יומן הזוהר – ימי סליחות תשע”ט

מוצאי שבת א’ סליחות תשע”ח

 

מסתכל הוינא בהאי קרא דאמר אליהו לרשב”י לאסתכלא ביה (זוהר חדש כי תבא) ולא ידענא על מאי.

והיו חייך תלוים לך מנגד ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך.

והא וודאי האי קרא על רזא דריש שתא איתמר. דברזא דא אזיל איניש ומנגיד ית נפשיה מחיוהי, ושוי כאילו לאו איהו וחיוהי חד, ותלי ית חייוהי מנגד לעיניוהי ותהי אי יחיה אי ימות, אי חיוהי קיימין כקיומא דיליה אי לאו.

ועל דא ופחדת לילה ויומם, אזלי אינשי בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ביומי דריש שתא ובלילא דלילי סליחות ופחדינן יומם ולילה.

ולא תאמין בחייך, ולא מהימנין דהא וודאי ייתי שתא חדתא על ישראל בשלם ובחיי חדתין.

ולמשכילים רזא דא לטב איהו דכד מנגדין ית נפשיהו כדין אתמשכו חיים חדשים, ולעולם ליתוהי מאמינים בחייך דהוי להו כבר דההוא נהר אשקי תדיר בנביעו דנפשייהו ולא פסיק לעלמין, והכי לא אצטריך אמונה בחיין דהוי להו כבר.

 

והא בריש שתא אתחזי לן בחלמא דתשע”ח איהו עת חש, ואוקמוה עתים חשות עתים ממללות. חשות כנסת ישראל ממללות קוב”ה.

דהא כל חזיונא דשתא דא בערמיותא קיימא ולא ניתנה לדיבור, וכל מאי דנדבר לא הוי דא כלל.

והא על דא זעיק ישעיה נביאה כי תראה ערום וכסיתו ומבשרך אל תתעלם.

כד תחזי אורייתא ערומה דאיהי בעת חש, כדין וכסיתו תלביש יתיה במשל ומליצה להבין דברי חכמים וחידותם.

ומבשרך אל תתעלם דאף רזיא דתחזי מבשרא ומעצמי, כדאמר לבן אך עצמי ובשרי אתה ועבדתני חינם הגידה לי מה משכורתך. דאף בשרי ועצמי דבר נש מיבעי ליה להגיד ליה משכורתו דהיינו שמלתו דילביש ביה ית רזיא.

ועל דא אזהיר משה בסיומא דדברי הברית ואמר ואוליך אתכם ארבעים שנה במדבר שמלתך לא בלתה מעליך, דאסתפקת באותם שמלות דאתלבשת אורייתא בהו מעת טורא דסיני, ועל דא ולא נתן הויה לכם לב לדעת וגו’ עד היום הזה. דבעדנא דאוליף איניש אורייתא באותה שמלה לית ביה תוקפא לדעת ולראות ולשמוע רזיא. לחוד כד תשכילו כל אשר תעשון, תשכילו אף אורייתא דאיהי ערומה ועדיין לא אקרי אורייתא לחוד דברי עולם החול, כדין תשכילו יתיה ותעבדון יתיה אורייתא וביומא דכיפורי תלבישו יתיה בגדי לבן וכסית בשר ערום.

 

פתח רבי יוסי ואמר. ברוך אתה הויה מלביש ערומים.

צריך להבין איך הלבושים עומדים על האדם, מה מעמיד אותם, מה מקיים אותם מסביב לאדם ולא את האדם הממלא את הלבושים. סוד זה נובע מן הכוח הנקרא כוח המשיכה. כוח המשיכה סודו בהעמדת המרכז של הדברים והבנה כי כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא. חכמי אומות העולם גליאו לן רזא דחור השחור איהו אתר סתום מכל סתימין בדין דכוח המשיכה גדול מאוד והכל נבלע שם אפילו האור שם אין חושך ואין הארה יש רק הסתר גדול.

כל העוסק בתורה הוא נמשך בתרה ונעשה לבוש לתורה עד שמרוב משיכה הוא נבלע בחור השחור ואינו רואה כלום ואין יודע מה נכנס לשם ואז נולדים כל הספקות והפחד והחששות והשאלות כולם באים מן השחור הבולע. רזא דנא שחר אשחרך. במקו”א דיברו בעניין השחור שנעלם אט אט בהגלות היום בעידנא דא אנו מדברים מן השחור הבולע כל דבר.

