דיני ספקות למסופק באמונה

[הפוסט הזה מלוקט מכל מה שכתבתי באשכול בשם הזה, הלינק אליו נמצא בסוף הפוסט. בשונה מרוב הפוסטים שאינם כוללים אלא את קטעי הפתיחה שכתבתי. ועוד חזון למועד לערוך אותו יותר לכדי מאמר מגובש אחד.] 

א'- 

בכל מקצועות התורה, לצד ההלכות המהותיות של האסור והמותר החייב והפטור, קיימים הלכות רבות נפרדות העוסקות בדיני הספקות וכללי ההכרעה בספק. [אמנם, "במקצוע הספקות רבו הספקות"-לשון הגרשז"א בתחילת ספרו על השמעתתא] וכבר חז"ל הכירו בחשיבותם הרבה של מקצועות אלו ואמרו [אבות ג' י"ח] "קינין ופתחי נידה, (שהן הלכות שלמות שכל יסודן בהלכות הספק) הן הן גופי הלכות/ תורה"
והנה האחרונים דנו רבות בכל הלכות אלו, כמה מהם הם הכרעות מהותיות, שבמצב ספק כזה כלל ההכרעה הוא בהיות הסבירות שהצד הזה נכון, או שאינם אלא כללי התנהגות מספק, ואין בהם הכרעה בעצם השאלה והספק. ונפק"מ רבות יש בענין הזה.
כל הלכות אלו עוסקים בתוך מערכת המצוות הדתיות, בהנחה שהדת נכונה ומחייבת. אך עסקנו כאן הוא האם ואיך ניתן ליישם הלכות אלו על מי שמסתפק בעצם החיוב של המצוות בכלל, האם למשל יהיה נכון  לאדם כזה שיקיים רק את המצוות שמדאורייתא ולא את המצוות שמדרבנן, שכן "ספיקא דאורייתא לחומרא ודרבנן לקולא", או שמא אין הלכות אלו אמורות אלא למי שמקבל את סמכותה של ההלכה בכלל, שאז היא מכריעה בשבילו במצבים של ספק, אך אינם שייכים כשאנחנו דנים על קבלת המערכת הזו בכלל.
כמו כן למשל ספק ספיקא לקולא, האם נסכים שמי שיבנה לעצמו ספק ספיקא על החובה לקיים מצוות [נניח, ספק יש אלקים, את"ל ישנו ספק נתן תורה, את"ל נתן תושב"כ ספק נתן תושבע"פ, וכו'] יהיה באמת פטור מלקיים מצוות מדין ספק ספיקא? ויותר יש להסתפק, האם ניתן לצרף ספק בתוך המערכת עם ספק על המערכת כולה, למשל אם יש מחלוקת הפוסקים, ואני הרי מסופק בכלל אם ההלכה מחייבת, הרי לי ספק ספיקא.
כמו כן יש להסתפק בדיני חזקה, האם זה שאני מוחזק בקיום מצוות ובאמונה מקטנותי יש לה משקל לגבי איך אכריע במצבי ספק, וכו'.
[לכאורה שאלה זו תלוייה בעיקר האם כללי ההכרעה הם שריריתיות מגזירת הכתוב וכדו', או שאינם אלא כללי הכרעה שכליים מסתברים, שאז ניתן להחילם על כל תחום ידע אנושי ואינם דווקא מיוחדים להלכה. ויש לפלפל בכ"ז רבות]

לגירוי, אצרף קטע שמצאתי בבית ישי [בית ישי דרשות עמ' שנ"ד בהערה ט"ז], בדרוש העוסק בענין אמונה וחקירה.
ועיין בבית ישי סי' מ"ח נתבאר שם בגדרי חזקה שכל עוד שהחזקה לא איתרע דהיינו שלא נתעורר ספק כחה אלים טובא והו"ל בגדר ודאות ממש ומהניא אף לד"נ אבל ברגע דאיתרע דהיינו שנתעורר ספק איקלש כחה לגמרי ואין להאלא דין הנהגה בעלמא וכמ"ש הש"ש ושבע"א וש"א וה"נ בעניננו וק"ל.
אכן, קל להבין. והמבין יבין מה ענין זה לעניינינו…


