נעשה ונשמע לפי הגרי"ז


עיינתי בספר חידושי הגרי'ז בפנים במשך השבת, אסכם את הבנתי בדבריו, ומה שיש להעיר עליהם, וההבנה האפשרית בדבריו.
יש כאן שני חלקים:
א'- ביאורו להשוואה למלאכים
ב'- ביאורו לנעשה ונשמע.
לגבי א'- הוא מבאר את הייחוד של שמיעת המלאכים, שנאמר עליהם עושי דברו לשמוע בקול דברו, בזה שההבדל בין שמיעת אדם למלאך הוא, שהאדם יש לו באופן עצמאי חוש השמיעה, וממילא כשהוא שומע למה שה' מדבר, אין השמיעה בעצמה פעולה של עשיית דבר ה', שהרי השמיעה יש לו בלי זה, רק אם הוא יקיים את דבר ה' תיהיה כאן פעולת ציות לדבר ה'. משא"כ המלאך [וכן שמים וארץ], אין לו באופן עצמאי חוש השמיעה, ואם כתוב בו לשמוע בקול דברו, על כרחך שהשמיעה נבראת בו ברגע זה של דבור ה', נמצא שהשמיעה עצמו הוא כפעולת עשיית דבר ה', ואין השמיע דבר אחד והקיום דבר ה' דבר שני שנולד ממנו. עד כאן דבריו [בחלק זה] כפי הבנתי.
הערות: א'- כל ההבדל שבין שמיעת אנשים לשמיעת מלאכים [שהוא הבסיס לדימי הגמרא שבנ'י עשו מעשה מלאכים] אינו מובן כלל, וכי חוש השמיעה שבאדם אינו נברא מאת ה', ומה ההבדל אם זה נברא ברגע זה או קודם לה? או כלך לדרך אחרת, וכי זה שחוש שמיעת המלאך נברא באותו רגע משייך את פעולת שמיעתו יותר לקיום דבר ה' מאשר אילו נברא בו רגע מקודם?
ב'- מנין לו שבאמת אין למלאך חוש שמיעה, הלא מפשטות הפסוק הזה היה משמע שאכן יש לו חוש שמיעה [לגבי שמים וארץ לכאורה פשוט שאין להם חוש שמיעה בכלל, אבל מפירושו נראה שהוא מפרש את זה ג"כ כפשוטו] ומנין לנו שאין הדברים כן?
אם נרצה לתרץ אותו, אין ברירה אלא להבין שחוש שמיעת המלאך נבדל באופן מהותי משמיעת האדם, לא רק בזמן הוייתם. שמיעת האדם נבנה באופן שיש ב' יישויות, חוש השמיעה שלו, והדבר שהוא שומע. [לפני הבקורת האידיאלית על זה] משא"כ אצל המלאך, מכח היותו עצם רוחני [כלומר מושגי, שכן לא מספיק שיהיה "רוחני" בלבד שא"כ אולי יש חוש שמיעה רוחני שפועל בדיוק כמו השמיעה  הגשמית.] אין הדבר שהוא שומע כדבר נוסף על שמיעתו, אלא הדבר שהוא שומע והשמיעה שלו היינו הך. [איך זה עובד? נבצר לכאורה מאתנו להבין, אבל יכולים אנו להבין את הקשר המילים האלו. זה נשמע כמו תיאור הרמב"ם את ה' כהוא המדע והוא היודע הוא הידוע. ואולי לשיטת הרמב"ם גם ידיעת המלאכים דומה לזה, שהרי הם שכליים מופשטים, יש למישהו מראה מקום לשאלה זו- מה ההבדל בין ידיעת האל לידיעת המלאכים לשיטת הר"מ?]

גבי ב', הוא מסביר את החילוק שבין כל הסכמה בין אנשים שמחייב אותם למשהו, ובין קבלת התורה שנתחדשה באמירת נעשה ונשמע. כשראובן מקבל על עצמו לתת כסף לשמעון. לפני שקיבל את זה על עצמו, לא היה לו שום חיוב וסיבה לעשות את זה. כל יחסי המחוייבות שלו עם שמעון מתחילים רק עם החלטתו העצמאית להתחייב לו. קיום חובתו, הוא מחוייב, אבל הקבלה, אינו מחיוב.

משא"כ קבלת התורה באופן של נעשה ונשמע, הוא שגם עצם ההחלטה להיות מחוייב לתורה, גם היא פעולה של ציות לרצון ה'. [דהיינו תורה-שהוא גילוי רצונו] ולא החלטה עצמאית.

