שיעור: מיהו האדם הטוב? – חלק א

(האשליה של צדקות והאחריות של היחיד)

תוכן העניינים:

1. האשליה ש”אני טוב”

2. אחריות: זה לא היצר הרע, זה אתה

3. הקוד “צריך”

4. “אל תהי רשע בפני עצמך” – הפשט האמיתי

5. ההבדל בין רשע ל”צדיק”

6. ראש הישיבה והפחד מעימות

7. “דן לכף חובה”: הכוונה האמיתית

—

1. האשליה ש”אני טוב”

כן, טוב מאוד. אז ר’ שאול רוצה לדעת: מיהו אדם טוב? “מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים”? מיהו היהודי הטוב?

כולנו – אני לא רוצה חס ושלום לאכזב – כולנו משוכנעים שאנחנו אנשים טובים. רק מה? זה לא מסתדר, נכון? זו אמונה, אמונה בסיסית שיש לכל היהודים, לכל הגויים, אולי לכל בני האדם. אף אחד לא מחזיק את עצמו לרע, נכון? מזה לא עושים תשובה, כי מחזיקים את עצמנו לטובים.

רק מה, אתה הרי רואה שאתה לא כל כך טוב? אז חייבים לומר שיש “יצר הרע”. כן, אנחנו מכירים את זה, כל הילדים הקטנים. אני מאוד מסופק אם זה בכלל דבר טוב ללמד אנשים שיש דבר כזה יצר הרע. אני לא יודע מה כתוב בחז”ל, צריך להבין מה הכוונה. אבל אני רואה מיד, מלמדים ילדים קטנים, בנות קטנות, המורה אומרת: “יש יצר טוב ויצר הרע”.

הדבר הראשון: מי שבר את הצעצוע?

– “היצר הרע שלי.”

הלו, אתה… היצר הרע שלך לא עשה כלום, אתה עשית את זה!

אה, אתה שמעת ליצר הרע שלך? יכול להיות. אבל אתה עשית… זה מיד הופך לתירוץ, זה מיד דרך להתחמק. “לא אני, היצר הרע.”

באמת אני טוב, וכמו שכתוב בכל הספרים החסידיים, באמת כל היהודים טובים. רק מה? למה הם לא טובים? יש יצר הרע. באמת הייתי רוצה, רק אני לא רוצה, בקיצור. אתה רוצה כן ואתה רוצה לא, נכון?

2. אחריות: זה לא היצר הרע, זה אתה

זה חלק מכל המהלך שלי, ואת זה אני אומר תמיד, זה לא חידוש מהיום. אני לא מרוצה מזה. אני הרבה יותר… היה לי רבי, אחד מהרבנים שלי, הוא אומר שאין דרך אחרת, צריך להפסיק להאשים את היצר הרע.

אתה לוקח אחריות על הדברים שלך.

אין תירוצים. עשית דבר רע – זה היית אתה. זה לא יצר הרע, זו לא טעות, זה לא היה כלום. אתה לא אדם כל כך טוב כמו שאתה חושב. חלק מלהיות מבוגר זה לומר: “זה הייתי אני.”

אתה רוצה לדעת מה נכנס לתמונה? האם אני נפש אחת? יש שתי נפשות או אחת או ארבע? אני לא אומר שזה כן אתה או לא אתה. אבל מבחינה מעשית, אני מדבר מבחינת מידות, נכון? מבחינת איך להתייחס, יכול להיות שכל התורות האלה של “ביטול” ו”יש יצר הרע” ו”יש נפש הבהמית” – כל זה לא מאוד מועיל, לפחות בשלב מסוים.

זו דעתי. אני רואה, אני רואה כמה תקועים כל כך הרבה אנשים, כל כך תקועים.

3. הקוד “צריך”

אמרתי לך, כן, כשמישהו אומר “צריך”, זה אומר שהוא לא הולך לעשות את זה, כן?

מה אתה אומר על “חק לישראל” כל שבוע?

– “כן, צריך.”

טוב, אתה לא הולך לעשות את זה, נכון?

אז “צריך” זה קוד ל”אני לא שם”.

– “לא, זה אומר שאני מחזיק שצריך, אני כן שם.”

אבל בקיצור, אתה יודע מי… למדתי את זה.

4. “אל תהי רשע בפני עצמך” – הפשט האמיתי

אנשים, שאלתי את עצמי, אתה יודע שאומרים לאנשים שהם רשעים הרבה פעמים? הם אומרים לא, הם אומרים… יש כל כך הרבה שקר, כל כך הרבה רשעות יוצאת מזה שאנשים הם “צדיקים בעיני עצמם”.

כן, כתוב “אל תהי רשע”, איך כתוב? “אפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה, היה בעיניך כרשע” – אל תהי רשע בעיניך.

חשבתי מה הפשט? אני חושב שזה מאוד פשוט. מה זה צדיק? אני אגיד לך.

אני אגיד לך משל – ידיים יפות… לא, זו לא יד כל כך יפה, אולי אוציא את זה מהווידאו גם. אבל למשל, יש לך את כל היהודים היפים שלנו שהם “ממונים” על אנשים אחרים איכשהו, הוא מעל כל היהודים היפים. הוא אף פעם לא אומר ש”אני מחזיק שאתה צריך…”

– “כן, אני יודע שאתה צריך ישיבה… אני מחזיק שאתה צריך ללכת לכל הרוחות… לא השקעתי בך כלום.”

– “אני צריך… יש לי עסק מסוים לנהל, אני רוצה משהו מסוים, אני לא יודע, כן.”

לא, זה דווקא ה… לא המציאות היא רק דבר יקר אחד, רק דבר אחד. ה”לא מציאות” היא – יודע מישהו איזו לא-מציאות הוא צריך? הוא לא צריך לעשות את זה. והוא… הוא הולך בדרכו, ומתקשרים אליו, הוא אומר: “תראה יש פה דרך, שם יש עניין, יש…”

בקיצור, אתה לא אצלי, אתה אצלי בקצה הקצה. כל אחד יודע שזה שקר.

5. ההבדל בין רשע ל”צדיק”

אבל כשאמרת בבירור… כי אפשר להתמודד איתך, אפשר להתמודד עם אדם שהוא ישר. אתה קורא לעצמך רע? כל רע, כמו שאמרת, לכל רע יש גבול, כן? אף אחד לא רע בלי גבול. רע בלי גבול יש לו דבר אחד – הוא מת, הוא לא יכול היה לחיות, נכון? לרע יש גבול.

זאת אומרת, הרשע – אני יודע, הגוי הרוסי שם שבא לר’ נחמן, ואחרי ארבע פעמים הוא הולך. נותנים לו מספיק שוחד. בשביל מספיק שוחד אפשר לקנות כל אחד. לא הובילו אותו. אוקיי, יש גבול.

אבל ל”צדיק” אין גבול. עם מישהו שמחזיק את עצמו לצדיק, אי אפשר לדבר איתו. אין מושג טוב. אין מושג טוב.

סתם רציתי לומר לנשים להבין. את הולכת למעצר. אין לי שום בעיה עם מישהו שאומר: “אני אדם נורמלי, אני צריך שהישיבה שלי תצליח, ויש לי תוכנית מסוימת.”

תגיד, אתה יודע מה, תגיד את זה בבירור. גם לי אין את תוכנית הישיבה הזו. אתה משטה. שיהיה ברור. לא חסר כל הפורים.

אתה יודע, כבר ידעת מלכתחילה שהסבא שלי לא הסתדר עם הסבא שלך. יום טוב. תהיה ברור. תכתוב: “אנחנו הישיבה שמקבלת את האנשים שהסבות שלהם הסתדרו עם הסבא שלי.” יום טוב. אני יודע בדיוק.

אה, בישיבה שלנו צריך ללכת עם סוג מסוים של כובע. רק למה אתה מתחפש עם הכובע? זה משטה אותך. לא, הוא יתפוס אותך. אתה מבין? אתה חושב שזה כל כך קשה להחליף כובע בשביל המבחן? מחר הישיבה תבוא. לא. אתה מבין?

קיצור, אתה משטה את כל העולם בשם “הצדיק אתה”, בשם “היום אני הוא הצדיק”. כל אחד הפוך: “כל העולם כולו אינם אלא רשעים, ועתה אני הוא הצדיק”. אתה מבין? אז זה דבר מאוד מצחיק.

6. ראש הישיבה והפחד מעימות

מה משחק המילים הזה? כן, אבל אני מרגיש ש… לא, אני מתכוון שאני רוצה להעלות משהו רציני. אני לא רוצה סתם ללעוג לניסיונות של אנשים אחרים, זו לא חכמה. נכון. אני רוצה להעלות משהו רציני. זה בא מדבר טוב.

זאת אומרת, אני חושב שבאמת, רוב האנשים… אני מדבר עכשיו על עצמי, ובקרוב ניכנס פנימה איך ליישר את הדברים. נדבר היום קצת עם דרך למעשה.

רוב האנשים, לדעתי, זה בא מדבר טוב. יש כמו איסור. למשל, אתה יודע מה הרב אמר הרבה פעמים: למה לרוב האנשים אין אמונה? כי הם מחזיקים שצריך להיות להם אמונה. כן? ממילא אסור אף פעם לחשוב האם זה כן כך, האם זה לא כך, האם אני מבין כך, האם אני מחזיק כך, כן, האם אני מבין כך, האם אני לא מבין. אני יכול למצוא קושיה. אז כל החיים בורחים.

ולא רק לברוח מהקושיה, זו דרך פשוטה אפילו. אני אגיד אפילו יותר מסובך מזה. זו לא הדוגמה הטובה ביותר, כי אין בה בעיה. אבל אותו דבר זה כעס על חבר.

כן, הייתי צריך לעשות יותר הכנסת אורחים באמת. אני לא יכול לסבול שיבוא מישהו שהוא לא החבר הכי טוב שלי לשולחן שלי. אז למעשה אני לא מזמין אף אחד. וכשמישהו מתקשר אליי: “אולי אתה יכול לקחת את פלוני, להיות כזה?” דווקא יש לי בעיה, כי יש לי בנות, ויש לי שאלה של צניעות, זה כבר מסובך, אוקיי? אני אמצא פתרון. זו לא הבעיה.

ה… “אין בעיה”, יכול להיות שאתה אפילו צודק, יכול להיות שאתה לא צריך את פלוני, אתה לא צריך לקבל כל אחד, כל… הכל אפשר לשפוט מה היה צריך להיות. אבל אדם אף פעם לא יודע מי הוא, והוא לא נהיה יותר טוב, והוא לא נהיה יותר גרוע, הוא לא משתנה – כי יש לו סיבה טובה, הוא חושב באמת שהוא…

בוא נחשוב, בוא נשאל את ראש הישיבה: למה אתה לא עונה לאנשים בצורה נורמלית? למה אתה לא אומר את ה… בוא נהיה בינינו… הוא הרי אומר, אתה תופס, כן? הוא הרי הולך, הוא לא רוצה שיראו אף פעם, חס ושלום, יום תוכחה. הוא לא רוצה שיסתובבו אצל הבחורים, האברכים, ויגידו: “הוא מהלא-מתקבלים”, נכון? חס ושלום, אף פעם לא אומרים שהוא לא התקבל. מתעלמים מהם, הם קיימים, כל עוד ש… הוא ראש ישיבה גדול יותר או קטן יותר, מה הוא?

ואתה יכול… נכון, אתה יכול לומר… אתה אומר דוגמה שלילית, דוגמה לחובה, אני רוצה להעלות את זה. אתה אומר דוגמה לחובה. קשה לו להתקשר לאברך ולומר: “בוא עוד, אני מחזיק שזה לא שידוך טוב, אני אחפש שידוך אחר.” הוא אפילו לא צריך לתת סיבה, נכון? הוא הרי בעל הבית. הוא לא צריך להרגיש שהוא צריך לתת הצדקה, נכון? הוא יכול לומר: “לא בא לי, אני לא מעוניין, כבר מילאתי את הכיתה שלי, תעשה משהו.”

כן, אבל עכשיו, אפשר לומר דרך אחת אפשר לומר: הוא משרת את עצמו, כן? אני לא צריך… אתה לא אומר חילוקים לדבר על ניסיונות של אנשים אחרים, אבל דבר אחד שהוא יכול לומר: “אני לא נוח לי, קשה לי להיות במצב לא נוח, להתקשר לאדם ולומר לא, אני לא רוצה… אני לא רוצה ללכת לדייט הבא איתך.”

הקב”ה שלח לו שדכן, שדכנית, שהם יעשו את העבודה בשביל אנשים, כן? אוקיי, ככה נהוג שהולך שבח, שיהיה כך.

7. “דן לכף חובה”: הכוונה האמיתית

אבל זו חולשה אחת. אז אתה אומר שהוא מעמיד פנים כאילו, אומרים כאילו הוא צדיק, הוא נחמד, הוא לא רשע, לא רע.

רע היה מתקשר אליך ואומר: “אני מחזיק שאתה צריך למצוא… אני חושב שאתה שייך ל’חוץ’ שם, מה אתה אומר?”

הוא עוד יותר רע שהוא לא מתקשר אליך, הוא משאיר אותך לבד לפנטז שאתה שייך לחוש. אז כשהוא עוד צדיק, אפשר לומר לו: “לא, הוא לא צדיק, הוא פשוט מפחד מעימותים.”

אחת המידות שמאוד נפוצות אצל רוב האנשים היא שהם מפחדים מעימותים. שמת לב לזה? אנשים ירוצו בטירוף מוויכוח אפילו, כן? לא ידעתי את זה, הייתי בחור שחשב שאנשים אוהבים להתווכח. שני הבחורים החכמים בכיתה אוהבים להתווכח. רוב האנשים מאוד שונאים, אתה מרגיש רע מאוד אפילו כשמתווכחים על פשט בפסוק. לא מדובר שמתווכחים על החלטה כזו באיזה שידוך לעשות. “לא, למה אתה אומר את זה? אמרתי לך מילה, אני אומר תעמוד הלאה.” כן? אנשים מאוד לא אוהבים.

