אנחנו גומרים כאן עם החלוקה שחילק וויליאם ג’יימס את תשובתו לשאלה הזאת לשלשה חלקים. ואני עוקב אחרי תשובותיו לשלשת השאלות.
א- הסמכות לגבי החווה עצמו
כעובדה גרידא, מי שיחווה חוויה כזו ברמה גבוהה, סמכותה עליו היא מוחלטת. אחד המאפיינים של חוויה מיסטית חזקה היא הוודאות הגבוהה שהיא שתרשת בה. ואף יותר מוודאות רציונלית ושכלית פשוטה. ממילא לא סביר לתבוע ממי שטוען טעה מציאותית על סמל חוייתו הישירה שלא יאמין בזה ויאמין רק לחושים הרציונליים. כלומר, הענין הזה מגיע למקום המהותי ביותר שבו אדם מקבל את החלטותיו ומגבש את דעותיו, וממילא יש לו השפעה עצומה וישירה על זה. חבל להתווכח עם זה, וגם לא נכון להתווכח עם זה.
בעיקר, הרי עיקר הספק שיכול להיות כלפי חוויות כאלה היא האמנם התקיימו בכלל, אם הם אמנם התקיימו בתנאים שהגדרנו אותם, הרי שהם נתונים אמפיריים בדיוק כמו כל נתוני החושים, ממילא, אמנם אחרים יכולים להסתפק אם ה”פגישה” התקיימה בכלל, וממילא קשה לחייב אותם לקבל את המסקנות שלה, הרי לגבי מי שהיה שם, זו בוודאי עובדא וודאית שאין להסתפק בה.
נחדד יותר, בשעה שהוא תחת השפעת המראה, ברור שזה מה שהוא רואה. לכל היותר אפשר לחשוב שבשעה שהוא אינו תחת השפעתו שיחשבו בצורה רציונלית ויחשוד בעצמו אולי דמיין, או אולי באה החוויה מן ה”סטרא אחרא” [מה שלא יהיה המשמעות של זה,]. אמנם לגבי חוויות חזקות יותר, או תדיריות יותר, אפשר להגדיר כאילו כל חייו בהמשך הם תחת השפעתו, וממילא לא שייך לתבוע ממנו לבקר את זה.
אמנם זה לא רחוק שהאדם עצמו יתהה אולי אני מדמיין, או, אם הוא חושב בסגנון זה, אולי החוויה זו בא מן הצד האחר, וכו’, אבל אם זה המצב הרי שאין לנו חוויה מושלמת. אך ככל שיש לנו חוויה ללא הפגמים האלה, בוודאי יסמוך עליו, ובצדק.
ב- הסמכות לגבי אחרים
לגבי מי שלא ראה את זה בעצמו, המצב שונה מאד, שכן אין המראה משפיע עליו כלל במהותה, הוא לא ראה אותה, ואין לו אלא שאלה רציונלית גרידא האם להאמין לסיפור ואיזה מסקנות להסיק ממנה. כאן יש לו כל הספיקות, האם בכלל להאמין לסיפור, או לחשוד שההוא הוזה או מדמיין, וכו’ וכו’. למעשה כל הדיון שקיימנו בהמשך הזה אינו אלא כלפי השאלה הזאת, וכל אחד יש לו לשקול את הטענות והבוחר יבחר.
ג- מה זה אומר לגבי הבלעדיות של הידע הרציונלי
לשאלה זו עונה ג’יימס בחיוב גמור, זה שקיים דרך נוספת להסתכל על העולם, ולקבל החלטות ודעות, בהחלט אומר שיש לעולם יותר מאשר שיש למדוד בו בכלים מדעיים ורציונליים. כלומר, לגבי העובדות אולי קשה להוכיח משהו למי שלא ראה זאת, כבאות ב’, אבל לגבי השיפוט של העולם, ודרך החיים שהוא יכול לתת, בוודאי אין לרציונליות בלעדיות וסמכות יותר מכל דרך אחרת אנושית לחיות ולדעת את העולם.
[למעשה בכל אלו לא נתחדש הרבה, ועיקר הדיון לגבי כל הנאמר כאן כבר התקיים למעלה, בכל זאת הבאתי את החילוק הזה כי הוא מבהיר מעט יותר את השאלות לענ”ד]
– ההלכה
תחום נוסף, שחשוב ומבהיר מאד לדעת את תגובות לענינים כאלה, היא ההלכה. הרי ההלכה היא זו שקובעת את התנהגותינו לכל התופעות שבעולם, ובוודאי יש לה מה להגיד על נאמנותם של חווות כאלה, לגבי הנושאים שלה.
