[אמנם מדובר במאמר לא גמור, אך מכיון שנתפרסם כאן ועורר אותי לעיין בזה עוד, פרסמתיו גם כאן. וראה שם הדיון כולו.]
אם יש הכרעה באמונה
והנה בהלכות הנגלות לנו ולבנינו נודעו הדרכים בהם מוכרעת ההלכה לפי הרוב ולפי שאר הכללים שנמסרו לנו בגמרא וראשונים ובפוסקים השולחן ערוך וכו’
ויש לנו לברר בהלכות אמונה ויסודי התורה , לדוגמא כשנחלקו הראשונים או אפילו התנאים והאמוראים באיזה פרט בעניני האמונה האם נימא ג”כ שההלכה מוכרעת ע”פ הרוב או כבתראי וכדו’ , ואז נמצא ייאסר לנו לחשוב ולהאמין כפי אותה שיטה כיון שנדחתה מההלכה למעשה , ואז גם צ”ע אם מותר בכלל ללמוד אותה דעה שיטה כיון שבאמונות ודעות עסקינן וכל לימוד ועיון הרי הוא קצת קבלת אותה שיטה ונתינת מקום אליה.
ומצינו בענין זה כמה מקורות שיש לנו לדון לפיהם בנושא זה , ולהלן בס”ד נביאם ונבאר מה שיש לדון בדבריהם והיוצא מהם.
אם אפשר שתהיה מחלוקת בעקרים
אמנם יש לנו להקדים כאן כלל ויסוד גדול בענין זה , כי כשנעמוד על פירוש המילה עקרי אמונת הדת , כאשר יתבאר בס”ד במאמר גדר העקרים , שיש בזה כמה הבחנות וחילוקים מה יש להחשיב עיקר ואיך להגדיר המושג עיקר , והמדרגה המוכרחת ביותר הם הדברים שאם יפלו תיפול הדת בכללה , כמו מציאות האל ויחודו והתורה מן השמים ושכר ועונש , שבמדרגה זו של עקרים וודאי שאי אפשר שתהיה שום מחלוקת בעולם , דמי שיחלוק על זה ממילא אינו בכלל אמונת ישראל ומה לנו ולדעותיו. ור”ל דאותם העקרים שהם מחוייבים המציאות בשביל לבנות עליהם עקרי דת ישראל בהכרח שאי אפשר לחלוק עליהם , דאין זה תלוי בסברא שלנו שזהו עקרי הדת אלא הוא מוכרח מעצמו , ומי שיטעון למשל שהוא מאמין ביהדות אבל אינו מודה במציאות האל אין לו יהדות כלל לפי דבריו ולא רק לפי דברינו והגדרתינו , וממילא בענינים אלו לא שייך לדון כלל שיהיה מחלוקת שנצטרך להכריע בה.
וכל השאלה הוא רק על הצד שיש דברים שאינם מוכרחים מעצמם להיות מיסודי הדת אלא שניתן להם דין וגדר עקרים ויסודות מאיזה סיבה שיהיה , ונמצא בהם מחלוקת.
ודבר זה צל”ע היטב אם נמצא , דהרי לדעת החולקים על הרמב”ם בכמה עקרים לפי שאינם עקרים לדעתם , הרי אינם עקרים ואין המחלוקת בהם אלא כשאר מחלוקת בענין אגדה או הלכה , ויתבאר דין מחלוקת באגדה לקמן בס”ד.
ולדעת הרמב”ם עצמו הנה אם נפרש דסבר שכל אלו הם יסודות ועקרים ממש , א”כ גם על זה א”א שתהיה מחלוקת. לבד בפרטים מהם כמו איך ומתי תהיה תחיית המתים וכדו’, ושנחלקו בזה הר”מ וש”ר , שאינו נפק”מ לעצם האמונה, שאינם חולקים על עצם מציאות תחייה”מ אלא איך ומתי וכו, ודין אלו הפרטים שוב הם ככל מחלוקת באגדה , ועי’.