אז, זה פשט אחד. אז, זה “דן לכף חובה” פשט שאני רוצה להעלות. זה דן לכף חובה. אתה אומר שהוא מעמיד פנים כמו צדיק. אני אומר, אתה משרת את עצמך, אתה עושה מה שיותר קל לך, ולהפך, זה יותר גרוע לשני, כי השני מפנטז תורות לוקשים. מה שאמרת לי, מיד, היו יכולים להאמין לעוולות שלך, היה הרבה יותר קל לכולם. זה דן לכף חובה. זה עוד קל למצוא פתרון. עם דן לכף חובה קל למצוא פתרון. אפשר לראות מעשים בכל יום, כל אחד יכול לדעת מתי אני נמנע מדבר שלא נוח לי, ויכול להיות שאני אומר לאחרים את התירוץ שזה לא מתאים, אני רוצה להיות נחמד.

אני לא נחמד, אני נחמד לעצמי, אני לא נחמד לו.

נו, זה פשוט. נכון.

אני מתכוון אבל, לצערי, אני אומר לך כי אני מתכוון, כי אני חושב על עצמי, אולי אני מדמיין, אבל אני חושב שהמצב הרבה יותר גרוע. אני חושב שאנשים עושים יותר מריבות לא כי הוא רוצה להיות נוח לעצמו, זה היה קל, אלא כי הוא מחזיק באמת שצריך לעשות כך. זה באמת היצר טוב שעושה את רוב הבעיות בעולם, לא היצר הרע. הסוג הזה של בעיות. זה מה שאני מתכוון להעלות. שהרי זו באמת עבירה לטרוד את השני, הרי אסור לומר לשני מה שאני מחזיק באמת עליו. נכון, אתה צריך לדבר עם אדם שלישי, מותר. שאלה של רכילות, אבל זה המנהג, ומקילים, כן?

—

חלק ב’: ה”יצר טוב” שהוא באמת יצר הרע

ה”נחמדות” המזויפת

עם המהלך הזה יהיה קל למצוא פתרון. אפשר להתיישב, אפשר להודות בנפשו מתי אני נמנע סתם מהדבר כי לא נוח לי, ויכול להיות שאני אומר לאחרים את התירוץ ש”זה לא מתאים”, ש”אני רוצה להיות נחמד”.

אני לא נחמד, אני נחמד לעצמי, אני לא נחמד לו. כן, זה פשוט.

אני מתכוון אבל, אני אומר את זה כי אני חושב על עצמי, אולי אני עם דמיונות, כי אני חושב שהמצב הרבה יותר גרוע. אני חושב שאנשים עושים את הדברים הגרועים יותר, כשנהיים יותר מסוכסכים, לא כי הוא רוצה להיות נוח לעצמו – זה לא היה קל – אלא כי הוא מחזיק באמת שצריך לעשות כך.

זה יצר טוב אמיתי שעושה את רוב הבעיות בעולם, לא היצר הרע. הסוג הזה של בעיות.

הפרדוקס של רכילות ותוכחה

מה אני מתכוון להעלות? שהרי זו באמת עבירה לטרוד את השני. הרי אתה לא צריך לומר לשני מה שאתה מחזיק באמת עליו. נכון? אתה צריך לדבר עם אדם שלישי – מותר. יש שאלה של רכילות, אבל יש היתר, מקילים, כן?

אבל לדבר ישירות לאדם ולומר את הבעיה שיש לי איתו – זו הרי עבירה. זה הרי משהו שאנשים רעים עושים את זה. אני מרגיש שאני רשע כשאני עושה את זה.

כשאני מדבר עם אחר, אני לא מרגיש רשע. כן, זה נכון, רכילות, “רכילות לתועלת”, כן. אני הרי רוצה להגיע לשני. אתה תופס את ה”רכילות לתועלת”? אני רוצה שפלוני יגיד לפלוני, יגיד לשלישי, עד שזה יגיע אליו. בינתיים כל העיר תדע, אבל מה זו הרכילות לתועלת הרגילה, מבין? זו לא רכילות לתועלת.

ואני לא רוצה לומר שאני מחזיק שאני עושה את זה מסיבה טובה. כי כך חושבים באמת אנשים, כל יום, היהודים היפים. והוא חושב באמת, אבל שזה משהו רע ממנו לומר ישירות – זה משהו רע. זו ה”מידה טובה” שבנויה על הרעיון ש”אני אדם טוב ואני עושה דברים טובים”.

זו לדעתי מידה טובה? אני חושב שזו לא מידה טובה בכלל. אבל אנשים, מסיבה כלשהי, אנשים חושבים באמת שזו מידה טובה. כך זה נראה לי. ולא רק כי הוא משוכנע והנגיעות שלו גורמות לו לחשוב שזו מידה טובה; נראה לי באמת שיטה כזו שזו מידה טובה להתנהג כך.

—

הניסיון של שקרים “יפים”: חתונות ושמחות

עזבתי עכשיו את הנושא של הכאב, אבל יש עוד הרבה ניסיונות שזה לא המידה הטובה. למשל, אני אתן לך משל אחר, נכון?

יהודי מזמין אותך לחתונה שלו, כן? הוא עושה חתונה, יהודי מזמין אותך לחתונה שלו מחר. מה הדרך הנכונה לענות? אוקיי, עכשיו, יש חתונות שצריך ללכת, אין בעיה. מישהו שיש לו בחירה, כן? יש חתונות מסוימות שיש בחירה ללכת לשמחה שלו או לא, נכון?

ועכשיו, מה הדרך היפה? מה הדרך הנכונה לענות?

אני אגיד לך, אני יודע… אולי לא אגיד כלום? אני יודע תמיד את… אני יודע תמיד את הדרך הנכונה. תראה, זה לא תמיד שאלה, אבל אני מתכוון… אני מתכוון… בוא נחשוב. יש שלוש דרכים, יש שלושה דברים שאפשר לעשות, אוקיי?

שלוש דרכים איך להגיב

קודם כל, אני אגיד מה אני עושה, אוקיי?

אני אומר: “מזל טוב, שתהיה שמחה גדולה”. אני אף פעם לא אומר שאני הולך לבוא. אם הוא שואל אותי אם אני הולך לבוא, אני אומר “לא”. זה אני.

אמא שלי מתקשרת אליי כל שבוע, יש לי בן דוד עם חתונה. אני לא הולך לחתונות של בני דודים. תעשה לי טובה. בן הדוד רוצה שאבוא? שהוא יתקשר אליי, אגיד לו שאני לא בא. אם אני מכיר אותו, אני מוכן לעשות חסד, אני מוכן לשמח חתן, אני אלך. אבל סתם כי הוא בן דוד שלי? אין לי את השכל הזה.

אבל זו כבר הרשעות שלי. שייע לא מתנהג ככה, הוא הולך לכל החתונות. הוא סובר שצריך. דרך אחרת.

אבל אני רוצה להעלות משהו. מה הדבר הנכון? בוא נחשוב, מה הדבר הנכון? אני יודע שרוב האנשים סוברים מה הדבר הנכון. לא מה שהם סוברים – זה יותר נוח. זה בטוח שיותר נוח לומר: “נראה, לא נראה.” אל תדפוק את הראש.

השקר של “אני איתך במחשבה”

אחר כך יש עוד שקר שאנשים אוהבים לומר: “אני לא יכול לבוא, ואני אהיה איתך במחשבה.”

אל תדפוק את הראש. אתה הולך לחשוב עליי רבע שנייה עד שתלך לישון? על דולר? לא.

יש פעמים שזה יקרה. אם אח שלי… אני אגיד לך, לא, זה לא נכון. אם אח שלי עושה שלום זכר והוא גר בעיר אחרת, אני לא יכול לנסוע לשלום זכר שלו – אני כן אחשוב על השלום זכר שלו. אני אשתתף. אני אפילו אזכור בסעודה, אוכל משהו, אפונה. אם זה עושה אפקט דקה, עוד אפקט דקה.

הייתי יכול לומר לך, אבל אני לא סובר… עד כדי כך אני לא סובר… אם זה היה הבן הראשון שלו, אחרי 20 שנה הוא נסע בשבת, עכשיו יש לך את הבן החמישי אחרי חמש שנים – הוא יכול לעשות את זה לבד, הוא לא צריך להיגרר. הוא לא צריך להודיע לאחר שזה כבר הילד החמישי… אין בעיה.

לא, אני רק רוצה להעלות את שני השקרים שאנשים אומרים והם סוברים שזו מצווה לומר את השקר הזה, איכשהו מצווה.

התועלת המעשית של לומר את האמת

אני לא מדבר רק מזה שיש הפסד כספי וזה כבר… אני לא יודע, אני יודע שבכל מקרה צריך לומר שאני לא מתכוון לבוא. יש אנשים ששואלים. דרך אגב, רוב בעלי השמחה רוצים לדעת מי הולך לבוא, הוא מכין מנות, זה לפעמים נוגע אפילו מעשית, כמה ספסלים שיהיו. במקום שהוא יכין ספסלים, שהוא [האורח] יכין לומר “אני לא יכול לבוא” – זו טובה הרבה יותר גדולה בשבילו.

אף אחד עוד לא נפגע… זה בטוח… בוא נבין ככה.

אני לא רוצה… לא, לא, תהיה עדין. בוא נהיה חכמים. עוד אף אחד לא נפגע יותר מאחד שאמר שקרים שהוא הולך לבוא ולא הופיע, מאשר אחד שאומר שקרים שהוא הולך לבוא. כן? אני… בוא לא…

—

להיות “איש אמת” או להיות בן אדם?

שמעתי את כל השיעור הזה לא יותר מהקדמה לומר שאנשים מתכוונים לטוב, אבל… היה לי השבוע… בדיוק אתמול… ליל שני… לא, ליל שלישי ישב אצלי יהודי מאוחר בלילה, למעשה אני עובד עם… ממש יהודי, בעל בית, והוא בכה לי.

הסכמתי עם עצמי, למה אני כל כך חולה? למה אני תמיד אומר לו בפנים מה אמת?

אני אומר לו: “מה אתה רוצה? כל האנשים האחרים… אני השותף שלך, אמרתי שאין לי ברירה, אני אומר לך את האמת. מה אני צריך לומר? שקר?”

חשבתי על החמש עשרה… ממש עשיתי צרה. זה ממש לעשות רע.

המעשה עם שתי החתונות

אתמול בלילה חבר טוב עשה חתונה. נכון, גם בטעות עשיתי שיעור, זה שיעור שכבר מזמן קבעתי, וגם הייתה חתונה של בן דוד אתמול בלילה. לא ידעתי מה לעשות.

יודעים מה אמרתי לחבר שלי? “חתונה של בן דוד אני יכול לפספס, אבל אני יודע שכמו שאני כבר עושה אצל מישהו שני בבית שלי, בבקשה…” לא הרגשתי… החבר שלי לא הסתכל בלוח השנה שלי והוא עשה חתונה. מה?! לא ידעתי מה לעשות.

אז אמרתי לו שיש לי חתונה של בן דוד. הלכתי לשם מוקדם, אחר כך אמרתי שאני עושה שיעור, המעשה שלי השיעור תמיד מאוחר. חזרתי לחתונה שלו בשתים עשרה ושלושים בלילה. וישבתי שם ככה עד אחרי החתונה או משהו, וישבתי איתו.

אז סיפרתי לו, עשיתי בריחה אז. לא ידעתי, הייתי צריך לומר לו, “עכשיו אני לא אהיה פה”, או שהלכתי אחרי חצי שעה להיות בחופה. לא ידעתי מה לעשות אפילו, וראיתי את האדם הזה ככה כל הלילה לפני כן, ואמרתי לו שאני מחפש בשביל מישהו אחר, אני הולך למישהו אחר.

אחר כך אני רואה, באתי מאוחר יותר, כבר הייתי שם, אני לא יודע, ישבתי עד הלילה. אוקיי, אולי… אני לא יודע, אני לא הולך לעשות כללים על כל מצב. אני אומר שכאן יש הימנעות גדולה, עבודה שאי אפשר לומר לאנשים. יכול להיות, יכול להיות. אני מסתכל על כל הדרשות שאני אומר, כל הדרשות שאני אומר זה רק לדחוף את הגלגל לכיוון אחר. אני לא יכול לומר הלכה למעשה מה כל אחד צריך לעשות עם החבר שלו בדיוק עם המצב שלו.

אמת לא חייבים לומר, שקר אסור לומר

אם יש שקר – שקר אסור לומר, ואמת לא חייבים לומר. אמת לא חייבים לומר. כן, זו השאלה. זו התשובה: אמת לא חייבים לומר.

לא, אני לא באתי עכשיו לדבר בשם האמת, אני לא “איש אמת”. איש אמת, כמו שנהגו לומר, איש אמת זה ביחד עם חטא. אוקיי, אני לא באתי להיות… מלך בידרמן נהג לומר את זה, נהגו ללכת לחבורה של מלך בידרמן, תמיד היו בחורים כאלה שאומרים את האמת, כתוב “אך חטא” לעזאזל החוצה… הוא אומר איש אמת זה ביחד עם חטא, אוקיי. עכשיו להיות בן אדם.

לא, אני לא מתכוון לנקודה של להיות איש אמת, זו לא המילה. אני לא מתכוון לאיש אמת בדרך כלל כתירוץ להיות רשע, אני לא מתכוון לזה. אני מתכוון למשהו אחר, אני מתכוון לנקודה של להיות מסוגל להיות מבוגר ולהיות אחראי על…

כן, כמו שאתה אומר, אנשים מאוד רגילים, אפילו כשהוא אומר “בוא נגיד שאני לא מתכוון לבוא”, הוא אומר “אשתי לא נותנת”.

לא, אשתך נותנת… אתה לא רוצה לבוא! אני לא בא! למה לא? כי אני לא רוצה, כי החלטתי לא לבוא.

