א.
מקור המשפט הזה בשיטת רבי ישמעאל שאין לדייק מלשונות הכפולים בכתוב כמו ‘הענק תעניק’ וללמוד מזה הלכות כי זה דרך בני אדם לדבר בלשון כפולה והתורה מדברת בשפתם ולא מדייקת יותר מזה.
הרמב”ם וחבריו מעתיקים את זה על ביטויים שיש בהם הגשמה, שהתורה מדברת בהם כלשון בני אדם ולפי צרכיהם השונים ולא לפי האמת מצד עצמו.
ב.
לכאורה מדובר בהשאלה גמורה ולא עלה על דעת חז”ל דבר כזה במשפט זה מעולם. וכמעט מוכרח אתה לומר שזה דעת ראשונים אלה שהרי לא יעלנה על דעתם דלרבי עקיבא דלית ליה דברה תורה לשון בני אדם פסוקי הגשמה הם כפשוטם. (וכ”כ הרב קאפח לפי תומו שלא נחלקו אלא לפי הענין הראשון אבל לענין הגשמה כולם מודים ולא שאל אם כן אין מקור לזה כלל).
מקורו של השאלה זו לדעת הרב יהודה זייבלד אצל רס”ג, כי כל תלמידיו בעניינים אלה מצטטים את זה. אע”פ שלא מצאנו את האימרה בכתביו, הוא משער שנמצא בהקדמתו לתורה האבודה לע”ע.
העשל מביא לשון דברה תורה כלשון בני אדם לענין זה אצל פילון. בתרגום.
ג.
אמנם יש למצוא איזה קשר הגיוני בין המשמעות המדרשית לבין המשמעות הרמבמית, שכן אם התורה משתמשת בשפה של בני אדם עד שאין לדייק מכפילות לשונותיה, אפשר לומר שהוא הדין שאין לדייק מביטוייה בתפיסת האלוהות. אך מדובר בקפיצה הגיונית שכן ל’דברה תורה לשון בני אדם’ יש משמעות לוקאלית ביחס לדיוקים מסוג מסוים. והרי אף רבי ישמעאל אינו חולק על שאר מידות הדרש אע”פ שבלשון בני אדם המוניים אין לדייק בכגון אלה. ונמצא לא היה כוונת המאמר להיות מימרא כללית אלא ספציפית לגבי סוג זה של דיוק. עדיין אפשר לדחוק שמדובר במימרא כללית וביחס למידות הדרש היא חלה משום מה רק על הסוג הזה של לימודים, וצ”ע. יותר סביר שמדובר בהשאלה מכוונת.
ד.
באופן אירוני מתאים שעיקר האימרה שהוא מקור שאין מאמרי התורה כפשוטם אלא לפי הכרע השכל גם הוא בנוי על הוצאת מאמר מדברי חכמים מידי פשוטם. והרגיל בכתבי רס”ג יודע שהוא מומחה עצום בתלישת קטעי פסוקים ומאמרי חכמים מהקשרם לצרכיו, באופן מופלא כמעט.
גישה זו בעצמה מתאימה לשיטת רס”ג והרמב”ם על מדרשי חכמים עצמם שרואים בהם בעיקר תליית המסורת או הסברא במקרא ולא הוצאת ההלכה מן המקרא בפרשנות כנה. ואם כך הם סוברים על חכמים בוודאי שכך ינהגו גם הם בעצמם.
ה.
עדיין צריך להסביר מעט את תלייתם במאמר זה בכלל. הרב זייבלד מסביר על פי מפרשים קדומים שכל זה בנוי על פי חלוקת הרמב”ם בח”א פי”ד בין שם ‘איש’ לשם ‘אדם’. לדעתו ‘אדם’ פירושו במשמעות שלישית אדם המוני. ו’איש’ הוא שם אדם המעלה המיוחד. גם חלוקה זו משרשר הרב זייבלד לפירושי רס”ג. (ואילו בדברי חכמים צל”ע שלפעמים נראה מהם חלוקה הפוכה).
