מצוה מן המובחר, פסח מי לא קאכיל (בבלי נזיר פרק ד, כג ע״א: פסח מיהא קא עביד)?

אלא משל לשני בני אדם:

זה אשתו ואחותו עמו בבית,

וזה אשתו ואחותו עמו בבית;

אחד (בבלי נזיר פרק ד, כג ע״א: לזה) נזדמנה לו אשתו,

ואחד (בבלי נזיר פרק ד, כג ע״א: ולזה) נזדמנה לו אחותו.

זה שנזדמנה לו אשתו — צַדִּיקִים יֵלְכוּ בָם;

וזה שנזדמנה לו אחותו — וּפֹושְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם.

מי דמי? אנן קאמרינן חדא דרך, והכא (בבלי נזיר פרק ד, כג ע״א: הכא) שני דרכים!

מיוחס לרש״י מי דמי אנן קאמרינן חד דרך — דזה ילך בה וזה יכשל בה.

מיוחס לרש״י והכא שני דרכים — דלזה נזדמנה לו אשתו ולזה נזדמנה לו אחותו.

אלא משל ללוט ושתי בנותיו (בבלי נזיר פרק ד, כג ע״א: עמו):

הן שנתכוונו לשם מצוה — צַדִּיקִים יֵלְכוּ בָם;

הוא שנתכוון לשם עבירה — וּפֹושְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם.

ודלמא הוא נמי לשם מצוה הוא מכוין (בבלי נזיר פרק ד, כג ע״א: איכווין)?

אמר רבי יוחנן:

כל הפסוק הזה לשם (בבלי נזיר פרק ד, כג ע״א: על שם) עבירה נאמר:

וַיִּשָּׂא לוֹט(בראשית יג, י) — וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו אֶת עֵינֶיהָ(בראשית לט, ז);

אֶת עֵינָיו — וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן(שופטים יד, ג) [וגו׳] אוֹתָהּ קַח לִי כִּי הִיא יָשְׁרָה בְעֵינָי;

וַיַּרְא — וַיַּרְא אֹותָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר(בראשית לד, ב);

אֶת כׇּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן — כִּי בְעַד אִשָּׁה זוֹנָה עַד כִּכַּר לָחֶם(משלי ו, כו);

כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה — אֵלְכָה אַחֲרֵי מְאַהֲבַי נֹותְנֵי לַחְמִי וּמֵימַי צַמְרִי וּפִשְׁתִּי שַׁמְנִי וְשִׁקּוּיָי(הושע ב, ז).

והא מינס אניס!

תנא משום רבי יוסי בר רבי חוני:

למה נקוד על וי״ו שבקומה (בבלי נזיר פרק ד, כג ע״א: ובקומה) של בכירה?

לומר לך: שבשכבה לא ידע, אבל בקומה ידע.

ומאי הוה ליה למעבד? מאי דהוה הוה!

נפקא מינה: דלפניא אחרינא לא איבעי ליה למישתי (בבלי נזיר פרק ד, כג ע״א: לא איבעי למישתי חמרא).

דרש רבה:

מאי דכתיב: אָח נִפְשָׁע מִקִּרְיַת עֹוז וּמִדְיָנִים כִּבְרִיחַ אַרְמוֹן(משלי יח, יט)?

אָח נִפְשָׁע מִקִּרְיַת עֹוז — זה לוט שפירש מאברהם;

וּמִדְיָנִים כִּבְרִיחַ אַרְמוֹן — שהטיל מדינים (כ״י פריז 1337: שהטילו בריחים) בין ישראל לעמון (בבלי נזיר פרק ד, כג ע״ב: כבריחין וארמון),

מיוחס לרש״י שהטיל מדינים — בינו ובין בני ישראל כבריחים שנועלים שהחיצונים אינם יכולין ליכנס לפנים וכך אין עמוני ומואבי יכולין להתערב בישראל דכתיב לא יבא עמוני ומואבי.

שנאמר: לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל יְיָ(דברים כג, ד).

מיוחס לרש״י נפשע — נמרד שמרד בו שפירש ממנו.

מיוחס לרש״י מקרית עוז — עוז כמו עז אברהם כדכתיב אל צור חוצבתם (ישעיהו נא).

דרש רבא, ואיתימא רבי יצחק:

מאי דכתיב: לְתַאֲוָה יְבַקֵּשׁ נִפְרָד(משלי יח, א) (ו)בְּכׇל תּוּשִׁיָּה יִתְגַּלָּע?

לְתַאֲוָה יְבַקֵּשׁ נִפְרָד — זה לוט שנפרד מאברהם;

מיוחס לרש״י זה לוט — דכתיב ביה ויפרדו איש מעל אחיו.

(ו)בְּכׇל תּוּשִׁיָּה יִתְגַּלָּע — שנתגלה קלונו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות,

מיוחס לרש״י יתגלע — כמו לפני התגלע (משלי יז) לשון גלוי.

דתנן: עמוני ומואבי אסורין, איסור עולם(משנה יבמות ח, ג).

מיוחס לרש״י לתאוה — של עבירה יבקש נפרד.

מעבירין על גבי מעין בשבת.

רבן שמעון בן גמליאל אומר:

בדבר הניטל בשבת.

לוחשין על העין,

ועל הנחש,

ועל העקרב,

ואין לוחשין בדבר שדים.

רבי יוסה אומר:

אף בחול אין לוחשין בדבר שדים.

וכן היה רבי יוסה אומר:

אין לך בכל הכרכים רע יותר מסודמיון,

שכל זמן שאדם רע קורין אותו סילמי,

אין לך בכל העממים קשה יתר מאמרי,

שכל זמן שאדם קשה קורין אותו אמורי.

רבי נהוריי אומר:

אין לך בכל הכרכים מתון יתר מסודמיים,

וכן מצינו שחזר לוט בכל המקומות ולא מצא מתונא כסדום,

שנאמר אַבְרָם יָשַׁב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן(בראשית יג, יב) (כ״י ערפורט: ולוט ישב בערי הככר; כ״י לונדון: ולוט ישב בערי הככר ויאהל עד סדום).

ורבן שמעון בן גמליאל אומר:

אין לך בכל עממין מתון יותר מאמוריים,

וכן מצינו שהאמינו במקום וגלו לאפרקי,

ונתן להם המקום ארץ שיפה כארצם,

והיתה ארץ ישראל נקראת על שמן.

תנו רבנן:

בן קמצר לא רצה ללמד על מעשה הכתב.

אמרו עליו:

שהיה נוטל ארבעה קולמוסין בין אצבעותיו,

ואם היתה תיבה של ארבע אותיות — היה כותבה בבת אחת.

אמרו לו: מה ראית שלא ללמד?

כולן מצאו תשובה לדבריהם, בן קמצר לא מצא תשובה לדבריו.

על הראשונים נאמר: זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה(משלי י, ז),

ועל בן קמצר וחביריו נאמר: וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב.

מאי וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב?

אמר רבי אלעזר:

רקביבות תעלה בשמותן —

רש״י רקביבות — רדולי״א חלודה ככלי ברזל שאין משתמשין בו.

(כ״י אוקספורד 366, כ״י הספרייה הבריטית 400: מאי היא אמ׳ רבא) דלא מסקינן בשמייהו.

מתיב רבינא:

מעשה בדואג (כ״י מינכן 6: באגדיס) בן יוסף, שהניחו [אביו] בן קטן לאמו;

בכל יום היתה אמו מודדתו בטפחים ונותנת משקלו של זהב לבית המקדש,

רש״י מודדתו בטפחים — לידע כמה נוסף בו מיום ליום ונותנת המשקל אומד התוספת.

וכשגבר אויב — טבחתו ואכלתו.

רש״י דלא מסקי בשמייהו — לא יקרא אדם לבנו שם אדם רשע.

ועליה קונן ירמיה: אִם תֹּאכַלְנָה נָשִׁים פִּרְיָם עֹולְלֵי טִפֻּוחִים(איכה ב, כ),

משיבה רוח הקדש ואומרת: אִם יֵהָרֵג בְּמִקְדַּשׁ יי כֹּהֵן וְנָבִיא.

רש״י כהן ונביא — זכריה בן יהוידע הכהן אלמא מסקינן בשמייהו דהא דואג האדומי רשע היה וזה קראו לתינוק בשמו.