ב- 


אם יש לנו כללי הכרעה בכל מיני ספקות, למה שלא יהיו לנו בספקות כאלו.
החילוק בין ספק בתוך המערכת לספק על המערכת כולה לא פשוטה לי כלל.
1- אם מבינים [כמו שאני מבין ברוב הכללים] שכללים אלו אינם גזירות הכתוב וכדו' אלא כללים הגיוניים של הכרעה, למה שלא ישמשו להכרעה בשאלות אלו. הרי ספק ספיקא, וההבדל בין חסרון ידיעה לספק אחר, הם כללים הגיוניים מאד.
2- ההבדל יכול להיות רק אם תבין שמחוץ למערכת אין צריך כלל להגיע לכללי המערכת, וכי למה שהכופר או המסופק ייעזר בהלכה? [כמו ששואל יתכן], אבל אני חושב שזה לא נכון. לדעתי, כללי ההכרעה ההגיוניים שבהלכה יכולים לשמש לפחות כייעוץ טוב ["עצות מרב העלילה"] איך יתנהג מי שמסופק. אני סובר שההלכה היא לפחות מערכת חכמה מאד שניתן וראוי להיעזר בה גם למי שזה לא מחייב אותו.  ועוד, צריך לחפש אם אפשר לשבור את המערכת הזו מתוך עצמה, כלומר, נכון שהנחת היסוד של ההלכה הוא שהכל אמת, אבל האם לא תסכים להפעיל את כללי הספקות שלה עצמה על ספק שעומד ביסודה בעצמה? למה לא. [זה כאילו אני מחפש הכשר לספקות באמונה וכדו', ובהחלט זה כך, על אף הפרדוקסיות המסוימת שיש בזה]
3- יש אמנם לעיין אם ההלכה תכיר בכלל ברשותו של האדם להיות מסופק, או שתגיד שזה לא לגיטימי בכלל, ותחשוב שהיא צריכה להכריע בשבילו בספק. אז בזה אין לי ספק כלל, שהחיוב הבסיסי ביותר של האדם הוא להתנהג ולחשוב כפי מה שהוא חושב לנכון טוב וצודק, וזה הבסיס היחיד שאני מכיר גם לחיוב לציית להלכה עצמה, [זה גם הסיבה למה אני מתנגד להימור הפסקלי, ואכמ"ל] ממילא אין מקום לגישה פרטנרליסטית שהתורה מחליטה בשבילו, וממילא שייך שההלכה תכיר בלגיטימיות של מי שיש לו ספק, ואולי יש לה מה להגיד לגבי ההכרעה שלו.
נקודה חשובה מאד לשים לב כאן, היא שאין כאן הסתפקות פרטית. אלא ספק אובייקטיבי לגמרי. הד, לפחות מאז התחילה הזמן החדש, נמצאת במצב של ספק, והיא צריכה להתמודד עם זה. מי שטוען שאין עליה ספק כלל פשוט חי בבועה שלו. וזה מציאות אובייקטיבית לגמרי. [לפני הזמן החדש היה אולי מקום לזה, לא אחרי] גם אם לדעתך די מוכרע לצד מסוים.
מה שהבאתי מהרב פישר, הוא ההבחנה בין כלל הכרעה מהותית להתנהגותית, שתלויה באם נתעוררה הספק כבר. הרש"פ טוען [ומציין לספרו בלומדות, לא עיינתי שם] שעד שלא נולד הספק, אז החזקה היא הכרעה ודאית, וסוקלין על החזקות וכו', אבל ברגע שנתעורר בה ספק, היא מתמעטת לכדי כלל ביהייבוריסטי גרידא, ואין סומכין עליה בדיני נפשות. והוא עצמו מצרף את זה לדיון על הדת.
היוצא לפי זה הוא, שמכיון שכבר מאות שנה הדת נמצאת אחרי שנתעורר הספק, מזה הטעם עצמו אי אפשר לכפות עליה, וכו'. לדעתי זה יכול להיות נימוק הלכתי לביטול דיני מורידין לא מעלין וכו'. 

ג'- 

היתה לי התכתבות עם הרב מיכאל אברהם הקשור לנושא אשכול זה, אני מביא אותה כאן באישורו. שאלתי בפונט רגיל, תשובתו בפונט מודגש ונטוי. 

