קוֹל כֹּחֲךָ לַהַב חוֹצֵב / קֶצֶב טוֹב וְחִלּוּפוֹ קוֹצֵב
רֵעֶיךָ דּוֹפְקִים בְּקוֹל עָצֵב / רְצוֹת נִדְבָתָם וּבְקִרְבָּם הִתְיַצֵּב:
מעשה וראו היהודים את עצמם בצרה, התאספו הזקנים והמשוררים להגיש בקשה בפני מלך מלכי המלכים להושיעם כאשר היה באמנם אתו. ויהי כאשר סיימו להלחין את הניגונים ולחבר את השירים ולסגנן את הבקשות, התרחצו והתגלחו, התלבשו בבגדי לבן, חגרו את האבנטים ולבשו את הטליתות, ויצאו לדרכם לקראת ארמון המלוכה, ובהיותם בדרכם פיזמו לעצמם את המזמורים שהכינו לעצמם והיו בעלי התפלה והמשוררים חוזרים את הבקשות
והמלך יושב על כסא מלכותו בבית המלכות והוא צופה בעד החלון ומחנה לובשי לבן עטורים בציציותיהם מתקרבים אל הארמון, וקול נעימותם בקע את האוויר ונכנס אל החלונות, התאווה המלך לשמוע את הזמירות ולהרגיש את הבקשות, והיטה אזנו אל תהלוכתם. וכאשר הגיעו לרחוב אשר לפני שער המלך גברה התפעלותו של המלך מן התפלה היפה והשתוקק להיות מביניהם, אמר למלאכי השרת תנו לי גם את הקיטל שלי ואת הטלית שלי ואת השופר שלי, והתגנב בלאט מאחורי בית המלוכה דרך הרחוב הסובב ונכנס לתוך המון השורר ובוכה מתפלל ושר וזועק ביניהם.
ולאט לאט התקרב המלך המחופש בלבושו לאחד ממגישי הבקשה, עד אשר נעימות קולו שבה גם את אוזניהם והוא מתעלה דרך השורות עד אשר הגיע לשורה הראשונה וברגש ההמון לא שמו ליבם מי בעל התפלה ונהיה הוא בעל התפלה הראשי הוא קורא והכל עונים אחריו ענני, ה’, ענני.
וכאשר הגיעו אל בית המלך הפנימי דפקו אל הדלתות כדלים וכרשים ופתחו להם מלאכי השרת את השערים והם השתחוו נוכח כסא המלכות, וסובבו עיניהם וראו כי הכסא ריק והמלך צועק ביניהם.
“אמר רבי יוחנן, אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו. מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח ציבור והראה לו למשה סדר תפילה”.
(א’ סליחות תשפ”ד)