הענין שלתורה יש את אותו לבוש זה בגלל שלא קרענו את הלבושים שלה והסתכלנו בחור השחור הבולע. בבית המקדש באמת שמו פרוכת שתבדיל מאבן השתיה מהחור השחור של כדור הארץ אולם ביום הכיפורים היה הכהן קורע את הפרוכת עומד בין הבדים בין השדיין צופה בערוות האל ומזה את זרע הקודש לתוך החור השחור. דם פר ודם שעיר לפי ששעיר היא מקור מחצבתנו האמתית.

לפני ההזייה היה כהן מתבשם ומתקין עצמו לעורר האהבה בכלה הקרואה בנעימה.

והיה הכהן רואה שהכל נבלע וחיל אין ליולדה לא יוצא כלום לא נולד כלום והיה גונז את בגדי הלבן השקופים ולובש בגדים אחרים תחתיהם יוצא ומרקד ושמח לפי שאת מקורו הערה גילה את מקור דמיה. בא אל ההויה מבושם ויצא בשלום.

ואם מת, היינו שלא עצר כוח והיה המפגש חזק מידי ולא נשאר בנפרדותו אלא כלה נפשו את הרעיה. זה ענין המחלוקת עם הצדוקים שהיו אומרים שתהיה הביאה כבר בבישום אבל הפרושים אומרים שאף הבישום עצמו כלומר תכשיטי הכלה נעשים בפני הכלה.

אהא אמר ופחדת לילה ויומם למה מפחדים תחילה בלילה לפי שאין אנו רואים את ההעדר יש לנו מידי הרבה אור בלילה ואי אפשר ליפול בחור השחור ולהבין מחדש שאי אפשר לדעת טשאין תכלה לכל הדברים רק הכל בא אל מקור נסתר באין רואים מה יש בו. וסוף הדבר לאחר תשעה ירחי לידה הנה מלכך יבואר לך . אבל בשל הביטחון שהיה לנו לבתר תשעה ירחי לידה בא האויב והבקיע העיר והרג וריטש את כל עוללינו על זה אמרינן עיני עוללה לנפשי (בוא וראה שיז בתמוד הוא תשעה ירחים וז’ ימים אחר הביאה של יום הכיפורים וט’ בתמוז שבו הובע העיר בראשונה ונחרב הכל באמת הוא בתשעה ירחים מיום ליוםן ממש) בגין כך אז – שרף אפוסטומוס את התורה. כדים פרה אדומה תבוא האם ותכפר על צואת בנה.

ב’ סליחות 

אתנו על שמך הויה עשה למען שמך

תא חזי, כד נפיק קלא משמיא ואכריז שובו בנים שובבים ארפה משובתם, מיד ענו עמא קדישא ואמרו הננו אתנו לך כי אתה הויה אלהינו (ירמיה ג, כב). הכי כד אתערת קלא משמיא ואמרת קומו אתאגדו בסליחה למיעל קדם מלכא בריש שתא, מיד אתערו עמא בצפרא ועאלו לבי מדרשא ואכרזי אתנו על שמך. 

תווהו חבריא, בעלמא תנינן דלית אתערותא דלעילא אלא כפום אתערותא דלתתא. וכפום עובדיהו דבני נשא הכי אתערית עלייהו רוחא קדישא. והכא לית יחוסא בין אתנו דעמא לבין עשיה דקוב”ה. הא קוב”ה אמר שובו ואינהו לא אמרי שבנו. הא אנו אומרים אתנו ומבקשים ממנו לעשות. ומה דמיונא אית בין ביאה לעשיה, עשיה עביד שמיא וארעא וביאה בעלמא לא עביד כלום. 

הכא רזא, דלהכי אוסיפו בעלי הסליחה ואמרו אתנו על שמך. על שמך דייקא. דאיהו מאי דסיים בה ירמיה כי אתה הויה אלהינו. 