הרב אומר בהזדמנויות שונות, שלמעשה כל אמונה וידיעה הוא הכרעה במצב של ספק.  וטעות הוא לחשוב כאילו האמונה וודאית יותר מזה. סך הכל יש לנו צדדים שונים ואנחנו מכריעים כפי הנראה לנו סביר ביותר.
אציג את השאלה שלי כך, כשדברתי על זה עם חבר, אמר לי אם כן מעכשו על כל תאווה וספק הרי יש לך כבר ספק ספיקא. כלומר, אם כל הדת אינו אלא הכרעת ספק, האם לא הגיוני שנשאר עם ההנחה הזאת שהיא ספק, וממילא כאשר יש עוד ספק על גבי זה, כפי מידת הספקות הרי יורד הסבירות שיהיה נכון, שזה הסברא שמאחורי ספק ספיקא וכדו'
כידועשני כללים הם בדיני ספיקותאכדי להסתפק צריך סיבהכלומר צד ספק צריך להיות מנומק (פוזיטיבי ולא נגטיבי). ההלכה (וגם החשיבה האנושית בכללאינה מכירה בספק ספקניכמו"אולי לא?" או "אולי ההיפך?" כצד אמיתי בספקויש לכך ראיות רבות (ראה דברים נפלאים של הראי"ה קוק בספרו עין איה על שבת ל ע"ב).  זהו גם הדין שמלקים וסוקלין על החזקות בסוף קידושיןבספק צריך להיות שקולרוב אינו ספק כעת עליך לדון לאור שני הכללים הללואם אכן יש לך מצב שבו יש רק צד אחד מתוך ארבעה(שיטת הרשב"א היא שסופרים צדדיםאז אתה באמת מצוי במצב של ספק ספיקא (אם כי איני יודע האם יש להקל בס"ס מחוץ לתחום ההלכהכלומר גם כשחושבים על קיום הלכה עצמה).  ולעצם דבריךראשיתדל תאווה מהכא (תאווה אינה ספק אלא צורךאני מדבר רק על צדדי ספק),והתמקד בספיקותאם אכן יש לך ספיקות אמיתיים (לא רק סתם צד שניתן להעלותראה שני הכללים שהבאתי למעלהאז אתה באמת צודק.
  ובכללאם לא הייתי אומר לך שאמונה אינה וודאית אז היא כן היתה הופכת לוודאיתהרי זו המציאות שהיא אינה וודאיתלכן אין כאן קושיא עלייכל חיינו מנוהלים על פי עקרונות שאינם וודאייםאבל אם הם סבירים בעינינו אנחנו פועלים על פיהםהאמונה אינה יוצאת מכלל זה.
השאלה היא איך ולמה ניתן להכרעה הזאת ערך של וודאות עד כדי שלא נשקול שום ספק אלא כפי ההכרעה הזאת. הרי אם באמת יש ספק מסויים, הדעת נותנת שכל הכרעה לא יחייב אלא עד ספק מסויים, ובמקום שזה נוגע למשל לגבי פיקוח נפש, או אפילו לגבי דבר אחר שאנו יודעים בוודאות [או בהכרעה ודאית], נניח לגבי המוסר וכדו', דין היא שתדחה ספק מפני וודאי, או שלפחות נאמר שיש כאן ספק השקול, ואין סיבה שתידחה זה מפני זה.
 אכןכמידת הספק שיש לך כך תקבל את החלטותיךזה איניבידואלי לכל אחדאם יש לך ספק ממשיאני מניח שלא תקריב את חייךאבל זכור שאנשים מקריבים את חייהם למען ערכים שהם בוודאות פחותה (כמו חייל בצבא), או הנאות (כמו מטפס הרים). לכן כשאנחנו מדברים על וודאות כוונתנו לוודאות במובן האנושי הרגילולא למיסטיקות שלפעמים עולות בהקשרים של אמונהכל אחד צריך לקבל את ההחלטות שלו לפי ערכיו ולפי מידת האמונה שלו. 


