סליחות
הילדים שלי סיפרו לי שענין הסליחות זה שאנחנו מבקשים סליחה מה’ על החטאים שלנו. אבל פיוטי הסליחות לא אומרים את זה. אם זה היה כל הענין זה היה יחסית פשוט וקצר כל העסק. אולי חלק מהסליחות הספרדיות הם ככה אבל הסליחות של האשכנזים הרבה פעמים נראים דומים יותר לקינות מאשר לסליחות. ולפעמים שואלים מה הם רוצים מאתנו.
אבל הפשט הוא פשוט וגם נפלא וצריך להקשיב אליו. בכלל הפיוטים שלנו הם אוצר של אנשים שהבינו שנוסחאות התפילה לא אומרים מה שהם רוצים להגיד לה’ אז כתבו את התפילות של עצמם ובו כתבו את הכל. ובגלל שהיה להם יראת כבוד ראוי כלפי ה’ לא אמרו הכל ישירות אלא התפייטו ורמזו והמליצו ושוררו וקראו למלאכים ולמידות עליונות ולתורה ודיברו בכל מיני דרכים סיבוביות. (אכן ראב”ע ביקר את הקליר על כך אבל צריך להבין את פשט הקליר וממנו מסורת אשכנז כולה).
והסיבה הפשוטה הוא כי הם רצו להגיד לרבוש”ע דברים שאין פשר להגיד אותם בדיבור ישיר. אולי הם אפילו העזה וחוצפה גדולה. הסיפור הוא פשוט. היה לנו תורה וארץ ומקדש וכו’, ובתוכו היה תנאי אם שמוע תשמעו יהיה לכם טוב ואם לא וכו’. והיו כל מיני עליות וירידות וזמני חגים וזמנים שעבדנו עבודה זרה ושבו בתשובה וכו’. באותם מצבים מובנים לנו לשונות התפילה הכתובים בסידור. סלח לנו כי חטאנו ושלח לנו גאולה כמו שהבטחת לשבים. ובעולם כזה נכתב כל הסידור שלנו לראש השנה ויום הכיפורים, גם החלקים שנכתבו אחר החורבן. הם מאד מסודרים יש להם עולם ברור אנחנו חוטאים כל השנה בעשרת ימי תשובה שבים השם סולח ביום הכיפורים ואפילו שאין כהן התשובה מכפרת והתפילה והכל מסודר.
אבל עכשיו עומדים ישראל כאלף שנה אחרי זה, באיזה חשכה אירופאית. לא די שלא באה גאולה ותשובה אנחנו בקושי מבינים את התורה של עצמנו את תפילות כל השנה אין לנו מושג מה אנחנו רוצים בהם הפוסקים שלנו אפילו אומרים אף אחד לא מכוון בהם, החכמים שלנו לא מבינים את התורה הכל רחוק ומבולבל ומת יש מפלפלים אבל אין לנו שום עצמאות ובפועל מה שמנהל לנו את החיים זה איזה גוי טמבל כל היום וכל הלילה גם כסף אין לנו לנהל את המשפחה. ובקיצור מגיע יום ראש השנה שבו מסופר לנו על עולם כזה ברור שגשים אל השם ומתחננים ונפסק הדין לטובה ונסלח ואנחנו תוהים ומסתכלים מה מי איפה מסתכלים במחזור ולא מבינים בו מילה זה נראה עולם תלוש לגמרי מהמציאות שלנו.
אז מה עשו חכמינו, לפני היום הגדול לקחו את הרבוש”ע לצד ואמרו תעזוב רגע את כסא המשפט שלך, יש לנו משהו דחוף מאד להגיד לך. בא לפינה וקמו לפנות בוקר בשעה שאינה שעת התפילה ואינה שעת העבודה והתורה ואף אחד לא רואה ולא שומע ופשוט דיברו דברים גלויים. אמרו רבונו של עולם שמענו את שמעך ואת דינך ואת סליחתך אבל הבט נא רגע. תסתכל על עצמך. תסתכל עלינו. לזה התכוונת? נכון לנו אין שום פנים לבוא איתם לפניך. לך הצדקה ולנו בושת הפנים. ואתה צדיק על כל הבא עלינו אנחנו חוטאים ורעים ומסכנים ואין לנו שום תביעה לבוא איתו אליך. אבל באמת. לא זה היה ההסכם שלנו.
לפעמים קוראים את הסליחות ורואים שם כזה ריבוי של דכאון ואשמה ואתה צדקי אנחנו הרשעים. אבל מתוך ריבוי דיבורי ההשפלה העצמית האלה אתה מבין שלא הם הנקודה. להיפך הם שם לומר שלא זה העניין בכלל. רבונו של עולם אנחנו מסכימים לגמרי אתה צדיק מתחילה ועד סוף אתה טהור וקדוש ונקי אנחנו רשעים מבולבלים מטורפים בלי דעת בלי שכל בלי מנהיג. אין לנו שום מחלוקת על זה אתה בכלל לא צריך להתחיל לדון על זה אם אנחנו צדיקים או רשעים. מוסכם מראש בכל שפה ובכל מילה אתה צדיק ואנחנו הרשעים. אבל רבונו של עולם באמת. זה היה הכוונה? על זה הובטחנו מהתחלה? בשביל הדבר הזה סיפרת לנו את כל האוצרות שלך? על זה היה יציאת מצרים ומתן תורה ומשה ויהושע ודוד ושלמה ואליהו ואלישע ועזרא וחשמונאים וכל הצדיקים והחסידים והישרים והתימים. בשביל הדבר הזה?
ובשקט בשקט בשקט אתה שומע את הצליל האומר כן אתה צדיק וודאי ואנחנו אשמנו. אבל בחשבון קצת פשוט אובייקטיבי מי חייב פה למי. כן אנחנו חייבים לך. אבל אתה אלהי המשפט את המשפט אין אנו צריכים להגיד לך תעשה אותו לבד. תסתכל עלינו ותגאל אותנו לא כי זכינו אלא כי זה לא זה בכלל. בכנות רגע אחד זה שאנחנו ככה זה כי אין לנו שום מושג ולא כהן ולא נביא ולא אפוד ולא שום דבר. את שאלת האשמה כבר סידרנו מוסכם עלינו לגמרי גם ככה זה הכל אשמתנו. אבל באמת המפתח לא נמצא אצלינו הוא נמצא אצלך עשה למענך והושיענו.