דכד אתי איניש ובעי למיעל לסליחה, אית ליה למעבד עובדא דאיהו כגוונא דעובדא דאלהא, כמה דאלהא עביד שמיא וארעא וכל דאית ביה באתא קלילא דלית ביה מששא, הכי אית לבר נש למעבד עובדא דקה מן הדקה דלית ביה מששא כלל. והכא רזא דענן הקטורת דהוי מכניס כהנא רבא לפני ולפנים ביומא דכפורי והיה מחזירן למכתשת בערב יומא דכפורי כדי שתהא דקה מן הדקה. דהאי עננא דקטורת ביה כל צלותין דישראל וכל בעותוהי דכל שתא וכל יומי דסליחה. ולא יכיל להיות אלא דקה מן הדקה, דאיהו עובדא במילולא ורעותא דלית ביה מששא. ולית שטן ואומות העולם יכלין למשש ביה כלל, ולמאן דאסתכל עליה מבחוץ אדמי ליה כאילו לא עשו כלום, וכי זו היא שיבה זו הוא ביאה, לחוד למאן דעייל ונפיק ידע דביאה דא ברזא הוא דאתנו על שמך. על שמך ממש על שמך וודאי על שמך אתנו. אתנו בסוג ביאה דאיהו כשמיה הויה דאיהו לחוד אלהינו.

אזלי חכמיא וספריא וכתבי פיוטא ושיריא ורשמו בספרא דסליחה. וכי מה אית בשיר וחרוז ואלף בית ושם הפייטן, הא הכא עדנא דסליחה ותשובה וכפרה, לא עידנא דהתרברות בחיבורי חרוזים. לחוד חיבור דא איהו אתנו על שמך, כמא דשמיה בדקה מן הדקה בעשיה שאינו עשיה לחוד חיבורי מילים וצירופי אותיות, הכי אתנו על שמך בצירופי מילים וחיבורי אותיות דאיהו רזא דתיקוני זוהר, דביה מתקני כל עובדי שתא וביה אתנו על שמך – עשה למען שמך. למען שמך הויה וסלחת לעוננו.

ג’ סליחות

רבי יצחק רמי, מה הוא הדין עניינא דאנן בעינן בעותין בלישני דחרוזי, במתקלי דשירתא, בפיוטים, אמאי תקינו הכא, והא וודאי דקחזינן דבקשוט כולי בני נשא אתערו טובא משירתא אבל דא אית לן למינדע מה דין הוא רזא דשירתא דפיוטיא ודמתקליא. אמר רבי יוסי תא חזי כל השירה אינה בא אל בשתי צורות חדא איקיא בלשון יוונטי קדישי מטאפורה וחדא איתקיא מיטונומיה. רזא דמטאפורה מה הוא דביוונאי שמיה העברו רזא דא תעבירו שופר בכל ארצכם שופר הוא מטאפורה דדינא. פעם אחת אזל ההוא סבא קדישא לארעא דיוונטי וחמא מרכבן גדולין דאיקריין משאיות הובלה ועל גבייהו איתא מטאפורה כשבא אצל הנהג אמר לו מה האי אמר לו מטאפורה בלישינן העברה חפצים נינהו ורזא דא איגליא לי מן ההוא סבא קדישא: חכמי דלישניא מארין דסוד המטאפורה שאומר דבר הדומה לדבר בצלילו בדמיון מה או שהוא דומה שעניינו והוא מעביר הדבר .רזא דמיטונומיה מאי הוי הוא ענין הקרבה. כמו שאומר אנן בחשוכא שרינן ומתכוונים דבדאבון לב שרינן דא דמיון אינו דמיון בצלילי הלשון אלא דמיון במסגרת החיצונית. אבל הא אית לן למידע למה אשים צריכים למטאפורה ולמיטונימיה למה לא יסתפקו בדברים הרגילים. ובאמת יש מן החכנמים שהסבירו הכל על פי סוד העיבור דהיינו שאם חיל בלע מיד מתקיים בו ויקיאנו שלא נוגע כי בא הדבר אל קרבנה השאר מחוץ לא יורד אל תכליתו נכנס מאוזן אחת ויוצא מאוזן אחרת. אבל כשעושים תחבולות בלהגי שפה מיד נולד הזרה והאדם צריך להתאמץ לבוא אל תכלית הדבר וממילא יורדים הדברים לתוכו.
אבל באמת יש כאן ענין אחר, וכבר אערנא עליה מלקדמין והוא סוד הביאה אל ההעלם. בוא וראה אתאנו על שמך הויה, אית שחשבי שבאנו אל הויה אבל באמת הדבר שאתאנו האי ביאה ביאה ממש מסוד ידיעה דאתאנו על השם. לא בתוך ה’ אלא על ה’ ועל זה נאמר עשה למען שמך שאנן אתינן עליה. כל בגיאה אינה אלא ביאה בתוך ההעדר בגלל ההעדר לתוך החושך למקום שאינו נראה ואין הביאה מתקיימת אלא בשיחה נאה כמו דאמרו חז”ל בכמה דוכתין ומגיד לאדם מה שיחו, חד מן חכימיה אמר הכל הוא דיסקורס שיח ועל זה אמר שקוב”ה אומר לאדם מה (אדם- מה) שיחו כלומר הדיסקורס המיוחד לו ואין השיח הזה מתגכלה אלא בשעת הביאה. דגאז האדם מנסה להגיד את עצמו וכיון שאינו יכול מיד הוא מושל משלםי אומר מטפורות משתמש במיטונומיות וכל כוונתו אינו אלא 

