סיכום השיעור 📋
סיכום השיעור – רמב”ם הלכות יסודי התורה, פרק ה’
—
מבנה הלכות יסודי התורה – מדוע קידוש השם נכלל כאן?
לשון הרמב”ם
פרק ה’ עוסק במצוות קידוש השם (ונקדשתי) ובאיסור חילול השם (ולא תחללו), שהרמב”ם מונה אותן בין מצוות הלכות יסודי התורה.
פשט
הפרק החמישי בא אחרי ארבעת הפרקים הראשונים העוסקים במי הוא הקב”ה, בריאתו (מעשה מרכבה, מלאכים, גלגלים, עולמות עליונים), וסוגי המינים שבעולם (חומר וצורה). פרק ד’ סיים בכך שעל ידי התבוננות מגיעים לאהבת ה’ וליראת ה’.
חידושים והסברות
א) המהלך הלוגי – מאהבה ויראה למסירות נפש:
כשאדם כבר אוהב את הקב”ה וירא ממנו (כפי שנלמד בפרק ד’), הוא מוכן לקדש את שמו – אפילו במסירות נפש. קידוש השם הוא המבחן האולטימטיבי של אהבה ויראה: אז תהיה לך אהבה ויראה כשיאמרו לך למסור נפשך – תמסור נפשך. רק כשאדם מוכן למסור נפשו, יודעים שהאהבה והיראה הן אמיתיות.
ב) קידוש השם שייך לנושא של הקב”ה עצמו:
הרמב”ם מארגן את ספרו לפי נושאים (כפי שהוא אומר: כל המצוות הקשורות לממון – ספר קנין, וכו’). הלכות יסודי התורה כוללות את כל המצוות שקשורות ישירות לקב”ה. קידוש השם היא ממש מצוה שקשורה ישירות לקב”ה – “לקדש שמו” – לא כמו שבת שהיא “זכר למעשה בראשית” (רמה נוספת, לא ישירות). בכלל אין הרבה מצוות שקשורות ישירות לקב”ה, וקידוש השם היא אחת מהן – והיא מצוה מעשית, לא רק מחשבה, עם הלכות ממשיות.
ג) מבנה הלכות יסודי התורה בכללות:
– פרקים א’-ד’: יסודות – מי הוא הקב”ה, אמונה, אחדות, איסור עבודה זרה, אהבה ויראה, מעשה מרכבה, מעשה בראשית.
– פרקים ה’-ו’: מצוות מעשיות הקשורות ישירות לשמו – פרק ה’ = קידוש השם, פרק ו’ = מחיקת השם.
– פרקים ז’-י’: נבואה – לשמוע לנביא, לשלול נבואתו, עיקרים הקשורים לנבואה.
פרקים ה’-ו’ הם ה”יוצא מן הכלל” – אינם עיקרים/יסודות במובן של שאר הפרקים, אלא מצוות מעשיות. אך הם משתלבים כאן מפני שנושאם הוא ישירות הקב”ה.
ד) הפשט של “אלעזר” – כללי המצוות:
שיטה שפרק ה’ כולל גם כללי המצוות – יסודות שצריך לדעת לכל המצוות: עד כמה צריך למסור נפש על כל מצוה, עד היכן מגעת כל מצוה. זהו דבר בסיסי שצריך לדעת לכל חיי התורה. זה גם מתרץ מדוע חלק מההלכות כאן מדברות על מצוות אחרות (כלומר, על אילו מצוות צריך למסור נפש) – כי זהו יסוד לכל המצוות.
ה) קידוש השם כענף של אהבת ה’:
היד פשוטה (הרב רבינוביץ’) מביא שהרמב”ם בספר המצוות אצל מצוות אהבת ה’ מצטט את המדרש “שמע שמים ואשירה… ואל יחדך” – שלהפיץ את הקב”ה הוא ענין של אהבת ה’. הרמב”ם מקשר קידוש השם עם אהבת ה’. ייתכן שממש מקיימים את מצוות אהבת ה’ כשעושים קידוש השם – זהו ענף של “להאהיב שמו.”