אנשים יודעים שיש לו כלל, אבל אין לי כלל. יש לי דווקא כלל לעשות שינויים בחיים שלי, אני עושה את ההחלטה כל פעם מחדש. אין לי כלל.

“אני לא מחזיק בזה”

אני פשוט לא מחזיק בזה. אני לא רוצה. וזה הדבר הכי מפחיד.

“למה לא היית?”

“לא רציתי.”

“לא, היה לי משהו…”

לא היה לך כלום. היה לך – לכל אחד תמיד יש משהו אחר לעשות עם הזמן. זה לא הנושא, הנושא הוא רק שלא באת, נכון?

לא, כמובן שזה לא אותו דבר, יש לי שיעור, כן? והם אמרו, זו עוד קצת נקודה אחרת, זו עם התירוצים, נכון?

אני הרי תמיד נסעתי, אני זוכר שהייתי אצל הרבי שלי פעם במוצאי שבת, הוא אמר שיעור במוצאי שבת, הוא לימד משהו, והוא היה קצת מצונן, הוא לא הרגיש טוב. זה לא משנה, וזה לא משנה, וזה לא משנה.

והבן שלו, הגבאי, אמר לו: “אתה לא יכול ללכת, הרבי מצונן, הרבי לא צריך ללכת לשיעור.”

אמר: “אתה חושב שאני עושה למישהו טובה כשאני הולך לשיעור? היחיד שאכפת לו שאגיד שיעור זה אני. אני רוצה לומר שיעור. באים שלושה אנשים לשיעור, זה לא דבר גדול, לא מפספסים כלום לא לבוא.”

זה לא “יש לי תירוץ, אני חולה”. זה תירוץ טוב. על מי אני הולך לומר את התירוץ? וזה אותו דבר בשביל החבר הזה. כמו שאמרתי, אחד אומר שצריך לבוא, הוא לא מחזיק בזה. ואני מרגיש, אני אומר את הדרשה לעצמי, אני מקווה שזה עוזר. אמרתי את זה לכמה אנשים, הם התחילו לבכות קצת יותר אנשים.

לא, כל הדרשה, כמו שאתה אומר שהוא אומר: “אם הייתי שבוע שעבר, הייתי צריך לבוא לשיעור שלי,” זה לא אמת.

אבל הוא חי את כל החיים שלו כי הוא מרגיש, הוא מרגיש שנכון הוא – אני אגיע עוד מעט לאריסטו מה שהוא אומר שם מבפנים – נכון הוא לרצות ללכת לשיעור של יצחק. זה הרי שיעור טוב, הוא מחזיק את עצמו חכם, ויש לו שיעור של חכמה, וזה מתאים לו ללכת, זה נכון, זו אפילו מצווה, זה טוב.

אז הוא אף פעם לא מודה לעצמו שהוא לא מחזיק בללכת לשיעור. הוא אף פעם לא מודה לעצמו כשהוא לבד. לא כי הוא רשע, כי הוא רוצה לשכנע אותי, אין לו הרבה חן ממני, אולי קצת, אבל אין לו הרבה חן ממני שהוא יחשוב שהוא החבר שלי, והוא היה בא אם לא שיש לו איזה כולל בלילה.

הוא חושב באמת ככה. כל היום, כשהוא חושב, כשעולה במחשבה הדבר הזה, הוא אומר: “כן, צריך ללכת.” צריך פירושו, אבל זה אף פעם לא עולה לו בדעת.

אז, ההחלטה של אדם הרי בנויה מכל מה שאני מבין. כשאתה אומר “אני מחליט לבוא”, זה כבר אחרי כל החשבונות, נכון? החלטה זה לא לפני שגילית שיש לך אישה בבית, ויש לך כולל פה, ויש לך חבורה לשישי שם. זה הכל חלק מההחלטה. אחרי שטחנת את כל הדברים האלה במחשבה, אתה אומר: “טוב מאוד, אם לא הייתי… דווקא יש פה אחד, חבר שיש לי, הייתי רוצה לבוא לשיעור, אבל דווקא יש לי שיעור אחר, ואני סובר שזה יותר חשוב.” הוא לא רודף דמיונות.

זה החלק השלישי של השיחה, מעובד ומעוצב לפי ההקלטה המקורית.

—

חלק ג’: ההחלטה האמיתית והפסיכולוגיה של אחריות

ההחלטה באה אחרי החשבונות

אז, ההחלטה של אדם, היא הרי בנויה מה… בוא אבין אותך. כשאתה אומר “אני מחליט לבוא”, זה כבר אחרי כל החשבונות, נכון? “החלטה” זה לא בשביל זה. לפני זה גילית שיש לך אישה בבית, ויש לך כולל פה, ויש לך חברה, שיעור שם. זה הכל חלק מההחלטה.

אחרי שטחנת את כל הדברים, חשבת, אתה אומר: “טוב מאוד”. אם לא הייתי… דווקא יש פה אחד, חבר שיש לי, שהוא היה בא לשיעור, אבל דווקא יש לו שיעור אחר, והוא סובר שזה יותר חשוב. הוא לא בעל דמיון, הוא אדם נורמלי. יש לו את השיעור שלו. אז מה הוא עשה חשבון? אף אחד. אם לא היה שום דבר אחר לעשות, באיזה לילה הוא היה בא? לפעמים הוא כן פה. ובאמת, לפעמים יוצא שיש לו פחות טוב… לא, לא, אני אף פעם לא מסתובב. אבל אני אומר שהאדם השני, הוא צודק. הוא אדם נורמלי. דווקא כשיוצא לפעמים ככה באמת אין מה לעשות, הוא כן בא. לא מתוכנן.

ואני לא אומר שהוא צריך לבוא, אני לא אומר כלום. אני רק אומר שהאדם הזה, אני אומר ככה אמת, הוא לא משוכנע שהוא צריך להיות “טוב” ולומר “צריך לבוא”… אוקיי, זה אמת, זה באמת תירוץ טוב, כי באמת יש לך דבר אחר שחשוב לו. אבל זה הרבה יותר, האחריות. וזה לא יותר מובן שאתה – מה ששייך אליך – זה אחרי כל התירוצים. אחרי כל התירוצים, שהן עובדות. יש את זה, יש את זה, אבל אתה מחליט עם כל החשבונות. אז, החלטתי שבמצב שלך אני לא הולך לחתונה.

אחריות (Ownership) מול “יצר הרע”

אז עוד נקודה, אנשים אוהבים כנות, המעשה שלי. אז, האנשים שאתה מתנצל בפניהם, אתה יודע מאוד טוב. אז רגע, אלה בוטנים, אלה שטויות, לא… ולעצמך, כן? מה שאומרים, הרגשה שיש יותר מדי חכם, ככה תופסים את עצמם, תופסים את עצמם, תופסים את עצמם.

אם, אני לא מדבר כל כך חזק מהכנות אמת. זו שיחה אחרת. אני מתכוון, יכול להיות שזה מה שהוא מתכוון, ה”מדבר שקר תרחק”, אפשר ללמוד שיחה אחרת. יש פה ספק כשמדברים על אמת. אני מתכוון רק לנקודה של אחריות, איך אתה רוצה לקרוא לזה? של אחריות, סוכנות, או כמו שמישהו אומר… כן, אמרתי, ראית את הלשון, הרבי האחר, מה שאני אומר שם: “כן, תקבל אחריות, אל תתלה ברע”. לקחת אחריות, אל תגיד שיש לך יצר הרע.

כן טוב, יש לך… בוא… זה לא אומר שאין יצר הרע, כן? אפשר לומר את זה כמו שהם אומרים עכשיו. יש יצר הרע, אבל אחרי שיש לך יצר הרע, מה אתה עושה? אתה הולך לתת ליצר הרע יותר פחות, כן? זה לא היצר הרע אשם; האמת היא שהיצר הרע הוא חלק מהסיבה למה אתה עושה את זה, כי אם היית אדם בלי יצר הרע, לא היית עושה את כל הדברים האלה, היית אומר מחר. אבל כשמדברים עליך, מדברים עליך אחרי כל העניין. הוא אמר לי למה, “בנוגע לך…”, אתה יכול עוד מעט לדבר איתי כמו “ועצמותיו יחליץ” (ישעיהו נח, יא)? “בנוגע לך…” זה תמיד אדם שהוא ככה…

המגפה של “אומר הרבה ועושה מעט”

קודם כל, אני אומר לך כלל, כן? יש דבר מעניין. אה, מה המידה של צדיק? כן, “אומר מעט ועושה הרבה” (בבא מציעא פז.), נכון? זה מאוד מעניין. פעם שאלתי אדם דתי, אתה מבין? שמתי לב ש”אומר הרבה ועושה מעט” זו תכונה של היהודים הדתיים, לא של הגויים, נכון?

כי אדם טוב – אני מתכוון לדתי, אני מתכוון לאדם טוב, אדם שמחזיק את עצמו טוב – הוא מבטיח כל הזמן. לקב”ה הוא מבטיח, לחברים שלו הוא מבטיח: “אני הולך לבוא, אני הולך ללמוד”. לעצמו הוא מבטיח. הוא כל הזמן מבטיח ולא עושה. למה? כי לומר “לא” זה כמעט ככפירה.

אני אגיד לך, אה, זו לא שיחת פורים. אתה הולך לבוא לשחרית מחר? עכשיו, זה שלוש בלילה, שנינו יושבים מתוועדים. אתה הולך לבוא לשחרית מחר? “אני לא הולך לבוא. אני לא אבוא. אני לא יכול לקום, אני לא הולך לבוא. אני לא אבוא.” לא! זו כפירה, זו פריקת עול! צריך לומר: “אני הולך לבוא”, ולמעשה מפספסים. כל החיים זה דבר כזה: הולכים לבוא ולמעשה מפספסים.

מה אתה יכול לומר, “אני לא הולך לבוא”? אה, אתה כן רוצה לבוא? אתה צריך לבוא באחת עשרה? אתה הולך הביתה להתוועד? אין… אני לא אומר שאפשר לעשות יוצא מדרך הטבע וללכת אחר כך, אבל זו המציאות, נכון?

מעשה עם החשמלאי: מהו “צדיק”

אני מסתכל הרבה יותר על הנושא הזה מנקודת המבט של “מי אתה?”, עם מי אני מדבר, נכון? כשאני מדבר עם אדם, כשאני מדבר עם אדם, אני אומר לך, זה מאוד מרענן לפגוש אנשים כאלה. יש אנשים כאלה. עם מי אני מדבר?

אני אספר לך מעשה. יש בחור צעיר שהעסקתי אותו לעשות עבודות חשמל, העסקתי אותו לתקן את הלוח בבית שלי. אני אספר לך את המעשה יפה. לא אפסיק. אני חושב שזה סיפורי צדיקים, צריך לספר את הסיפורים האמיתיים של צדיק. יש צדיק, פלוני, “הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו” (תהלים טו, ב). כמו שכתוב בתהלים.

העסקתי אותו לעשות, התקשרתי אליו, אני לא יודע, היה לו… לא היה לו עסק רגיל, אשתו עושה את לוח הזמנים, ומה שיהיה, והוא בא ביום רביעי, הוא הולך להחליף את הלוח, לתקן. ומגיע יום רביעי בבוקר, והוא מתקשר אלי: יש בעיה, הוא לא יודע, יש לו גוי שעושה את העבודה בפועל כמובן, והגוי השתכר, הוא לא הגיע היום, אני לא יודע, מה שיהיה. הוא יתקשר אלי בחזרה אולי מאוחר יותר.

הוא בא. הוא אומר, הוא הבטיח לי “אני בא ביום רביעי”, הגוי לא יכול לבוא – אז הוא בא בעצמו. הוא עמד יום שלם, הוא התקין בעצמו איתי את כל העניין. אני גם מכיר אותו, הוא לא רק… הגוי יכול לעשות עבודה פשוטה, והוא עשה את זה.

זה צדיק, נכון? כי רוב האנשים אומרים: “יש לו תירוץ, יש לו תירוץ”. אני לא מדבר מבחינה עסקית, זה גם במקרה טוב לעסקים, כי אני יודע שהוא חשמלאי אמין, אצטרך אותו, אתקשר אליו. אבל חוץ מעסקים, מבחינה אתית, זה לא עסק כל כך גדול בשבילי שהוא יתפוס שזה טוב לעסקים. זה רק אדם נורמלי, הוא הבטיח שהוא יבוא, יש לו תירוץ טוב, תירוץ טוב במאה אחוז: הגוי, העובד שהוא צריך אין אותו היום. מה אתה רוצה שהוא יעשה? מחר הוא יבוא, יצטרך להעסיק גוי חדש, מה שיהיה. לא! הוא הבטיח. מי אחראי לעשות את זה? הוא!

הגוי כמשל ליצר הרע

כי אתה צריך להבין, הגוי הוא הרי רק משל ליצר הרע, כן? כשהעסקתי אותו, אכפת לי איזה גוי הוא שולח? לא אכפת לי אם זה סיני, מקסיקני, גוי, אפריקאי, לא אכפת לי איזה גוי הוא שולח. אני העסקתי אותו, לא את הגוי, נכון? וכשהוא בא בשיחת חצי דקה שלו, הוא אומר: “הגוי לא הגיע”. לא אכפת לי שיש לך גוי בכלל! זה לא הנושא שלי, אין לי עסק עם הגוי, יש לי עסק איתך, כן?

אבל רוב האנשים הם ככה, הוא נותן לך מה שהוא חושב, נכון? “יש לי בעיה עם הגוי, ממילא אתה יכול למחול לי”. זה תירוץ טוב, אבל זה לא שייך אצלי. אני מדבר איתך, אתה אחראי על כל הגוי. אני לא אומר ככה וככה וככה… אתה אחראי על כל הגוי, התפקיד שלך הוא שהעבודה תיעשה. זה נקרא צדיק, נכון? זה אדם שאפשר לעשות איתו עסקים.