לומר א- נ- כ -י
רבי יוסי בעי מצאנו בכתביא דרבנא משה בן מיימון (תשובה א. ב)
שעיר המשתלח לפי שהוא כפרה על כל ישראל כהן גדול מתודה עליו על לשון כל ישראל שנאמר והתודה עליו את כל עונות בני ישראל, שעיר המשתלח מכפר על כל עבירות שבתורה הקלות והחמורות, בין שעבר בזדון בין שעבר בשגגה, בין שהודע לו בין שלא הודע לו הכל מתכפר בשעיר המשתלח, כו
ולא ידעינן היאך יכול כהן גדול להתוודות בשליחות ישראל והא לכאורה וידוי מצוה שבגופו הוי ואינה יכולה להיעשות על ידי שליח

כתיב ויביאה אל האדם
האי ביאה דקדמה לביאה וידע אדם

הלא הוידוי הבאה מעלייתא הוא

דכתיב עליה במפורש ונשא השעיר עליו את כל עונתם

תא חזי אית וידוי דאיהו גילוי מילתא בעלמא חטאנו, ודא וידוי ודאי מיבעי לבר נש למימר בגופיה דמאן ידע אי חטא אי לאו בר איהו

ואית וידוי דאיהו הבאת החטא עצמו ממקום למקום

ודא רזא דכהנא רבה דהוי נקיט ית חטאוהי דכולהו עמא ויהיב יתייהו על גבא דשעיר ממש

וכיצד נקיט יתייהו בוידוי

ועל דא אית לוידוי שפה מיוחדת ואמרינן וידוי בחרוזא דאלפא ביתא

ד סליחות

כדלים וכרשים דפקנו דלתיך – דלתיך דפקנו רחום וחנון

תאו לאסתכלא בהאי קרא. דהא אית שער והיכל בשמים, ואית דאמרי דמשל הוא כד בר נש מעמיק במחשבתיה ועולה מעולם לעולם איהו ארגיש כאילו נכנס בשערים ועובר מחדר לחדר

אך מה דפיקה יש לדפוק בדלת, וכי אית תמן דלת דנדפוק ביה בידא או בכליא. על מאי אית לדפוק ואיזה מין אתערותא הוא דא דפיקה בדלת

ואמאי אית לן לדפוק כדלים וכרשים

ומאי הוא דקרינן לרחום וחנוך דעל דלתותיו נדפוק

ואילו דפקנו בחסד ובמעשים היאך היתה דפיקה זו נראית ועל מאי היתה דופקת

כתיב קול דודי דופק פתחי לי וכו דודי שלח ידו מן החור ומעי המו עליו

תא חזי, לית ארמותא דקלא בעלמא בלעדי דפיקת הרוח בצדדי הכלי. כגוונא דקול שופר דאתהפכותא דרוחא גו דופני שופרא אפיק קלא מעליא, דכד רוחא סליק בנביעו בלי אתנגדותא בדופן ודלת איהו אמשיך כנהר שוקט, לחוד כד רוחא סליק ופגע בדופן ודלת סגור, כדין רוחא אתהפיך לכל צד ומחפש לאן אתר ללכת, ומגו חיפושא דרוחא ואתהפכותא דיליה לכל צד אפיק קלא בניגונא מעליא, כהא דכתיב אזכרה נגינתי בלילה עם לבבי אשיחה ויחפש רוחי. דמגו חיפושא דרוחא דדוד בגו דופני לילה נפיק נגינות.