ו) אחרי פרק ד’ מסירות נפש “קלה יותר”:
אחרי שלמדנו בפרק ד’ על כל המאורות, מזלות וכו’ – יש לאדם דעת, הוא “דומה למלאכים.” עם רקע זה, קצת יותר קל למסור נפש.
ז) ראיה לנצחיות הנפש מקידוש השם:
מפרש אנונימי מביא ראיה שהנשמה אינה מתה, ממצוות קידוש השם: מדוע ימסור אדם נפשו אם לא מפני שהנשמה חיה לעד? זוהי ראיה לנצחיות הנפש מעצם מציאותה של המצוה.
מקורות
– רמב”ם ספר המצוות, מצוות אהבת ה’ (מדרש “שמע שמים ואשירה”)
– יד פשוטה (הרב רבינוביץ’)
– רמב”ם ספר המצוות שורש ט’ (מצוות במחשבה)
– מפרש אנונימי (ראיה לנצחיות הנפש)
– תניא (שאפילו יהודי פשוט מוכן למסירות נפש, ומזה ילמד לנסיונות קטנים)
—
הלכה א’ – “כל בית ישראל מצווין על קידוש השם הגדול הזה”
לשון הרמב”ם
> כל בית ישראל מצווין על קידוש השם הגדול הזה, שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל. ומוזהרין שלא לחללו, שנאמר ולא תחללו את שם קדשי.
פשט
כל היהודים – זכרים ונקבות – מחויבים במצוות קידוש השם (מצוות עשה), ומוזהרים על חילול השם (מצוות לא תעשה).
חידושים והסברות
א) “כל בית ישראל” – לאפוקי מה?
1. לאפוקי יחידי סגולה בלבד: אפשר ש”כל בית ישראל” בא לאפוקי הפרק הקודם, שדיבר רק על יחידי סגולה הלומדים מעשה מרכבה. היה אפשר לחשוב שרק מי שמבין את הקב”ה יכול למסור נפשו. בא הרמב”ם ואומר: לא, קידוש השם צריך כל יהודי לעשות.
2. לאפוקי בן נח: כפי שמפרש המשנה ברורה – “כל בית ישראל” מוציא בני נח. בן נח מחויב רק בשלוש העבירות החמורות, אך לא במצוה הספציפית של קידוש השם.
ב) האם ילדים גם נכללים?
קטן אינו מחויב במצוות. מבחינה היסטורית היו תקופות (גזירות שמד) שיהודים עודדו את ילדיהם שלא ליפול ביד הגויים – אך זה יותר ענין של חינוך. הרמ”א לא החזיק מהדרך של הריגת ילדים. יש חילוק בין להרוג בעצמו (איסור רציחה) לבין לומר לילדים שיעשו זאת בעצמם (לכאורה מותר על פי הלכה). אך מבחינה מעשית אין זה הגיוני שהאב מחויב במסירות נפש אבל הילדים יכולים להתחמק – “הם עדיין לא מחויבים.” הדבר נשאר כדיוק/קושיא ללא תשובה ברורה.
ג) “השם הגדול הזה”:
הלשון “הגדול הזה” מתפרש: הקב”ה הגדול שהתוודענו אליו קצת בפרקים האחרונים – אותו צריך לקדש שמו.
ד) “בתוך בני ישראל” – שני היבטים:
הפסוק “ונקדשתי בתוך בני ישראל” יש בו שני צדדים: (1) זוהי מצוה – שהקב”ה יתקדש בתוך בני ישראל; (2) זוהי סיבה/טובה – כשהוא מתקדש, זה “לטובתם.”
ה) עשה ולא תעשה על אותו מעשה:
העשה של “ונקדשתי” והלא תעשה של “ולא תחללו” חלים על אותו מעשה: כשמקיימים קידוש השם, יוצאים ידי שניהם – מקיימים את העשה ואינם עוברים על הלאו. להיפך, כשעושים חילול השם, עוברים על הלא תעשה וגם אינם מקיימים את העשה.
ו) “ונקדשתי” משמעותו יותר מפשט:
היה אפשר לפרש “ונקדשתי” רק על פי פשוטו של מקרא – על ידי כיבוד הקב”ה, על ידי קיום מצוותיו. אך חז”ל בתורת כהנים אומרים שהכוונה יותר מכך: הכוונה למסור נפש.