מעכשיו מובן הדמיון לשמיעת המלאכים. כשם ששמיע המלאכים אינו דבר נפרד מדבר ה' שהם שומעין. כך קבלת ישראל את התורה [=השמיעה] אינו דבר נפרד מקיום דבר ה', אלא הוא עצמו קיום דבר ה'. עד כאן תוכן דבריו כפי הבנתי.
הערות: חלק זה מוקשה שבעתיים, אנסה לחלק הערותי לחלקים לפי הסדר שהבאתי את דבריו, ולחשוף מה עומד מאחוריהם, והאם אפשר לתרצם.
א'- אם נמשיך את המשל של הסכמה כספית לשאר חלקי הדברים כאן, נתקשה בכמה דברים. נשאל בעיקר, לפי המשל הזה, מהו הדוגמא המקבילה לנעשה ונשמע, היכן יש לנו ציור של אדם המקבל על עצמו דבר לא בהסכמה חפשית אלא בפעול ציות? ניתן אולי למצוא דוגמא לכך, למשל איזה סמכות שכופה עלי לקבל עלי משהו, אבל אז אין זה דומה לנעשה ונשמע שהרי נעשה ונשמע מדבר על קבלה מרצון, ולא מכפייה.
ב- יש לשאול מה רע ראה הגרי"ז בזה שקבלת התורה תהיה דומה להסכמת שני אנשים? לכאורה זה קשור להבנתו הכללית, שהתורה הוא המחייב הבלעדי שבעולם, וכל שכל שבעולם אינו מחייב כלום זולת התורה [לפי פרשנותי למשנת בריסק, תורה ודעת סובר שאין זה אלא מפחדם הכפייתית כל רגע לא לעבור על התורה, ועדיין הנני סבור שבבסיס יש כאן עמדה פילוסופית מוסברת] ממילא לא נוח לו לנקוט שכלל מה שאנו מחוייבים לקיים את התורה נובע מהסכמה אנושית, [כמו שאכן סובר ר' שמעון שקאפ כמפורסם] אלא הוא מחפש להעמיד את התורה על התורה.
אמנם מניסוח דבריו פה יש לראות שאינם פרדוקסיים כ"כ –"מחוייבים לקיים את התורה בגלל שכך כתוב בתורה" אלא הוא מזהה את התורה עם רצון ה' , ומכיוון שבנ"י קיבלו את התורה בגלל שזה רצון ה', הוי זה בכלל תורה. אבל לא שהוא התורה עצמה. ועדיין יקשה כאן מנין החיוב לקיים רצון ה', ומה דין רצון ה' שאינו כתוב בתורה.
ג'- לפי קווי המשל והנמשל שלו [של המלאכים לקבלת התורה] הוא מנסה להגיד שקבלת התורה הוא אקט מלאכי/אלקי, ולא אקט אנושי, שהרי טבע האדם שאין השמיע והדבר ששומע אחד אצלו, וכמו כן טבעו [הרציונלי?] מחייב שמה שהוא מקבל לציית אינו בגלל שהוא מציית. וכאן נשאלת השאלה, מאיפה צצה לה היכולת האלקית הזאת שבאדם? הרי הוא לעולם נשאר אנושי, ואיך נוכל להוציא אותו מהגבול הזה? האם יש אפשרות גם שדעת והיודע והידוע יהיו אחד אצלו?
[על מארז"ל עצמו אולי זה קשה, שאמרו שזה כמלאה"ש, אך אותו ניתן לפרש בדרכים אחרים. כמו כן אפשר לדרוש כאן מענין הצלם אלקים וחלק אלוה ממעל וכו' שיתרץ את השאלה.]

בכדי לתרץ קצת את דבריו, ולהבין המחשבה שמאחוריהם, נחזור אל משל הסכמת ראובן ושמעון.

מובן לכל בר דעת, שכאשר שני אנשים מסכימים ביניהם משהו, החיוב שלהם לקיים את הסכמתם, אינו נובע מעצם הקבלה. כלומר: רק פרטי הקיום נובע מהסכמתם, אבל עצם החיוב לקיים, בהכרח נובע מחוק שיש מקודם להסכמתם, הקובע שעליהם לקיים את מה שהסכימו. [זה ההסבר לכך שכמה וכמה הסכמות נידונים בהלכה לפי כלליה העצמאיים, ולא לפי בירור  מה היה בדעתו של המסכים, ואכמ"ל] חוק זה, אינו יכול לנבוע מהסכמה, שאז נשאל על הסכמה זו עצמה מי מחייב לקיים אותה, ואין לדבר סוף. [בעצם הגענו כאן לאחת השאלות הגדולות על מקור המוסר, ואכמ"ל] בהכרח שתהיה איזה חוק כללי, שאינו נובע מהסכמה, לקיים את מה שמסכימים.
האם התורה דומה להסכמה פרטית או שדומה יותר לחוק הכללי? לכאורה הוא דומה לחוק הכללי, הקובע שיש לקיים את ההסכמות. אם כן צודק הגרי'ז שהיא לא יכולה לנבוע מהסכמה. וממילא הוא חייב לבסס אותו על התורה/רצון ה'. והוא מבאר שזה המשמעות של נעשה ונשמע.
הבעייה העיקרית שאנחנו נשארים בו, הוא שהוא אכן הופך את נעשה ונשמע מפסגת הקבלה מרצון, אל הקבלה ההכרחית ממש, שהרי החוב לקיים רצון ה' אינו יכול להיות מחודש ע"י הקבלה הזאת, שאם כן הוא שוב קבלה אנושית, ודורשת חוב קודם לה לבסס אותה. אלא ע"כ שיש מקודם לזה חוב לקיים רצון ה', וסך הכל היה להם גילוי שהתורה הוא רצון ה'. ואין הקבלה אלא החלת החוק הכללי [שקיים מכבר] שמחייב לעשות רצון ה', על המקרה הפרטי הזה [התורה] . זה אכן מנטרל את כל הרצון והאהבה שיש כאן, אך האם יש לו [או לך] הסבר אחר?


השאר תגובה