*דדוד

כבר מסתכל

וכד קלא נפיק מגו דופני דשופרא, איהו עביר בצדו הרחב של השופר, ודפיקות הדי הקול באוויר הפנוי דבין דופני שופרא אגביר קלא ואפיק יתיה לכל צד. והכי תנינן דאי תקע ממקום הרחב לא יצא, דלא אפיק מיניה קול גדול מעליא אלא קלא שקטא בלחוד

ולפום רוחב האוויר שבין דופני השופר הכי אגביר קלא לעילא ולעילא, כמא דעבדין בני נשא כד חפצין לארמא קלא למקום גדול עושים כמין שופר גדול, ואית דעבדי ליה באלקטרוניתא, ומגו שופר אגביר קלא עד לשמיא

כדין כד בעי ישראל לארמא קלא דסליחה דילהון לשמיא, בעינן לאדפקא קלא בגו דלתי שמים, כדאמר פותח בכל יום דלתות שערי מזרח, ומגו חיפושא דההוא רוחא ונגידו דיליה מול דלתות אתהפך רוחא לכל צד ומתהווה קול תפלה כראוי

וכד בעי לארמא קלא דילך למקום רחוק בעינן אתר רחב מקום פנוי דיהדהד קלא שם, ועל דא כדלים וכרשים דפקנו דלתיך, דאילו במלאות נדפוק לא יהוי לקלא מקום פנוי להתפשט, לחוד בארקנותא דרוחא מגו בר נש, כדאמר הוי שפל רוח, כדין הוי גופא וליבא דיליה כמו חלל גדול דאגביר קלא דנפיק מגו אתהפכותא דרוחא דיליה ודלתות רקיע ועביר לכל רקיעין

ולדא – אל תשיבנו ריקם מלפניך. דאם באנו לפניך ריקם בהדהוד קלא, אל תשיבני ריקם

רזא דא התוקע לתוך הבור אי קול שופר יצא אי קול הברה לא יצא

דלא להווי כנעמי דאתמר בה אני מלאה הלכתי וריקם השיבני הויה

לחוד אני ריקם הלכתי ומלאה השיבני הויה

ועל דא אית לן לתקוע לתוך הבור, דאיהו הבור ריק אין בו מים

 ובשמיעא דקלא לשמוע קול שופר בלבד דמילא כל הבור, ולא  קול הברה דאיהו קלא רקניא דבור

אמר רבי יוסי, כל אלו הדברים נפלאים מאוד אבל יש לילך גם בדרך אחר. מהו ענין הדפק הוא ענין הדחק, דלתיך דפקנו כלומר דלתיך נדחקנו, קול דודי דופק קול דודי דוחק.

וכל המשמעות של דפיקת הקול אינו אלא הגדרה בסוג הדחיקה יש דחיקה שהיא על ידי הגוף ויש דחיקה שהיא על ידי הקול.

ועניין הדחיקה על ידי הקול שזה פועל על דעת האדם ולא רק על גופו. והיינו כלים וכרשים נדלקנו בדלתיך

אבל הסוד הגדול שגילית הוא ענין התוקע לתוך הבור שצריך להתבונן בו מתי לא יצא ומתי כן יצא ומה ההבדל בין קול הברה לקול תקיעה

וגם שלשון התקיעה הולך עם לשון הדחיקה שהוא תוקע לו מקום ומתיישב במקום הדחק כמו שנאמר ותקעתיו יתד במקום נאמן ואין לנו נאמנות יותר מן הבור, אבל אעוש אית להתבונן בזה

ה סליחות – ראש השנה

אמר רבי יוסי מסתכל הונא ברזא דנסירה . מאי האי לישנא דנסירה. אמאי לא נאמר בציעה . הפרדה. הבדלה וכיוב.

כד הוינא יתיב במעון דרבקה אתעורר בנו ענין אחד, הנסירה הוא ענין של התאמה לנסר הדבר, בדיוק. לפעמים מנסרים בשביל מתקלא משייפים מדייקים שיהיה מיושר בדיוק, כל ענין הנסירה הוא הדיוק של ההבדלה בין האחור לאחור.

ועכשיו צריך להבין למה צריך כזאת הפרדה מדויקת?

ונראה לי שיש סוד גדול בענין הא-חור. והוא ענין החור של דודי שלח ידו מן החור ודחק כי אנו רוצים להידחק לתוך המקום שאין לנו, לתוך החור לתוך ההעלם.