ד'-


הנה בתורה לא נזכרו דיני ספקות בכלל. ואין בתושב"כ שום פרשה העוסקת בזה כסוגיא בפני עצמה. [אלא יש כמה ילפותות כסוגיא דחולין מנ"ל שהולכין אחר הרוב וחזקה וכדו'] נראה מזה כי התורה מבינה שהכרעה במצבים מסופקים אינה כלולה בתחום סמכותה אלא זה שאלה שיש לאדם להחליט בשכלו. וכן ביאר ר' שמעון שקאפ [שערי יושר א' ג'] שכל דיני ספקות מסרן הכתוב לחכמים. [וההסבר לזה במילים שלי- הוא מש"ל- התורה עוסקת לחדש מצוות והלכות ששייכים לתחומה, מחידוש התורה, והיא לא עוסקת בדברים שהם שאלות במציאות או בכללות בשכל. ולחינם מסתבכים הלמדנים בהגדרת דברים כאלו בגדרים הלכתיים, וצריך אולי להרחיב זה במ"א.]

לפי זה לכאורה אין שום טעם הלכתי להבחין בין ספק בתוך מערכת המצוות לכל ספק מהחיים וכדו', כי כשם שהסברא שלנו אומר שבספק הלכתי יש ללכת אחר הרוב למשל, כן הסברא הזאת קיימת בכל שאלה שבעולם. רק יש להבחין בסברא עצמה, שלפעמים הסברא שייכת רק על תחום אחד ולא על שני, ויש גם הבדל לוגי בין ספק פרטי בתוך מערכת לספק על כל המערכת כולה, ואולי אבאר להלן . 



ה'- 

א-
לגבי ההכרעה כמכריעה או כהנהגה. לדעתי הוא להיפך, גם ההכרעות שאינם אלא הנהגות בעלמא, אינם הכרעות התנהגותיות ריקות, אלא הכוונה שהם הקירוב היותר  אפשרי שמסתבר  שההוא כן במציאות. אין שום טעם שיהיו הלכות הכרעות ריקות כגזיה"כ בלי שום צד שזה באמת מכריע.
למעשה אין ויכוח זה מיוחד לספקות הלכתיות, בכל שאלה עיונית מדעית ופילוסופית ישנה החקירה הזאת. ולמעשה במחלוקת היא שנויה בין הפילוסופים של המדע, יש שמבינים שכל הידע שלנו שמבוסס על הכללות ואינדוקציות אינה אלא הנהגה שבדרך זה קל יותר לסדר את המידע ולא הכרעה אמיתית. [כדאי לך לקרוא את ספרו של מיכי על זה] אבל האינטואיציה הפשוטה והיותר נכונה היא שאמנם אין לבני אדם כל דרך לוודא את המידע שלהם בצורה וודאית החלטית, ולמעשה כל הידע שלנו אינו אלא כללי הכרעה בספקות, ומכל מקום אנחנו מכריעים באופן שיקרב אותנו הכי קרוב שאפשר לשקף את המציאות. כלומר- כל ההכרעות הם מהותיות. (בשפה הלכתית, בעיית האינדוקציה אינה אלא מה שנקרא רובא דליתא קמן. -מיכי, מה אתה אומר על הזה?)
וממילא, אני נשאר בדעתי שאיני רואה הבדל מהותי בין ספק בתוך ההלכה לכל ספק מחוצה לה.
אמנם יש לטעון שכללי ההכרעה ההלכתיים תפורים בדיוק לפי הבעיות ההלכתיות, ולא שייכים על שאלות אחרות. אבל לזה צריך לדון באופן פרטני על כל כלל לראות אם הוא כזה. בכל אופן אין כלל כזה.
אתה צודק שיש בהלכה עצמה חילוק לכאורה בין ספק במציאות לספק איסור, חמירא סכנתא מאיסורא. וזה עצמו צריך ביאור מהו ההבדל בין ספק בהלכה לספק במציאות. [האם זה תלוי בהנחה שאיסורי התורה אינם מציאות אמיתית בשום מובן אלא נורמות מוסכמות?] וכן לא נראה שההבדל הזה תקף לגבי כל כללי ההכרעה, אלא רק לגבי כללים מסויימים. [למשל, ביטול ברוב, אפשר בקלות להבין שהוא אינו כלל של הכרעת ספק, אלא כלל של ביטול, שע"פ הלכה פחות מרוב אין לזה שם איסור, אבל לגבי סכנה אינו תלוי בשם סכנה אלא בכמות החומר בפועל שנכנס אל הגוף שיהווה סכנה, פשוט שיש גם מידה שבו גם הסכנה מתבטלת, אלא שזה אינו שווה למידה ההלכתית.]
כמו"כ ישנם עוד חילוקים בהלכה אם הולכים אחר הרוב בממונות ובנפשות וכו', ומה לגבי חזקה וכל סוגי החזקות וכו'.
כללו של דבר, אין הבדל כללי סוגי בין ספקות הלכתיות לשאר ספקות, אבל ייתכן שיש הבדל בפרטי דרכי ההכרעה לפי הבעיות שעליהם הכללים מיושמים.
=
מה שהבאת שאם מתברר שההליכה אחר הרוב היה טעות חייב קרבן, הוא ראייה שההכרעה היא מהותית [=תלויה בבירור המציאות], שאל"כ מה לנו שנתברר אחרת מהרוב הוא היה צריך לנהוג ככה וזהו.
=
מה שכתבת אודות הימורים וכו', שייך לטענת פסקל, ואכן לדעתי התשובות שלך על זה צודקות. [וראה מה שכתבתי למעלה]
ב-
אודות חזקה [צריך להרחיב בזה אי"ה] אתה צודק שלידת הספק בעצם קיימת ללא קשר למתי אני הסתפקתי. וכתבתי על זה למיימוני. אבל א- אפשר שחזקת העולם בכללו הוא בצד הדתי. [הרי בעולם  העתיק וימי הביניים כל העולם כמעט היה דתי. ] ב- עדיין ייתכן שלחזקה דמעיקרא שלך יש ערך הכרעותי, לפחות התנהגותי. והרי עינינו רואים שרוב האנשים מתנהגים ברוב המקרים כפי החזקה דמעיקרא שלהם גם באופן שהספק קיים בעצם. [רק משל הדיוט- מישהו נשא אשה, האם בכל יום הוא מכריע אם שווה לו להישאר איתה, לא. אע"פ שהספק קיים בעצם, והוא ספק רציני מאד. אלא ברירית המחדל זה החזקה דמעיקרא.]
ג
ר' שלמה פישר,  כנראה טוען שאם יש ספק אז נשאר רק הכרעה התנהגותית. הבאתי את כל הקטע. אמנם צריך לראות בפנים את ההקשר שלו, כי ללא זה זה לא אומר כלום לגבי ני