חזי מאי סליק ביה!

רש״י חזי מאי דסליק ביה — ראה מה עלתה ביה שנשחט.

אמר רבי אלעזר:

צדיק — מעצמו, ורשע — מחבירו.

צדיק מעצמו, דכתיב: זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה;

ורשע מחבירו, דכתיב: וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב.

רש״י שם רשעים — ולא כתיב שם רשע.

רש״י רשע אף ע״י חבירו — נזכר לרעה.

רש״י צדיק מעצמו — ע״י מעשיו נזכר לטובה.

אמר ליה רבינא (כ״י מינכן 95, כ״י הספרייה הבריטית 400: רב המנונא) לההוא מרבנן דהוה מסדר אגדתא קמיה:

מנא הא מילתא דאמור רבנן ״זכר צדיק לברכה״?

אמר ליה: דהא כתיב זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה.

מדאורייתא מנא לן?

דכתיב: וַיְיָ אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹושֶׂה(בראשית יח, יז),

רש״י המכסה אני מאברהם — וכיון שהזכיר שמו ברכו וסמיך ליה ואברהם היו יהיה וגו׳.

וכתיב: וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם(בראשית יח, יח).

מנא הא מילתא דאמור רבנן ״שם רשעים ירקב״?

אמר ליה: דהא כתיב וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב.

מדאורייתא מנא לן?

דכתיב: וַיֶּאֱהַל עַד סְדֹום(בראשית יג, יב),

וכתיב: וְאַנְשֵׁי סְדֹום רָעִים וְחַטָּאִים לַיְיָ מְאֹד(בראשית יג, יג).

דור המבול אין להם חלק לעולם הבא ואין עומדין בדין,

שנאמר: לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם(בראשית ו, ג),

לא דין ולא רוח.

דור הפלגה אין להם חלק לעולם הבא,

שנאמר: וַיָּפֶץ יְיָ אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כׇל הָאָרֶץ(בראשית יא, ח).

וַיָּפֶץ יְיָ אֹתָם, בעולם הזה.

וּמִשָּׁם הֱפִיצָם יְיָ(בראשית יא, ט), לעולם הבא.

אנשי סדום אין להם חלק לעולם הבא,

שנאמר: וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַיְיָ מְאֹד(בראשית יג, יג) —

רָעִים בעולם הזה.

וְחַטָּאִים, לעולם הבא.

אבל עומדין בדין.

רבי נחמיה אומר:

אלו ואלו אין עומדין בדין,

שנאמר: עַל כֵּן לֹא יָקֻמוּ רְשָׁעִים בַּמִּשְׁפָּט וְחַטָּאִים בַּעֲדַת צַדִּיקִים(תהלים א, ה) —

עַל כֵּן לֹא יָקֻמוּ רְשָׁעִים בַּמִּשְׁפָּט, זה דור המבול.

וְחַטָּאִים בַּעֲדַת צַדִּיקִים, אלו אנשי סדום.

אמרו לו:

אינם עומדים בעדת צדיקים אבל עומדין בעדת רשעים.

מרגלים אין להם חלק לעולם הבא,

שנאמר וַיָּמֻתוּ הָאֲנָשִׁים מוֹצִאֵי דִבַּת הָאָרֶץ רָעָה בַּמַּגֵּפָה לִפְנֵי יְיָ(במדבר יד, לז).

וַיָּמֻתוּ, בעולם הזה.

בַּמַּגֵּפָה, בעולם הבא.

דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא ואין עומדין בדין,

שנאמר: בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ וְשָׁם יָמֻתוּ(במדבר יד, לה), דברי רבי עקיבא.

רבי אליעזר אומר:

עליהם הוא אומר: אִסְפוּ לִי חֲסִידָי כֹּרְתֵי בְרִיתִי עֲלֵי זָבַח(תהלים נ, ה).

עדת קרח אינה עתידה לעלות,

שנאמר: וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ(במדבר טז, לג) — בעולם הזה,

וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל — לעולם הבא, דברי רבי עקיבא.

רבי אליעזר אומר:

עליהם הוא אומר: יְיָ מֵמִית וּמְחַיֶּה מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל(שמואל א ב, ו).

עשרת השבטים אינן עתידין לחזר,

שנאמר: וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה(דברים כט, כז),

מה היום הזה הולך ואינו חוזר, אף הם הולכים ואינם חוזרים, דברי רבי עקיבא.

רבי אליעזר אומר:

כַּיּוֹם הַזֶּה,

מה היום מאפיל ומאיר, אף עשרת השבטים שאפל להן, כך עתיד להאיר להן (כ״י קאופמן: עתידה לאור להן).

אנשי סדום אין להם חלק לעולם הבא,

ואינן חיין לעולם הבא,

שנאמר וְאַנְשֵׁי סְדֹום רָעִים וְחַטָּאִים(בראשית יג, יג) בעולם הזה,

לַיְיָ מְאֹד בעולם הבא.

דבר אחר:

רָעִים, איש על חבירו,

וְחַטָּאִים, בגילוי עריות,

לַיְיָ, בעבודה זרה,

מְאֹד, בשפיכות דמים.

(אמר) רבי אלעזר:

מברכתן של צדיקים אתה למד קללה לרשעים,

ומקללתן של רשעים אתה למד ברכה לצדיקים.

מברכתן של צדיקים אתה למד קללה לרשעים,

דכתיב: כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה וגו׳(בראשית יח, יט),

וכתיב בתריה: וַיֹּאמֶר יְיָ זַעֲקַת סְדֹום וַעֲמֹורָה כִּי רָבָּה(בראשית יח, כ).

רש״י מברכתן של צדיקים כו׳ — במקום שהקדוש ברוך הוא מברך את הצדיקים שם מקלל את הרשעים.

ומקללתן של רשעים אתה למד ברכה לצדיקים,

דכתיב: וְאַנְשֵׁי סְדֹום רָעִים וְחַטָּאִים לַיְיָ(בראשית יג, יג),

וַיְיָ אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ(בראשית יג, יד) (כ״י מינכן 95: שא נא עיניך וגו׳).

(אמר) רבי אלעזר:

אפילו בשביל צדיק אחד עולם נברא,

שנאמר: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב(בראשית א, ד),

רש״י וירא את האור — ראה בדעתו להתקיים האור של עולם בשביל הצדיק שהוא טוב.

ואין ״טוב״ אלא צדיק,

שנאמר: אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב(ישעיה ג, י).

תנו רבנן:

אנשי סדום לא נתגאו אלא בשביל טובה שהשפיע להם הקדוש ברוך הוא.

ומה כתיב בהם?

אֶרֶץ מִמֶּנָּה יֵצֵא לָחֶם וְתַחְתֶּיהָ נֶהְפַּךְ כְּמוֹ אֵשׁ(איוב כח, ה),

רש״י ארץ ממנה יצא לחם — ארץ שבעה וטובה היא.

רש״י ותחתיה נהפך כמו אש — ואחר כן נהפכה.

מְקוֹם סַפִּיר אֲבָנֶיהָ וְעַפְרֹות זָהָב לוֹ(איוב כח, ו),

נָתִיב לֹא יְדָעוֹ עָיִט וְלֹא שְׁזָפַתּוּ עֵין אַיָּה(איוב כח, ז),

לֹא הִדְרִיכוּהוּ בְנֵי שָׁחַץ לֹא עָדָה עָלָיו שָׁחַל(איוב כח, ח).

אמרו: וכי מאחר שאֶרֶץ מִמֶּנָּה יֵצֵא לָחֶם וְעַפְרֹות זָהָב לוֹ — למה לנו עוברי דרכים, שאין באים אלינו אלא לחסרינו [מממוננו]?

רש״י וכי מאחר שארץ ממנה יצא לחם — שיש לנו שיפוע לחם למה לנו עוברי דרכים.

בואו ונשכח תורת רגל מארצנו,

רש״י ונשכח — שלא יעברו עוברי דרכים בארצנו.

שנאמר: פָּרַץ נַחַל מֵעִם גָּר הַנִּשְׁכָּחִים מִנִּי רָגֶל דַּלּוּ מֵאֱנוֹשׁ נָעוּ(איוב כח, ד).

