אותו ריטואל, שחשבו הפרימיטיביים שהוא מביא את הבוקר, או שמבשר את הסתיו, נכון הוא. אמנם לא במובן מטאפיזי-סגולי, כאילו אילולי בירך האדם אלוהים על הבוקר לא היה בוקר. אך במובן קיומי, אישי. הבוקר שלי אינו נפעל אלא בתפילות הבוקר, ואת החורף איני יכול לקדם אלא בריקודים ותפילות על הגשם. בלי זה רואה אני עצמי מתנתק מהריתמוס של היקום, מאותו שגרה של חידוש ויישון. שהרי, זריחת השמש בבוקר איננו פעולה פיזית בלבד, אבל יש בו רבדים רבדים של משמעות. כל הקונוטציות של הבוקר והזריחה, הריענון, פתיחות יום חדש, אינם נפעלות בנו אלא כאשר אנחנו שמים אליהם לב. רק להגיד, בוקר טוב, יש בו משמעות מטאפורית, לירית, שיש בה הרבה יותר מהעובדה היבשה שכדור הארץ התחילה עוד סיבוב על צירה. כמה טעון המשפט הזה, בכל הקשריו. ובכדי שהרבדים האלה יפעלו בנו, שבאמת יהיה לנו בוקר חדש, חייב אני לתת לבוקר תשומת לב, לברך אותו, לקדם אותו. (הברכה, אינה שבח, הודאה, או בקשה, אלא ברכה: הודעה, אמירה, ללא יעד ברור, ללא מטפיזיקה, היא אמירה אימננטית).
כך, כל בוקר, נקום וניצור לעצמנו את העולם שלנו. נתיישב במרחב, בזמן, ובנפש שלנו. נקבע מקום לתפלה, נמצא לברכה זמן, נכין את הנפש לקראת האלוהים. לא נקבל את הסביבה את התנאים שאנחנו מגיעים לתוכו היום כנתונים, כ’נזרקים’ לתוכו, בקריעה, בניתוק, כנתונים. אלא כמתמצאים בו, כיוצרים אותו, כבני חורין. הקובע מקום לתפלתו אלוהי אברהם בעזרו, שהיה אברהם נע ונד בעולם, אבל היה יודע ליצור את המקום שהיה בו, וכך היה בן חורין בכל מקום. לקבוע אותו למקום תפלה. וכך לקדש את הזמן, היינו ליצור אותו, לברך אותו.
הסטואיים אמרו על סוקרטס שמעולם לא היה בבית סוהר, כי בחר להיות שם. המסוגלות לבחור במציאות הסובבת אותנו מכבר, ליצור אותה בנפשנו מחדש, הוא סגולת החכמה, הוא סגולת הטוב. פעם היה שעון העיר נקבע לפי הקריאה לתפלה של בית התפלה המקומי, והלוח לפי החגים והזמנים המקודשים. כך לוקחים בני אדם חירות על הזמן, על החיים שלהם. אינם מקבלים אותו כנוחת עליהם משום מקום, מן החוץ, או יותר גרוע, מן המשעבדים אותו, אלא מן הפנים. אמרו בשולחן ערוך שיהא כל אדם מעורר השחר ולא יהא השחר מעורר אותו.
