דיכוטומיה מורגלת
יש 2 תיאורים ידועים על ‘מפעל חז”ל’, שרבים עליהם כבר מאתיים שנה המתחדשים מול המסורתיים, ובאמצע כל מיני פשרות ורעיונות.
- ‘מעתיקים’
- ‘מהפכנים’
החרדים רואים את החכמים כדמותם, מעתיקים את מה שנאמר לפניהם. וחוקרי הוויסנשאפט רואים אותם כדמותם, מתאימים את המסורת לרוח הזמן.
פשרות ידועות
הרבה מחכמינו האחרונים שנחשפו ל’עובדות’ שהראו החוקרים, העלו הצעות לפשר בין עובדות אלה ובין התפיסה המסורתית. בגדול קיימים 2 הצעות מעניינות.
- כח חידושי תורה
- כח סמכות
הראשון הוא הצעת רבי צדוק הכהן מלובלין, שנצרכת להרחבה כי היא קרובה יותר כמובן לתפיסת חכמים ובמיוחד לתפיסת חכמי הסוד הספרדיים.
השני חוזר בעצם להצעת הרמב”ם שהתמודד עם בעיה מקבילה (ולא זהה) של ביקורת הקראים והוא אומץ בימינו בהרחבה באורתודוקסיה המודרנית, אפשר לראות למשל שהן ר’ מיכי אברהם והן ר’ יהושע ענבל מחזיקים באותו פתרון (עם מחלוקת קטנה האם יש סמכות גם לחכמי זמננו כמו החזו”א בענייני אמונות ודעות).
בעצם הפתרון השני אומר, שכאשר מדברים על המשכיות, לא מדברים על המשכיות מילולית שהמילים שחכם פלוני אומר הם המילים שאמר משה רבינו, אלא על המשכיות מוסדית. המוסד שחכם פלוני מייצג הוא המוסד שייסד משה רבינו. (זה נוסח קתולי יפה שגנבתי).
מה שחכמים לא ידעו
הבעיה בכל התפיסות הללו בעיני והדיכוטומיות שהם מביעות, שהם מבוססים לכתחילה על גישה מוזרה ללימוד וממילא ביחס לחכמים, שספק רב אם חכמינו עצמם טעו בכך.
הנחת כולם הוא שהלומד או החכם תמיד יודע את הכל, והשאלה הוא רק איך להבין את אותו ‘ידיעת הכל’ – שאנחנו עצמו יודעים, או שאנחנו מאמינים שחכמינו ידעו.
אבל הפשט הכי פשוט הוא שכל לימוד שיש בו מימד של עיון (לאפוקי לימוד של שינון בעלמא, שקשה להאמין שהיה באמת אי פעם יהודי שהאמין שחכמינו לא למדו אלא שיננו, למרות הצהרות איזה גאונים), הרי הוא דווקא מתחיל מנקודת אי-ידיעה. אנחנו לא לומדים בכדי להבין את שאנחנו כבר יודעים אלא בכדי לגלות את שאנחנו לא יודעים.
אם זה נכון כלפי לימוד עצמנו, קל וחומר שזה נכון כלפי הלימוד מכלי שני, שהיא מבוססת על אמונה במה שידע החכם שאת דבריו אנחנו לומדים. אם נרצה להבין אותו, נצטרך לא רק לזכור את שאנחנו לא יודעים (על דברי החכם סברתו הקשרו וכו’) אלא גם לזכור את מה שהחכם לא ידע. שהרי כך הם מבנה דבריו מתוך אי הידיעה לנסות לדעת משהו, ואם נרצה לעקוב אחריהם נצטרך להבין מה לא ידע וכיצד ניסה לגלות את הידיעה.
[בשבת חזרתי על הרמב”ם שחולק על הפתרון של חכמים למה שהוא מכנה בעיית שינוי הרצון בניסים. אבל הוא אומר, שהמאמר שאומר תנאי התנה הקב”ה וכו’ ‘מורה על גדולת האומר’. למה, לא כי הרמב”ם אוהב את הפתרון שלו. אלא כי זה מראה שהוא התקשה בבעיה הנכונה! כלומר הרמב”ם משבח את החכם יותר על אי ידיעתו הראשונית – כלומר על קושייתו – מאשר על תשובתו. כי התשובה לדעתו חלשה, אבל זה שהתקשה בזה מראה שהבין טוב את סדר הבריאה].
משום מה נדמה לבני אדם שלדבר על ‘מה שחכמינו זכרונם לברכה לא ידעו’ זה מריח כמו חוסר אמונת חכמים. זה לפי שבני אדם לא יודעים כלל מהו החכמה וכיצד היא עובדת. בעצם זה לא שונה מלדבר על ‘מה הוקשה למקשן’. אני רק מחריף את הלשון בכוונה.
מפעל השחזור
אם רק נזכור את הדבר הפשוט הזה, נבין שהדיכטומיה שלמעלה מוזרה ממש. חכמינו מנסים להנחיל וגם להבין את התורה. לצורך זה יש להם את מסורות הכתב והקבלה ואת השכל שלהם. (בין אם ניסחו את ‘מקורות הדעת’ כך בין אם לא, אין דרך אחרת שבו חכמה עובדת).
