אמונות הכרחיות


"אמונות הכרחיות", או "שקרים קדושים": מקור הרעיון ופשרו.
האמת אגיד, שבפעם ראשונה שנפגשתי את הרעיון הזה חשבתי שאין המדובר אלא על ניחוש פרוע של איזה פרופסרים שר"י שרואים בכל מקום מהרהורי ליבם, ברם, אחרי העיון והלימוד במקורות שונים מתברר שאין התמונה הזאת מוצדקת. ברשימה זו ברצוני לתהות מעט על מקור הרעיון הזה, ומה הוא אומר באמת
א.      מקורות מפורשים
זכויות היוצרים לרעיון שמורה ככל הנראה לאפלטון ב"המדינה" the republic שלו [ספר ג'] שבו כתב באריכות אודות שליטת המנהיגים בחינוך הנוער, שהיא הדרך היחידה להבטיח את יושרם ונאמנותם למדינה, ומהחלקים ההכרחיים בזה הוא הזכות הבלעדית לראשי המדינה לשקר. ומפרט בו את סוגי השקרים והעלמות האמת הנצרכים בכדי לייצר את התכונות הנכונות בלוחמים כמו אי יראת המוות, שליטה עצמית, וכן יצירת השקרים שיגרמו להם למסור נפשם למען הארץ.
[ככל הנראה חלק בשמירת השקר הזה הוא שהלימודים של הנוער לא יכללו את הספר הזה]
אמנם אין זה מקור יהודי, אבל זה כן המקור שבו כתוב במילים המפורשים ביותר את הרעיון, כשיודעים שהרעיון הזה היה כתוב וידוע בגלוי, מבינים כבר את הרמיזות בספרים מאוחרים יותר שאינם מעיזים לפרש את הרעיון במלואו. [ככל הנראה מחמת שידעו שאלו שהם מנסים להעלים מהם את האמת יקראו גם הם בספרים שכתבו] הרבה דברים שבמבט ראשון נראה שמסתירים משהו, בלי הידע המוקדם הזה אינם מבוארים ובהכרח דוחקים שיהיה להם מובן.
המקור השני והעיקרי בזה הוא במורה נבוכים חלק ג' פרק כ"ח וז"ל [בתרגום שוורץ]
"מן הדברים שחייב אתה לשׂים לבך אליהם הוא שתדע שהתורה ציינה את תכליתן של הדעות הנכונות, אשר בהן מושׂגת השלמות האחרונה, וקראה להאמין בהן בצורה כוללת. והן מציאות האל יתעלה, ייחודו, ידיעתו, יכולתו, רצונו וקדמותו. אלה כולן תכליות אחרונות אשר אינן מתבררות בפירוט ובאופן מוגדר אלא לאחר הכרת דעות רבות. כן גם קוראת התורה אל אמונות מסוימות שהאמונה בהן הכרחית לשם תקינות המצבים המדיניים, כגון שאנו מאמינים שהוא יתעלה יחרה אפו על מי שהמרה את פיו, ולכן חייבים לפחד, לירא ולהיזהר מן העבירה."
ובסוף הפרק "הבן את מה שאמרנו בדבר האמונות, שיש שהכוונה היא אך ורק שהמצוָה תביא לידי אמונה נכונה, כמו האמונה בייחוד, בקדמות האל ובכך שהוא אינו גוף. ויש שאותה אמונה הכרחית להרחקת העֹשֶק ההדדי או להקניית מידות טובות, כגון האמונה שהאל יכעס מאוד על מי שעשק, כמו שאמר: וחרה אפי והרגתי [אתכם בחרב. והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתֹמים] (שמות כ"ב, 23), וכגון האמונה שהוא יתעלה נענה מייד לשוועת העשוק או המרומה: והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני (שם, שם, 26)."
גם כאן אולי היינו דוחקים שאין כוונתו שאין אמונות אלו [שה' כועס על עוע"ז ועונה לתפלות הנעשק] בהכרח בלתי נכונות, אבל אינם תכליתיים לשלימות האחרון של האדם שהוא להכיר את ה', ואינם אלא משמשים לתועלת הסדר המדיני שלא יעבדו ע"ז ולא יעשקו איש את רעהו וכו'. אמנם מהכרת מהלכו של המורה די ברור שאין זו כוונתו, כי המשלים שנקט הם בדווקא דברים שלדעתו הם לא נכנים, כי חרון אף ה' הוא הגשמה וממילא אינה אמתית, וכן כי הלא לדעתו של הר"מ השלימות האחרון הוא הכרת האמת האלקית, ואילו היה זה אמת שה' חרה אפו וכו' הרי היה זה בכלל הכרתו על האמת. ובהכרח שכוונתו שלעולם אין הדבר הזה נכון בכלל, ולא נכתבה בתורה אלא לתועלת שהאמונה הזאת מביאה, דהיינו ההתרחקות מע"ז והריחוק מעושק.
[ביותר הדבר בולט על רקע קביעתו של המורה בח"א שלא נאמרה בתורה חרון אף אלא על עבודה זרה, קביעה שככל הנראה מקורו ברעיון שהרמב"ם ראה בזה יותר משמקורו מן הפסוקים, שבהם נאמר הרבה פעמים חרון אף על דברים אחרים] 

