נצחון המאגיה על הפילוסופיה

[disclaimer: הרעיונות דלקמן עיקרם גנובים הם עמדי, ראיתים באיזשהו מקום בשבוע שעבר ונעלם ממני מקורם, אם מישהו ישיב לי אבידתי אשמח, בכל אופן הרחבתי ופיתחתי אותם לפי הרעיונות שלי]

–א–

כידוע לכולם נמצא העולם בויכוח מזה כמה מאות שנה, ואולי יותר מכך, בין מאמיני הדתות, המגיות, ושאר מיתוסים, ובין התחום הקורא לעצמו מדע. בהקשר היהודי, אפשר לראות בצד המדע למשל את עמדתו של הרמב“ם ודעימיה,  השוללים השפעות דמוניות של שדים ומגיה וכישוף וכדו‘ על העולם שלנו, וטוענים שהעולם מתנהל [לפחות על פי רוב] לפי כללים טבעיים נוקשים וברורין. לא נתעכב כאן על מידת הצלחתו לעגן זאת בתורה וביהדות, אך נתייחס לה כשיטה מסויימת בתוך היהדות. ולעומותו השיטה השנייה, המיסטית, הטוענת לכל מיני השפעות לא מובנות ולא מסווגות בתוך העולם המדעי, על העולם שלנו.

במבט ראשון נדמה כי בזמנינו, לאור התקדמותו העצומה של המדע על כל תחומיו, מתבקש ביותר להכריע כדעת רבינו המיימוני, ולנקוט את הצד שלו, ואולי גם להרחיק לכת יותר ממנו, בוויכוח הזה. נראה כי גם אלו המתעקשים לטעון בעד השיטה השנייה אינם מאמינים בה באמת אלא מתוך נאמנותם למקורות וכדו‘, אך גם הם בפועל מתייחסים לעולם פחות או יותר כמתנהל לפי חוקים מדעיים, [הגם שיש להם בעיות עם אי אלו מסקנות של המדע וכו‘][ ולכאורה, הרמב“ם ניצח בוויכוח הזה בגדול.

ברצוני כאן לטעון את ההיפך הגמור, דהיינו, אמנם נכון שהמדע התקדם בצעדי ענק במאות השנים האחרונות [אגב, האם רק לי נדמה או שזה באמת כך?-, הוא לא מתקדם באמת בקצב שמדמים לנו מהתקשורת, למתבונן נראה ההתקדמות האמיתית איטית הרבה יותר, הרי מה שאנו מכנים יסודות– הדוגמטיים כמעט –של המדע המודרני, גם הם כבר ישנם מאות בשנים, עם מעט מאד התקדמות לעומתם] אבל זה נעשה בעצם תוך הפיכת העקרונות השכליים המונחים בתוככי השקפת הרמב“ם וכלל הדיסצפלינה המדעית–פילוסופית שלו ושל זמנו, תוך הכרעה במידה רבה מאד לעבר הצד השני של המתרס, זו שהחזיקו בו המיסטיקנים המכשפים האסטרולוגים וכו‘ למיניהם.

המדע העתיק בנוי למופת על אדני השכל הישר, תוך הנחה פשוטה כי העולם חייב להתנהג במונחים ראציונליים ושכליים לגמרי. לעומת זאת המאגיה העתיקה, טענה שלא הכל מובן הוא על פי השכל האנושי, והנהגת העולם הבטעי מלא ב“סגולות“, חוקים והתנהגויות הטבע אשר אינם מובנים ומוסברים במהלכים שכליים [כנטען בתשובת הרשב“א בכמה מקומות], לא הכל חייב להתנהג בהסבר, ולא כל ההסברים הם רציונליים. זו אחת מנקודות הוויכוח הגדולות בימי הביניים בין הראשונים הראציונליים ובין מתנגדיהם. המדע המודרני הכריע במוחלט כצד השני, והיא אף התייאשה כמעט מהנסיון להבין את העולם במונחים שכליים, תוך הכרה כי הנסיון להעמיד את העולם על אדנים שכליים רק מרחיק אותנו מידיעת העולם על האמת. זהו המהפכה הגדולה של המדע החדש הבנוי כולו על הצפייה האמפירית. [אמנם נכון כי גם מיסטיקנים הראשונים לא היו אמפיריסטיים מדוייקים כמו המדע המודרני, אבל בוויכוח השרשי האידיאלוגי הם ניצחו.]

דוגמא יותר פרטית לויכוח זה נראה במשל האסטרולוגיה והפיזיקה. מאז ומעולם טענו אסטרולוגים, חוזים [והוזים] למיניהם, כי למתרחש בכוכבים השונים יש השפעה על הקורה בעולם שלנו. הראציונליים דחו אותם בבוז, באשר אין שום מנגנון שכלי שיסביר מה יש למקומו של כוכבים במערכת השמש על העולם הפיזי שלנו, והשפעה שאינה ישירה הרי לא קיימת בכלל.

הפיזיקה האריסטוטלית בנוי כולו על השפעה ישיריה של עצמים על חבריהם, עצם זז מפני שיש עצם אחר שמזיז אותו וכו‘.

הפיזיקה החדשה של ניוטון, בעצם כולו מאגיה, שכן הוא מדבר כולו על השפעה מופשטת של עצם אחד על חברו מרחוק, ללא כל מגע ודחיפה שהשכל הישר יאשר שזה נכון. כח המשיכה למשל כולו השפעה מרחוק של עצם בעל מסה על עצם שני, ללא כל מנגנון שכלי שיסביר זאת, האין זו מאגיה צרופה? לולי העובדא שזה נכון, ומתאר נכון את העובדות, לא היינו מאמינים לה כלל. אילו הסביר לנו אסטרולוג כי ללבנה יש השפעה על המים בכדור הארץ היינו צוחקים ממנו, ועכשיו שהפיזיקה הניוטנית הסביר זאת זה מתקבל, ועוד הוא מדעי.