רש״י פרץ — הקדוש ברוך הוא נחל גפרית ואש.

רש״י מעם גר — ממקום הליכתו שהיה הולך למעלה והשליכו עליהם הנשכחים מני רגל ונתדלדלו (מאדם) [מארצם] ונעו לדראון.

רש״י גר — קוררט״ל בלעז כמו (שמואל ב יד) מים הנגרים.

דרש רבא:

מאי דכתיב: עַד אָנָה תְּהוֹתְתוּ עַל אִישׁ תְּרָצְּחוּ כֻולְּכֶם כְּקִיר נָטוּי גָּדֵר הַדְּחוּיָה(תהלים סב, ד)?

רש״י תהותתו — תבקשו תרמיות ותואנות.

רש״י תרצחו כולכם — ע״י קיר נטוי וגדר הדחויה.

מלמד שהיו נותנין עיניהן בבעלי ממון, ומושיבין אותו אצל קיר נטוי, ודוחין אותו עליו, ובאים ונוטלין את ממונו.

דרש רבא:

מאי דכתיב: חָתַר בַּחֹשֶׁךְ בָּתִּים יוֹמָם חִתְּמוּ לָמוֹ לֹא(איוב כד, טז) (ראו) [יָדְעוּ] אוֹר?

רש״י יומם חתמו למו — היום סותמים וסוגרין כאילו לא ידעו אור כלומר סותמין וחותמין.

מלמד שהיו נותנים עיניהם בבעלי ממון, ומפקידים אצלו אפרסמון, ומניחים אותו בבית גנזיהם.

רש״י אפרסמון — שלהם להפקידו ביד בעלי ממון כדי שיהו מניחין פקדון שלהם בבית גנזיהם ובלילה מריחין האפרסמון וחותרין שם מנהגו של מפקיד צורר וחותם.

לערב באים ומריחין אותו ככלב, שנאמר: יָשׁוּבוּ לָעֶרֶב יֶהֱמוּ כַכָּלֶב וִיסוֹבְבוּ עִיר(תהלים נט, ז),

ובאים וחותרים שם ונוטלין אותו ממון.

עָרוֹם(איוב כד, ז) (הלכו) [ילינו] מִבְּלִי לְבוּשׁ וְאֵין כְּסוּת בַּקָּרָה,

חֲמוֹר יְתוֹמִים יִנְהָגוּ יַחְבְּלוּ שׁוֹר אַלְמָנָה(איוב כד, ג),

גְּבֻולוֹת יַשִּׂיגוּ עֵדֶר גָּזְלוּ וַיִּרְעוּ(איוב כד, ב),

וְהוּא לִקְבָרוֹת יוּבָל וְעַל גָּדִישׁ יִשְׁקוֹד(איוב כא, לב).

דרש רבי יוסי בציפורי.

רש״י דרש ר׳ יוסי — בי מדרשא חתר בחשך בתים.

אחתרין ההיא ליליא תלת מאה מחתרתא בציפורי.

רש״י איחתרו תלת מאה מחתרתא — ע״י ריח אפרסמון שהיו מריחין ויודעין היכן מניחין ממונם.

אתו וקא מצערי ליה, אמרו ליה: יהבית אורחיה לגנבי!

אמר להו: מי הוה ידענא דאתו גנבי?

רש״י מי הוה ידענא דאתו גנבי — ל״א: מי הוה ידענא דגנבי אתון.

כי קא נח נפשיה דרבי יוסי, שפעי מרזבי דציפורי דמא.

רש״י שפעי מרזבי דציפורי דמא — דאדם גדול הוה ואיידי דאמר לעיל איחתרו מחתרתי בציפורי דאתרא דרבי יוסי התם הוה נקיט נמי הא מילתא דכי נח נפשיה כו׳ לאשמועינן דמצפורי הוה.

אמרי: דאית ליה חד תורא — מרעי חד יומא;

רש״י דאית ליה תורא — כך היה מנהגם של אנשי סדום מי שהיה לו שור אחד רועה כל בהמות העיר יום א׳ ומי שאין לו בהמה מגלגלין עליו לרעות ב׳ ימים.

דלית ליה — לירעי תרי יומי.

ההוא יתמא בר ארמלתא, הבו ליה תורי למרעיה.

אזל שקלינהו וקטלינהו.

אמר להו:

רש״י אמר להו — יתמי למרי דתורא דאית ליה חד תורא כו׳.

דאית ליה תורא — נשקול חד משכא;

דלית ליה תורא — נשקול תרי משכי.

אמרו ליה: מאי האי?

אמר להו: סוף דינא כתחילת דינא; מה תחילת דינא — דאית ליה תורא מרעי חד יומא, דלית ליה תורי מרעי תרי יומי, אף סוף דינא — דאית ליה חד תורא לשקול חד, דלית ליה תורא לשקול תרי.

דעבר במברא — ניתיב חד זוזא;

רש״י דעבר במברא — שהמעברות שלהם מימיו עזין והיו דנין כך.

דלא עבר במברא — ניתיב תרי.

רש״י דלא עבר במברא — אלא בא דרך אחר.

דהוה ליה (תורא) [דרא] דלבני — אתי כל חד וחד שקיל חדא, אמר ליה: אנא חדא דשקלי.

דהוה שדי תומי או שמכי — אתו כל חד וחד שקיל חדא, אמר ליה: אנא חדא דשקלי.

רש״י שדי תומי או שמכי — מי שהיה מפזר ושוטח לפניו שומים או בצלים ליבשן כל א׳ וא׳ היה נוטל אחת.

רש״י דה״ל דרא דלבני — מי שהיו לו שורת לבנים ומגבל ועושה אותן היה בא כל חד וחד ונוטל אחת.

רש״י אומר לו — לנגזל מה חסרתי לך לא לקחתי ממך אלא שום אחד ונמצא קרח מכאן ומכאן.

ארבע דייני היו בסדום: שקראי ושקרוראי, זייפי ומצלי דינא.

דמחי ליה לאיתתא דחבריה ומפלא ליה — אמרי ליה: יהבה ניהליה, דניעברה ניהליך.

רש״י יהבה ניהליה — וישכב עמה עד שתהיה מעוברת.

דפסיק ליה לאודנא דחמרא דחבריה — אמרו ליה: הבה ניהליה עד דקדחא.

רש״י עד דקדחא — עד שתצמח אזנו.

דפדע ליה לחבריה — אמרי ליה: הב ליה אגרא, דשקל לך דמא.

רש״י דפדע — עשה לו פצע כמו פדעת במסכת ע״ז (דף כח.) כפרדור״א בלעז.

רש״י זייפא — ומצלי דין.

דעבר במברא — יהיב ארבעה זוזי;

דעבר במיא — יהיב תמני זוזי.

רש״י דעבר במיא — עובר ברגליו במים.

זימנא חדא אתא ההוא כובס, איקלע להתם.

אמרו ליה: הב ארבעה זוזי.

אמר להו: אנא במיא עברי!

אמרו ליה: אם כן, הב תמניא, דעברת במיא.

לא יהיב — פדיוהו.

אתא לקמיה דדיינא, אמר ליה: הב ליה אגרא דשקיל לך דמא, ותמניא זוזי דעברת במיא.

אליעזר עבד אברהם איתרמי התם, פדיוהי.

אתא לקמיה דיינא, אמר ליה: הב ליה אגרא דשקל לך דמא.

שקל גללא, פדיוהי איהו לדיינא.

רש״י גללא — מקל ל״א אבן.

אמר: מאי האי?

אמר ליה: אגרא דנפק לי מינך הב ניהליה להאי, וזוזי דידי כדקיימי קיימי.

רש״י א״ל — דיינא לאליעזר מאי האי.

רש״י א״ל — אליעזר אגרא דמחייבת לי דשקלי לך דמא הב ליה לההוא גברא דשקל לי דמא וזוזי דידי כדקיימי קיימי ל״א ה״ג ולואי כדקאי קאי כך אמר ליה דיין מי יתן שהייתי כבתחילה.

הויא להו פורייתא דהוו מגני עלה אורחין: כי מאריך — גייזי ליה, כי גוץ — מתחין ליה.

רש״י כי אריך גייצו ליה — כשהאורח ארוך יותר מן המטה מקצרין אותו בסכין גייצי לשון גוץ כן שמעתי ואית דגרסי גיידי ליה.

