מפורסם שלפירוש הרמב”ם על היות ענין התקיעה בראש השנה רמז התעוררות לא נמצא תקדים במדרשי חכמים שקדמו לו (אלא שמציינים ללשון פסיקתא שדרש בשופר ‘שפרו מעשיכם’, ואין זה ענין התעוררות והכרזה.
אך ראה זה מצאתי, מפירוש הקראי דניאל אלקומסי (בן המאה התשיעית) מכתבי הגניזה.
“זכרון תרועה”. והלא בכל מועדים וחדשים יתקעו בחצצרות. ככ’ “וביום שמ[חתכם] וב[מועדיכם] וב[ראשי] חדשיכם ותקעתם”. ו[א]ף כי יום זכרון תרועה שהוא תמיד בראש חדש מה חפץ לדבר. “יום תרועה יהיה לכם”. דע כי במועדים וחדשים יתקעו על קרבנות. ומן דעתי ביום תרועה חוץ מן תקיעת קרבנות הריעו בכל עיר למען להכריז עליהם ולהזכיר אתם: ש<ובו> מדרכיכם ותטהרו את מעשיכם כי בא יום כפרים. כי כל צום בלא תשובה אין בו יתרון. ככ’ “הלא זה צום אבחרהו פ[תח] ח[רצבות] רשע”. ואחריו “הלא פרס לרעב”. בתחלה לשוב מעונות ומן דרך תהפוכות ואחרי כן עשות חסד. ואחרי כן לצום צום. ואחרי כן ירצה י-הוה ויענה. ככ’ “אז תקרא וי-הוה יענה”. וכ’ “אם תסיר מתוכך מוטה”. על כן אשרי איש אשר בשמעו קול שופר תרועה ידע כי עליו להכין את מעשיו. ככ’ “אשרי העם יודעי תרועה”. ויוליכם י-הוה באור פניו. ככ’ “י-הוה באור פנ’ יהלכון”.
(העתקתי את המקור מפה וראה גם במאמר זה הרחבה יתירה על דעת הקראים בפירוש יום תרועה, ובו המקור הנזכר. וראוי להשוות את הדיונים הללו למאמץ הרמב”ם בתחילת הלכות שופר להראות שהתקיעה בשופר מפי השמועה.)
והשווה לשונו ללשון הרמב”ם במורה נבוכים ג, מג (שמזה רואים שגם הבנת הרמב”ם שלפי הפשט קריאת השופר של ר”ה הוא הכרזה לקראת יום הכיפורים, ושמזה נבע קבלת האומה על עשרת ימי תשובה, מה שאינו מפורש במשנה תורה שמזכיר פחות את דרך הפשט במקראות).
כן ראש השנה יום אחד מפני שהוא יום תשובה והערת בני אדם משכחתם – ומפני זה יתקע בו בשופר – כמו שבארנו ב”משנה תורה” – וכאילו הוא הצעה ופתיחה ליום הצום כמו שהוא מפורסם בקבלת האומה מענין עשרת ימים שמראה השנה ועד יום הכפורים: