לתאריך חג הסוכות אין סיבה בתורה. שום דבר לא קרה בט”ו לחודש השביעי שיצדיק חג באותו הזמן. גם האסיף אינו מיוחד ליום ט”ו בחודש השביעי דווקא.
(בשונה מחג הפסח שמפורש שהוא ביום היציאה ממצרים. וחג השבועות שהוא בסיום מ”ט יום ממנו והוא יום מתן תורה בדרש, ועיין דברינו שם).
משמע: זמני המועדים אינם נקבעים בדווקא לפי מאורע שהיה באותו היום. אלא הם נקבעים לפי הזמן שמאפשר לנו לעשות מועד בזמן הזה. וביום ט”ו בתשרי הכי מתאים לחגוג את החג הגדול, מאחר והוא אמצע חודש שהסתיימה כבר מלאכת האסיף, והוא אחר כפרת יום הכיפורים. ובאותו הזמן שמתאים לנו לעשות חג אנחנו זוכרים את ניסי המדבר.
במילים אחרות, לא נס ענני הכבוד גורם לתאריך ט”ו בתשרי, אלא תאריך ט”ו בתשרי גורם לנו לזכור את הניסים. או היות נפשנו נמצא אז במצב שמתאים לנו לשמוח מאחר והוא זמן האסיף וזמן שאחר הסליחה.
אם כן גדולה שמחת ימי חג הסוכות על כל המועדים שאינה צריכה לטעם של משהו גדול שקרה בהיסטוריה באותו הזמן שתכריח אותנו לעשוות שמחה, אלא אדרבה השמחה הגדולה שיש לנו בזמן הזה מאפשר לנו גם לזכור את ניסי ההיסטוריה.
ומשאמרנו שלא משהו מיוחד בתאריך ט”ו הוא שקובע אלא הגיענו לזמן הזה אחר ראש השנה ויום הכיפורים והאסיף, ממילא אין זה צריך להצטצמם ליום ט”ו עצמו, גם מיום שאחר יום הכיפורים כבר מתאים לנו לשמוח בשמחה כזו, שהרי כבר נאספנו וכבר נסלחנו. אלא שאנו עסוקים בהכנות החג ובניית הסוכה, אבל בגוף הימים אפשר לשמוח כמו בחג עצמו, ולכן אין אומרים בהם תחנון והם ימים טובים.
ולכן כתב באר”י (שער הכוונות סוכות דרוש ג)
ואמנם ענין המשכת החסדים דאימא בסוד א”פ הוא שלא ע”י מעשה אלא בכל יום ויום ממוצאי יוה”כ עד יום הא’ של סוכות נגמרים לכנס בה והימים האלו בעצמם יש בהם שלימות הזה.
וראה כיצד האור שנמשך על ידי הסוכה בדרך מקיף הוא זה שנמשך בימים אלה על ידי קדושת הימים עצמם שבהם ועל ידם בונים את הסוכה וכאשר אנחנו יושבים בתוכה נמשך החסד בבחינת מקיף. כי ימים אלה בעצמם מבחינת פנימי דהיינו מה שנכנס לכלי שלנו ונמצא בתפיסתנו ועבודתנו, ואינו צריך לנס מלמעלה.