 מקורות מרומזים
משראינו את הרעיון הזה כתוב מפורש, נפתח לפנינו הפתח להבין כמה וכמה מאמרי חז"ל שבתחלת העיון נראים חסרים פשר משהו, אבל בידענו את הסוד הזה, הם מובנים בפשיטותם.
-בפרקי אבות פרק א' משנה י"א
(יא) אַבְטַלְיוֹן אוֹמֵר, חֲכָמִים, הִזָּהֲרוּ בְּדִבְרֵיכֶם, שֶׁמָּא תָחוֹבוּ חוֹבַת גָּלוּת וְתִגְלוּ לִמְקוֹם מַיִם הָרָעִים, וְיִשְׁתּוּ הַתַּלְמִידִים הַבָּאִים אַחֲרֵיכֶם וְיָמוּתוּ, וְנִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל:
ובפירוש הרע"ב שם, ומקורו מאבות דר' נתן פרק ה':
 ונמצא שם שמים מתחלל – שישארו אותן דעות בטלות בעולם כמו שקרה לאנטיגנוס איש סוכו עם צדוק ובייתוס תלמידיו שאמר להם אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס ואמרו הם אפשר פועל עושה מלאכה כל היום וטורח ולערב אינו מקבל פרס. ויצאו מן הדת הם ותלמידיהם ונקראים צדוקים ובייתוסים עד היום:
תמיד הרגשתי שמסתירים משהו בתיאור הזה, וכי מה יש במימרא הפשוטה והמובנת לכאורה של אנטיגנוס איש סוכו שקורא לעבוד את ה' לשמה ולא לשם תקוות השכר בלבד למרמז אפילו שאין שכר ועונש בכלל? ואם אין כאן אלא עיוות שנתנו התלמידים למאמרו, במה הוא אשם? כמו כן אריכותו של הרמב"ם בהקדמתו לפרק חלק ובהלכות תשובה, בה קורא לענין הזה סודשאסור לגלותו לפני שהתלמיד מוכשר לקבלו. ובמה הוא סוד גדול כל כך? ואמנם משידענו את הסוד הזה, הדברים מתחילים להיות מובנים.