ואחרי שאנחנו מצליחים לקדוח לשיתין אז אפשר לנסך לשם מים בסוכות

אבל הכל תלוי ביצירת החור השחור הזה וזה כל הענין של העבודה בראש, השנה לבקוע לבקע. לדפוק לדחוק לתקוע יתד שחוקר את מה שיש שיגיע למקום אחר מעבר לנו. והעבודה הזאת תלויה גם בדחיפה באלימות כי אלימות היא תמיד, הבעה של אנשים מתוסכלים

ועדיין אני מרגיש שאני מפספס משהו ואני צריך שתצביע על הדבר.

מוצאי יום הכיפורים

רבי יצחק פתח, כתיב וכפר על הקודש מטומאות בני ישראל. האי קרא תמיהה הוא, וכי הקודש צריך כפרה או בני ישראל צריכים כפרה. הא אילו אמר וכפר על בני ישראל מפני הקודש או מחטא יחסם אל הקדש הוי אתי שפיר. השתא אמר איפכא ממש. דקודש הוא דבעי כפרה בפני בני ישראל.

תו כתיב וכן יעשה לאהל מועד השוכן אתם בתוך טומאותם, אית למשאל הא כבר כיפר על הקודש מאי אהל מועד לבד מקודש.ַ

ואמאי איהו שוכן בתוך טומאתם ולא הקדש, 

אדהכי עייל רבי יוסי אמר ליה אית לי שרגא בבא, אבל תימא אנת ויתרחבו הדרכים.

פתח רבי יוסי בלשון רז”ל דדעיצומו של יום מכפר, ונתבאר בפוסקים שהיינו בשעת יציאת היום והאי אית למנדע אמאי יתיר כפרת יום הכיפורים בשעת נעילה וחיתום היום יתיר מכל שאר יומא, אמאי לא נימא דעצומו של יום מכפר היינו בתחילת היום או באמצעו או בשעת העבודה מאי איתא דווקא בהאי זימנא.

ובקושטא דמילתא אית לן למינדע מה הוי עניינא דכפרה, מאן אתר אתיא ומאי גניז ביה, וחכימין אמרי דכפרה מסוד סינה ועדיין לא ידעינן מה הוי. ובאמת בכל התורה כולה לא נמצא הכפרה בלשון בני אדם רק בלשון האל הוא מכפר, והאדם אינו אלא עושה מעשה הכפרה.

ובכתיב ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם גי לכל העם בשגגה והאי קרא כבר אקשינן ביה מיומין קדמאין וכי לכל העם בשגגה ? והלא רבים חטאו במזיד וכיוצא בזה ואיך נאמר שהכל בשגגה.

אמנם באמת אין שום מקום למחילת העוונות משום שאין העונות עוון פרטיקולרי מסוים ספציפי אלא נובעים מאיזה מצב שהאדם נמצא בו וסוד זה מה שאמרו שההעבירה קשורה בו ככלב ואם כן אין מקום לסליחה ומחילה דמה אפשר לסלוח לאדם על מה שעשה והלא מעשהו נובע מעצם עניינו. ונמצא שכל אחד ואחד שעושה תשובה הוא כטובל ושרץ בידו . וכמו שאם יבוא שקרן לפנינו ויעשה תשובה על ששיקר ביום אתמול לא יועיל כי ענין השקרנות טבוע בו והנה ענין החטא טבוע בנו כאשר נתבאר על ידי החכם שאול התרסי ואיך שייך בזה המחילה והסליחה והכפרה. 

אמנם הסוד הוא שהיותנו מועדים ודבקים בחטא לא על ידינו נוצר אלא על ידיו עצמו, וזה סוד נושא עוון אשר הוא הנושא האמיתי של העוון שברא את המציאות באיתכסיא ובלא הארה וכל הכלים נשברו וגם המלכות הנה נשברת והולכת כל הימים ומתוך כל השברים של כל המידות נולד החטא והוא עשה את החטא ואין אנו אלא דוגמה של מטה לצלם אלוהים הנתון בתוך החטא. ובמובן זה הכל נעשה בשגגה לפי שהטעות מצויה אצלנו.

 והנה כל עניינו של יום הכיפורים לגלות מחדש את האדם האמיתי שהוא אינו חוטא מצד עצמו אלא עומד מאחורי החטא. ומצאתי סוד גדול במורה הנבוכים על עניין איוב שכתב שהיסורים מביאים לאדם מעין נבואה וכבר ידענו זה מנפשנו דהיינו שבעל היסורים קולט את העולם בתדר אחר לגמרי ממה שקולטים רוב בני האדם. וכן העינוי נפש של יום הכיפורים הוא יסורים שנועדו להביא את האדם לידי הנבואה והיכולת לשמוע את מציאותו האמתי.