כדאי לציין בהקשר זה, כי ניוטון, ועוד כמה ממובילי המהפכה המדעית, היו מכשפים במקצועם, ניוטון עסק באלכימיה ועוד מדעים כאלו כמפורסם. בד“כ רואים זאת כצירוף מקרים, אפילו כהנגדה לדמותם המדעית. אבל מכאן נראה כי אדרבה, דרך גישתם אל המדע נבעה מהסתכלותם המאגי על העולם. ואילו השתייכו למסורות ה“מדעיות” לא היו מגיעים למסקנותיהם כלל.

חשוב לציין, כי אינני מאשר בזה את התיאוריות האסטרולוגיות ודומיהם. אני רק מראה כי בתזה ובמתודה הבסיסית שלהם הם צדקו, ולא הרציונליסטים שהרמב“ם כה השתכנע בהם, בתיאוריות ובהסברים הפרטיים, ייתכן שהם טעו כי לא אספו את התצפיות הנכונות כראוי, ולא בדקו את התיאוריות שלהם מספיק במדוייק מול המציאות.[אולי יותר, טעותם נבעה מהרכיב האפלטוני שבהם ולא מהרכיב העיקרי המיסטי–מדעי שבהם, כי הסתמכו יתר מדי על הסברות שלהם, וזהו טעותם של הרציונליסטים שדבקה גם בהם, ולא בנקודת הייחודיות שלהם]

מכאן אנו מגיעים למה שהוא אולי הטעות היסודית ביותר של הרמב“ם, והנוגעת ביותר לתורת האלהות ואופי עבודת האלקים שלו. ההשקפה היסודית של המדע האריסטוטלי רואה את היקום, ובעצם הכל, כסטטי לגמרי, תורתו הוא הביטוי הקיצוני ביותר של הפסוק “מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שייעשה ואין כל חדש תחת השמש” [עד כדי כך שאריסטו סבר שהעולם בדיוק כמו שהוא לעינינו היה ויהיה לנצח] מתוך ההכרה שהכל שכלי, נובע ההשקפה שהכל הוא בדיוק כמו שהיה צריך להיות, שהרי מה שהוא שכלי הוא מה שאין להעלות בדעת אפשרות היפכו, וממילא אין אפשרות שהעולם יהיה שונה ממה שהוא בפנינו.

שאיפת המאגיקנים בכל הדורות היתה לשלוט על הטבע ולשנות אותו [לצרכם–האגואיסטי יותר או פחות] כנגדם טוען אריסטו, והרמב“ם בעקבותיו, שאין כל צורך ואפשרות לזה, הטבע הוא המוכרח, הנובע מעצם מהותו וקיומו של העולם, ומעצם מהותו וקיומו [חכמתו, השכל שמשכיל את עצמו וכו‘] של האלקים. מכאן גם עבודת ה‘ של הרמב“ם, שאינו אלא נסיון של האדם להתאים עצמו לאותו אמת אובייקטיבי ושכלי , האלקי, הקיים לנצח. אין לדבר כלל על קשר אמיתי בין האדם לאלקות, שכן קשר כזה מהווה שינוי על האלקות, ושינוי ואלקות הם הסתירה היותר קוטבית, שהרי אלקים הוא שיא השלימות, ושלימות הלא היא שכלית, ושכלית הלא היא קביעות, שאינו ניתן לשינוי.

התקדמות המדע, שהולכת שלובת זרוע [ובימינו, אפילו נעשה משני במידת מה] להתקדמות הטכנולוגיה, הוכיחה את מה שאריסטו חשב לבלתי אפשרי. האדם נעשה [אמנם עדיין לא בשלימות, אבל במידה רבה יותר בלי שיעור ממה שאריסטו היה יכול לדמיין] יותר ויותר לשולט בעולם הטבע, ולשולט על גורלו הוא. המיתוס של אריסטו התנפצה. לימוד הטבע נעשה יותר ויותר כאמצעי ומטרה לשלוט בו, לא רק כאקט של התאמה לחוקי הטבע הנצחיים.

מכאן לגבי האלהות, רק נרמז, הגיע העת [בעצם היא הגיעה כבר מזמן, בפרסום הזוהר וכתבי האר“י, אך אני מדבר בהקשר שלנו] שנוכל לראות את האלהות ביתר שלימות מאשר בקיבעון האריסטוטלי. ואת עבודת האלקים שלנו, כיתר מאשר אקט יבש של התאמתות, או קבלת עול, של אותו קבוע בלתי משתנה. יש לראותו יותר כמציאות חייה, חיה לפחות כמו העולם הטבעי והטכנולוגי, שבו מתקיימים יחסי בורא–נברא. ודי בזה.

[לא אוכל להמנע מלהשחיל כאן הערה נגד התיאולוגיה של אי תיאולוגיה, מנלן שהקביעות היא המודד למעלת האלהות, ואלקים הוא זה הבלתי משתנה ביותר, אולי נחשוב להיפך, שההשתנות היא המעלה האלקית, ואלקים הוא בעצם זה שיכול להשתנות ביותר? טוב, נכנסתי כאן לפרדוקסים עצומים ואכמ“ל]