[סטייה: יסוד התניא על מסירות נפש ונסיונות קטנים]
התניא מדבר הרבה על ענין זה: כשלאדם יש נסיון קטן, יזכור שהיה מוכן למסירות נפש – שהרי אפילו היהודי הפשוט ביותר מוכן למסירות נפש. ממילא, כמה גדול כבר נסיון קטן? הדבר מוזכר בהקשר של הענין שקידוש השם הוא ה”מבחן” לאהבה ויראה.
מקורות
– פסוק: ונקדשתי בתוך בני ישראל (ויקרא כ”ב:ל”ב)
– פסוק: ולא תחללו את שם קדשי
– משנה ברורה (פירוש על “כל בית ישראל” – לאפוקי בן נח)
– רמ”א (על ילדים בגזירות שמד)
– תורת כהנים (ש”ונקדשתי” פירושו מסירות נפש)
—
הלכה א’ (המשך) – הכלל: יעבור ואל יהרג בשאר מצוות
לשון הרמב”ם
> כיצד? בשעה שיעמוד גוי ויאנס את ישראל לעבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה או יהרגנו – יעבור ואל יהרג, שנאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם – ולא שימות בהם.
פשט
ברוב המצוות, כשגוי כופה יהודי לעבור או שיהרגנו – על היהודי לעבור ולא להיהרג.
חידושים והסברות
א) הרמב”ם מתחיל מהכלל, לא מהחריג:
מעניין: הפסוק “ונקדשתי” משמעותו שכן צריך להיהרג, אך הרמב”ם אינו מתחיל מכך. הוא מתחיל מההלכה הכללית – הכלל לרוב המצוות – שצריך יעבור ואל יהרג. רק אחר כך עובר לחריגים.
ב) פשט “וחי בהם”:
התורה ניתנה לבני אדם: “אשר יעשה אותם האדם וחי בהם” – אדם יעשה את המצוות ויחיה – “ולא שימות בהם” – הקב”ה אינו רוצה שבני אדם ייהרגו על מצוות.
—
הלכה א’ (המשך) – “ואם מת ולא עבר – הרי זה מתחייב בנפשו”
פשט
לא רק שאדם פטור מלהיהרג בשאר מצוות – זה ממש אסור. אם אדם כן מסר נפשו על עבירה “קטנה” (שאר מצוות חוץ מהשלוש), הוא “מתחייב בנפשו.”
חידושים
א) מה פירוש “מתחייב בנפשו”?
– שיטה 1: זהו סניף של “לא תרצח” – להרוג את עצמו הוא מין רציחה.
– שיטה 2: “מתחייב בנפשו” פירושו “ברציחת נפשו” – הוא אשם במותו.
– ניואנס: הוא אינו הורג את עצמו ממש (לא התאבדות) – הגוי הורגו. אך “מתחייב בנפשו” פירושו שזו אשמתו – הוא יכול היה לעבור ולחיות, ולא עשה כן.
—
מחלוקת גדולה בראשונים: האם מותר למסור נפש על שאר מצוות
שיטת הרמב”ם
הרמב”ם אומר בבירור: אסור – “הרי זה מתחייב בנפשו.” זו לא רק רשות, זה ממש אסור.
שיטת התוספות וראשונים אחרים
בעל התוספות וראשונים אחרים סוברים שאדם רשאי למסור נפשו אפילו על עבירות קלות.
הכסף משנה (ר’ יוסף קארו)
הכסף משנה מביא ש”שלמים וכן רבים” – גדולים ורבים מהצדיקים – סברו שמותר. הוא מביא ש”אדם גדול וחסיד וירא שמים” שרואה שהדור פרוץ, רשאי לקדש שם שמים ולהיהרג אפילו על מצוה קלה. ההיתר הוא שלאדם כזה בדור כזה זה כמעט כמו “שעת השמד.”
אגרת השמד של הרמב”ם
הרמב”ם כתב גם אגרת השמד בתוקף רב על אותה תקופה – מה שתומך בשיטתו שלא להיהרג כשאין חיוב.