וכל החקירה יתכן רק על הצד שיש דברים שאינם עקרים מעצמותם אלא מסיבה אחרת , וישווה דינם לכל העקרים , ולא מצינו מי שסובר כן לכאו’. או שנבאר דגדר העקרים הם כל הדעות והאמונות החשובות גם אותם שאינם עקרים באמת, ובזה ג”כ צ”ע אם יהיה דין אלו שווה לדין העקרים ממש,
או באיזה פרטים שבעקרים , ונצטרך לדון מקודם אם גדר העיקר מחייב להאמין גם פרטי העקרים שבו על איזה אופן יהיה , ואם יש בזה נפק”מ לגבי העיקר, וכמו המחלוקת בענין תחיית המתים וכו’, ואז לדון על הכרעת המחלוקות.
הרמב”ם בפיהמ”ש-אין הכרעה באמונות
– הרמב”ם בפיהמ”ש סנהדרין ק”י ע”ב לענין הא דפליגי שם בעשרת השבטים אם עתידים לחזור כ’ וז”ל: כבר זכרתי לך פעמים רבות שכל מחלוקת שיהיה בין החכמים שאינו בא לידי מעשה אלא שהיא אמונת דבר בלבד אין צד לפסוק הלכה כאחד מהם:
– וכן בפיהמ”ש סוטה כ”ב ע”א לענין מה שנחלקו שם אי זכות תולה במים המרים וז”ל: וכבר אמרתי פעמים רבות כשיש מחלוקת בין החכמים בסברת אמונה אין תכליתו מעשה מן המעשים שאין אומרים שם הלכה כאחד מהם: [ואמנם למעשה במשנה תורה הלכות סוטה פ”ג הביא הרמב”ם דעת רבי ועי’ בתוס’ יו”ט שמכיון מסתבר טעמיה לכן פסק כוותיה אע”פ שהיה צריך לפסוק כרוב. ועי’ בשו”ת חיים שאל לחיד”א ח”ב סי’ ד’ אות ה’ בענין זה. ולמדנו מזה שאע”פ שאנחנו אומרים שאין צד לפסוק כא’ מהם מ”מ יכולים אנחנו לנקוט כפי השיטה שמסתבר לנו ,ואדרבה לפי שאין כאן כללי ההלכות יכולים אנו לנקוט אפילו כדעת יחיד וכדו’. ועי’ לקמן בזה]
– ובפיהמ”ש שבועות ב’ ע”ב במה שנחלקו בשעירי ראשי חדשים אם מכפרים על שאין בה ידיעה וז”ל :ומחלוקת זה לא נאמר בו הלכה כדברי פלוני לפי שהוא דבר חוזר אל השי”ת ואמנם הם חולקים בהיקש וראיות מהפסוקים אין זה מקום לזכור עניני ההיקש בהם וכבר ביארנו שכל סברא מהסברות שאינה באה לידי מעשה מן המעשים שיפול בו מחלוקת בין החכמים לא נאמר בו הלכה כפלוני:
– במבוא התלמוד לר’ שמואל הנגיד [נדפס בסוף מס’ ברכות] בסופו: כל מחלוקת שלא חייב המחלוקת במעשה אלא בדעת לבד לא נגדור בו הלכה כפלוני:
– יד מלאכי אות ר’כ וז”ל :הלכה כפלוני לגבי פלוני לא שייך אלא בדבר שיבא לידי מעשה. והביאו מדברי הר”מ בחלק דלעיל. והביאו הרחיד”א ביעיר אזן מער’ ה’ אות =
-וכן במעשה רוקח על הר’מ תשובה פ’ז ה’ד כתב שלפי שאינו הלכה פסק הר”מ שלא ככללי ההלכות אלא כפי שנראה אליו.
ביאור הגדר בזה
ויש להבין לאיזה סיבה לא נפסוק הלכה לענין דבר שהוא אמונה , דלכאורה לאותו סיבה שמצאו החכמים לנכון לחלוק בזה ולהביא כל אחד ראיות לשיטתו כן לאותו סיבה נפסוק ונכריע אנחנו הלכה כדברי פלוני.