דון דידן, אבל אין שם יותר ממה שהבאתי. בדיון ההלכתי ציין לספרו בנגלה, תוכל לעיין שם לראות ראיותיו וכו'.
וכנ"ל, במקום שאין הכרעה יותר טובה, כלל התנהגותי [אפילו פסיכולוגי] גם הוא כלל.

ו'- 


 ההבדל הלוגי בין ספק פרטי לכללי, ויישומו לנידו"ד.

יש הבדל גדול בין כל הסתפקות פרטית לבין הסתפקות כללית, המסתפקת על עצם מערכת החשיבה שממנה אנו יוצאים. [ואולי לזה נתכוונו שותפי וחבריו,] ויש לראות את הנפקותא מחילוק זה לנידו"ד.

הדגים זאת ויטגנשטיין [ב"על הוודאות"] באמרו, שאם מישהו יפקפק בשאלה האם חי לפני כך וכך שנים בן אדם ששמו נפוליון, יש לי דרכים סבירים להוכיח לו טעותו. אבל באם מישהו יפקפק בעובדה שהעולם היה קיים בכלל לפני כך וכך שנים, כבר הרבה יותר קשה לי להוכיח לו, שהרי הוא מערער על כל הבסיס שממנו אביא לו כל ראיותי וסברותי. הוי אומר, ככל שהספק יותר כולל, ויותר מערער על כל המערכת והתבנית ממנה אנו יוצאים, כך יותר קשה יהיה להפריך אותו.