-בזהר ובכל כתבי המקובלים מופיע הענין של סודות התורה, וכבר כמה קולמוסים נשתברו מה הסוד הגדול פה? [עי' יושר דברי אמת, ובלשם ספר הדע"ה ח"א דף נ"ז] שהרי אם הכוונה על דברים שאסור לגלותם, איך נתגלו ונכתבו בפרסום, ואם יש איזה סכנה בגלוי הסודות האלו, איך לא חשו לזה, ובמה נשתנו העתים? ואמנם לאחרי שידענו את ענין האמונות ההכרחיות, מובן הדבר בפשטות, כי אכן יש בדברי הקבלה דברים סותרים להדיא את האמונות המקובלות וההכרחיות בעם ישראל, ואלא שבכתיבה נזהר המחברים שלא לכתוב אותם בגלוי אלא ברמז שלא יבין מי שלא ידע ההקדמה הזאת, אבל עיקר הפירוש האמיתי של המושג סוד הוא לזה. [וראה בדברי ר' אברהם אבולעפיא בתחלת ספרו אור השכל שכ"כ מפורש]
ובזהר בתחילת האדרא רבה דף קכ"ח ע"א:
וכתיב (קהלת ה ה) אל תתן את פיך לחטיא את בשרך, ולית עלמא מתקיימא אלא ברזא, וכי אי במלי עלמא אצטריך רזא, במלין רזין דרזייא דעתיק יומין דלא אתמסרן אפילו למלאכין עלאין, על אחת כמה וכמה:
שוב, במבט הרגיל לא מובן כלל במה נצרכים סודות במילי דעלמא, ומה הדמיון שלהם לסודות האצילות? ואמנם אחרי ההקדמות האלו, בולט שהזהר מתכוון לדברי אפלטון, שאין המדינה מלכותא דארעא מתקיימת אלא על סודות, דהיינו שקרים קדושים, וכל שכן במילי דשמיא שהוא עבודת ה' של בני אדם שיש ליזהר מלחשוף אותם אל הסודות האמתיים טרם הזמן. 


פשר הענין
אמנם עדיין לא נתבאר כלל מהו הענין כאן, כי לכאורה כל הענין כאן מניח שני הנחות סותרות. למשל בדברי הר"מ לגבי החרון אף לגבי עבודה זרה,
נבחן את ההנחות שמונחים בעומק המהלך הזה.  
הנחה א: שבאמת לא איכפת לאלוקים שעובדים עבודה זרה.
הנחה ב: באמת לעבוד עבודה זרה הוא ענין חמור ורע וגרוע מאד.
הנחה ג: שההמון לא יבינו את הענין השני בלא לשקר להם שהוא מפני הענין הראשון.
המסקנא מג' הנחות אלו הוא שיש לשקר להם שיחרה אף ה'. [עד שיתבגרו ויוכלו להבין את ההנחה הב']
או, במשלו של אפלטון, הוא מניח.
הנחה א' שבאמת אין סיבה שהחייל ימסור את נפשו בעד מדינתו.
הנחה ב' שבכל זאת צריכים את זה.
הנחה ג' שהחייל הפשוט לא יבין את ב'.
ממילא יש לשקר לו.
במשל השני היה ניתן לטעון שבאמת אין כאן אלא אינטרס של המנהיגים שרוצים לנצח, ולפי זה באמת השקר הזה לא מוצדק [וכן הוא בוודאי לפי האמת שאין הצדקה למלחמות, וכדברי המורה בח"ג פי"א, שבהתגבר השכל בעולם לא ירעו ולא ישחיתו וכו'] , אבל כנראה שהוא סבר שבאמת יש הצדקה לחייב מסירות החייל למדינתו, [ולו יהא בגלל שהשונאים עדיין לא הפנימו את העוול שבמלחמות] , ועכ"פ אין אנו דנים על עצם מוסריות המשל הזה, עיקר הבעיה שלנו כאן הוא עצם הסתירה הלוגית שבין שני ההנחות הראשונות כאן. הרי אם הנחה ב' נכונה ויש לה הצדקה, למה לא לחנך על ההצדקה הזאת, ואם היא אכן לא נכונה , בגלל הנחה א', אז מה קורה פה?
מה שמוכרח הוא שקורה כאן בדעות אלו, הוא שעיקרי ההנחות כאן הם א' צדקת הרעיון מצד האנושי. וב' חולשת האדם הרגיל מלהבין את זה בלא שנפחיד אותו עם אלוקים.
כלומר, הרמב"ם מבין שבאמת מצד האדם לא ראוי שיעבוד עבודה זרה, מי שעבד עבודה זרה עושה עוולה בעיקר לעצמו, ולא לאלקים. אבל יצר האדם ונפשו חלשים מכדי לחוס על עצמם מספיק, ולכן, בשביל להטיב לאדם, אנחנו מוכרים להם כאילו זה עושה עוול לאלקים. עד שיתבגר ויבין שיותר רע הוא לעשות רע לעצמך מלעשות רע לאלקים [שבין כך אי אפשר להריע לו] 
[קצרתי כאן, ויש להסביר בזה עוד בהמשך. ]

המשך הענין הזה כאן – אמונות הכרחיות 2


השאר תגובה