והר”מ במס’ שבועות זכר הסברא לפי שהוא דבר חוזר אל השי”ת. והיינו שבשלמא בדבר שנוגע אלינו למעשה צריכים אנחנו להכריע מה לעשות , אבל בדבר שהוא שאלה איך השי”ת יעשה , הרי כמו שהוא האמת כן יעשה ואינו צריך להכרעתנו. ומה שחולקים בזה הוא לפי שבכל זאת נמסר לנו ללמוד ולדעת דרכי הנהגת ומשפטי השי”ת והרבה פסוקים מדברים מזה , אבל אין כאן סיבה שמחייב אותנו להכריע ולפסוק הלכה כמאן.
ולפ”ז נמצא גדר הענין שיש לנו ללמוד ולדעת דרכי הנהגת השי”ת וכל כיוצא בזה , ולכן סידר הרמב”ם בחיבורו הלכות רבות שאינם אלא מהנהגות ומשפטי השי”ת , אבל לא שייך לומר בהם הכרעה ופסק מחייבת , ויכול כל אחד להכריע כפי שיראה לו מסברות וראיות , לפי שסוף סוף אינו נוגע למעשה ואינו אלא אמונת דבר בלבד.
ועדיין לא נחה דעתינו בזה , וצריכים אנו להרחיב ולהסביר הענין יותר להלן.
העולה לגבי עקרי הדת
ועכ”פ הנה מובן שלפי זה לא שייך לומר כזאת בעקרי הדת שאין לך נפקא מינא למעשה גדול מזה שהם דברים שחיי הנפש תלויים בהם שמי שמאמין בהם הוא בכלל ישראל והכופר יצא מן הכלל , והלכות רבות גם למעשה כפשוטו תלויים בהם , שהם דיני נפשות ממש , שהרי המינים דינם במורידים ולא מעלים וכו’ ,וממילא שלגבי עקרי הדת בוודאי אם יש מחלוקת צריכים אנו להכריע ולדעת הלכה כמאן ,אלא שכבר כתבנו לעיל שבעקרי הדת ממש ליכא מחלוקת כלל , ואין אנו מדברים אלא על פרטים מהם , או על עקרים שאינם עקרים ממש , וכמו האמונה בביאת המשיח ותחיית המתים , שבאמת אין החיוב להאמין בהם אלא לפי שכתובים בתורה ונביאים , וכמו שאנו מחוייבים להאמין בכל דברי התורה , ומי שיכחישם אם הוא מכחיש את התורה הרי הוא כופר בתורה ואם מפרש פירוש אחר בתורה מקבלת רז”ל הוא כופר בתושבע”פ ואם הוא כפי התורה הרי הוא מאמין.
וממילא לגבי כל מה שמצינו מחלוקות בדברי הראשונים , שבוודאי כל דבריהם דברי אלקים חיים , ולא יעלה על הדעת לומר על אחד מהם שהוא מתנגד לדברי התורה ורז”ל או לעצם עקרי הדת , נאמר כללו של הרמב”ם שאין בדברים אלו הכרעה להלכה והרשות נתונה לנו להאמין כפי מה שיראה אלינו.
וכן כתב הרמ”ק בספר אלימה מעין א’ פרק א‘ וז”ל :יסוד האמונה היא שבכל עניני התורה צריך אמונה. וכל מי שלא יאמין אפי׳ בשום אות מאותיות התורה ויכחישה הוא מין , ולא בתורה שבכתב לבד אלא אפילו בתורה שבע׳׳פ , אס יכפור בחלק מחלקיה או בשום ענין מעניניה , אפילו במאמרי רז״ל ודרשותיהם אתר שהוחזקו הענינים ההם בתורה שבע״פ המכחיש אותו , [חסר כאן איזה מילים והענין מובן] זולתי אם נחלקו רז״ל בענין מן הענינים , שיוכל לפסוק הלכה כפלוני אס לא נפסקה הלכה. ולזה בענינים שאינם הלכה אלא מהמדרשים והעניינים התלויים בתורה , ונחלקו במדרש זה אומר בכה וזה אומר בכה , ויתקרב אל שכל