רש״י ומתחין ליה — עד דמתפרקי אבריו.

אליעזר עבד אברהם אקלע להתם, אמרו ליה: קום גני אפוריא!

אמר להון: נדרא נדרי, מן יומא דמיתת אמא (כ״י מינכן 95: שרה) לא גנינא אפוריא.

כי הוה מתרמי להו עניא, יהבו ליה כל חד וחד דינרא, וכתיב שמיה עליה, וריפתא לא הוו ממטי ליה.

רש״י וכתיב שמיה עילויה — כדי שיכיר כל אחד וא׳ דינר שלו ויחזור ויטלנו.

רש״י ורפתא לא ממטו ליה — התנו ביניהם שלא יתנו לו פת כדי שימות ברעב וכשמת אזיל כל חד וחד ושקיל לדינרא דידיה.

כי הוה מית, אתי כל חד וחד שקיל דידיה.

הכי אתני בינייהו: כל מאן דמזמין גברא לבי הילולא — לשלח גלימא.

רש״י הכי אתנו בהדייהו כל מאן דמזמן — אכסניא לבי הלולא.

הוי האי הילולא, אקלע אליעזר להתם, ולא יהבו ליה נהמא.

כי בעי למסעד, אתא אליעזר ויתיב לסיפא דכולהו.

רש״י ואתא אליעזר — עבד אברהם.

רש״י ויתיב אסיפא דכולהו — הלך וישב בסוף כולם.

אמרו ליה: מאן אזמנך להכא?

רש״י א״ל מאן אזמנך — להכא.

אמר ליה לההוא [דיתיב]: אתה זמנתן.

[אמר: דילמא שמעי בי דאנא אזמינתיה, ומשלחי ליה מאניה דהאי גברא] —

שקל גלימיה ההוא דיתיב גביה ורהט לברא.

רש״י שקל גלימיה — דיתיב לגביה ורהט לברא שהיה מתיירא שלא ישמעו אנשי המקום שאליעזר אמר שהוא זימנו ולישלחו למאניה הלך וישב לו אצל השני ואמר כמו כן וכן לכל אחד ואחד עד דאזלי כולהו ואכל אליעזר כל הסעודה.

וכן עבד לכולהו, עד דנפקי כולהו, ואכלא איהו לסעודתא.

רש״י לשלחו לגלימיה — יפשיטו את בגדי אותו האיש שהזמינו.

רש״י א״ל — אליעזר למאן דיתיב גביה את זמנתני להכא.

הויא ההיא רביתא דהות קא מפקא ריפתא לעניא בחצבא.

רש״י רביתא — נערה.

רש״י בחצבא — בתוך כד שלה כשיוצאת לשאוב מים.

איגלאי מלתא — שפיוה דובשא ואוקמוה על איגר שורא, אתא זיבורי ואכלוה.

רש״י שפיוה — סכו אותה.

רש״י איגר שורא — על גג החומה.

והיינו דכתיב: וַיֹּאמֶר יְיָ זַעֲקַת סְדֹום וַעֲמֹורָה כִּי רָבָּה(בראשית יח, כ).

רש״י כי רבה — על עסקי ריבה.

ואמר רב יהודה אמר רב: על עיסקי ריבה.

אנשי סדום אין להם חלק לעולם הבא וכו׳.(משנה סנהדרין י, ג)

תנו רבנן:

אנשי סדום אין להן חלק לעולם הבא,

שנאמר: וְאַנְשֵׁי סְדֹום רָעִים וְחַטָּאִים לַיְיָ מְאֹד(בראשית יג, יג);

רָעִים — בעולם הזה,

וְחַטָּאִים — לעולם הבא.

אמר רב יהודה:

רָעִים — בגופן, וְחַטָּאִים — בממונם.

רָעִים בגופן — דכתיב: וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹולָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים(בראשית לט, ט);

וְחַטָּאִים בממונם — דכתיב: (כ״י קרלסרוהה רוכלין 2, כ״י יד הרב הרצוג: וקרא עליך אל יי) וְהָיָה בְךָ חֵטְא(דברים טו, ט).

לַיְיָ — זו ברכת השם;

מְאֹד — שמתכוונים וחוטאים (כ״י יד הרב הרצוג: שמתכוונין לחטוא).

רש״י השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו׳ והיה בך חטא — והיינו ממון.

רש״י רעים בגופם — שטופים בזימה.

במתניתא תנא:

רָעִים — בממונם, וְחַטָּאִים — בגופן.

רָעִים בממונם — דכתיב: וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן;

וְחַטָּאִים בגופן — דכתיב: וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים.

לַיְיָ — זו ברכת השם;

מְאֹד — זו שפיכות דמים,

שנאמר: גַם דָּם נָקִי שָׁפַךְ מְנַשֶּׁה(מלכים ב כא, טז) (בירושלים) הַרְבֵּה מְאֹד [וגו׳].

אמר רב שמואל בר נחמני, אמר רבי יונתן:

(כ״י מינכן 95, כ״י פריז 1337: מאי דכתיב) אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים(תהלים א, א) — זה אברהם אבינו, שלא הלך בעצת אנשי דור הפלגה, שרשעים היו,

רש״י למד לא גרסינן הכא.

רש״י אברהם אבינו — בימי דור הפלגה היה בסוף ימי פלג נפלגה הארץ כדתניא בסדר עולם א״ר יוסי נביא גדול היה עבר שקרא לבנו פלג ואם תאמר בתחילת ימיו כו׳ ופלג ראה את אברהם כמה שנים דהא לקצ״א דפלג נולד אברהם וחיה פלג אחר כך כמה שנים.

שנאמר: הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר(בראשית יא, ד) (כ״י פריז 1337: ומגדל וראשו בשמים וגו׳);

וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד — שלא עמד בעמידת (דפוס ונציה: במידת) סדום, שחטאים היו,

שנאמר: וְאַנְשֵׁי סְדֹום רָעִים וְחַטָּאִים לַיְיָ מְאֹד(בראשית יג, יג);

וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב — שלא ישב במושב (דפוס ונציה: בעצת) אנשי פלשתים, מפני שלצנים היו,

רש״י במושב אנשי פלשתים — כשגר ביניהם דכתיב ויגר אברהם בארץ פלשתים.

שנאמר: וַיְהִי כְּטוֹב לִבָּם וַיֹּאמְרוּ קִרְאוּ לְשִׁמְשׁוֹן וִישַׂחֶק לָנוּ(שופטים טז, כה).

אנשי סדום אין להן חלק לעולם הבא(משנה סנהדרין י, ג), ואינן רואין לעתיד לבוא.

מאי טעמא?

וְאַנְשֵׁי סְדֹום רָעִים וְחַטָּאִים לַיְיָ מְאֹד(בראשית יג, יג).

רָעִים וְחַטָּאִים — בעולם הזה;

לַיְיָ מְאֹד — לעתיד לבוא.

דבר אחר:

רָעִים — אילו לאילו;

וְחַטָּאִים — בגילוי עריות;

לַיְיָ — בעבודה זרה;

מְאֹד — בשפיכות דמים.

כִּי נָפל תִּפּוֹל לְפָנָיו(אסתר ו, יג).

דרש רבי יהודה בר אלעאי:

שתי נפילות הללו למה?

אמרו לו: אומה זו משולה לעפר ומשולה לכוכבים;

כשהן יורדין — יורדין עד עפר,

וכשהן עולין — עולין עד לכוכבים (כ״י אוקספורד 366, כ״י גטינגן 3: לרקיע).

אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי:

כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים,

רש״י בלי מצרים — כלומר אין לה קץ.

שנאמר: אָז תִּתְעַנַּג עַל יְיָ וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ(ישעיה נח, יד)

רש״י אז תתענג — בתר וקראת לשבת עונג כתיב.

נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ וגו׳.

רש״י נחלת יעקב — ולא נחלת אברהם ויצחק.

לא כאברהם, שכתוב בו: קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאׇרְכָּהּ וגו׳(בראשית יג, יז);

ולא כיצחק, שכתוב בו: כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כׇּל הָאֲרָצֹות הָאֵל(בראשית כו, ג);

רש״י הארצות האל — ותו לא.

