לגבי קהלת בחג, אפשר לומר כך.
חיי היומיום מורכבים מעירוב של פחד ותקווה. אדם מפחד שמא לא יהיה לי במה לשלם את השכירות, אז הוא קם ממיטתו והולך לעבוד. אדם מפחד שמא יהיה לו תאונת דרכים, אז הוא שם חגורת בטיחות ונוהג לפי כללי הזהירות. אדם מפחד שימותו בניו, אז הוא מאכיל אותם אוכל בריא ושומר עליהם שלא ירוצו לרחוב. הוא גם מלא תקווה. תקוות ראליות ותקוות יותר רחוקות. הוא מקווה אולי ירוויח את הלוטו ולא יצטרך שוב לעבוד בחייו, וקונה כרטיס. הוא מקווה שיגיע למקום טוב וכיפי אז הוא נוסע לשם. הוא מקווה שבניו יגדלו להיות חכמים ומוצלחים ויתנו לו נחת והוא שולח אותם לבית הספר. הוא מקווה שבשבת יהיה לו רגע של מנוחה על הספה עם ספר טוב ושתיה טובה והוא מכין לעצמו את הספר ואת השתיה מערב שבת. כך החיים הבריאים הרגילים מתחיים בהוויה הפנימית שלהם מצדדי הפחד והתקווה שלהם, צדדים אלה הם לא דרמטיים ונוירוטיים הם פשוט הדלק של החיים. אדם מבלי פחד או מבלי תקווה הוא חולה.
מה קורה כאשר לאדם פתאום מתגשמים כל התקוות שלו. אחרי שהוא מרוויח את הלוטו ויש לו שלום בית נפלא וכל הילדים שלו התחתו עם שידוכים טובים ויש לו כבוד עולמי והרבה חברים וכל הזמן יש במוחו חידושים חדשים ויש לו אוכל טוב ומנוחה תמידית והוא יכול לעשות מה שהוא רוצה. קורה משהו פרדוקסלי מעט ואחרי קצת זמן פתאום מופר האיזון הרגיל של פחד ותקווה ויש לו הרבה יותר פחד או כמעט רק פחד ושום תקווה. הרי התקוות של האדם הם שדברים גרועים במצבו יוטבו, והפחדים שלו הם שדברים טובים במצבו יופסדו. ממילא במצב הרגיל שבו לאדם יש כמה דברים גרועים וכמה דברים טובים האיזון הבריא קיים. כאשר פתאום יש לו רק דברים טובים, כבר אין לו על מה שהתקווה תחול, ומאידך מתרבים לו יותר ויותר דברים שיכולים להיפסד. והרי אין שום דבר מבטיח לו שאם הרוויח את הלוטו שמחר לא תקרוס הכלכלה ויאבד את כל השקעותיו. ואין דבר מבטיח לו שאם כל ילדיו הצליחו שמחר לא ימות אחד מהם בתאונה או ירצח. וכך האדם שלו אך טוב נמצא בחוויה שלו אך פחד ושום תקוה.
החג הוא זמן שבו האדם מתרכז אך בטוב, במילוי התקוות והמשאלות של כל השנה. חג האסיף. הוא לא טורח כעת לזרוע ולשמור על השדה שלו או שום דבר. כבר נאסף הכל ושמור, והוא מרגיש מספיק בטוח בעצמו והולך לעלות לרגל, ולא יחמוד איש את ארצו בעלותו שם. שבעה ימים הוא יושב בבית המקדש ופשוט שמח כל הזמן. יום טוב כפשוטו, כמו שקהלת אומר ביום טוב היה בטוב. זה יום שאין בו רע ומאמץ, הכל טוב. הודו להשם כי טוב. לאט לאט מגיע האדם למצב כזה שבו אין בחוויתו שום תקוה אלא פחד בלבד. המצב הזה הוא לא טוב וגם לא משמח. לכן גם בכל שמחה וחג רגיל יש אלמנט של תקוה כלומר של הצבעה על חסרון שעוד קיים ובקשה עליו. לכן בסוף אמירת ההלל שכולו הודיה ותחושה שהכל טוב ושלם פתאום צועקים אנא השם הושיעה נא, ומה הקשר. אבל כי חיים מבלי צעקה כזאת הם לא מאוזנים. אז גם בזמן הכי שמח מצאו כבר חכמים לומר שנידונים על המים וצריך לבקש על שנה הבאה כבר, כי שלימות החיים או השמחה הם כך.
ספר קהלת משחרר את האדם מכל הפחד הזה. הוא מלמד אותו שכל הצדדים קיימים כי הם קיימים. לא הטוב השלם הוא באמת טוב גמור ולא הפחד שלך שתפסיד את הטוב כזה מפחיד. הכל בא והולך עובר ושב. על שום מצב לא כדאי להיתקע בפחד או בשמחה, הדבר הקבוע בעולם הוא לא השמחה או הפחד אלא השינוי, או כשתמצי לומר איזה נעלם שאפשר לקרוא לו הבל בלבד שבתוכו משתנים כל הדברים כל הזמן. קהלת אומר שהשמחה הקבועה הוא לא כאשר יתגשמו כל התקוות כי אז תישאר בפחד בלבד וזה משוגע. השמחה הקבועה הוא בהכרה שמעבר לכל זה, שהכל חולף ויחלוף, דוווקא אז תוכל לשמוח ביום טוב ולהצטער ביום צער, מבלי פחד שמחר יחלוף היום טוב. כי כן הוא יחלוף אז מה. גם הצער חלף ויחלוף וגם השמחה שיבוא אחרי זה וגם הצער שאחרי זה וזה מעגל אחד של הבל. אז תשמח עכשיו באופן בריא. תירא אלהים באופן בריא. ולא תשתגע משמחה או מפחד בלבד.