בקורת המיסטיקה הטהורה [חלק ג']

נתחיל לענות על השאלות שהצבנו בחלק א' על הסדר.
א-    מהו חוויה מיסטית בתיאוריה.
טרם כל דיון עלינו לבר לעצמנו באופן מדויק על מה אנחנו דנים כאן. כלומר, לפני שנבדוק את התאמת הדבר הזה למציאות ונשאל האמנם היא קיימת, צריכים אנו לדייק בהגדרתו של מה אנחנו מבקשים לאשר או לדחות.
ניתן לדבר על מאפיינים שונים של החוויה המיסטית מבחינה פנומנולוגית, ולהתווכח איזה סוג חוויות נכנסים בגדר חוויה מיסטית חזקה, ומה אינו אלא דימוי חלש שלה. ועסק בזה ג'יימס בתחילת הפרק מיסטיקה בספרו. אך לצרכינו די להתרכז בתיאוריה האפיסטמולוגית של החוויה.
כל פרספציה מורכבת משלשה יסודות: (1) אובייקט חיצוני שנתפס, (2) סובייקט התופס אותה, (3) וחוליה המקשרת ביניהם. דרך משל כאשר אני רואה משהו בעיניים שלי, יש כאן את האובייקט הנראה, המח שלי ה"רואה" אותו, והתיאוריה שיש לנו על התקבלות גלי האור ו"תירגומם" במערכת הראייה שלנו המביאה את האובייקט אל התודעה שלי. [בספרים קדמונים קוראים לזה שכל משכיל מושכל]
כאשר נבא לבחון כאן את התיאוריה של חוויה מיסטית, נצטרך להגדיר את שלשה אלה, היינו (1) מהו האובייקט הנחווה, האם הוא אלקים, או סוג של כח מופשט, וכדו'. (2) סובייקט שחווה אותו. ו(3) מנגנון או תיאוריה שיסביר איך האובייקט מתקבל בתודעת החווה.
תיאוריה שעונה לביאור רכיב השלישי כאן היא גופא מרכיב מהותי בתיאוריות המיסטיות למיניהם. [ראה למשל במו"נ ח"ג פמ"ה שכתב כי מציאות המלאכים היא יסוד היהדות, לאשר הדת נבנה על נבואה, והנבואה אינה אלא דרך מלאכים, הרי אמונת המלאכים- שהיא התיאוריה המסבירה איך דבר האלקים מגיע לנביא- נחשב אצלו כמרכיב עיקרי בכל הענין, והסיבה פשוטה, שכן ללא מנגנון המבאר איך זה עובד, לא ניתן כלל להתייחס לתיאוריה כזאת כאמינה]
בדרך כלל אפשר לחלק תיאוריות כאלו לשני סוגים: א' תיאוריה הזוקקת אמצעיים בין האובייקט הנשגב לבין המשיג [כגון מלאכים, ספירות, וכל כה"ג] ב' היא תיאוריה מסוג אחר, שלכאורה מסירה את הצורך במנגנון כזה בכלל, ומתארת את החוויה המיסטית כנבדל מזו הרגילה בנקודה כזו עצמה, היינו שבה קיים קשר ישיר בין האובייקט לבין הסובייקט, "ידעתיו והייתיו", ויש לדון הרבה בשני סוגי ההסברים האלה [האם הסוג השני הופך את כלל הענין יותר לסובייקטיבי גרידא, ולכן הוא מאפיין תפיסות יותר מודרניות, או לא? ], אבל החשוב לעניינו הוא בשוני האפיסטמולוגי שביניהם, שכן ההסבר מסוג הראשון משאיר אותנו באותה דפוס של הפרספציה הרגילה המורכבת משלשה חלקים, ואילו ההסבר מסוג השני מבדיל בין שני הפרספציות במהותן, שזו זוקקת אמצעי וזו לא. ולכאורה מחלישה את הטיעון שנראה את החוויה כפרספציה לגיטימית.
ב-     האמנם קיימת חוויה כזאת, ואיך נבדוק את הטענה הזו?
כבר הבהרנו בחלק א' כי כמציאות פנומנולוגית, אם לא נרצה לשים אנשים רבים בכל העולם שקרנים, הרי התופעה הזאת קיימת. ואם כן לכאו' לא נשארנו אלא עם השאלות מן השלב השני, כלומר מה משמעותו של החוויה.
ובכל זאת נראה לחלק ולדון על השאלה הזו גופא,  האם ובאיזה מובן זה קיים? כלומר, האמנם הוא ממלא את התנאים שהצבנו באות א' כאן.
לגבי הרכיב השני, של הסובייקט החווה, לכאורה מוסכם שישנו כאן, לגבי הרכיב השלישי, יש להסתפק רבות כמה זה יכול להכריע בשאלה זו, שהרי סוף סוף מדובר בתיאוריה, ואילו יהיה בידינו נתונים ברורים, בהכרח נמצא איזה תיאוריה להסביר אותם, ואין היות כאן תיאוריה יכולה לשמש אלא מסוג השיקולים האפריוריים כמה מסתבר לנו אפריורי שחוויה כזו תתקיים. [כמוסבר בחלק השני], ולמשל אילו נניח שבכדי לקיים את החוויה נתחייב להניח את קיומן של מלאכים, וקיומן של אלו נראה לנו מופרך, תהיה לנו טענה כלשהו נגד  הימצאות החוויה, אך טענות כאלו לא נראות מכריעות.
נשאר לנו לדון בעיקר לגבי הרכיב הראשון, האמנם יש לחוויה המיסטית אובייקט ברור שניתן להגדירו ככזה, או שמא אינו אלא תחושה מעורפלת כלשהו, ששווה בערך לתחושות רפות שונות שכולנו מרגישים בכל יום.  והאם ניתן להכריע בשאלה זו "אמפירית", כלומר מתוך תיאור החוויה עצמה, או לא?
יתר על כן, האם זה שהחוויה הזאת מקבל מובן של אובייקט חיצוני ומוגדר, מובנית בתוך החוויה עצמה, או שמא אין זה אלא "נתינת שם" שהחווה נותן לתחושה הלא ברורה שהוא חש, וזה יסביר את השוני העצום שיש בשמות והגדרות החוויות שבין העמים והתרבויות השונות.
ג-       מציאות חוויה פרטית כלשהו
השאלה היותר קשה לענות עליה היא האמנם חוויה כלשהו התרחשה. כאן, מהיות החווה במהותה פנימית לגמרי, לא יהיה לנו עצה אלא לבחון את מידת המהימנות שאנו רוחשים למדווח.
אך נברר מה הם התנאים לפיהם נחליט סיפור מסוים כשקר וודאי, הנה אם נענה בשלילה לשאלה ב', בוודאי שלא נאמין לסיפור פרטי. כלומר, מי שלא מקבל עקרונית מציאות דבר כזה, לא יעזור לו גם כאשר מישהו שמובטח לו במאה אחוזים שאינו משקר ידווח לו על כך.
יתר על כן, אילו נבין שלא נאמת את החויה כמאורע פרטי שכן זה חסר התנאי של יכולת הצילוב, ולא נאשר אלא הרכיבים האלה שנוכל לטעון שהן אוניברסיאליים, וננסה לקלף את השמות הסובייקטיביות שחווים פרטיים נותנים לחוויותיהם, הרי שאז לכאורה בכל אופן לא נוכל לייחס משמעות לכל חוויה פרטית מסוימת, ונישאר אך ורק עם המאפיינים האוניברסיאליים.

[המשך יבא בס"ד]

השאר תגובה