אלא כיעקב, שכתוב בו: וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹונָה וָנֶגְבָּה(בראשית כח, יד).

רש״י לארכה ולרחבה — ארץ זו ולא יותר.

רב נחמן בר יצחק אמר:

ניצול משעבוד מלכיות:

כתיב הכא: וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ,

וכתיב התם: וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹוךְ(דברים לג, כט).

אמר רב יהודה אמר רב:

כל המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו,

שנאמר: וְהִתְעַנַּג עַל יְיָ וְיִתֶּן לְךָ מִשְׁאֲלֹות לִבֶּךָ(תהלים לז, ד).

עונג זה איני יודע מהו;

כשהוא אומר: וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹונֶג(ישעיה נח, יג) — הוי אומר זה עונג שבת.

במה מענגו?

רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב אמר:

בתבשיל של תרדין ודגים גדולים וראשי שומין.

רש״י תבשיל של תרדין — חשוב הוא.

רש״י ראשי שומין — חשובים היו להן.

רב חייא בר אשי אמר רב:

אפילו דבר מועט ולכבוד שבת עשאו — הרי זה עונג.

מאי היא?

אמר רב פפא:

כסא דהרסנא.

רש״י כסא דהרסנא — דגים קטנים מטוגנים בשמן קרביהן ובקמח.

וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים לְהִתְיַצֵּב עַל יְיָ וַיָּבא גַם הַשָּׂטָן בְּתוֹכָם(איוב א, ו).

וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל הַשָּׂטָן מֵאַיִן תָּבֹא וַיַּעַן הַשָּׂטָן וגו׳(איוב א, ז) —

אמר לפניו: רבונו של עולם, שטתי בכל העולם כולו ולא מצאתי נאמן כעבדך אברהם,

שאמרת לו: קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאׇרְכָּהּ וּלְרׇחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה(בראשית יג, יז),

רש״י קום התהלך — היינו דקאמר ומהתהלך בה מאותו שאמרת לו התהלך בארץ אני בא.

ואפילו הכי, בשעה שלא מצא מקום לקבור את שרה [עד שקנה בארבע מאות שקל כסף] — לא הרהר אחר מדותיך.

וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל הַשָּׂטָן הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ אל עַבְדִּי אִיּוֹב כִּי אֵין כָּמֹוהוּ בָּאָרֶץ וגו׳(איוב א, ח).

אמר רבי יוחנן:

גדול הנאמר באיוב יותר ממה שנאמר באברהם.

דאילו באברהם כתיב: כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה(בראשית כב, יב),

ובאיוב כתיב: אִישׁ תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אֱלֹהִים [וסר מרע].

מאי וְסָר מֵרָע?

אמר רבי אבא בר שמואל:

איוב וותרן בממונו היה.

מנהגו של עולם — נותן חצי פרוטה לחנוני;

איוב — ויתרה משלו.

רש״י ה״ג: מנהג עולם נותן חצי פרוטה לחנוני — מי שיש לו מלאכה מועטת לעשות אומר לפועל חצי פרוטה אני נותן לך ונלך אצל חנוני ונקנה בפרוטה ככר או ביצים ונחלוק ואיוב ויתרה לחצי השני משלו ונותן לו כל הפרוטה שהיה רע בעיניו לדקדק בדבר קל שאינו ממון.

וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת יְיָ וַיֹּאמַר הַחִנָּם יָרֵא אִיּוֹב אֱלֹהִים(איוב א, ט)?

הֲלֹא אַתָּה סכת בַעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וגו׳(איוב א, י).

מאי מַעֲשֵׂה יָדָיו בֵּרַכְתָּ?

אמר רבי שמואל בר רב יצחק:

כל הנוטל פרוטה מאיוב — מתברך.

מאי וּמִקְנֵהוּ פָּרַץ בָּאָרֶץ?

אמר רבי יוסי בר חנינא:

מקנהו של איוב פרצו גדרו של עולם.

מנהגו של עולם — זאבים הורגים העזים;

מקנהו של איוב — עזים הורגים את הזאבים.

וְאוּלָם שְׁלַח נָא יָדְךָ וְגַע בְּכׇל אֲשֶׁר לוֹ אִם לֹא עַל פָּנֶיךָ יְבָרְכֶךָּ(איוב א, יא).

וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל הַשָּׂטָן הִנֵּה כׇל אֲשֶׁר לוֹ בְּיָדֶךָ רַק אֵלָיו אַל תִּשְׁלַח יָדֶךָ וגו׳(איוב א, יב).

וַיְהִי הַיּוֹם וּבָנָיו וּבְנֹותָיו אֹוכְלִים וְשֹׁותִים יַיִן בְּבֵית אֲחִיהֶם הַבְּכוֹר(איוב א, יג).

וּמַלְאָךְ בָּא אֶל אִיּוֹב וַיֹּאמַר הַבָּקָר הָיוּ חֹורְשׁוֹת וגו׳(איוב א, יד).

מאי הַבָּקָר הָיוּ חֹורְשׁוֹת וְהָאֲתֹונוֹת רֹועוֹת עַל יְדֵיהֶם?

רש״י והאתונות רועות [וגו׳] — ע״י הבקר דריש ליה לקרא שאוכלת חזיז מתלם המענה שהזרע צומח בשעתו.

אמר רבי יוחנן:

מלמד שהטעימו הקדוש ברוך הוא לאיוב מעין העולם הבא.

רש״י מעין העולם הבא — כדכתיב הרה ויולדת יחדו (ירמיהו ל״א:ז׳) הריון ולידה ביום אחד הכי דרשינן ליה במסכת שבת (דף ל:).

עוֹד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא וַיֹּאמַר אֵשׁ אֱלֹהִים וגו׳(איוב א, טז).

עוֹד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא וַיֹּאמַר כַּשְׂדִּים שָׂמוּ שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים וַיִּפְשְׁטוּ עַל הַגְּמַלִּים וַיִּקָּחוּם וגו׳(איוב א, יז).

עַוד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא וַיֹּאמַר בָּנֶיךָ וּבְנוֹתֶיךָ אֹוכְלִים וְשֹׁותִים יַיִן בְּבֵית אֲחִיהֶם הַבְּכוֹר(איוב א, יח),

וְהִנֵּה רוּחַ גְּדוֹלָה בָּאָה מֵעֵבֶר הַמִּדְבָּר וַיִּגַּע בְּאַרְבַּע פִּנּוֹת הַבַּיִת וַיִּפֹּול עַל הַנְּעָרִים וגו׳(איוב א, יט).

וַיָּקׇם אִיּוֹב וַיִּקְרַע אֶת מְעִילוֹ וַיָּגׇז אֶת רֹאשׁוֹ וגו׳(איוב א, כ).

וַיֹּאמֶר עָרֹום יצאתי מִבֶּטֶן אִמִּי וְעָרֹום אָשׁוּב שָׁמָּה יְיָ נָתַן וַיְיָ לָקָח יְהִי שֵׁם יְיָ מְבֹורָךְ(איוב א, כא).

בְּכׇל זֹאת לֹא חָטָא אִיּוֹב וְלֹא נָתַן תִּפְלָה לֵאלֹהִים(איוב א, כב).

וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹואוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים לְהִתְיַצֵּב וגו׳(איוב ב, א).

וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל הַשָּׂטָן אֵי מִזֶּה תָּבֹא וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת יְיָ וַיֹּאמַר מִשֻּׁוט בָּאָרֶץ(איוב ב, ב) [וגו׳] —

אמר לפניו: רבונו של עולם, שטתי בכל העולם ולא מצאתי כעבדך אברהם,

שאמרת לו: קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאׇרְכָּהּ וּלְרׇחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה,

ובשעה שבקש לקבור שרה לא מצא מקום לקוברה — ולא הרהר אחר מדותיך.

וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל הַשָּׂטָן הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ אֶל עַבְדִּי אִיּוֹב כִּי אֵין כָּמֹוהוּ בָּאָרֶץ וגו׳(איוב ב, ג),

וְעֹודֶנּוּ מַחֲזִיק בְּתֻומָּתוֹ וַתְּסִיתֵנִי בוֹ לְבַלְּעוֹ חִנָּם.

אמר רבי יוחנן:

אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו (כ״י מינכן 95: כביכו׳) —

כאדם שמסיתין אותו וניסת.