ואותו אדם, כשהיום שהוא צריך להבין, אותו אדם, כשהיום שהוא לא יכול לבוא, הוא באמת לא יכול כלום, הוא לא יכול לבוא בעצמו, מה שיהיה, הוא אומר לך: “אני לא בא”. הוא אומר לך: “תתקשר למישהו אחר, אני לא יכול לבוא”. האדם האחר גם באמת היה… זו שאלה מה יותר טוב לעסקים. מבטיחים הרבה דברים ומגיעים לשלושה רבעים מהם, או מבטיחים רק מה שאפשר? מחלוקת. באמת אני לא יודע. מה חושבים אנשי העסקים? אני לא יודע. אני רואה ככה, אנשים כאלה, תמיד הוא אומר: “כן, אני הולך לעשות את זה. זה כבר היום לתת.” המעשה היא, רבע מהדברים קורים היום, שלושת הרבעים האחרים לא קורים. אבל יש אחר שהוא אומר: “אה, יש לי כל כך הרבה, אני יכול לדחוף אותך פנימה, אני לא יכול לדחוף אותך פנימה.”

מה ההבדל בכל המעשה הזו? אני מאוד מעוניין בנקודה הזו. האם זה בגלל שהוא לא אמיתי? האם זה בגלל שהוא לא אמיתי? מלהיות? אמרתי לך למה. אני רוצה תמיד… כבר דיברתי פעם כאן על ביורוקרטיה. ביורוקרטיה היא גם פנימית. אני רוצה תמיד לדבר עם האדם שמחליט. אתה יודע איך זה הולך, כן? אחזור למשל של הישיבה שלי או כל משל? כן, כן, יש לי משל על הנפש, אבל תמיד זה נכנס לך ככה.

הביורוקרטיה של “הוועד”

אני זוכר, היה לי עסק עם מישהו בנוגע לכסף, איפה שצריך לשלם שכר לימוד, מה שיהיה, וזה ממש היה ככה המעשה. אני לא הולך לומר מי, אל תדאג. ממש ככה היה המעשה. התמקחתי איתו כמה כסף אני צריך לשלם לו, והתקשרתי למנהל, והוא אומר לי: “נראה.” לא מתאים לי “נראה”. אוקיי, מי צריך לראות? “צריך לדבר עם הוועד.” שקר גדול, אין שום ועד. הוועד זה הוא, מה שהוא מדבר עם אשתו ועם החבר שלו. בכל אופן.

בקיצור, שבועיים אחר כך, מה קרה? אני מתקשר למזכירה. אני אומר לו: “צריך ככה.”

“אתה מחליט כאן?”

“לא.”

“אני לא רוצה לדבר איתך. המזכירה יכולה לשלוח לי את הצ’ק או לא את הצ’ק. אני רוצה לדבר עם מי שמחליט.”

“אה, יש ועד.”

“כבר דיברת?”

“אה, לוועד אי אפשר להגיע.”

“אז אני צריך לדבר איתך.”

המערכת מסודרת כך שלעולם לא ידברו עם האדם האמיתי שאחראי.

כשמתקשרים לוועד – רדפתי שלושה שבועות – אני רוצה לומר שהמספר של הוועד לא היה שום ועד. הוא במקרה פגש חבר שלו שהסכים להתנדב להיות הוועד, והלה הרגיש תקוע, אז הוא היה צריך לענות. אוקיי. אבל אתה מבין את המשחק? יש ועד. מה זה הוועד? מה יש כאן ועד? שתדע שאין שום ועד בעולם. אני לא יודע, אני מתכוון שכמעט תמיד תמיד יש אדם אחד שהוא באמת הוועד, נכון?

מה הטקטיקה של הוועד? היה לי קרוב שלי שהיה בוועד של איזה בית ספר, ויום אחד היה לו הרהור תשובה, הוא התחבט עם עצמו, שהוא לא פוגע באנשים, זו שאלה גדולה, אתה יודע. אז הוא הלך לרבי שלו ושאל אם הוא צריך לצאת מהוועד. הרבי נתן לו תשובה ואמר: “תשמע, התפקיד שלך הוא לא לקבל החלטות. אתה באמת חושב שאתה אומר למנהל המוסדות את מי לקבל? התפקיד שלך הוא תפקיד אחד: שיהיו טענות עליך במקום עליו. אם חסר לך, הוא לא משלם לך מספיק בשביל זה, תעזוב את כל העניין. זו לא שום מצווה. אתה חושב שזו מצווה, צריך מישהו שיסנן, מישהו שיפלטר. את זה אתה לא עושה, את זה הוא עושה. התפקיד שלך הוא רק לוודא שאף אחד לא ידבר עם מי שבאמת מחליט, והכל משחק, איזה משחק.”

הביורוקרטיה הפנימית

אותו דבר קורה אצל האדם בפנים, אצל אנשים עם עצמם, נכון? לעולם לא מדברים עם מי שבאמת מחליט. כל הזמן: אה, היצר הרע, היצר הטוב, העוונות, הצורך, הצורך. איך מגיעים למנהל? למנהל של המנהל? איך אפשר להעביר את עצמך למנהל פעם אחת? אולי זה רק זמני, אולי זה יעבור.

אנשים כל כך רגילים לחשוב ככה, שאנשים… זה נהיה ככה, מבינים לחשוב ככה, אפילו לא תופסים, חיים בעולם כל כך מזויף לעצמם. אני לא יודע, מישהו כתב לי הודעה היום, הסתכלתי על המילים: “אני באמת רוצה לעשות את זה”. לא עניתי. הלה כותב לי שוב: “למה אתה לא עונה? אני באמת רוצה לעשות את זה”. כתבתי לו בחזרה: “הדבר היחיד שאני יודע הוא, שאם אתה ‘רוצה’ לעשות את זה, בהחלט לא עשית את זה”. זה מה שכתבתי. האדם כתב לי “פרצוף עצוב” ככה.

אני יודע, אני תופס הרבה פעמים מה אנשים מדברים דברים כאלה: “אני רוצה”, “כשאני יכול”, “הייתי רוצה”. הרי מספיק שזה נעשה, לא? אני רוצה רק לדעת פשוט שזה נעשה. אני צריך רק לדעת שמשהו נעשה. אני מרגיש הרבה פעמים לעצמי, רוצים לדעת, מישהו אומר: “אתה כבר מוכן לשבת?” “אני צריך עוד ללכת למקווה”. אני יודע, הרבה דברים רוצים וחושבים ותופסים דמעה ל… ולא תופסים להבין. אין לי טענות ולא. אני רוצה לחשוב בשבילו, לדעת: מוכנים לשבת? לא מוכנים? אנחנו צריכים עוד שלושה דברים, שני דברים. זה קצת מטריף, קצת יותר. אפילו לא תופסים איפה נמצאים.

כן, כן, אמת.

כן, בעלות/אחריות.

זה החלק הרביעי של השיעור. בחלק הזה מדבר הדובר על הבעיה של “ניהול” בחיים שבו אף אחד לא לוקח אחריות, הסכנה של “לדלג על מדרגות” באמונה, והחשיבות של להרשות לעצמך להיות עם ספקות ו”לא לדעת” כדי לוכל לעשות בחירה אמיתית.

—

חלק 4: תרבות ה”מנהל” וההיתר של “אני לא יודע”

היעדר אחריות אמיתית (“The Buck Stops Here”)

אני מרגיש הרבה פעמים לעצמי, רוצים לדעת דבר אחד: אתה כבר מוכן לשבת? אתה לא צריך ללכת למקווה, אתה לא צריך לעשות את זה… אני יודע הרבה דברים שרוצים וחושבים, ותופסים “טרור” [פחד/פאניקה]… ולא תופסים דברים.

אין לי טענות ל”לא”. אני רוצה רק לדעת: מוכנים לשבת? לא מוכנים? צריכים רק שלושה דברים, שני דברים. יכול להיות שזה קצת מטריף קצת יותר, ואפילו לא תופסים איפה נמצאים.

כן, כן. אמת. לקחת בעלות/אחריות, ואומרים “כן, בעלות”. כן. יש עוד דברים.

אני רוצה כאן לומר דבר אחד. זה גם דבר מאוד חשוב לומר, כי… מה סיבה אחת לסוג הזה של דמיונות שאי אפשר לשלוט? תמיד יש מנהל שדואג למנהל השני; לעולם אי אפשר לדבר עם המחליט בפועל. העיקר, כשיש חברה בפועל, ממש אין אף אחד שיחליט.

זה לא הפשט שזה כך – סידרו את זה ככה. בפועל אין אף אחד שאחראי על שום דבר.

אתה יודע, דובר, אתה זוכר שטרומן [Harry Truman] היה לו שלט שכתוב: “The Buck Stops Here” [האחריות נעצרת כאן]. כאן בפועל… שום דבר לא נעצר כאן. הוא שולח את זה בחזרה ל”ועד”, והוועד בחזרה לדיבורים, וזה מסתובב בגלגל.

דילוג על מדרגות והבעיה עם “אמונה”

יש סיבה לזה, אני חושב, או אחד מהדברים – שהוא, אתה תגיד לי שזה בא ממקום טוב, מטוב מסוים, ואני חושב שזה בא מ…

בכל הספרים החסידיים מדברים על “לא לדלג על מדרגות”. אני חושב שהעניין של לא לדלג על מדרגות הוא יסוד חשוב בטירוף. לא יודעים מה זה אומר. כן, לתלות מעלות המזבח, כמו שכתוב בפרשת השבוע, כתוב בעגל, “תולעת שני”, ספרים, עניין של מדרגות, משה רבינו, וכן הלאה. אבל מה זה אומר?

מה הדילוג הכי גדול על מדרגות שאנשים עושים? אני חוזר לדבר על אמונה, כי אני חושב שאני צריך לדבר על זה. מה הדילוג הכי גדול? אתה אומר: “אני מאמין בקב”ה”. אתה יודע על מה אתה מדבר? אם אתה רוצה לדעת, הלה יודע, כי הוא למד פשט בפרשת נח מאוד טוב. אבל לפני זה הוא לא ידע, נכון? וזה בעצם אותו דילוג.

ההבדל בין שיעור עיון לשיעור חסידות

כמו שאסור… חשבת פעם, זה ההבדל של השיעור הזה או אמיתי… זה ההבדל בין שיעור חסידות/תורה לשיעור עיון.

* בשיעור חסידות/תורה לא לומדים כלום, סתם ככה.

* בשיעור עיון קורה לפעמים שכן לומדים.

אבל זה ההבדל. יש הבדל אמיתי אחד: בשיעור עיון יכול השיעור להסתיים עם קושיה. יכול גם להסתיים בשקלא וטריא של שיעור חסידות/תורה. אבל אפילו בשיעור היומי, יותר יכול להיות שנודע משהו, עשינו קצת התקדמות – אבל נשאר משהו קשה. נשאר משהו קשה.

הפחד מספקות והמעשה עם האפיקורס

וזה ההבחנה, זה בלימוד נגלה. רוב האנשים – לא כל האנשים – רוב האנשים סוברים שמותר להישאר עם קושיה. זה גם לא ברור, כי התורה הרי… הנגלה יש גם שלושה פשטים, ולמה על נגלה מותר להישאר עם קושיה ולא על נסתר אני לא יודע.

אבל על כל פנים, אם מדברים על עניין של עניין אמיתי, אם אתה מדבר על עניין של אמונה או עניין של יהדות, על משהו אמיתי, רוב האנשים סוברים שזו עבירה להישאר עם קושיה. זו “תורה ליברלית” הרי זה.

אתם מכירים הרי את המעשה על היהודי שנהיה אפיקורס, שלמד אברבנאל ולמד מורה נבוכים, והוא למד את הקושיות והוא לא הגיע לתירוצים. כן, מה?

כן, זה הרי מיתוס יהודי שמבטא מאוד טוב את ה… אני חושב שהמיתוס הוא ממש… מה אתה רוקד עם הדיבורים? אולי אתה מבין, זה אמיתי, זו באמת בעיה שהקושיה הרבה פעמים הרבה יותר קלה להבנה מהתירוץ. אוקיי, היה אפשר לומר את התירוץ בלי הקושיה? היה אפשר לומר את התירוץ בלי הקושיה?

זו הרי עבירה חמורה להישאר עם הקושיה. חומרה להיות גוי זה גם דילוג כזה. אין לך הרי תירוץ! התירוץ הרי היה שלא. ממילא, אם אין לך תירוץ שלא, יש לך ספק. ספק לעשות משהו קשה.

עכשיו, זה העניין עם לימוד אמונה או דברים כאלה. זה אותו דבר, או שאתה רוצה לדעת על להתחבר כשהולכים לחתונה. רוב האנשים, אני חושב שסיבה גדולה למה חיים בבלבול כזה היא כי אסור להיות עם ספקות.

אני יודע שהעולם הזה הוא עולם מלא ספקות, אבל אצל אנשים טובים מקובל שאסור להיות עם ספק. אסור להישאר עם שאלה. זאת אומרת, אם אני מוכן לשבת – אין לי מושג. אני הולך לנסות כל מיני דברים לראות אם אני מוכן. אני לא יודע.

משמעת מול צמיחה אמיתית

או דוגמה שאני יודע, איזה שיעור הולכים לעשות? הולכים ללמוד… כן, אנשים עושים קבלות כאלה. אני הולך… הולכים ללמוד דף יומי. רוב האנשים מתחילים והם מסיימים באמצע מסכת שבת עמוד א’. מה… אני רוצה כאן לומר שזה דבר רע, נכון? כי הוא שכנע את עצמו, הוא לא באמת רצה. אני רוצה גם לומר שזה דבר נורמלי. זה דבר נורמלי.