האדם ענין מאותם הענינים כדעת א׳ מאותם החולקים ויתפוס בדעת ההוא לא יקרא מין. המשל בזה נחלקו בגמרא במדרש איוב י״א היה וי״א לא היה וי״א מישראל וי״א מאומות העולם , הרי הבחירה ביד האדם לתפוס בדעת א׳ מן הדעות האלו בתנאי שלא יעלה בדעתו שיש בו כדי להכריע בין החכמים , שלא יאמר זו דעתי בזה מפני כו״כ שאין בנו כח להכריע הדעות מן הסברא מדעת הפילוסופים וכיוצא בענין זה , מפני שמגיע ענין זה לדברים העמוקים מאד כגון דעת הרמב״ס שלא ישתנה העולם במציאותו מפני שנתלה במה שפי’ אין בין העוה״ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות וכיוצא ענינים תשמעם במקומם ולנו בדברים האלו סוד נחמד שימות המשיח לחוד ותחיית המתים לחוד וענין חדוש העולם לחוד יתבארו אבל עכ״ז מי שלא ישכיל סודות אלו לא יקרא כופר ויתפוס לו דרך מן הדרכים בתנאי שישמור פיו ולשונו ולא יתריס שדברי רז״ל עמוקים מאד נכונים על סוד האמונה :
בתנאי שלא יתריס
והרמ”ק הוסיף בדבריו תנאי אחד נחוץ מאד והוא שישמור פיו ולשונו ולא יתריס , דהיינו שאע”פ שאנו אומרים שיכול האדם לתפוס כדעה מן הדעות כפי שיתקרב אל שכלו , לא יחשוב שהוא כדי להכריע בין החכמים , ובפרט בענינים העמוקים מאד דלית אינש על יבשתא שיכול לעמוד על עמקם , ולא יחשוב שהדעה האחרת טועה ח”ו , אלא יתפוס את הדעה הקרובה יותר להתקבל אליו ויכבד הדעות האחרות שכולם דברי אלקים חיים קדושים וטהורים.
מדברי אחרונים שמשמע דלא כן
ואמנם בשו”ת חת”ס יו”ד ח”ב סי’ שנ”ו והאומר אין משיח וקים ליה כרבי הלל הרי הוא כופר בכלל התורה דכיילי אחרי רבים להטות כיון שרבו עליו חכמי ישראל ואמרו דלא כוותיה שוב אין אין אדם ראוי להמשך אמריו כמו ע”ד משל במקומו של ר״א מיו כותחיס עצים לעשות פחמים לעשות ברזל לצורך מילה ואחר דאיפסקא הלכתא ע”פ רבים מחכמי ישראל דלא כוותיה העושה כן בשבת בעדים והתראה סקול יסקל ולא מצי למימר קים לי כר”א:
משמע דס”ל שגם בעניני אמונות יש הכלל דאחרי רבים להטות ומחוייבים להאמין כדעת הרוב לפי שכן הוא ההכרעה בתורה והכופר בזה הוא כופר בכלל דאחרי רבים להטות [ולא כופר בעקרים שדעת הח”ס שם שאינו עיקר אלא שצריכים להאמינו לפי שכתוב בתורה] וצ”ע מדברי הר”מ והרמ”ק דלעיל. ועוצ”ע לדעת הסוברים שאין רוב מה”ת אלא בעמידה למנין. ואולי דבזה שאני שבגמרא כבר משמע ששיטתו הוא דעה דחוייה ואמר רב יוסף שרי ליה מריה לר’ הלל כו’ [סנהדרין ק”ט] , ושם דף צ”ו לאפוקי מדר’ הלל וכו’.
ואמנם גם הוא לא אמר דבריו אלא במחלוקת שהובאה בגמרא שאנחנו יודעים בבירור מהו הרוב ומהו המיעוט ואיך נוטה הכרעת ההלכה אבל במחלוקת מאוחרת יותר הרי לא נודע בבירור מהו דעת הרוב וכו’.
ובגוף הענין בדעת ר’ הלל כבר האריכו ועי’ ראש אמנה פי”ד וית’ במקומו בס”ד.