לפי זה, הרס”ג והרמב”ם קוראים ‘דברה תורה כלשון בני אדם’, כלומר ‘דברה תורה בלשון ההמונים’, אשר לא יבינו את מציאות האל אם לא יוסבר להם בדרך של הגשמה. זה כבר הסברה נוספת.
ו.
עוד רוצה הרב זייבלד לומר לפי דברי רס”ג (והם דברי הרמב”ם על התארים באופן אחר אלא שהרמב”ם נוטה לתת פחות מקום לדרך ההמונים במובן מסוים) שהטעם שיש בתורה ריבוי כינויים ותארים אע”פ שלפי האמת כולם חוזרים לענין אחד, הוא לפי דעת בני אדם שקשה להם לתפוס איך כל העניינים האלה חוזרים לאחד אצל האל. ולפי זה, הרי דעת רבי ישמעאל שכפיליות התורה ‘המול ימול’ וכדומה אינם ריבוי אמיתי אלא לפי לשון בני אדם המדברים כך, הרי זה דומה מאד לריבוי הכינויים שהתורה משתמשת בהם כלפי האל, שהם לפי דרך בני אדם שמדברים ככה או שתופסים ככה וקשה להם לתפוס כיצד הוא באמת ענין אחד בלבד.
ז.
באופן מרחיק לכת יותר הולך הרב א”י העשל בספרו ‘תורה מן השמים’. ספר מופלא בניסונו לפרש את התאלוגיה של החכמים על פי דבריהם ולא לפי מוסכמות של פילוסופיות אחרות. לפי דרכו באמת (ואני כותב בערך) בנקודה שורשית מזו פליגי תנאים. שלדעת רבי עקיבא יש לרומם את התורה ולדרוש בה על כל קוץ וקוץ, וממילא גם אפשר לדבר בלשון מגשימה כי הכל מופלא מאתנו. ואילו לפי רבי ישמעאל יש להסביר את התורה בשפת בני אדם ובכלי תפיסתם ולפרשו באופן שכלי מתיישב.
הוא אמנם מודה שהשימוש בענין הגשמה במאמר דברה תורה מאוחר, אבל טוען שמעין תפיסה זו נמצא באמת במחלוקת בין תנאים. הוא ממש עורך מערכה מול מערכה בציטוטים רבים, ואפשר לדון אם באמת השיטת שהוא מעמיד כבתי מדרש שונים זה מזה והיחוס שהוא מיחס מאמרים שונים לבית מדרש זה או אחר אכן מדויק. אבל בעיני הוא מצליח להראות כי בדרשות תנאים יש מחלוקת בין הגישה האומרת ‘אפשר לומר כן?’ בלשון תמיה, ומפרשת פסוקי הגשמה על מלאכים או בדרכים אחרות. וגישה האומרת ‘אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לומר כן’. ואז אכן אומרת כן לפי לשון הכתוב עצמו..
לפי זה באמת הולך הרמב”ם וחבריו בשיטת רבי ישמעאל. אם רבי עקיבא יחלוק מבחינה פילוסופית איני יודע אבל בוודאי שלפי דרכו רבי עקיבא לא נרתע מלייחס תחושות וביטויים פיזיים ומגשימים כלפי האל, במילים אחרות ‘אם דברה תורה כלשון בני אדם הרי ראוי גם לנו לדבר בלשון תורה זו’ ולקחת אותה ברצינות. (וכאשר תדייק תראה שמסתמא זה גם שיטת רבי עקיבא ביחס לכפיליות אלה כי מסתמא אינו מכחיש שהתורה נכתבה בסגנון דיבור בני אדם, אם כי אפשר אולי לדון בכך. ומכל מקום אומר שהיא נכתבה באופן זה בדווקא ואחר שנכתבה כן יש לנו לקחת כל מילה ברצינות ולא לזלזל בביטויים שהם לשון בני אדם. וכן הדבר בפסוקי הגשמה.)
מקורות
- העשל, תורה מן השמים חלק א עמ’ 286, במהדורה החדשה.
- זייבלד, https://www.academia.edu/41959193/פירושי_הרמב_ם_למקראות_בעקבות_רס_ג_ויחס_הרמב_ם_אליו