מקורות
– כסף משנה (ר’ יוסף קארו)
– תוספות
– רמב”ם, אגרת השמד
—
הלכה א’ (סוף) – שלוש החמורות: עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים
לשון הרמב”ם
> אבל שלש עבירות אלו – עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים – אם יאמר לו עבור על אחת מהן או תהרג – יהרג ואל יעבור.
חידוש: האם קידוש השם הוא הטעם לכל השלוש?
קידוש השם הוא בעיקר על עבודה זרה – בשתי האחרות (גילוי עריות, שפיכות דמים) לא ברור שהטעם הוא מצד קידוש השם. הרמב”ם אינו אומר כאן מהו המקור/הטעם ליהרג ואל יעבור בשלוש החמורות – הוא יאמר זאת מאוחר יותר (בהלכה ו’ אצל חולה).
—
הלכה ב’ – “במה דברים אמורים”: להנאת עצמו לעומת להעבירו על הדת
לשון הרמב”ם
> במה דברים אמורים – בזמן שהגוי מתכוון להנאת עצמו…
פשט
הכלל של “יעבור ואל יהרג” בשאר מצוות חל רק כשהגוי עושה זאת להנאתו שלו, לא כדי לנסות את היהודי או להורידו מדתו.
חידושים
א) מה פירוש “בלבד”?
הרמב”ם אומר “להעבירו על המצוות בלבד” – פירושו שכוונתו היחידה של הגוי היא להעביר את היהודי, לא רק כוונתו העיקרית. “בלבד” פירושו באופן בלעדי – אין לו מניע אחר.
ב) דוגמה: “לבעלה”
הרמב”ם מביא דוגמה של גוי שכופה אשה. יש דיון ארוך:
– שאלה: האם הכוונה לאשת איש? או לאשה שאינה אשת איש?
– שאלה: כיצד זו דוגמה ל”שאר מצוות” (יעבור ואל יהרג) – הרי גילוי עריות היא אחת משלוש החמורות?
– כיוון תירוץ: הרמב”ם מדבר על מקרה שאינו גילוי עריות ממש – אולי איסור נישואין עם גוי, או אשה שאינה אשת איש.
– שיטה אחת: הרמב”ם במקומות אחרים אומר שאיסור ביאת גוי הוא רק “דרך אישות” (דרך חתנות), לא דרך אונס – דרך אונס אינו איסור דאורייתא.
– קושיא על כך: הלשון “לבעלה” – האם פירושו דרך חתנות? זה לא נשמע כאונס דרך חתנות.
– שיטה נוספת: “קרקע עולם” – באשה שנאנסת יש את הכלל של “קרקע עולם” (היא פסיבית), שהוא דין נפרד.
—
הלכה ב’ (המשך) – עשרה מישראל: בפרהסיא
לשון הרמב”ם
אם הגוי רוצה להעביר את היהודי על הדת (לא להנאת עצמו), וזה בפני עשרה מישראל – אז אפילו על שאר מצוות יהרג ואל יעבור.
חידושים
א) מדוע זהו קידוש השם?
כאן זהו קידוש השם טהור כמצוה לעצמה. עצם המצוה (למשל, שעטנז) כבר “נדחתה” – כי אין צריך למות על שעטנז בדרך כלל (כפי שהרמב”ם לומד ש”וחי בהם” פירושו לחיות עם המצוות, לא למות). אולם כאן יש דבר חדש: לאדם יש הזדמנות להראות בפני עשרה מישראל כמה חשובות מצוות הקב”ה – וזהו קידוש השם.
ב) היסוד של “להכעיס את הגוי”:
קידוש השם הוא דווקא כנגד כוונת הגוי. הגוי סבור שהוא הולך להרחיק את היהודי ממצוות הקב”ה – “שיתפקע, אני הולך להיהרג.” סתם נסיון (כמו קושי בחיים) אינו קידוש השם במובן זה. קידוש השם הוא דווקא כשהגוי רוצה נגד הקב”ה, נגד המצוה – והיהודי אומר “דווקא כן.” מכאן נכנסת בכלל כוונת הגוי: מדוע אכפת לנו מה הגוי רוצה? כי קידוש השם הוא דווקא כשהגוי רוצה נגד הקב”ה – לא סתם קושי.