כי אנחנו צריכים להבין, תמיד חשבתי שיש שני סוגי אנשים. יש אנשים כאלה שהם מקיימים כל מה שהם מקבלים על עצמם. הכל מאוד… איך קוראים לזה? והישיבות קידשו אותם כאותם סוגי אנשים, כן? המשגיחים. מה? מעצמם גם. הוא בחור, הוא הבטיח שהזמן הזה הוא הולך ללמוד את כל מסכת פסחים, והוא למד. מה? לא “מימותי”, ככה כמו ישר, רציני. לא רק ישר – ישר זה לא מספיק. משמעת. כן, משמעת זו מילה טובה. הוא אדם ממושמע. הוא עשה את העסק, הוא ביצע אותו. הוא עשה את התוכנית, הוא ביצע אותה, כן?

אני מאוד שמח שאני רוב החיים שלי – אני כבר קצת גדול – אבל אני ברוך השם, לא הייתי ממושמע. אני מאוד מרוצה מזה. למה? כי אני חושב הרבה פעמים: תדמיין שהייתי ממושמע מכיתה ד’. הייתי טיפש טוב, נכון? מה היה אז?

עשיתי קבלות גדולות. היו לי תוכניות, כן, גם אני הייתי בחור צעיר. היו לי תוכניות: “אני הולך ללמוד את כל המשניות”. תאר לעצמך שהייתי נשאר עם זה, ולמדתי משניות בבת אחת. הייתי נשאר משהו אחד… הרי אני מכיר כאלה, יש הרי אנשים כאלה בחיים, נכון? הוא נעבעך מקיים כל קבלה שעשה כבחור. הוא מעולם לא גילה שיש עוד דברים.

אני מסכים. חלק מלימוד שהוא באמת טוב, שאתה באמת צריך לעשות, שאתה באמת רוצה לעשות, שנכון לעשות, זה לראות שאם מישהו פעם עשה את התוכנית לכל חייו, נכון? “מה אתה הולך להיות כשתהיה גדול?” – “אני הולך להיות תלמיד חכם.” אוקיי, אז איזה סוג תלמיד חכם אתה הולך להיות?

אני חושב שהרבה צדיקים גדולים, כשהיו תינוקות קטנים, כולם רצו להיות צדיקים. והוא נשאר, הוא עשה קבלה כשהיה בן שש שהוא הולך להיות צדיק. מה מבין ילד בן שש על להיות צדיק? בעצם מה שאתה רואה אצלו בגיל שבעים. אומרים שהוא שוטה, כי הוא גם חושב שזו מצווה להיות שוטה. כי הוא צריך להקריב את עצמו, “אני אדם עקבי, יש לי עקביות”, נכון? הוא עקבי! הוא בא כל יום ללמוד הלכה/פסיקה, זה לא שטויות, הוא צריך ללמוד פסיקה. הוא בא כל יום. אולי לא צריך לבוא ללמוד פסיקה? אולי צריך לבוא מאוחר יותר? אולי צריך להיפך?

ההיתר של “לא לדעת” כתנאי לבחירה

מה שאני רוצה להגיע אליו זה, אני חושב שאחד הדברים, אם רוצים להיות כזה אמיתי, אם רוצים להפסיק לרמות את עצמנו, אם רוצים לומר שאני יכול לומר “אני החלטתי” – צריך להיות מסוגל גם להתיר. אם אני מחליט את זה, אחד הדברים שצריך להתיר – כל דבר שמחייב בא עם היתר, כן? – צריך להתיר לעשות הרבה מאוד דברים בלי באמת לדעת אם רוצים לעשות אותם. זה ההיתר הגדול.

ההיתר הגדול הוא מעשי. אין לי מקור, על החלק הראשון יש לי מקור, אבל אני חושב שבספרי חסידות אפשר למצוא מקורות, אולי לא בספרים קודמים. למעשה, יש לי כן. אבל אתה מבין מה אני רוצה לומר? כי כשאני רוצה לומר… הבנת מה שאמרתי קודם? זה יסוד מאוד חשוב.

שכשאני אומר שאתה הוא זה שגורם לי ללכת לחתונה, אני לא אומר שאתה גורם לי כי ידעת את כל הצדדים, כי ידעת שזה קשה וזה רחוק וזה קרוב, וזה כזה, ואותו זמן יותר יפה, אותו יותר מאוחר דווקא… בקיצור, כן? לא בגלל זה, דיברתי אחר כך, נכון?

הפשט הוא, כדי לומר שאתה לוקח אחריות, זה הדבר שנקרא בחירה, נכון? רק כדי שתדעו על מה אני מדבר. האחריות נקראת בחירה. זה דבר שחייב להיות, כדי להיות נורמלי, כדי להיות אנושי.

אדם יכול לעשות בחירה, הוא יכול להיות עקשן כזה: “החלטתי בגיל 17, ובכל חיי מעולם לא חשבתי על זה, וזה לא עשה שום הגיון, ראש בקיר.” זו לא בחירה. זה, אני מתכוון, זו בחירה, אבל זו בחירה טיפשית. אנחנו לא קוראים לזה יותר בחירה, זו החלטה, אבל זו לא בחירה. בחירה זה: אני לוקח בחשבון שיש לי יצר הרע ויש לי יצר הטוב.

המשל של קבלות יום כיפור

אתן לך משל, אני מתכוון, דרך הגהה: אם מישהו עושה קבלה ביום כיפור, אפילו לא צריך התרת נדרים. כי ביום כיפור כל אחד במצב שבו הוא מפנטז, זה לא חל. זה כמו מישהו שעושה נדר כשהוא שיכור. הנדר חל? צריך לשאול הלכה.

אני לא רואה למה הקב”ה… אם היית לומד שנה שלמה עם החגים הרגילים, גם זה לא סתם. אם היית לומד שנה שלמה יום כיפור, היית גם מתעלה קצת לפחות מיום כיפור אחד לשני, והיית מבין קצת יותר טוב ממה שאתה מבין אז. הרי לא יכול להיות, קל וחומר שזה אפילו קטן יותר, שזו מציאות אחרת לשנה שלמה.

הרי לא יכול להיות שאם אני רוצה לומר ששלמות היא חשיבות בסיסית מסוימת של שלמות, תנאי בסיסי של להיות בן אדם אמיתי, זה לדעת את כל המצבים, לדעת גם את הפנימיים, מה זה החבר שלי, כמה סבלנות יש לי, וכדומה, וכדומה. זה גם כמעט עובדה, זו מידה מסוימת, אתה יכול לקרוא לזה, אתה לא יכול לראות את זה, אבל סבלנות זה דבר אמיתי.

הוא קיבל על עצמו החלטה חזקה שהוא הולך ללמוד שבע שעות ביום. אה, אין לך, אין לך את המתנה הזו, אין לך… אולי אתה יכול, דיברנו על בחירה, אתה יכול, בינתיים אין לך את זה, זו תהיה ברכה לבטלה. אבל איך אתה הולך לגלות? איך אתה הולך לדעת משהו מה לקחת בחשבון, מה באמת טוב, מה אתה יכול, אחרי כל ה… את זה אני צריך ללמוד.

ההדרכה המעשית: אמור “אני לא יודע”

אז, אני מתכוון, שכדי שזה יוכל לקרות, חייבים לוותר להרבה זמן על לא לדעת מה רוצים. אם הוא שואל אותך, במשל שלך של ללכת לחתונה, אם הוא שואל אותך אם אתה רוצה ללכת לחתונה, אמור: “אני לא יודע”.

וזה הדבר השני שאנשים מאוד נגד: זו גם עבירה לומר “אני לא יודע”. אתה צריך לומר “אני רוצה”. אולי אני כן רוצה, אולי אני לא רוצה. אני רוצה, כשאני אומר אני רוצה, אני מתכוון, אני אומר לך רק את החלק שאני רוצה – בעולם אידיאלי לא היה משהו אחר בכלל בעולם, הייתי רוצה. מצוין, זה נתון אחד, נקודת מידע אחת שצריך להכניס כשהולכים לחשב.

עכשיו, אני לא יודע, יש עניין של ללכת, יש עניין של לא ללכת, יש עניין של שלישיות, זה לא רק מציאות, צריך הרי… חלק מהמציאות הוא הרי שצריך לחיות. כבר הלכתי להרבה חתונות, כבר ראיתי, חשבתי, הלכתי להרבה חתונות, ראיתי שלא צריכים אותי שם, וממילא הפסקתי ללכת.

תאר לעצמך שהייתי עושה החלטה לפני כן, ואני נשאר עם ההחלטה: “אני כן הולך”, “אני לא הולך”. זו לא הייתה החלטה שכלית. חלק מההחלטה אומר: הנה, באמת חסר פה, הנה יש לך משפחה שחסר, לפחות הסבתא. אוקיי, אני יודע, יש סבתא אחת שעושים לה טובה כשבאים. מצוין, זו מצווה ללכת לכבוד ה… מצוין, צריך רק ללכת לסבתא ולומר מזל טוב וללכת הביתה. לא צריך כבר לומר לחתן, הוא לא יזכור שבאת.

וכדומה. אני אומר, אני נותן לך רק את הדברים שצריך לדעת. אותו דבר, אתה מוכן לשבת? אני בדרך לשיעור. אני יודע, ניסיתי את זה, חייב להיות דבר של לנסות. כדי שסוג האחריות שאני מדבר עליו יעשה הגיון, חייב להיות…

בס”ד

שיעור: מיהו ה”אדם הטוב”? – חלק ה’

נושא: ההיתר של “לנסות” וההגדרה של בחירה

—

ההיתר של “לנסות” (Trying)

זו הרי המשפחה שלך. מה חסר? לפחות הסבתא? אוקיי, אני יודע. יש סבתא אחת שעושים לה טובה כשבאים. מצוין. זו מצווה ללכת לכבודה. מצוין. צריך רק ללכת לסבתא ולומר “מזל טוב” ואפשר ללכת הביתה. לא צריך לדאוג לחתן, כי הוא לא יזכור שבאת.

וכדומה. אני אומר, אני נותן הרי רק [דוגמה]… הדבר שצריך לדעת, אותו דבר: אתה מוכן לשבת? אני אומר שאני מוכן לשבת, אני בדרך לשיעור. אני יודע, אני הולך לנסות את זה. חייב להיות דבר של “לנסות”. כדי שסוג האחריות שאני מדבר עליו יעשה הגיון, חייב להיות היתר גדול של “לנסות”.

ולא… זה מאוד מצחיק. “לנסות” פירושו בלשון try, שיכול להיות שזה יעבוד ויכול להיות שלא. ומצד שני, בזה אני שם מחויבות חזקה. כלומר, אני מחויב לנסות, ואני לא הולך לאבד את זה.

אז, אני צריך תמיד לומר, בלי לדעת את התירוץ לשאלה שאני עומד לעשות. זה דבר טוב לומר לאחר: “אני לא יודע, אנחנו מנסים, נראה.” אתה לא יכול להיות ברור, זה מאוד קשה. כשאני אומר “היתר”, הכוונה שברור שבשעת מעשה אני מתכוון שאני הולך לעשות את זה. אני מנסה את הלימוד הזה, אני מנסה את זה, אני מנסה את המכונית הזו, אני מנסה את החברה הזו. אני מנסה את הדבר.

אני לא חושב, “אוקיי, זה מבחן”. אני מתכוון, לפעמים אנשים חושבים את זה. באמת, מבחנים יכולים להיות מזויפים. “אני לא יודע, אני בפגישה הרביעית, אני לא יודע אם אני יכול ללמוד.” לא מגלים מה האדם חושב בדייט. מגלים, אוקיי, יש בעיה. אני לא יודע, אפשר לנסות להתחתן… אבל מגלים במציאות. זה חייב להיות אמיתי. אבל גם חייב להיות… אני חושב שזה… אולי צריך את זה עם תשובה, אני לא יודע. חייב להיות שיהיה מותר לעשות טעויות. חייב להיות מותר לא לדעת את התירוץ.

“אני לא רוצה” לעומת “אני לא עושה מספיק”

אני חושב שאולי אחד הכאבים שיש לאנשים הוא, הם חושבים שהם לא עושים מספיק. יש להם מחייב.

לא, אין לי.

למה לא?

אני לא רוצה. אני לא מחזיק בזה.

אני אומר דווקא סיבה, לא סתם “חה”. אני לא רוצה. אתה רוצה לבוא? אתה רוצה לעשות? אתה רוצה לקנות? אתה רוצה לבוא לשיעור הזה? זה לא כל כך מצחיק. כן?

אתה רוצה ללמוד רמב”ם? כן.

אתה רוצה ללמוד זוהר? כן.

אתה רוצה ללמוד משניות? כן.

אתה רוצה ללמוד חומש רש”י? כן.

אתה רוצה ללמוד זוהר? אתה רוצה ללמוד תנ”ך? כן.

אוקיי, איך יש לך זמן לכל הדברים? לא, זה דיבר אליי, נכון? למה? כי חשבתי שאני לא רוצה ללמוד, אבל אני כן רוצה. מצוין. רציתי. אבל זה לא [מספיק].

מצוין. עכשיו, איך אני יודע, איך אני יכול להחליט מה אני באמת רוצה? כי זה תנאי לאפשרות לומר “אני רוצה לעשות את זה”. צריך להיות… זה מה שנקרא יישוב הדעת/התבוננות.

אין שום דבר רע, בדיוק. יש משהו רע בלשקר, אבל אין שום דבר רע בלומר “אני לא יודע. אני מברר את זה.” כן, אפילו אני אומר שאני לא רוצה, אבל אני עדיין לא החלטתי שאני לא רוצה. תשאיר את השאלה פתוחה.

מעשה: “אתה הרי אדם נורמלי”

אני זוכר, אני זוכר, הייתי… אספר לכם מעשה חסידית מעניינת. אני זוכר שהייתי… בן כמה? בן כמה הייתי? הייתי בערך 21, אני לא יודע, ו-22, והייתי משהו מבולבל נורא עם כל מיני תוכניות. ובתוך סוג הפרומקייט הזו, חשבתי שאני יודע בוודאות מאוד טוב מה אני רוצה, אבל אני לא יודע.