אבל הם ‘לא יודעים’ הרבה דברים, כל פעם שאנחנו רואים אותם משתדלים להבין משהו, וגם אם הם לא מצהירים שיש כאן שאלה ותשובה, אנחנו מבינים לבד שהיתה כאן שאלה, והם משתדלים בכל כוחם לחתור אל התשובה, בדרשות הכתובים ובסברות ובחיפוש מסורות ובכל שאר הדרכים הנמצאים בכל דבריהם.
לכן אם נרצה דווקא להוסיף אופציה שלישית לאופציות שלמעלה, נקרא אותה פשוט, בהתאם לשני האופציות שלמעלה
- ‘משחזרים’
- ו’לומדים’
במובן של מה שנמסר, הם רוב הפעמים ‘משחזרים’, אם בפלפולם ואם בשינונם, אין סיבה להניח שחכמים זכרו למשל את כל ההיסטוריה ואת כל סדר העבודה ואת כל פרטי ההלכות. והרבה גלויות ושמדות וכו’ שגרמו להם להישכח. בוודאי אם אנחנו נתעקש לשחזר את השמועה עד לבית ראשון ועד למשה עצמו, שכמה וכמה מצבי שכחה כמעט גמורים מתועדים בינם ובין חכמים.
ההשמטה של האופציה השלישית ממש מוזרה, כביכול יש רק שני אופציות או ‘חכמינו ידעו כל מילה שמשה רבינו אמר’. או (הם ידעו או לא ידעו אבל העיקר) ‘לא אכפת להם מה הוא אמר הם היו רפורמים’. למה האופציה הכי פשוטה נשכחה ‘הם מאד רצו לדעת מה משה רבינו אמר אבל הם לא היו שם אז ניסו כמיטב יכולתם לשחזר מתוך הכתב והקבלה’.
זה אינו אומר שהם הסתפקו בידיעת מה משה רבינו אמר, הם גם רצו ‘להבין’ מה הוא אמר, ואפילו ‘לחדש’ בנוסף על מה שאמר, בהתאם לשאלות המתחדשות וכו’. אבל אלו שני דברים. וכמובן שאם המציאות השתנתה באמת והרבה דברים נשכחו באמת אז גם הרבה מן ה’שחזור’ יהיה צבוע בצבעי מה שנשאר באופן מקרי או שלא מן המקורות, ובצבעי הרעיונות המתחדשים של הדור. אבל כל זה לא הופך אותם מן ‘מעתיקים’ אל ‘מהפכנים’, אלא מצביע על חסרונות מהותיים בכל פרויקט שחזור.
השלכה קלה לשאלת התאריכים
אני ממש מתפלא מה כה אפכת לחכמים מכל הצדדים אם החכמים ידעו או לא ידעו כמה מלכים עמדו לפרס. אני רוצה לדעת אם רבי חיים קנייבסקי או הרב אלישיב ששניהם ידעו את כל התורה כולה כולל הראשונים והאחרונים, אם הם זוכרים כמה שנים בדיוק היו בין הרשב”א להר”ן או כמה מלכים עמדו לספרד ביניהם. ואם הם במקרה ידברו על זה בשעה שלא יום ולא לילה, מסתמא הם יגידו טעויות מוכרחות לכל מי שכן בזבז זמן על קריאת ההיסטוריה. ואם יש תשובה של הרשב”א שיש לגביו נפקא מינא בידיעת השעה, אם לא יהיו בידיהם מקורות חיצוניים, מסתמא גם יטעו במאות שנים. וגם אם כן ישאלו את השכן ההיסטוריון לא ידעו להגיד את שמות מלכי ספרד ישר ויבלבלו ביניהם.
כל הסוגיה מכל הצדדים כל כך מתעלמת מעובדת ‘אי הידיעה הכנה’ שזה ממש פלא אם אחד מן המתווכחים פעם ניסה ללמוד משהו בחייו. אלה אומרים ‘חכמינו קיבלו מסורת איש מפי איש שחייבים לפרש כסדר עולם’, ואלה אומרים ‘חכמינו היו טיפשים שלא ידעו לקרוא פרסית ולכן לא ידעו כלום’ והממש מתקדמים אומרים ‘לחכמינו היה שיטה לא להתחשב עם מקורות חוץ מקראיים’. ולמה לא לחשוב בפשטות את הפשט הפשוט, הם רצו לדעת, לא לשם עצמו אלא כי זה נפקא מינא להסברת הכתובים וסדר הדורות, אבל לא היה בידם אלא את המקרא ולא ידעו לקרוא פרסית או מה, ולכן העלו בדעתם כמיטב יכולתם מן הכתובים לפי דרכי לימודם.
השאלה כמובן על כמה מלכים לא רצינית אבל השאלה האם חכמינו מוסרים לנו את נגעים ואהלות כפי שנהגה בזמן אהרן הכהן כן רצינית, אבל יותר רציני מכולם שאלת היסוד על היחס.