מי שהיתה דרך הרבים עוברת לתוך שדהו, נטלה ונתן להם מן הצד — מה שנתן נתן, ושלו לא הגיעו.(משנה בבא בתרא ו, ז)

אמאי שלו לא הגיעו?

לינקוט פזרא וליתיב (כ״י מינכן 95: לינקו׳ פיר׳ וליתן)!

שמעת מינה: לא עביד איניש דינא לנפשיה אפילו במקום פסידא?

אמר רב זביד משמיה דרבא:

גזירה שמא יתן להן דרך עקלתון.

רב משרשיא משמיה דרבא אמר:

בנותן להם דרך עקלתון.

רב אשי אמר:

כל מן הצד — דרך עקלתון היא, קרובה לזה ורחוקה לזה.

ולימא להו: שקלו דידכו והבו לי דידי!

הא מני?

רבי אליעזר היא,

דתניא:

רבי יהודה אומר משום רבי אליעזר:

רבים שבררו דרך לעצמם — מה שבררו בררו.

לרבי אליעזר רבים גזלנים נינהו?

אמר רב גידל אמר רב:

כגון שאבדה להן דרך באותה שדה.

אי הכי, אמאי אמר רבה בר רב הונא אמר רב ״אין הלכה כרבי אליעזר״?

מאן דמתני הא — לא מתני הא.

וטעמא מאי?

משום דרב יהודה,

דאמר רב יהודה:

מצר שהחזיקו בו רבים — אסור לקלקלו.

ורבי אליעזר, רבים במאי קנו ליה?

בהילוכא, דתניא:

הלך בה לארכה ולרחבה — קנה מקום הילוכו, דברי רבי אליעזר.

וחכמים אומרים: אין הילוך מועיל כלום עד שיחזיק.

אמר רבי אלעזר:

מאי טעמא דרבי אליעזר?

דכתיב: קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאׇרְכָּהּ וּלְרׇחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה(בראשית יג, יז).

ורבנן?

התם משום חביבותא דאברהם הוא דקאמר ליה הכי, כדי שיהא נוח לכבוש לפני בניו.

אמר רבי יוסי ברבי חנינא:

מודים חכמים לרבי אליעזר בשביל של כרמים,

הואיל ונעשה להילוך — נקנה בהילוך.

כי אתו לקמיה דרב יצחק בר אמי, אמר להו: הבו ליה כי היכי דדרי טונא דשבישתא והדר.

ולא אמרן אלא דמסיימין מחיצתא, אבל לא מסיימין מחיצתא (כ״י מינכן 95: דלא מסיימ׳ מחיצת׳ אב׳ מסיימ׳ מחיצת׳) —

כי היכי דשקיל כרעא ומנח כרעא.

תניא:

אמר רבי אלעזר ברבי יוסי:

פעם אחת נכנסתי לאלכסנדריא של מצרים,

מצאתי זקן אחד, ואמר לי: בא ואראך מה עשו אבותי לאבותיך —

מהם טבעו בים,

מהם הרגו בחרב (כ״י יד הרב הרצוג: בסייף),

מהם מעכו בבנין.

רש״י מעכו בבנין — היו בונין אותם במקום לבנים.

ועל דבר זה נענש משה רבינו,

רש״י ועל דבר זה נענש משה רבינו — שכשראה שנעשה לישראל כך התחיל להתרעם ולהרהר לפני הקדוש ברוך הוא אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא ומאז באתי.

שנאמר: וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה(שמות ה, כג).

אמר לו הקדוש ברוך הוא:

חבל על דאבדין ולא משתכחין!

רש״י א״ל חבל על דאבדין ולא משתכחין — הפסד גדול יש על גדולים שאבדו ואיני יכול למצוא חסידים אחרים כמותם שאין אתה כאברהם ויצחק ויעקב שלא הרהרו אחרי מדותי.

הרי כמה פעמים נגליתי על אברהם יצחק ויעקב באל שדי,

ולא הרהרו על מדותי, ולא אמרו לי מה שמך.

אמרתי לאברהם: קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאׇרְכָּהּ וּלְרׇחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה(בראשית יג, יז) —

בקש מקום לקבור את שרה ולא מצא, עד שקנה בארבע מאות שקל כסף,

ולא הרהר על מדותי.

רש״י אל שדי — שאמרתי לו אני אל שדי פרה ורבה וגו׳ (בראשית לה) אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים (שם יז) והייתי מבטיחו שכל א״י לו ולבניו ולא אמרו מה שמך כמו שעשית אתה.

אמרתי ליצחק: גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ(בראשית כו, ג) —

בקשו עבדיו מים לשתות ולא מצאו, עד שעשו מריבה,

שנאמר: וַיָּרִיבוּ רֹועֵי גְרָר עִם רֹועֵי יִצְחָק לֵאמֹר לָנוּ הַמָּיִם(בראשית כו, כ),

ולא הרהר אחר מדותי.

אמרתי ליעקב: הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁוכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה(בראשית כח, יג) (כ״י מינכן 95: ולזרעך) —

ביקש מקום לנטוע אהלו ולא מצא, עד שקנה במאה קשיטה,

רש״י לנטוע אהלו — כמו [ויטע] אהלי אפדנו (דניאל יא) ולשון נטיעה שייך באהל.

ולא הרהר אחר מדותי,

ולא אמרו לי מה שמך.

ואתה — אמרת לי מה שמך בתחלה,

ועכשיו אתה אומר לי: וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ!

עַתָּה תִרְאֶה(שמות ו, א) (את) אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה —

רש״י עתה תראה — הפעם תראה נפלאות שאני עושה להם.

במלחמת פרעה אתה רואה,

ואי אתה רואה במלחמת שלשים ואחד מלכים.

רש״י בתחלה אמרת לי מה שמך — ועכשיו הרהרת על מדותי ואמרת הצל לא הצלת את עמך.

עבד כנעני נקנה בכסף כול׳.(משנה קידושין א, ג)

כתיב: וְהִתְנַחַלְתֶּם אֹותָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם לָרֶשֶׁת אֲחֻוזָּה וגו׳(ויקרא כה, מו) —

הקיש עבדים לאחוזה:

מה אחוזה נקנית בכסף ובשטר ובחזקה,

אף עבד כנעני נקנה בכסף ובשטר ובחזקה.

מניין שאחוזה נקנית בכסף ובשטר ובחזקה?

שָׂדוֹת בַּכֶּסֶף יִקְנוּ וְכָתוֹב בַּסֵּפֶר וְחָתוֹם וְהָעֵד עֵדִים(ירמיה לב, מד).

וְחָתוֹם — אילו עידי שטר;

וְהָעֵד עֵדִים — אילו עידי חזקה.

או אינן אלא אילו עידי שטר?

כבר כתיב: וְכָתוֹב בַּסֵּפֶר וְחָתוֹם.

רבי יסא בשם רבי מנא, רבי תנחום, רבי אבהו בשם רבי יוחנן:

אין קרקע נקנה בפחות משוה פרוטה.

מה טעמא? שָׂדוֹת בַּכֶּסֶף יִקְנוּ.

ופליג על ההיא דאמר רבי חנינה:

כל שקלים שכתובים בתורה — סלעים,

ובנביאים — ליטרין,

ובכתובים — קינטירין.

אמר רבי יודה בר פזי:

חוץ משקלי עפרון, דהויין קינטירין.

מה טעמא? בְּכֶסֶף מָלֵא יִתְּנֶנָּה לִּי(בראשית כג, ט).

ולא דמייא:

תמן כתיב — כסף,

והכא כתיב — שקלים.

התיבון: הרי האונס — הרי אין כתיב בו אלא כסף, ואת אמר שקלים!

ודלא כרבי לעזר, דרבי לעזר אמר: הילך — קנה.

דתני:

הילך בשדה לאורכה ולרחבה — קנה עד מקום שהילך — דברי רבי אליעזר.

וחכמים אומרים: לא קנה עד שעה שיחזיק.

הכל מודין במוכר שביל לחבירו — כיון שהילך בו, קנייו.

מה טעמא?

קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאׇורְכָּהּ וּלְרׇחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה(בראשית יג, יז).