וכן בשדי חמד מער’ ה’ כלל ל’ב שקיל וטרי בענין כללי ההלכות במילי דאגדה ולא הביא דברי הר’מ האלו
ביאור עומק הענין
נחזור לבאר עצם הענין שאין פוסקים הלכה במילי דאינו בא למעשה. והקשינו דאם אין הכרעה מחלוקת למה וקשה מאד להבין גדר הענין שמצד אחד אנו מכריעים ומותרים להכריע כרצוננו ומצד ב’ אנו אומרים שאין הכרעה. והענין הוא דאמרו רז”ל [=] בכל מחלוקת אלו ואלו דברי אלקים חיים והלכה כפלוני , ובביאור דבר זה האריכו ואין כאן מקומו , אבל הענין בקצרה הוא שכל דעה יש לה מקום באמת הן לענין פירוש התורה , שיכולה להתפרש כדעה זאת , והן שבשרש שכליות התורה ובעולמות עליונים יש מקום לכל אחד מן השיטות , אבל בעולם המעשה עולם הזה אי אפשר שיתקיימו שני דברים סותרים , ולכן בדבר שנוגע למעשה אנו אומרים שאמת ששיטה ודעה זו אמתית , אבל אינה אמתית לגמרי שנקיים מעשה על פיה , שהמעשה יכול להיות רק כצד אחד היותר מבורר למעשה. וכן במחלוקת באגדה שהיה למעשה בעולם הזה כמו איוב אם היה אם לא היה , שבוודאי אי אפשר שהיה ולא היה בחדא מחתא , ולענין המעשה וודאי שדעה אחת צודקת והשניה לא , אבל בשרש יותר , כמו בפירוש הפסוקים יש צד שיתפרש שלא היה וכו’ , וכן למע’ יותר ואכ”מ. ויתכן שבאמת רק א’ מן הדעות התכוון כפשוטו ממש , ושאר השיטות לכתחלה לא התכוונו אלא שלא כפשוטו ובדרך משל ומליצה דברו.
וכן הוא בכל מחלוקת באגדה , שהם באמת שני צדדים שונים של אותו ענין , וקשה להסביר ולהביא משל לעומק הזה ואכ”מ לזה , עכ”פ ובדבר שבא למעשה בהכרח שנכריע למעשה מה לעשות , אבל בדעות נדע שבאמת שניהם אמתיים , אבל גם בזה יש צד הקרוב יותר ללמעשה היינו הן בדבר שנוגע למעשה ממש בעובדא שהיה או שיהיה בעוה”ז שיש לנו לתפוס כצד א’ למעשה וגם בדברים ששייכים לגמרי להנהגת ה’ שלכל דבר שאנו מבינים מהנהגתו יש נפק”מ באמונתנו ועבודתינו איך מתייחסים אליו וכו’ שיש לנו לנקוט בזה למעשה הדעה היותר קרובה אלינו והבן כ”ז.
ואביא לך מדברי הגאון ר’ אברהם בר’ נחמן זצ”ל בענין זה ותבין קצת יותר (כוכבי אור שיחת וסיפורים אות ל’א דף רע’א בדפוס קרן אודסר) וז’ל :בדבר המאמרים הפליאים וסותרים זה לזה הנמצאים באגדות חז’ל נראה ומבואר מצירופי דבריו הק’ ומשאר ספרי אמת שכמו בדבר הלכה ימי שאומר לעובדא ולמעשה בנגלה ובפשיטות דעתינו ויש מי שדבריו בתכלית ההיפך (כי זה אוסר וזה מתיר) ואע’פ שגם דבריו דברי אלקים חיים אבל “רעם גבורותיו מי יתבונן” כי בפשיטות לתבונתינו ודעתינו שבנגלה אין הלכה כמותו כן גם באגדות חז’ל יש מי שאומר ומאמריו כנים ונכונים בנגלה ובפשיטות דעתינו ויש מי שמאמריו ג’כ כנים ואמתיים (ודברי אלקים חיים כנ’ל) אבל לא בפשיטות דעתינו. גם מבואר מדברי רבנו ז’ל בליקוטי א’ סי’ ר’ שהצדיקים שבזמן הזה הם הם הצדיקם שהיו בזמנים קודמים בסוד הגלגול ובמקום אחר מבואר מדבריו הק’ שהוא משנת רב נחמן הנזכר בדברי חז’ל אשר עליו כפלו חז’ל את דבריהם הלכה כרב נחמן והלכה כרב נחמן ויש ללמוד מדבריו הק’ ברורים וחלוטים באגדות חז’ל:
וזהו גם הביאור במ”ש בראשונים שאין אנחנו מחוייבים להאמין באגדות חז”ל , וית’ במקומו בע”ה.