השם אמונה שאנו משתמשים בה כמונח רגיל לאמונה דתית, ושבעטייה יש לנו כמה ויכוחים וספיקות, האם אמונה ודעת זו אותו דבר, האם אמונה אינה שכל, וכו’ וכו’. נראית טבעית ומקובלת להשתמש בה בהקשר זו.
אך כשאנו מחפשים בתורה , בכתובים, ובדברי רז”ל, אין אנו מוצאים המילה הזו בהקשר הזה בכלל. תמיד בתורה אמונה פירושה נאמנות, כמו ” כי באמונה הם עושים” היינו שאפשר לסמוך עליהם שלא יעלימו הכסף וכו’. גם ברז”ל, “לא חרבה ירושלים אלא שפסקו ממנה בעלי אמנה” היינו אנשים שאפשר לסמוך עליהם במסחר ושאינם משנים מדיבורם. [ומוזר שכמה ממימרות אלו זכו לפירושים חסידיים ומוסריים כאילו היו מדברים על האמונה הדתית]
מתי התחילה השימוש הזה בשם ובמושג אמונה?, שבעצם משנה את כל ההסתכלות על האמונה הדתית, איך שתפרשה. וממי הושפעה?
ככל שיכלתי לברר, התחילה השימוש הזו בימי הראשונים הספרדיים, אולי, כמו הרבה מילים התחילה מהמתרגמים חיבורים מערבית לעברית. [בספר אמונות ודעות בתרגום הרב קאפח עורר פולמוס שלם בענין תרגום המילה “אתעקד” שתירגמוה אמונה , והוא מתרגמה בדרך כלל דעה, ועי’ במאמר הרד”צ הילמן ע”ז]
כמו כן בספר הזוהר השם הזה מצוי הרבה, ובתרגום הארמי שלה מהימנותא, ולכשתרצה, זו עוד הוכחה על איחור כתיבת הספר.
הדעת נוטה שכל השימוש והמושג הזה נלקחה מאמונות הזרות הצרות ליהדות. כידוע, הנצרות היא שחידשה את המושג אמונה עיוורת, או במהדורתה החסידי, “אמונה פשוטה”. האם גם עצם השם אמונה נלקחה מהם, או מהמוסלמים?