והיה… אני לא מספר את הסיפור טוב, אולי תדע איך לספר סיפור שעושה הגיון. אבל ראיתי אחד… פגשתי איזה יהודי, ואמרתי, היה לי שיחה עם אותו אחד, בשביל כסף, כמו שהמנהג הוא. ואותו אחד אמר לי דבר אחד, זה היה נורא.

הוא אמר: “בן כמה אתה?”

הייתי ממש אולי אפילו 21, אני לא זוכר.

הוא אומר: “אה, אתה יודע ש…” הייתי כזה מאוד תמים, “אתה יודע שבעולם הגדול, בעולם הגדול שאני בא ממנו, רוב האנשים בגיל 21 אין להם מושג מה הם רוצים מהחיים שלהם? אתה יודע? אתה הרי בכלל אדם נורמלי. אתה לא יודע? איך אתה אמור לדעת? כבר ניסית? אתה צריך לנסות. לך, תסתובב פה.”

אוקיי, אפשר לבקר את העולם ההוא שהוא, עד גיל 45 אחד לא יודע אם הוא רוצה להתחתן, אין בעיה. אבל זה דבר מאוד נורמלי. אוקיי, כבר התחתנת. אתה עדיין לא יודע מה אתה רוצה מהחיים שלך. יש ציפייה כזו, לא ציפייה מהמערכת, מהאנשים עצמם: “אני כבר אברך, כבר התחתנתי, כבר יש לי שני ילדים, עכשיו אני כבר יודע מה אני רוצה לעשות.”

אתה לא יודע! איך אתה אמור לדעת? ניסית דבר וחצי בחיים שלך. למדת משניות וגמרא, נפלא. עכשיו אתה יודע מה אתה רוצה? ניסית אפילו שתיים וחצי רעיונות עסקיים? כבר דיברת עם מישהו חדש שאפשר לעשות עסק כזה? אתה לא יודע מה אתה רוצה.

פרוטוטייפים (Prototyping) ומערכת הישיבה

יש דבר כזה שנקרא “פרוטוטייפים”. כן, אני אוהב פרוטוטייפים, ואת זה צריך לבדוק. יש לי את הפרוטוטייפים כבר, כי אתה כבר יודע שזה רק מבחן. אני מדבר, אתה לא יודע איזו עבודה אני אוהב, איזו עבודה אני יכול לעשות. בוא נעמוד עם הגמרא. אתה לומד חמש שנים לראות אם זה הולך, לראות ולגלות אם אתה מחזיק בעניינים, אם זה בשבילך. זה דבר מאוד נורמלי.

אני מסתכל שחלק מה”לא לדעת” – יש תורה שלמה לומר את התורה הנכונה, אבל מה שלא יודעים קשור לאי-נתינת מקום ל”לא לדעת”. זה על דברים קטנים, על דברים גדולים. זה על כל הדוגמאות שנתתי.

ואם תחשוב על זה, כמו שהסברתי לך, זה הכרחי. כי חלק מלהיות בעל בחירה, שתהיה בחירה – בחירה לא אומרת החלטה. שתגיד לו תורה שלמה של החלטה, “החלטתי, החלטתי”… איך הלך הסיפור? לא אמרתי שהנועזים יכולים להחליט ללמוד תורה לשמה כל חייהם? אני מקווה שזה לא אמת הסיפור. אני חושב שר’ בנימין אומר שזה לא אמת, זו טעות. אני חושב שזה לא אמת. יכול להיות אמת, אבל אחר כך הוא… יש הרבה שלבים בינתיים. הרי לא יכול להיות! איך יכול להיות? אתה יודע שאדרבה, כל בחור יודע שהוא רוצה ללמוד תורה. איך יכול להיות?

יש לי כזה מצחיק, הדרך שלנו לשלוח ילדים. אני אומר את זה כל הזמן לבחורים, לרבי, למנהל אני לא יכול לדבר, כי הוא… התפקיד שלו הוא רק להבין את זה. אבל אתה תופס שאתה בן שלושים, ואתה מדבר עם תינוקות קטנים, ארבע עשרה, שש עשרה. הוא לא יודע, הוא לא יודע. הוא עם הארץ גמור. הוא לומד עשר שנים, אין לו השערה להיות תלמיד חכם. אפילו הבחור הטוב, אני לא מדבר על הבחור הרע. “חשבתי שאני הולך להיות תלמיד חכם, הייתי בחור טוב, למדתי שלושים דפים שלמים עם מפרשים.” אבל אתה לא יודע, אין לך אפילו השערה.

התפקיד של הרבי הוא להתפזר קצת, לזה, לגלות מה אתה יודע, מה אתה אוהב. הוא אוהב יותר הלכה, יותר בקיאות, יותר עיון. הוא לא יודע. הישיבה אומרת: “אני לא יודע, כל אחד אוהב את זה, את זה צריך לאהוב.” אף אחד לא יודע.

בן כמה הוא היה כשהפך לרבי? שלושים? אני לא יודע, הוא בטוח לא היה בגיל חמישים, כן? אני לא יודע, הוא למד, אבל בטוח שהוא לא החזיק בגיל חמישים. אני לא יודע, אני לא יודע. הוא למד, אבל בטוח שלא החזיקו בגיל שלושים באמוראים. אפשר לראות את זה על הטבע שלו, על תורת הרמב”ם שלו, אני לא יודע. החתם סופר לא התאים צעיר מדי, וזה מתאים ברצינות, אתה מבין? זה לא רע, זה פשוט לא רציני, זה לא אפוי, זו רמאות פסיכולוגית שהוא עשה, אתה מבין? אני לא יודע מה היה, יכול להיות שחלק מהם הוא אחר כך עיבד והפך למשהו, אבל אתה לא יכול לקחת ברצינות, כן? זה פשוט, הרבי היה בן שלושים, הוא כבר היה רבי. כמעט אף אחד לא מצליח כשהוא בן שלושים, ארבעים, חמישים, עשרים, וכו’.

למה אני אומר את זה? זו עוד נקודה נוספת של לומר שמכיוון שבחירה אומרת להבין, אומרת להבין את כל הצדדים. לא אמרתי שצריך לעשות את הקפיצות מסביב לגלות איך להיות, זה דווקא היה עוזר, אבל אני לא אומר את זה. אני אומר רק שזה צריך לבוא עם איזשהם צדדים, בחירה.

חזרה: מהי בחירה? (טכני לעומת חסידי)

ודיברנו עכשיו, זה דבר מאוד מעניין מה שאני אומר עכשיו. כל מה שאני אומר עכשיו היה הכל קודם לשיעור שתכננתי לומר יותר טכנית, רק אמרתי את זה יותר בדרך חסידית, כדי להיות שמח. אבל כדי להבין, דיברנו, החלק הראשון של השיעור הוא מאה אחוז מה שרציתי לדבר, רק תכננתי לדבר טכנית, חיפשתי דרך איך לעשות את זה יותר טעים. זה קשור לזה, אגיד לך את הלשון שרציתי לומר.

דיברנו ש… כמה זמן יש לי? דיברנו ש… מתי אני צריך לסיים את השיעור? 9:30? אוקיי, אגיד לכם בקיצור.

דיברנו שאנחנו מחפשים משהו שנקרא “בחירה”, כי בלי זה המעלות, המידות שיש לאדם, זה לא “מסייע חסדיך”, זה לא אומר כלום על גדלות בתור אדם. זו הנקודה שאנחנו מחפשים כשאנחנו אומרים את המילה בחירה, נכון? אנחנו לא מחפשים את זה, אנחנו לא מחפשים את זה. ולהיפך, כוונות זה בוודאי לא בחירה במובן שאתה לא מוכרח, לא determined עם שרירותיות או שטות, זה לא במובן הזה. זה הדבר שעושה את זה שלך – המעשים שלך, המידות שלך.

ואמרנו איזה דבר עושה את זה מעשים שלך? לא זה שזה פתאומי, כמו המשל שלי בשבוע שעבר על מלחיית המלח [?], לפני שבועיים, אלא הדבר שאומר לי איזה אדם אתה. נכון? כך נאמר.

עכשיו, מה שחסר לנו, וזה עדיין חסר לנו קצת, אבל היום אמרתי קצת בדרך משל, מה שחסר לנו זה: אוקיי, אז מה הדבר שאנחנו קוראים לו בחירה? אתה כבר יודע מה זה לא, ואתה יודע מה זה צריך להיות, ואתה יכול לראות שיש כאן הרבה טעויות שיכולות להיות.

הרשימה של אריסטו: מה זה לא בחירה?

למשל, טעות אחת שדיברנו עליה קודם היא שזה “רצון”. דבר מאוד חשוב, זה חוזר עד לתחילת השיעור. אנשים היו אומרים, כן אדם טוב… הדבר שקוראים לו בחירה הוא מה שעושה אדם טוב, מובן מאליו שאפשר גם לעשות מעשים טובים במקרה, בטעות, באונס, בהכרח וכו’. אדם טוב הוא מי ש… אומרים הרבה פעמים שהוא רוצה לעשות מעשים טובים.

מה שלא מספיק רק לומר שהוא רוצה… הוא אוהב, זה קצת יותר טוב לומר מאשר הוא רוצה. אבל כשאומרים הוא רוצה, הרבה פעמים האדם טועה, כמו “אני רוצה ללמוד שחמט”, או כמו אני רוצה… כתוב בספרי חסידות שכל אחד רוצה להיות טוב. זה עדיין לא עושה אותך טוב. זו עדיין לא בעיה.

לא רק שזו לא בעיה, זה אפילו לא קונפליקט עם היצר הרע שלך. היצר הרע שלך נגרר עם הרצון הזה, הוא נגרר עם משהו אחר. שים לב, תסתכל ותראה. זה אפילו לא… זה דבר אחר. למה? אפשר להיכנס כאן יותר לטכני, אין לי כוח, אין לי זמן, אני לא רוצה לגרור אף אחד עוד יותר.

אבל אחד מהדברים החשובים כאן שנאמרו למשל, יש כאן רשימה. לאריסטו יש רשימה של דברים שהם לא בחירה. הרשימה שלו היא:

1. תאווה

2. כעס

3. דעה (Opinion)

4. רצון (Wish)

כל ארבעת הדברים האלה הם לא בחירה. אלה כולם דברים יפים, אבל אף אחד מהם הוא לא בחירה.

הנושא של תאווה, אני חושב שכבר היינו צריכים לדבר כאן להסביר למה לרצות, לבחור משהו, זה לא אותו דבר כמו להיות לך תאווה לזה. אני חושב שכבר היינו צריכים לדבר כאן על שזו סתירה, על מה שתאווה עושה אחר כך. אבל לא, לא דיברתי על שזו סתירה, ששתי תאוות לא יכולות להתקיים יחד.

בחירת היסודות. הוא הסביר את זה? איפשהו? אני לא זוכר. זה דבר אחד. אסביר את זה פעם שנייה.

עוד דבר הוא הדבר החשוב שהוא דיבר כאן, זה הנושא של… של מה שהוא קורא “wish”, או מה שקראנו כאן “רצון”. ועוד דבר שקשור לכאן, שדומה, שאולי יותר מחובר, זה הנושא של “opinion”, של דעה.

שיעור: מהות הבחירה – חלק ו’

נושאים: בחירה מול דעה (“להחזיק בדעה”), בחירה כהעדפה (Preference), תהליך הבחירה מול החלטה רגעית, ותפקיד ההתייעצות.

—

הקדמה: סתירה מול בחירה

לא, כן… מה “לא”? לא דיברתי על שזו סתירה; שיש שני חלקים שלא יכולים לסתור זה את זה, וזה כן סותר. זה לא היה? לא, איפשהו… לא זוכרים. זה דבר אחד. עוד, זה חייב להיות פעם שנייה.

עוד דבר הוא הדבר החשוב שהוא דיבר כאן, זה הנושא של מה שהוא קורא “wish”, או מה שהתלמידים קראו לו כאן “רצון”.

“להחזיק בדעה” זה לא “להיות” (Opinion vs. Being)

ועוד דבר שקשור לכאן, שדומה, שאולי יותר מחובר, זה הנושא של “opinion”, של דעה, של מה אני “מחזיק”.

האדם אומר: “אתה שואל את עצמך, אתה אדם טוב? כי בפנימיות אתה אדם טוב.” למעשה, זה לא יוצא. מה הכוונה בפנימיות אתה אדם טוב? במציאות, הרבה אנשים… למה? אומרים לך: “כי אני מחזיק שצריך להיות אדם טוב.”

כאילו יש מישהו שמחזיק שצריך להיות אדם רע?! אתה מבין אותי? אבל “אני מחזיק שצריך להיות טוב”, “אני מחזיק שצריך ללמוד”, “אני מחזיק שצריך להיות תלמיד חכם”. למעשה אתה לא. אז, אבל מה שאני מחזיק – “להחזיק” זה הרי דבר פנימי, הפנימיות היא העיקר. זה הרי לא מה שאתה, מה שאני.

אז הוא אומר לך: “להחזיק זה מה שאתה.” אז, היתה לך דרך להודיע למה מה שאתה “מחזיק” לא משנה. מה שאתה מחזיק זה דבר יפה, אפשר להחזיק נכון ואפשר להחזיק לא נכון, אבל זה לא שם בחירה.

בחירה פירושה שבחנתי את זה לעשות, שזה טוב. עדיין לא בחנת. כי למשל, יכול להיות דבר מאוד פשוט, כי “להחזיק” אפשר להחזיק שמישהו אחר יעשה משהו. זה לא קשור אליך בכלל. אני מחזיק – אפילו כשאני מחזיק את זה לגבי עצמי, זה כאילו אני מחזיק את זה לגבי מישהו אחר. אני מחזיק שהוא היה צריך לעשות ככה. אני מחזיק שהוא צריך להיות הנשיא. אוקיי, זה לא עושה אותך אדם יותר טוב או יותר גרוע. לרצות לעשות משהו, לבחור משהו לעשות, ולבחור בשבילי משהו לעשות – זה סוג אחר של דבר.

