שיטת הרמב”ם
הרמב”ם יש לו כללים ברורים: אחר משה רבינו אין זכות לאף אחד לעשות ‘מצוות’, כלומר ‘לומר’ שהקב”ה ציווה לדורות דבר זה. אבל ‘תקנות’ מותר לכל בית דין לעשות, כל עוד שאינו טוען שזה חלק מן התורה.
(הגדרה זו בעצם הצהרתית לגמרי, הכל תלוי מה אתה מצהיר, אם אתה אומר שאתה מוסיף ‘מצוה’ או לא אומר. לענין מעשה אין שום הבדל וגם אין שום הכרח שזה לא יהיה באמת בנבואה, שה’ יגיד לנביא לעשות תקנה חדשה. כל הנושא הוא איזה הצהרת אמונה, כדרכו להחשיב את האמונות המוצהרות).
בהתאם לזה, אין מקרא מגילה שונה בעצמו מכל תקנה והנהגה מדברי סופרים. בסך הכל תקנה מצוה מדברי סופרים שנכנסה לכתבי הקודש, אבל אין זה חילוק מהותי, ויש עוד מצוות ‘מדברי קבלה’ שהם באותו גדר. וכך הוא אכן מבהיר בהקדמת משנה תורה שאין מקרא מגילה אלא פרט בתוך הכלל הזה של תקנות-שאינם-מצוות.
שש לשונות חכמים הסותרים אותו
לעומת זה, בשש מקורות שונים מלשונות חכמים, אנחנו מוצאים שמקרא מגילה הוא מקרה שונה, ויש בה בעייתיות מסוימת, שאיננה עולה על הדעת בשאלה סתם על כל תקנה מדברי סופרים. עד שהיא נזקקת לאיזה סוג של גילוי שמיימי הנודע מתוך מדרש הכתוב, המאפשרת את תקנת מקרא מגילה.
א. ירושלמי מגילה א, ה: ר’ שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן: שמונים וחמשה זקנים ומהם כמה נביאים היו מצטערים על הדבר הזה, אמרו כתיב אלה המצוות… ומדרכי ואסתר מבקשים לחדש לנו דבר! לא זזו משם נושאים ונותנים עד שהאיר הקב”ה את עיניהם ומצאו אותה כתובה בתורה ובנביאים ובכתובים. (וכל המשך הסוגיה שם)
ב. ירושלמי ברכות ט, ה: אמר רבי יהושע דרומיא, שלשה דברים גזרו בית דין שלמטן והסכים בית דין שלמעלה עמהן, ואלו הן: חרמה של יריחו, ומגילת אסתר, ושאילת שלום בשם. רבי יהושע בן לוי אומר: אף המעשרות.
ובבלי מכות כג, ב מובא בשם ר’ יהושע בן לוי עצמו כשיטתו: ג’ דברים עשו ב”ד שלמטה והסכימו ב”ד שלמעלה על ידן מקרא מגילה, ושאלת שלום, והבאת מעשר.
ג. בבלי מגילה ו, א: רב ורב חנינא, ורבי יוחנן ורב חנינא מתנו: שלחה להם אסתר לחכמים כתבוני לדורות, שלחו לה הלא כתבתי לך שלשים – שלשים ולא רבעים. עד שמצאו לו מקרא כתוב בתורה…
ד. בבלי מגילה יד, א: תנו רבנן: מ”ח נביאים וז’ נביאות נתנבאו להם לישראל, ולא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה, חוץ ממקרא מגילה. מאי דרוש? אמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יהושע בן קרחה, ומה מעבדות לחירות וגו’.
ה. תוספתא סוטה ז, ג, בבלי שבועות לט, א: שכן מצינו במשה רבינו כשהשביע את ישראל אמר להן… ואין לי אלא מצוה שקיבלו עליהם מהר סיני, מצות העתידות להתחדש כגון מקרא מגילה מנין, תלמוד לומר קמו וקבלו – קיימו מה שקבלו כבר.
ו. בבלי מגילה יט, ב: אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב ועליהם ככל הדברים אשר דבר ה’ עמכם בהר, מלמד שהראהו הקב”ה למשה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים ומה שהסופרים עתידים לחדש, ומאי ניהו מקרא מגילה.
ההבדל היסודי בין חכמים הקדמונים לר”מ
בכל המקורות הללו ראוי לעיין ולהבין את הקשרים והחילוקים ביניהם, אבל דבר אחד ברור לנו מכל זה, והוא שלפני חכמים עמדה תקנת מקרא מגילה על ידי סופרים (ולא ‘על ידי נביאים’, כלשון הר”מ, למרות שבין אכנה”ג היו כמה נביאים) כבעיה יסודית, כיצד נעשה כדבר הזה. ודווקא מקרא מגילה ולא כלל תקנות ומנהגים שמדברי סופרים. ולא אחד מהם שפתר את העניין תוך כלל פשוט שמאפשר לחכמים לתקן מצוות שמקרא מגילה פשוט נכנסת לתוכה. אלא ממש הביאו מדרשים רדיקליים מאד, אם על אופי קבלת התורה, ואם על אופי היחס שבין ב”ד שלמטה ובין ב”ד שלמעלה, לבטא את הפתרון של הבעיה הזו.
אמנם תמיד ניתן לדחוק שהר”מ ראה את כל התירוצים השונים כאופני ביטוי שונים של החילוק היסודי שלו, או שאכן מתוך כל אלה למדנו את היסוד של האופן שמותר לחכמים לעשות בו מצוות. אבל כמדומה לי שהקורא הנבון מבין שאלה תירוצים מאולצים, אלא העולה מלשונות חכמים הוא א] שמקרא מגילה מיוחד על כל שאר המצוות שמדברי סופרים. ב] שהצדקתו זוקקת פתרון מסוג אחר שאינו חילוק טכני הצהרתי למדני בלבד.