נכסים שיש להן אחריות כול׳.(משנה קידושין א, ה)

בראשונה היו קונין בשליפת המנעל.

הדא היא דכתיב:

וְזֹאת לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל עַל הַגְּאֻולָּה וְעַל הַתְּמוּרָה שָׁלַף אִישׁ נַעֲלוֹ וגו׳(רות ד, ז).

מי שלף?

תמן אמרין: רב ולוי:

חד אמר: הקונה;

וחד אמר: המקנה.

ואתיין אילין פלוגוותא כאינון פלוגוותא, דתני:

בועז נותן לגואל.

רבי יהודה אומר:

הגואל נתן לבועז.

חזרו להיות קונין בקצצה.

מהו בקצצה?

בשעה שהיה אדם מוכר שדה אחוזתו — היו קרוביו מביאין חביות, וממלין אותן קליות ואגוזים, ושוברין לפני התינוקות;

והתינוקות מלקטין ואומרים: נקצץ פלוני מאחוזתו.

ובשעה שהיה מחזירה לו — היו עושין כך, ואומרים: חזר פלוני לאחוזתו.

אמר רבי יוסה בירבי בון:

אף מי שהוא נושה אשה שאינה הוגנת לו — היו קרוביו מביאין חביות, וממלין אותן קליות ואגוזים, ושוברין לפני התינוקות;

והתינוקות מלקטין ואומרים: נקצץ פלוני ממשפחתו.

ובשעה שהוא מגרשה — היו עושין כן, ואומרין: חזר פלוני למשפחתו.

חזרו להיות קונים בכסף ובשטר ובחזקה.

בכסף —

שָׂדוֹת בַּכֶּסֶף יִקְנוּ(ירמיה לב, מד) — זה הכסף;

וְכָתוֹב בַּסֵּפֶר וְחָתוֹם — אילו עידי שטר;

וְהָעֵד עֵדִים — אילו עידי חזקה.

או אינן אלא עידי השטר?

כבר כתיב: וְכָתוֹב בַּסֵּפֶר וְחָתוֹם.

רבי יסא בשם רבי מנא בר תנחום, רבי אבהו בשם רבי יוחנן:

אין קרקע נקנה בפחות משוה פרוטה.

מה טעמא? שָׂדוֹת בַּכֶּסֶף יִקְנוּ.

ופליג על ההיא דאמר רבי חנינה:

כל שקלים שכתובים בתורה — סלעים,

ובנביאים — ליטרין,

ובכתובים — קינטירין,

חוץ משיקלי עפרון.

מה טעמא? בְּכֶסֶף מָלֵא יתננו לִי(בראשית כג, ט).

ולא דמייא:

תמן כתיב — כסף,

והכא כתיב — שקלים.

התיבון: הרי אונס — הרי אין כתיב כאן אלא כסף, ואת אמר שקלים!

ולא כרבי ליעזר, דרבי ליעזר אומר: הילוך קונה.

דתני:

הילך בשדה לאורכה ולרחבה — קנה עד מקום שהילך — דברי רבי אליעזר.

[וחכמים אומרים:] לא קנה עד שיחזיק.

הכל מודין במוכר שביל לחבירו — כיון שהילך בו, קנייו.

מה טעמא?

קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ וגו׳(בראשית יג, יז).

וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל(בראשית יד, א) —

רב ושמואל.

חד אמר: נמרוד שמו, ולמה נקרא שמו אמרפל? שאמר והפיל לאברהם אבינו בתוך כבשן האש.

וחד אמר: אמרפל שמו, ולמה נקרא שמו נמרוד? שהמריד את כל העולם כולו עליו במלכותו.

רש״י עליו — כלפי מעלה אלא שכינו חכמים בלשונם.

וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ(אסתר א, א).

אמר רבי לוי, ואיתימא רבי יונתן:

דבר זה מסורת בידינו מאנשי כנסת הגדולה:

כל מקום שנאמר ״ויהי״ — אינו אלא לשון צער.

וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ — הוה המן;

וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹוט הַשֹּׁופְטִים(רות א, א) — הוה רעב;

וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹוב(בראשית ו, א) — וַיַּרְא יְיָ כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם(בראשית ו, ה);

וַיְהִי בְּנׇסְעָם מִקֶּדֶם(בראשית יא, ב) — הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר(בראשית יא, ד);

וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל(בראשית יד, א) — עָשׂוּ מִלְחָמָה(בראשית יד, ב);

וַיְהִי בִּהְיוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּירִיחוֹ — וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ(יהושע ה, יג);

רש״י וחרבו שלופה וגו׳ — וציערו שהוכיחו על ביטול תורה ותמיד של בין הערבים כדאמר לעיל בפירקין (מגילה פרק א, ג.).

וַיְהִי יְיָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ(יהושע ו, כז) — וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל(יהושע ז, א);

וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן הָרָמָתַיִם(שמואל א א, א) — כִּי אֶת חַנָּה אָהֵב וַיְיָ סָגַר רַחְמָהּ(שמואל א א, ה);

וַיְהִי(שמואל א ח, א) (כי) זָקֵן שְׁמוּאֵל — וְלֹא הָלְכוּ בָנָיו בִּדְרָכָיו(שמואל א ח, ג);

וַיְהִי דָוִד לְכׇל דְּרָכָיו מַשְׂכִּיל(שמואל א יח, יד) [וַיְיָ עִמּוֹ] — וַיְהִי שָׁאוּל עוֹיֵן אֶת דָּוִד(שמואל א יח, ט);

רש״י ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה׳ עמו — וכתיב התם ויהי שאול עוין את דוד בשביל הצלחתו.

וַיְהִי כִּי יָשַׁב הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ(שמואל ב ז, א) — רַק אַתָּה לֹא תִבְנֶה הַבָּיִת(מלכים א ח, יט).

והכתיב וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי(ויקרא ט, א),

ותניא: אותו היום היתה שמחה (כ״י מינכן 95, כ״י אוקספורד 366, כ״י הספרייה הבריטית 400: גדולה) לפני הקדוש ברוך הוא כיום שנבראו בו שמים וארץ;

כתיב הכא וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי, וכתיב התם וַיְהִי(בראשית א, ה) (בקר) יוֹם אֶחָד!

הא שכיב נדב ואביהוא.

והכתיב וַיְהִי בִשְׁמוֹנִים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה(מלכים א ו, א)!

והכתיב וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל(בראשית כט, י)!

והכתיב וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד!

והאיכא שני, והאיכא שלישי, והאיכא טובא!

אמר רב אשי:

כל ״ויהי״ — איכא הכי ואיכא הכי;

״ויהי בימי״ — אינו אלא לשון צער.

חמשה ״ויהי בימי״ הוו:

וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ,

וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹוט הַשֹּׁופְטִים,

וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל,

וַיְהִי בִּימֵי אָחָז(ישעיה ז, א),

וַיְהִי בִּימֵי יְהוֹיָקִים(ירמיה א, ג).

אמר רב יהודה אמר רב:

בא עליהם סנחריב הרשע

בארבעים וחמשה אלף איש בני מלכים, יושבים בקרונות של זהב, ועמהן שגלונות וזונות,

רש״י שגלונות — מלכות.

ובשמנים אלף גבורים לבושי שריון קליפה,

ובששים אלף אחוזי חרב רצים לפניו,

והשאר פרשים.

וכן באו על אברהם,

רש״י על אברהם — כשנלחם בד׳ מלכים.

וכן עתידין לבוא עם גוג ומגוג.

ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב:

לעולם יחזר אדם וישב בעיר שישיבתה קרובה,

שמתוך שישיבתה קרובה עונותיה מועטין,

שנאמר: הִנֵּה נָא הָעִיר הַזֹּאת קְרֹובָה לָנוּס שָׁמָּה וְהִיא מִצְעָר(בראשית יט, כ).

מאי ״קרובה״?

אילימא ״קרובה״ דמיקרבא וזוטא, והא קא חזו לה?

רש״י דמקרבא — לנוס שם.

רש״י וזוטא — ולא צריכין אתם להקפיד על קיומה.

רש״י הא קא חזו לה — למה ליה למימר להו.

אלא: מתוך שישיבתה קרובה עונותיה מוצערין.