בחירה זה לא “היכולת לעשות אחרת”

זה ה – אני אומר לך רק בקצרה – זה מה שדיברנו בחצי השיעור הראשון. ה”לפני” חצי השיעור דיברנו, וזה רק מה שבחירה *לא*. אפשר להיכנס יותר לאחד מארבעת הדברים וכל אחד מהם, אבל אני מעדיף לדבר כמו מה שאנחנו עושים היום: אחרי מה שבחירה *כן*.

אבל בואו נבין שבחירה – ואמרנו קודם בשיעור האחרון – שבחירה זה לא שיכולתי לעשות אחרת, נכון? זה הפוך. לאו דווקא שאנחנו צריכים שיכולנו לעשות אחרת. נכון, לא יכולתי להיות גוי – זה עדיין לא אומר שאני לא בוחר להיות יהודי. שני דברים שונים.

כי אנחנו אומרים שבחירה פירושה שזה אומר לי על מה שאני. מה שאני זה הרבה יותר מזה שאני יהודי, מאשר שאולי גוי לא יכולתי להיות. אז זו בכלל לא בעיה לבחירה; זו בעיה לרצון, זו בעיה לדטרמיניזם ולדברים אחרים, אבל מה שנוגע לכך שתהיה לי בחירה, זו בכלל לא בעיה. לא רק שזו לא בעיה, זו עוד סיעתא גם.

אנטי-קוצק: הרגל זה דבר טוב

לכן אני אנטי-קוצק. כי הקוצקאים אומרים שלעשות משהו כי האבא עשה את זה זה דבר רע; אני מחזיק שלהיפך, זה דבר יותר טוב. כי כתוב גם בחומש [או] בסידור “והרגילנו בתורתך”. הרבי מקוצק בעצמו שאל את הקושיה: מה כתוב “והרגילנו בתורתך”, מה זה דבר רע? אז הוא אמר כך תירוץ: ברור שאנחנו מבקשים, זה דבר טוב להיות מורגל.

עכשיו, אבל אם כך – אני רק רוצה להראות, אני הולך לעצור אחרי זה, אני רוצה עוד לספר עוד מעשה על זה – אם כך הרי קשה, מה זו בחירה?

הגדרת הבחירה: העדפה (Preference)

בחירה פירושה – אני יכול לומר באנגלית מילה, הוא אומר “choice” כל הזמן – עוד מילה שאפשר לומר היא “preference” (העדפה). אני מעדיף לעשות את זה. “להעדיף” לעשות משהו פירושו שאני מעדיף לעשות את זה על פני דבר שני. אם סתם אין בבית שום סתירה, זה לא נקרא בחירה, זה נקרא רצון. יכול להיות אולי רצון טוב, רצון שהוא נכון, אבל בחירה זה לא.

אז עכשיו, את זה הסברתי לך, שכדי שאדם ידע מה הוא רוצה לעשות – אם רוצים טכנית אפשר לומר שבחירה היא לא באמת על להיות טוב, אלא על איזה סוג טוב להיות, או על איך להיות טוב. כי הרי פשוט שאף אחד לא רוצה להיות רע, או אף אחד לא רוצה לעשות מה שרע לו.

אבל אם אני אומר שאדם הוא בחר – הוא בחר להיות יהודי חסידי, הוא בחר להיות ליטאי, אני יודע – זה לא אומר שהוא לא נולד ככה. זה אומר שהוא התאמץ קצת, או חשב קצת, או הסיח דעתו… הוא יכול להסיח דעתו מהסיעתות [עזרות/יתרונות], כן חסרות סיעתות מסוימות. לאו דווקא במובן שיכולתי לעשות אחרת, יכולתי לרצות להיות משהו אחר; יותר במובן שזה לא אומר שאני לא אומר שעשית משהו, אני לא אומר שאתה משהו, אם לא חשבת על הדבר.

במובן הזה זה נכון, וזה מה שאנשים היו חושבים אינטואיטיבית, שמי שסתם עוקב אחרי כל מה שהוא עשה מאז שהיה ילד הוא לא בעל בחירה. הוא סתם “חקיין”. אבל לא כי בחירה פירושה שיכולתי לעשות אחרת, אלא כי בחירה פירושה שבחרתי בדבר הזה.

איך אני יודע מה אני רוצה?

וחלק מלבחור בדבר הזה זה לדעת שזה מה שאני רוצה. איך אני יודע שזה מה שאני רוצה? אני הרי יכול לדעת שזה מה שאני רוצה רק אם אני לוקח בחשבון את כל הצדדים, כל החלקים של זה.

אם החלטתי לפני שנולדתי שאני רוצה להיות טוב, זו עדיין לא בחירה. זו החלטה יפה, אני כבר יודע בדיוק מה הוא עושה בשמיים לפני שהוא מגיע, אבל הוא מושבע שיהיה צדיק. אבל הבחירה היא העצם כשאחרי שהוא נולד, הוא רואה את היצר טוב, הוא רואה את היצר הרע, הוא רואה את כל המצבים, והוא שוקל איזה מהם יהיה טוב.

או אפשר אפילו לומר שהוא כבר רוצה להיות צודק, הוא כבר כן החליט להיות טוב, נגיד הרצון הוא באמת מלפני שנולד, כי זה הטבע שלי, כי אף אחד לא רוצה רע. אבל הוא ראה שיש דרכים אחרות להיות טוב, הוא הבין איזו היא הדרך הטובה ביותר בשבילו, הוא כן שאל דברים מסוימים, וכן התאמץ בדברים מסוימים, וכן התייעץ עם אחרים…

תפקיד היועץ (התייעצות)

אפשר לומר נוסח אחד של בחירה, כשמחיצוניים את זה, הם ממש – הוא הרי דיבר עם מישהו שני:

“היום, אני לא יודע לאיזה בית כנסת אני רוצה ללכת, אבל אני חייב לומר תירוץ.”

“כן, מה, זה גם הולך ככה. אתה חייב לומר, תגיד לי כבר היום, אתה רוצה…”

“אני לא יודע, אני הרי רוצה לדבר עם הרבי שלי, אני הרי רוצה לדבר עם ראש הישיבה שלי, אני הרי רוצה לדבר עם מישהו שיודע…”

כן, זו חכמה גדולה, זה גם דבר שרוב האנשים לא יודעים, שיש שלב של להתדבר. אנחנו חושבים שלהתדבר פירושו שהרבי ייתן לך פסק, הוא יגיד לך. הרבי לא בא לומר. יש אולי דבר כזה, אבל ההתייעצות… כן, יועץ. זה אומר יועץ, דבר גדול. יועץ, כתוב “ישועה ברוב יועץ”. זה הכוונה שם.

בכל אופן, יש לזה קשר לזה. יועץ הוא מי שהוא יכול לעזור לך היטב לראות איזו דרך לעשות דבר שאתה כבר רוצה לעשות. נכון? אני לא יכול לגרום לך לרצות לעשות דבר שלא רצית. אבל יש הרבה דרכים. כל אחד רוצה להיות טוב. אני רוצה ישיבה טובה. זה מוסכם. אני רוצה לדעת איזו טובה בשבילי. אני צריך ניסיון לזה. אני צריך לחשוב על צדדים שונים. אני צריך ניסיון לצדדים. אחר כך אני יכול… אני יכול לשאול מישהו שיש לו ניסיון.

בחירה היא רק כשיש צדדים

כן, אוקיי, זו נקודה שונה. אני מדבר עכשיו על דבר יותר רציונלי. כן, אני יודע את זה. כל הנקודה של להתייעץ עם אחרים. אוקיי, זה גם אז, אני לא יכול לומר מה שרציתי. אבל אני מדבר על הדבר היותר רציני. אני יודע מה הרמב”ם אומר בפעם האחרונה, אני יודע מה המטרה שלי, אני רק לא יודע איך להגיע לשם.

לבחור להיות טוב זה דבר פשוט, אני לא יכול לבחור להיות רע. אבל לבחור איך להיות טוב, זה דבר נורמלי. בבחירה הזו, בשלב הזה, לא במובן שאני יכול להיות רע, במובן שאני שוקל צדדים שונים, ויכול להיות כך.

אם אין שום צדדים, אין בחירה. אם זה אמיתי, אין לי שום טעות בדבר, וזה רק אמיתי, אמת ברורה, רק דרך אחת נכונה – אם אין שום צד, אין שום חקירה, אין שום דרישה, אין שום דבר לדון בו – אז הגר”א צודק שלא שייך לומר בחירה. אולי שייך לומר שלילת טעות, אבל בחירה לא שייך. בחירה באמת שייכת רק כשבעולם כמעט תמיד יש יותר מדרך אחת להיות טוב, והעולם הוא עולם הבחירה. זה דבר עמוק יותר.

ספק ולעבוד על הספק

בכל אופן, אני יכול לשאול? אתה מבין מה אני אומר? לכן קשקשתי ורציתי להבין יותר. אני רוצה לדעת אם הבנתי את הגר”א, אני לא בטוח שהבנתי את זה.

לא לומר שאני רוצה לעשות את זה, יש לי מטרה קונקרטית, זה היה סתם משל אז. לומר שאני לא הולך לנסות לעשות, להיות לא בטוח…

1. אחד אפשר לומר לנסות לעשות משהו, אבל אולי לא תגיע, אתה לא בטוח לגבי דבר, אתה פתוח שאתה לא בטוח.

2. שנית, אתה צריך לעבוד כאילו אתה חייב להגיע, אתה צריך לעבוד להיות בטוח.

זה אומר לומר שהספק הוא המטרה כאן, שהספק הוא הבחירה, ולספק יש קיום בפני עצמו. אתה צריך לעבוד על הספק, ואחר כך לעשות דברים מסוימים כדי לעזור לצאת מהספק. זה מה שאתה אומר, שהפשט הוא שה”להיות בטוח” בעצם סתם דפקת בראש?

בחירה היא תהליך (Process) לעומת החלטה

אם אתה בטוח מוקדם מדי, אז… אני אומר שבחירה מרמזת על משהו שקורה בזמן, זה לוקח זמן. זה לוקח זמן להחליט מה לבחור. לא החלטה; החלטה היא דבר שלא לוקח זמן. בעצם, ההחלטה היא סתירה לבחירה.

תפסיק לעשות החלטות, תתחיל לעבוד, תתחיל לחשוב. החלטה היא דבר שלא לוקח זמן. החלטה היא שנייה, או אפילו לא שנייה. זו לא בחירה. הבחירה קורה… וגם לא מזה שאתה אומר שקר שאני רוצה. זה לא לרצות, זה לרצות או לחלום, וזו לא בחירה.

בחירה היא אחרי שאני כבר רוצה משהו, רק שיהיה ברור. אם אני לא רוצה כלום, לא מתחיל כלום. אבל בחירה היא דבר שלוקח זמן. בחירה היא הדבר שקורה בזמן אחרי שכבר יש לך בחירה. כשאתה אומר שלאדם יש מידה, זה אומר שכבר היה לו המצב הזה, ועכשיו זה כבר קבוע.

משל האמן (Art)

לא דיברנו על זה כאן, ואני חושב שבלייקווד דיברנו יותר, שדיברתי כאן על המשל של האמנות, נכון? שהוא כל הזמן בוחר. הוא לא בוחר פחות בפעם השנייה מאשר בפעם הראשונה. אבל כדי שזה ייקרא דבר שנבחר, צריך שיהיה – או צריך בכל פעם שיהיה, במשל של האמנות – בכל פעם הוא בוחר בין אפשרויות. אם אין אפשרויות, רק דרך אחת לצייר, זה צביעה לפי מספרים, הוא לא צריך להיות אמן, נכון? אז הוא אף פעם לא בוחר.

מי שהוא… מי שהוא… מי שהוא סבלני יכול לבחור יותר טוב, בוודאי, בוודאי. אני מסביר לך מה זה בחירה. לא אמרתי את זה עד עכשיו. שמה שבחירה היא… לא אמרתי עד עכשיו אף פעם מה זו בחירה. תמיד אמרתי מה צריך להיות, מה היא עושה, מה היא לא, הרבה דברים. אבל מה היא, זה דבר שדורש הסתכלות, או deliberation, לעבור על המצב, ואחר כך לדעת איך להתנהג במצב, איך אני רוצה להתנהג, להתנהג בפועל למעשה.

בחירה כחלק מהגדילה (Growth)

השלב של הניסיון הוא חלק מהתהליך של בחירה. בחירה היא תהליך. זה לא דבר שקורה בדקה אחת. להיפך, זה תהליך. זה נקרא צמיחה. זה נורמלי.

רק להבהיר, מה שאני עושה כאן, כל מה שאני עושה כאן זה מתאר את הדבר שאנחנו קוראים לו בחירה, שאנחנו בדרך כלל מדמיינים אותו כמשהו מאוד מחוץ לחיים האנושיים הרגילים, כסתם חלק מהצמיחה האנושית הרגילה. כי זה הרי הדבר הנורמלי. מה שאמרתי לך זה הדבר הנורמלי. אנשים מנסים לעשות דברים, הם מגלים מה הם רוצים.

מה? זה תהליך של לגלות מה אתה רוצה. אבל לא מה אתה רוצה במובן של מטרות, אלא במובן של מה אתה רוצה מבחינת “אני”.

ומה עם ילדים? שלהורים תמיד יש מספיק משוגעות. כלומר, לילדים מראים, מכינים אוכל חדש, והילדים לא רוצים את זה. והאמא אומרת: “תטעם את זה!” והילדים אומרים: “אני לא רוצה את זה!”

“מה זאת אומרת תטעם את זה?”

והאמא מסתכלת על הילדים כאילו הם משוגעים. כלומר, “כן, אני רוצה שתטעם חתיכת עשב שמונחת ליד המיטה של סבא.”