ויותר מזה ניתן לטעון, ספק כזה אין לו שום משמעות. כלומר, ספק לא יכול להתקיים אלא במקום ששני הצדדים יכולים להתנסח, במקום שבו אין לנו מילים ומערכת מושגים לנסח בו את הספק בכלל, הוא לא יכול להתקיים. וממילא הטלת הספק על הכל, אמנם אי אפשר ליישב אותה, אבל גם אין לה משמעות בשפה שלנו. [המבוססת היא עצמה על מערכות החשיבה שלנו] ואינה אלא מילים ריקים בלי תוכן.

מה שאפשר להסיק מזה לנידון דידן, הוא שספק הלכתי שייך רק כששני הצדדים ניתנים לניסוח והסתפקות בתוך מערכת ההלכה, כאשר מטילים ספק בעצם קיומו ונכונותו של אמות המידה ההלכתיים, אין זה ספק שניתן לניסוח בתוך העולם ההלכתי בכלל, וממילא אינו ספק שניתן לחשוב על הכרעתו באמות המידה התורניים וההלכתיים.
מכל מקום, ישנם כמה טעמים למה הטענה הזו לא רלוונטית לדעתי.
א-      לפי מה שהסברתי שכל מערכת הספק ההלכתי אינו הלכתי אלא סברתי הניתן לשיקול דעת של חכמים. כלומר, הלכות הספקות אינם יונקות את כחם מהיותם מצוות או הלכות שנמסרו בתורה, אלא מהיותם הכרעות של חכמים מדעתם איך יש לנו להתנהג כאשר יש לנו ספק הנוגע לשאלת קיום התומ"צ שלנו, ולגדר זה נכנס בדיוק ספק באמונה כמו כל ספק הלכתי.
ב-      המערכת ההלכתית אינה מערכת חשיבה כוללת אלא מערכת נורמות המתייחסת לפעולות מסוימות המוגדרים בה כמצוות או עבירות, ממילא הטענה הזו שהוא במהותי לוגי לא שייך לגבה, כי אין שום גדר לוגי עצמי למערכת ההלכתית אלא הגדר שלה מקרי, היא כוללת כל מה שיש לגביו מצוות ואיסורים ומה שאין לגביו כאלה אינה כוללת, וממילא אין הטענה הזו תקפה לגבה, שכן כל שניתן למצוא קשר כלשהו לדיני הספקות נוכל להכניס תחת ההלכות האלה, וזה שהספק שלי מתייחס למערכת ההלכתית כולה אינו מגרע כאן, כי החוב לקיים ההלכות אינו הבסיס הלוגי לכללי ההכרעה שלה אלא הבסיס הנורמטיבי שלי לקיים אותה. [אני מקווה שנקודה זו מובנת, ואולי היא קשורה גם לנקודה הקודמת. ]
האופן היחיד בו החילוק הזה נכון, הוא אם נסתכל על האמונה כמערכת הסתכלות כוללת על העולם [או על כל העולמות], וכמערכת שבתוכה, ורק בתוכה, מתקיימים כל דרכי החשיבה ההסתפקות וההכרעה מנקודת מבטו של המאמין, וממילא לא שייך ליישם למי שמסתפק על המערכת כולה הלכות ספקות שמתוך המערכת. [וזו כנראה הסתכלותו של שותפינו, ולכן אמר מה שאמר]
אמנם איני מוצא הכרח להגדיר את המצוות או את התורה או את האמונה ככה. [ואכמ"ל , ופשוט שדרך ארץ קדמה לתורה, החיוב הבסיסי והלוגיקה הבסיסית קודמים לתורה, וממילא לא שייך להסתכל על הכל רק מתוכה, ואכמ"ל]
אם נאמץ את טענתו של מיכי לפיה אי אפשר לבסס את האימון בכלל מערכות החשיבה האנושיים אלא על האלקים, אז אולי תהיה טענה זו תקפה לגבי האמונה באלקים. אבל מכאן ועד להניח תפילין כל בוקר, ישנם עוד ספקות רבות הכלולים תחת מערכת החשיבה האנושית, ולדעתי ניתן ליישם לגביהם כללי ספקות.


ז'-   לינקים למאמרים שונים ברשת הנוגעים לענין. 



מאמרו של הרב יובל שרלו-

השאר תגובה