רש״י שישיבתה קרובה — שנה אחת קדמה לה סדום כדמפרש של סדום חמשים ושתים דע״כ בוני מגדל בארץ שנער היו ולא היה ישוב בעולם אלא באותה בקעה כדכתיב ויהי כל הארץ שפה אחת וגו׳ (בראשית י״א:א׳) ויהי בנסעם מקדם ומשם נפוצו למקומות אחרים כשנתפלגו ובנו להם עיירות ומשנתפלגו עד שחרבה סדום אינו אלא חמשים ושתים שנה שהרי בסוף ימי פלג נתפלגו הארצות כדתניא בסדר עולם אמר רבי יוסי נביא גדול היה עבר שקרא בנו פלג כי בימיו נפלגה הארץ ואם תאמר בתחלת ימיו והלא יקטן אחיו קטן ממנו והוליד משפחות ונתפלגו ואם תאמר באמצע ימיו לא בא הכתוב לסתום אלא לפרש נתן לך סימן ולא תדע באיזו משנותיו אלא בסוף ימיו צא וחשוב שנותיו של פלג ונמצא שנה שמת בה היא שנת מ״ח לאברהם וכשחרב סדום שנת צ״ט לאברהם שהרי בו ביום נתבשרה שרה ולשנה אחרת ילדה ואברהם בן מאת שנה וגו׳ (שם כא).

אמר רבי אבין:

מאי קרא?

דכתיב: אִמָּלְטָה נָּא שָׁמָּה,

״נ״א״ בגימטריא — חמשין וחד הוי,

ושל סדום חמישים ושתים,

ושלותה עשרים ושש,

רש״י ושלותה — האמורה בה גאון שבעת לחם ושלות השקט היה לה וגו׳ (יחזקאל ט״ז:מ״ט) וכתיב נתיב לא ידעו עיט לא הדריכוהו וגו׳ (איוב כ״ח:ח׳).

רש״י שישיבתה קרובה — שנתיישבו בה מקרוב כלומר עיר חדשה.

דכתיב: שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה עָבְדוּ אֶת כְּדׇרְלָעֹומֶר וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָרָדוּ(בראשית יד, ד)

רש״י עשרים ושש דכתיב שתים עשרה שנה עבדו את כדרלעומר — אין זו שלוה וי״ג מרדו אין זו שלום שהיו בהן מלחמות הרי כ״ה שנים ושנת כ״ו נהרג כדרלעומר והיתה בשלוה כ״ו הנותרים מנ״ב.

וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וגו׳(בראשית יד, ה):

וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה אַל תִּירָא(במדבר כא, לד).

מכדי סיחון ועוג אחי הוו,

דאמר מר: סיחון ועוג בני אחיה בר שמחזאי הוו;

רש״י בני אחיה — שבא משמחזאי ועזאל שני מלאכים שירדו בדור אנוש.

מאי שנא מעוג דקמסתפי, ומאי שנא מסיחון דלא קמסתפי?

אמר רבי יוחנן, אמר רבי שמעון בן יוחי:

מתשובתו של אותו צדיק אתה יודע מה היה בלבו;

רש״י מתשובתו של אותו צדיק — הוצרך הקדוש ברוך הוא להשיב שלא יירא ממנו.

אמר: שמא תעמוד לו זכות של אברהם אבינו,

שנאמר: וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי(בראשית יד, יג),

ואמר רבי יוחנן: זה עוג שפלט מדור המבול.

רש״י עוג פלט מן המבול — שברח לא״י כדאמרינן בחלק.

אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר:

מפני מה נענש אברהם אבינו, ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים?

מפני שעשה אנגרייא בתלמידי חכמים,

שנאמר: וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ(בראשית יד, יד).

ושמואל (קטע הגניזה CUL T-S F 12104: שמואל בר נחמני) אמר:

מפני שהפריז על מדותיו של הקדוש ברוך הוא,

מיוחס לרש״י שהפריז על מדותיו — שהגדיל לישאל על מדותיו של הקדוש ברוך הוא שאמר במה אדע.

שנאמר: בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה(בראשית טו, ח).

ורבי יוחנן אמר:

שהפריש בני אדם מלהכנס תחת כנפי השכינה,

שנאמר: תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻושׁ קַח לָךְ(בראשית יד, כא).

מיוחס לרש״י תן לי הנפש והרכוש קח לך — ולא היה לו לעשות כן שהיה לו לגיירם.

וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ —

רב אמר: שהוריקן בתורה.

מיוחס לרש״י שהוריקן בתורה — שלימדם תורה כאדם שמריק מכלי זה לתוך כלי זה כך הוא לימדן תורה.

ושמואל אמר: שהוריקן בזהב.

מיוחס לרש״י שהוריקן — לשון ציהוב שנאמר ואברותיה בירקרק חרוץ (תהלים ס״ח:י״ד) שנתן להם זהב הרבה.

שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת —

אמר רבי אמי בר אבא: אליעזר כנגד כולם.

איכא דאמרי: אליעזר הוא, דחושבניה הכי הוי.

מיוחס לרש״י אליעזר הוא חושבניה — דאליעזר בגימטריא שמונה עשר ושלש מאות שלא היה עמו אלא אליעזר לחוד.

מיוחס לרש״י אליעזר — היה שקול כנגד כולן.

ואמר רבי אמי בר אבא:

בן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו,

שנאמר: עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹולִי(בראשית כו, ה) — חושבניה מאה ושבעין ותרין.

מיוחס לרש״י מאה ושבעים ותרתין — דהכי משמע עקב כמנין עק״ב שנים שמע אברהם בקולי וכל שנותיו היו קע״ה אלמא בן שלש שנים הכיר את בוראו.

ואמר רמי בר אבא:

השטן — בחושבניה תלת מאה ושיתין וארבעה.

ואמר רמי בר אבא:

כתיב אַבְרָם(בראשית יז, ה), וכתיב אַבְרָהָם!

בתחלה המליכו הקדוש ברוך הוא על מאתים וארבעים ושלשה אברים,

ולבסוף המליכו על מאתים וארבעים ושמונה אברים.

מיוחס לרש״י שס״ד ימים אית ליה וכו׳ — וימי השנה שס״ה ימים.

מיוחס לרש״י המליכו — השליטו.

אלו הן:

שתי עינים,

מיוחס לרש״י אלו הן שתי עיניים — דלאחר שמל היה שלם בכל אבריו.

ושתי אזנים,

וראש הגוייה.

מיוחס לרש״י ראש הגוייה — הוא אבר.

ואמר רמי בר אבא:

מאי דכתיב: עִיר קְטַנָּה וַאֲנָשִׁים וגו׳(קהלת ט, יד)?

עִיר קְטַנָּה — זה הגוף;

וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעָט — אלו אברים;

וּבָא אֵלֶיהָ מֶלֶךְ גָּדוֹל וְסָבַב אֹותָהּ — זה יצר הרע;

וּבָנָה עָלֶיהָ מְצוֹדִים וחרמים (כ״י מינכן 95, כ״י וטיקן 110–111, כ״י גירונה: גדולים) — אלו עונות;

וּמָצָא בָהּ אִישׁ מִסְכֵּן וחכם(קהלת ט, טו) — זה יצר טוב;

וּמִלַּט הוּא אֶת הָעִיר בְּחׇכְמָתוֹ — זו תשובה ומעשים טובים;

וְאָדָם לֹא זָכַר אֶת הָאִישׁ הַמִּסְכֵּן הַהוּא — דבשעת יצר הרע לית דמדכר ליה ליצר טוב.

הַחׇכְמָה תָּעֹוז לֶחָכָם מֵעֲשָׂרָה שַׁלִּיטִים(קהלת ז, יט):

הַחׇכְמָה תָּעֹוז לֶחָכָם — זו תשובה ומעשים טובים;

מֵעֲשָׂרָה שַׁלִּיטִים —

שתי עינים,

ושתי אזנים,

ושתי ידים,

ושתי רגלים,

וראש הגוייה,

ופה.

מיוחס לרש״י מעשרה שליטים — שהן מועילין לגוף יותר מעשרה שליטים ואלו הן כו׳.

אמר רבי זכריה משום רבי ישמעאל:

ביקש הקדוש ברוך הוא להוציא כהונה משם (קטע הגניזה CUL T-S F 12104: ממלכי צדק),