והנה אנו הולכים במדרגה זו מלילה עד בוקר ואומרים אשמנו וכ בר תמהו רבים אמאי אנו אומרים אשמנו בלשון רבים ולא בלשון יחיד אבל הענין לפי שאנו אומרים שהחטא הוא משותף לכל בני אדם בשאר הם בני אדם ולכל ישראל באשר הם ישראל.

נענה רבי יצחק ואמר וודאי הוא וברירו דמילה.

המשיך רבי יוסי, אבל בשעת הנעילה אנו באים למקום של אתה הבדלת אנוש מראש ותכירהו לעמוד לפניך. וסוד זה יש להבין אמאי דווקא אנוש. אבל הרי נתבאר שאנוש היה הראשון אשר אז הוחל לקרוא בשם ה’ והרי שתיקנו בתפילה לומר שהראשון שעמוד לפני העליון הוא אנוש אשר היה מחל בשם ה’ וטועה אחרי העבודה זרה. וכאילו אמר שאדם ושת וקין והבל לא היו אלא הקדמה לאנוש. אבל אנוש היה הראשון אבל הוכר לעמוד לפניו בשל מה שהיה מבקש לעשות ייצוג לה’. וענין העבודה זרה אינו כמו שכתב הרמב”ם רק שהיו טועים שיש כוח ניתן לשמשים מאת העליון. אלא שיש צורך לעשות ייצוג אנושי לה’ כדי שיהיה האדם עומד לפניו תמיד ויהיה ניכר לאדם החילוק בינו ובין האל. שהוא נבדל שהוא חוטא שהוא אינו היוצר. אמנם הגם שהייתה המחשבה הזאת מראש כיוון שאסרה תורה העבודה זרה היינו שנאסר שיהיה האדם חי במקום של נבדלות מהויה וכל יומא ושעתא צריך שיהיה חושב שאין עוד מלבדו לבד משעתא יום הכיפורים

וזה ענין הכפרה ממש , מה ששאל רבי יצחק אמאי אמרינן וכיפר על הקודש מטומאות בני ישראל, דמשמע דקודש בעי כפרה ואמאי קודש בעי כפרה. אלא רזא דנא שאין הכפרה  אלא לשון תמורה מלשון כופר נפש, והיינו תמורה, עצם האפשרות לעשות דבר מה תמורה דבר אחר הוא סוד שכולו נולד מכך שעשה האל את האדם תמורת האל. עשה את האיל תמורת האדם. עשה נקודין ורשימו תמורת אין סוף הכל תמורה הכל בא בחילוף בדימוי ואין הדימוי אמת אבל הדימוי מספיק בשביל הדעת

וטומאות בני ישראל היינו שישראל טמאים מצד עצם מציאותם ובזה יש פגם בקודש שהוא המיוצג שהוא הנבדל שהוא האמת ומה שבני ישראל עושים באוהל מועד שהוא המדומה ומטמאים אותם במה שהם אדוקים בחטא מצד עצם הווייתם זה עושה דבר בקודש. שהמיוצג אינו כזה

והיינו הכפרה שעצם התמורה מספקת שיש אפשרות להעביר מהמיוצג למייצג וחזרה ובהעברה זו תלוי הכל. וזה סוד נושא עון ועובר על פשע לשארית נחלתו.

ועדיין צריך אתה לבאר בזה יותר.

אמר רבי יצחק הא אתאחרא שעתא ועיני בעיין להיסגר, לחוד פתחת לי מילים להמשיך לעקוב אחרי רמזי הדעת בכאןַַַ

ועיינו בנים ולא נים, שצריך לכפר את השכינה עצמה שהיא לא מתאמת לבני ישראלַַ. ואהל מועד זה בחינתה בתורה כמו נבואה, והוא נודד ככתוב ומשה יקח את האהל מחוץ למחנה, אז צריך לחשוב על זה כיצוג

רבי יוסי: זה כי משה היה עוסק ביצירת הדימויים והייצוגים כל הזמן וחידש את הייצוג של אוהל מועד שהוא תחליף לייצוג של אנוש.שמתי לב שההפרש בין חושבם גימוריא של משה לחושבן גימטריא של אנוש הוא 12