חלק 7: בחירה – התהליך של למצוא את עצמך

התהליך של “לגלות מה רוצים”

מה שבחרתי זה הדבר הנורמלי! אנשים מנסים הרבה דברים, הם מגלים מה הם רוצים. מה? זה תהליך של לגלות מה אתה רוצה. אבל לא מה אתה רוצה במובן של מטרות, אלא במובן של מה אתה רוצה במונחים של מידות.

איך “אני רוצה”? ילד… נגיד שאומרים לילד: “אתה יודע, מכינים אוכל חדש?” והילד אומר: “הוא לא רוצה את זה.”

והאמא אומרת: “תטעם את זה!”

והילד אומר: “אני לא רוצה את זה!”

היא אומרת: “תטעם את זה!”

והאמא מסתכלת על הילד כאילו הוא משוגע. מה זאת אומרת אתה לא רוצה את זה? אולי זה טעים? אולי זה יותר…

כשהילד אומר “אני לא רוצה את זה”, היא אומרת, זה הרי חלק מ… כדי לטעום משהו, כדי לדעת, לבחור משהו [צריך לנסות את זה].

כן, כי לנו הוא מעניין. הילדים הקטנים האלה הם כמו הרבה אנשים שאני מדבר איתם מדברים הרבה פעמים. כבר אמרתי על זה מה שהיה בסאב-סטאק בקרוב: אני רוצה, אתה יודע מה אתה רוצה. כדי שכל אחד ידע מה הוא רוצה. אני יודע מה רוצים, אני מדבר על “רצון” עכשיו, מההיבט של בחירה, ולא מנבחר, נכון? בחרתי, נבחר, כלול… הרי רואים את הכל על זה, אבל זה עושה את זה.

ולאט לאט מגלים מה רוצים. מי שכבר גילה מה הוא רוצה, כלומר, יש לו את המידה, הוא יודע לעשות את הבחירה לגבי זה בצורה נכונה.

מה זה “Turning Point” בבחירה?

זו המטרה לאן זה “נקודת מפנה”. זו המטרה. “נקודת מפנה” זה לא מישהו שאומר “אני צריך לבוא לשיעור”, כלומר “אני סבור שצריך לבוא לשיעור”, שאני לא בחרתי לבוא לשיעור.

“נקודת המפנה” היא מישהו שכבר בא הרבה פעמים לשיעור, והרבה פעמים הלך לשיעורים אחרים, הוא הגיע להחלטה, לבחירה, שזו הבחירה. הדבר הפנימי הוא מה שהוא מדבר “בוחר”, והוא מבין שזה השיעור שטוב לו. זה מה שהוא רוצה לעשות.

אחרי שזה באמת לעשות… בחירה אמיתית לא הפכה לדבר שבאמת לעשות. לפעמים זה לא מצלצל לו, לפעמים זה באמת אונס, אלה כבר טראומות של עולם המעשה. אבל הטוב שנבנה פנימית זה לא לחלום, לא הדעה או הרצון. וזה גם כלול פנימית, זה רק הדבר שנקרא בחירה. זו תכונת המידה, זה דבר שהוא פנימי.

הוצאתי את זה על אותו מסגור, אבל זה לא דבר שאפשר לראות, רק קצת, אפשר לראות את זה לפי איך שהוא נשבע, אבל זה לא דבר שתלוי במעשיו, וזה גם לא תלוי בדמיונותיו או בחלומותיו ובדעותיו.

בלבול בין דעות, רצונות ובחירות

אני חושב שאנחנו מאוד עסוקים לבלבל את הדעות שלנו עם הרצונות שלנו, עם הבחירות שלנו. מבין מה אני אומר? נכון?

“אני אדם טוב כי אני סבור שצריך להיות כך.”

טוב, אני סבור שאדם טוב צריך שיהיו לו הדעות הנכונות, אבל זה לא עושה אותך לאדם טוב במובן של מידות. אין לזה שום קשר למידות.

אבל מידות גם לא אומר מעשה, מה שהרמב”ם אומר שיש רק מעשה, אין מידות. למה הכוונה במידות? מידות הכוונה לבחירה. שיש לי בחירה בסוג הזה של מידה. הבנתי מספיק איך העולם עובד, כששואלים “כן, לא מתרגזים, מתרגזים יותר מדי ופחות מדי” – אני עכשיו סוג כזה של אדם שמחזיק בלהתרגז בכמות הנכונה. אני רוצה להתרגז בכמות הנכונה.

רוב האנשים בורחים מבחירה

רוב האנשים לא בוחרים בכלל. או שהם עושים מאוד לא מיודעות… לכל האנשים יש בחירות, רק שהן גרועות. כן, הטיפשיות.

אני מתכוון לומר, רוב האנשים, לגבי הרבה דברים – האדם שתיארתי בתחילת השיעור – הוא לא בוחר. אני חושב שהוא כמעט לא בוחר כראוי, כי הוא בורח מלבחור. הוא מאוד שונא בחירה. הוא נשאר עם הדעות שלו, וכשזה מגיע למעשה, קורה מה שקורה.

אבל אדם, לכל אחד יש בחירות מסוימות. זה מה שדיברתי בשימוש בדוגמאות הקטנות. זה לא, זה מה שאני אומר, זה לא בחירה שאומרים “כל דבר מושכל”. בחירה פירושה שזה שכלי. אם זה הפך להרגל, זו מידה, אבל זו לא בחירה, אין בה אנושיות אמיתית. אפשר לומר במובן מסוים, דיברתי קצת על המודה על האמת, אבל יכול להיות שהאדם שלא מודה על האמת בכלל לא היתה לו בחירה. אבל במובן מסוים, חייב להיות משהו אחרי זה.

הוא אומר, הרי יש הבדל גדול. רוב הזמן אנשים, מה שאני אומר, אנשים שגדלים, בגיל מסוים אנשים כבר יודעים מה הם רוצים. בדרך כלל בגיל שש עשרה, חוץ מיהודים מאוד חרדים שאין להם תקנה. אבל אדם נורמלי, אתה יכול לשאול יהודי מבוגר בן חמישים ושש, רובם, הטיפש לא משכנע את עצמו “אני רוצה להגיע ליושר”, אני שונא את זה. אבל הוא כן רוצה, יש לו כזה “אני רוצה” בדעתו, כן, הוא אומר “אני כן רוצה”. אפילו רוב, בגיל מסוים, כבר בחרת מה החיים שלך יהיו.

“בחור” מלשון בוחר

אבל זה לוקח זמן. בחור נקרא… מה זה בחור? כי הוא בוחר. כן, בחור, זה כתוב בפסוק. כן, “בחר”, רוצה שלך? כן, כאן, רק. “ובחרת בחיים” [דברים ל:יט], “בחור”, “בכור”, טוב ורע. הוא בוחר.

אני אומר כזו בחירה. אני יודע אם הוא מוכן לא למה בחור נקרא בחור. אבל יש פירוש. הוא בוחר.

אבל זה לוקח הרבה זמן לבחור איזה אדם אתה רוצה להיות. זה שלושים שנה. בדרך כלל, אני אומר רוב האנשים, בגיל מסוים כבר בחרו. והוא צדק שהוא לא בחר במובן של אולי הוא לא עשה את הבחירה הנכונה. אבל יש לו בחירה מסוימת. ואפילו אחרי זה, לפעמים, הוא עושה נגד הבחירה שלו.

זה מאוד חשוב. אדם לא יכול ללכת נגד הבחירה שלו, במובן הזה. אדם לא יכול ללכת נגד הרצון שלו, חוץ אם הוא אנוס, חוץ אם מישהו דוחף אותו או שיש לו ממש אונס, אבל הוא יכול ללכת נגד הבחירה שלו.

מתי מתחילה מלחמת היצר?

עכשיו כאן, המחלוקת של יצר טוב ויצר הרע שהוא מדבר עליה, רק מתחילה אחרי שיש בחירה.

אני זה אני, בואו נגיד שיש לי את הדברים המסוימים שאני כבר יודע, ואני יודע שזה מה שאני רוצה לעשות. אבל אני עושה את זה לפעמים, לפעמים שכנעתי את עצמי או התעצבנתי. אז מתחילה טענה עם איזה משבחים את מלחמת היצר. זה דבר חשוב, אחרת מה שאין מלחמת היצר.

אני זה אני, רוצה שזה היה החמדות, צריכים לומר לפני המחלוקת? ספור הרי, יש לו ספר על זה איזה זה איזה המאוחר והמוקדם?

אוקיי, תיהנה, למה אתה כל כך בטוח שאתה יודע שזה יותר טוב לקום מוקדם? תסמוך על מה שהמחנך אומר? אני יודע שמחנך רוצה, דווקא הוא אומר את זה כי זה הולך לו יותר טוב בישיבה, הוא גם לא יודע.

אבל אתה יודע, אין לך מלחמות על יצר, אתה לא יודע מה אתה רוצה מהחיים שלך. הסיבה למה רוב הבחורים קמים מאוחר, לא בגלל שיהיו מלחמות כי זה יהיה כשהיצר מתווכח. לא, כי הוא לא יודע. יש לו באמת זמן שיותר טוב לקום מאוחר, ודווקא הוא צודק. לבחור זה סתם, לא עושים כלום עם לקום מוקדם, חוץ אם ההשגחה תהיה שמחה, חוץ אם יש מישהו שזו שמחה באמת הלימוד, לבוא בזמן לתפילה. אפשר להשלים את כל הלימוד בלילה, אני אנסה לך, כשאף אחד לא שם, ולא מפספסים כלום בישיבה המוקדמת.

לא, אני אומר סתם. אני מתכוון לומר, אנחנו מאוד מפחדים להודות שאולי היצר הרע צודק בדבר מסוים שהוא קורא לו יצר הרע. אוקיי, אתה אומר, צריך משמעת. אולי צריך לעצמך שתהיה מידה טובה של משמעת, אין בעיה. אבל זו עדיין לא בחירה, זה עדיין לא מלחמת היצר, זה שלב אחר. זה אדם מבולבל, עדיין אין לו גדרים, עדיין אין לו יצר. כן, כתוב “יצר מחשבות לב האדם רע מנעוריו” [בראשית ח:כא], אני יודע. אני חושב שהמילה יצר צריך אולי להתכוון לזה.

מידה באה רק אחרי הבחירה

אבל מה שאני קורא מידה, מידה היא רק אחרי שכבר יש. בחור, אברך צעיר, עדיין אין לו מידות. אתה טיפוס, יש לך אישיות. אתה יודע כמה זמן לוקח לרפא אישיות? יש לך אישיות בגיל שבע עשרה, אין לך אישיות. יש לך תנועות מסוימות, אבל התנועות, ורואים בו, חושבים שכבר יש לו מזמן מידה. התנועות עדיין לא המידה, התנועות הן רק אפשרות לקבל את המידה.

זה עדיין לא אדם, אתה עדיין לא יכול לשפוט אותו, אתה עדיין לא יכול לומר שהוא טוב או רע. טוב או רע אתה יכול לומר אחרי שיש לו מידה. ואחרי שיש לך מידה מסוימת, לפעמים יש לך הרבה אנשים שיש להם מידה טובה, כבר יש לו בחירה טובה, ואפילו הכי הוא שוכח את עצמו לפעמים, ואפילו הכי יש לו מלחמת היצר. אז יש לדבר על מלחמת היצר. לפני זה אין על מה לדבר על מלחמת היצר, זה סתם.

כמו שאמר אחד: “בזמן שהמחשבות אינן שלך, הן מחשבותיך.” מבין? זה הקרדיט של הקב”ה, כן, הוא צדק. אין דבר כזה מחשבות זרות.

חידושי הרי”ם: בירור במקום “להתלהב”

ואגב, אם אתה מרשה לעצמך… אני אומר את זה כי זה עושה הרבה פעמים… אם אתה מרשה לעצמך לחשוב שאולי באמת, ותמצא שזה באמת כך או לא.

זה מה שהחידושי הרי”ם התכוון כשאמר שהמילה “עצבות” היא כבר טובה וטובה, זה יותר טוב מלהתלהב. אתה זוכר? ראיתי שהרבי שלי לא הבין את החידושי הרי”ם. הנכד, זכרתי, פעם למדתי את המכתב של החידושי הרי”ם בישיבה עם חברותא, ואני יכול לבדוק את זה, למדתי שם מכתב מהישמח משה, מכתב מאוד פופולרי, לדרך הקדוש. הישמח משה אומר לבנו, לנכדו, אני לא יודע מי זה היה המכתבים. השפת אמת, רק השפת אמת האחרון כתב לו, השפת אמת הצדיק, אחד מנכדיו. והוא כותב לו ש… והוא שואל אותו חיים יוסף מאן, איך הוא כותב.

שתדע שלהתלהב בתפילה לא שווה כלום, שזה בא מדמיונות ורתיחת הדמים, וזה שאדם קצת מתברר שהטוב הוא טוב, זה הרבה יותר טוב. משהו כזה.

מה זאת אומרת מתברר? שמה שטוב הוא טוב. הוא מבהיר לעצמו. איך הוא מבהיר לעצמו? הוא חושב, אולי הולך עכשיו, אולי לא. בוא נראה מה יותר טוב. אה, זה יותר טוב. לא צריך כבר להילחם. ההתלהבות הזו היא אמירה, אני רוצה כל כך חזק, זה כמו שאפשר להתלהב. אוקיי, אולי זה דבר טוב לבחורים, אבל זה לא אומר לך מה אתה באמת. זה לא עושה אותך למשהו. זה רק מכסה.

בכל אופן, זו הנקודה שאנחנו מדברים. כתוב “דע לבדך לעצמך שהטוב הוא טוב”. זו בחירה. כלומר, שהדבר שהוא טוב הוא באמת טוב. חשבו אולי זה לא, אולי זה… כן, זה טוב.

נו, זה השיעור שלי. שיעור טוב. יכול להיות ברוך בו.