קשה להקיף כאן את כל הנושא, וליכנס לכל הסוגיות של הלכה ונבואה ותורה לאו בשמים הוא וכו’ וכו’, וכבר נכתב בזה הרבה, לא נוכל כאן אלא להצביע על גדר הדיון ההלכתי לפי חלוקתנו כאן.
ההלכות הנבואה , כלל ההלכה, אינה סמכות מציאותית אלא נורמטיבית, מניחה מכבר את מציאותה ואפשרותה של הנבואה כנתון [זו נחשבת כעיקר האמונה, הקודמת להלכה]. מה שהיא עוסקת בו, היא (א) בדרכי הבירור של הפרט הטוען לנבואה, וכבר העיר הרמב”ם שגם זו אינה בירור מציאותי גמור אלא קריטריון נורמטיבי, כדרך שחייבה אותנו להאמין לשני עדים בדיני ממון [אמנם מובן שזהו נורמה לגבי קביעה מציאותית, ואינה מנותקת לגמרי מן המציאות.] (ב) בגבולות סמכות הנבואה המאושרת, מה צריכים לקבל מנביא, ומה לא.
גבולות אלו מפורטים ברמב”ם הלכות יסודי התורה, אם כי אין עדות על כך שהלכה נהגה זו כצורתה נהגה מעולם, והרי כל הלכה שיש בידנו היום אינו אלא מזמן שנקבע ש”פסקה נבואה”, ואינה אלא ההלכה כפי שהיתה צריכה להיות בעיני הפוסקים אותה.
הגבול קובע בעיקר באיזה מידה יכול הנביא להורות לעבור על דברי תורה. ויש להסתפק, מה משמעותם של גבולות אלו, האם הלכות אלו פועלים כשיקולים אפריוריים הגוברים על המציאות האמפירית לכאורה, וקובעים שאם מישהו מתנבא דבר כזה, בהכרח שהוא משקר ואינו נביא, או שיכול להיות שזו נבואה אמיתית באיזה מובן, אלא שאסור לשמוע לה. ונפק”מ עצומה לשאלות שלנו. [זה קשור לשאלת נביאי השקר שמשמע שהם נביאים, ולא רק שקרנים]
עוד נקודה חשובה שצריך לשים לב אליה כאן, היא שכל ההלכות האלו, עוסקים רק ביחס הציבור אל הטוען לנבואה, אבל אין שום הלכה שאומרת לנביא עצמו מתי יאמין שהוא נביא, ונראה לי שאין אף הלכה האומרת לנביא עצמו מתי יכול לקיים נבואתו אף נגד התורה. לפי האמור לעיל באות א’, נראה שמי שחוויה חוויות כאלו באמת, הוא לכל הפחות אונס גם אילו יעבור על דברי תורה.
לא מיציתי את הענין הזה כלל, ואולי נעשה זאת בהזדמנות אחרת בס”ד.
– המיסטיקה כמיסטיקה
סוף דבר, לא אומר שהוכחתי בוודאות לאיזה צד, אבל אומר שהצעתי את השאלות שצריכים להשאל, ואת הדיונים שצריכים להתקיים, בהקשר הזה, בכדי שנוכל לחשוב עליהם בברירות, והבוחר יבחר מה לקרב ומה לרחק.
אמנם לא אמנע מלהגיד את תחושתי, שכל הדיון הזה משתמש בהגדרות שגויים מיסודו. הנסיון לכפות על המיסטיקה הגדרות פילוסופיות, ולהעמידו על המפה הזו, אינה נכונה כלל. נראה כי לא יהיה זה נכון, אף מן המבט המיסטי, להגדיר את המיסטיקה כפילוסופיה או כמדע נוסף. המציאות המיסטית הוא בדיוק זה, מיסטית, ולא נכון הוא לעמיד אותה על שום מילה אחרת. בחירתו של האדם הוא לפי איזה מציאות ואיזה גדרים הוא רוצה לחיות, ואין דבר שיכול להכריח אותו לבחור במערכה זו על פני מערכה זו [לשם הכרעה כזאת צריך מערכה שלישית העליונה על שניהם].
[כלומר, בשפה מיסטית, ישנו עולם שבו כל הדברים האלו מתקיימים, והוא עולם המתקיים במקביל לעולם המעשה שלנו, ואין אחד נכנס בחברו, אבל האדם יכול לבחור לאיזה להשתייך. ]
– מקורות
אני מציין כאן מקורות עקריים שהשתמשתי בהם במאמרים אלו.