בתחילה הבינו ישראל ואביהם שבשמים זה את זה במראה ולא בחידות במילים ישירות ופשוטות כבן חמש למקרא, כמו ילד וילדה אוהבים אומרים זה לזה עכשיו אני אוהב עכשיו אני שונא.
אחר כך נעלמה התקשורת והיו חכמים שביניהם מתבטאים בכתבי חידות ומילים מרומזות ומליצות מסובכות ואת כל סידור התפלה הלבישו בפיוטים. כמו ילדים מתבגרים שאינם יודעים את שהם חשים והם מעלים זה לזה שירי געגועים בשפות כבדות אהבה שבהם דוחקת את קשיי הביטוי.
שוב העלו מליצות הללו עובש וכבר לא ידעו הכל שאלה הם התפרצויות הלב אשר איבד את קולמוסו הישיר והוא מתנהג בכבדות, עזבו את החידות ואת המעט שהיה להם להגיד זה עם זה אמרו בשפת הלכות טכניות עשה כך אל תעשה כך. כמו זוג מתבגר שכבר שכחו את חידות אהבות נעוריהם והיא להם כמשובת נעורים בלבד או גרוע מכך, ואינם יודעים לדבר זה אל זה אלא על הבישול ועל טיפול הילדים ועל הדברים החשובים של מה בכך.
נשאר להם תפלה אחת שהם מתפללים בראש השנה וביום הכיפורים, שבהם הם פוגשים את המליצות הישנות שלהם והם נזכרים כי היה משהו בינו לבינם, ואינם יודעים את ליבם לבטא בשפתיים אלא באותם מחזורים ישנים, ולאט לאט מבין מקיימי הלכות האמירות כסדרם ואוחזי הניגונים הישנים ומחדשי הגיטרות החדשים מתנוצץ לו אי שם אהבה נקיה כילדות בוגרת ועצמאות כנערות ומעשית ומוצלחת כבגרות.