ג) מה פירוש “בעשרה מישראל”?
עשרה מישראל פירושו שעומדים שם עשרה יהודים – ממש בפרהסיא, כמו מנין. אי אפשר לומר קדיש לבד ולשלוח לעיתון – צריך מנין בפועל. כך גם כאן.
קושיא: מה אם הגוי יכתוב בעיתון? האם גם זה “בפרהסיא”? תשובה: לא – “עשרה מישראל” פירושו ממש עשרה יהודים עומדים שם. קושיא נוספת: אם הגוי יכתוב בעיתון, האם אני אשם שהוא יפרסם? – נשאר כשאלה פתוחה.
ד) דוגמה: חנניה מישאל ועזריה
הרמב”ם בספר המצוות מביא את הדוגמה של חנניה מישאל ועזריה – שהיה דווקא יהרג ואל יעבור. בפשטות זהו המקרה הקלאסי: גוי בא אצל ציבור יהודים והולך להרוג – זה בפרהסיא, בפני יהודים. לא לגמרי ברור אם זהו המקרה של “בפרהסיא” או “שעת השמד.”
—
הלכה ב’ (המשך) – שעת השמד: הגדרה וחילוקים
לשון הרמב”ם
> כל הדברים האלו… שלא בשעת השמד. אבל בשעת השמד… ויהי כשיעמוד מלך רשע כנבוכדנצר וחביריו, ויגזור שמד על ישראל לבטל דתם או מצוה מן המצוות…
פשט
בשעת השמד נופלים שני החילוקים (בין עשרה/ביחיד, בין שאר מצוות/ג’ חמורות) – אפילו על מצוה קלה, אפילו ביחיד, יהרג ואל יעבור.
חידושים
א) מה החילוק בין “נתכוין להעבירו” לבין “שעת השמד”?
החילוק של שעת השמד הוא:
1. מצד הגוי – זהו מלך (לא סתם גוי), עם גזירה שיטתית.
2. מצד המטרה – הוא רוצה לעקור יהדות מכלל ישראל (לא רק להעביר יהודי אחד).
3. החילוק המעשי – בשעת השמד נופל הצורך של בפרהסיא/בעשרה – אפילו “בינו לבין הגוי” (בינו לבין המלך לבדו) יהרג ואל יעבור.
ב) “מלך” – מי מתאים?
דוגמת הרמב”ם היא “מלך רשע כנבוכדנצר” – מושל בכיפה שכל היהודים תחתיו. שאלה: האם פריץ שיש לו עשרה יהודים בעיירתו הוא גם “מלך”? כמה גדול צריך להיות? מסקנה: “מלך הוא מלך!” – צריך להיות דמות של מלוכה, לא סתם גוי. אך הגבולות אינם ברורים.
**ג) “לבטל דתם או מצוה מן המצוות
ג) “לבטל דתם או מצוה מן המצוות” – דווקא מצוה, לא מנהג:
אם הוא רוצה לבטל מצוה (אפילו אחת) – יהרג ואל יעבור. אך אם הוא רוצה לשנות מנהג (למשל, משטריימל גבוה לשטריימל נמוך) – לכאורה אין זו שעת השמד לפי הרמב”ם.
ד) הרמב”ם אינו מביא “ארקתא דמסאנא”:
הרמב”ם אינו מביא את הלשון “ארקתא דמסאנא” (רצועת הנעל – הביטוי של הגמרא למנהג קטן). לכאורה הרמב”ם הבין ש”ארקתא דמסאנא” פירושו גם דבר שהוא מצוה (לא סתם מנהג), ולכן כותב “מצוה מן המצוות.”
ה) דוגמה ברורה של “נתכוין להעבירו” שאינה שעת השמד:
לגוי יש פועל יהודי. הוא רוצה להראות שהיהודי מוכן לעבור על מצוות בשביל בעל הבית שלו – למשל, “בנה לי אולם בשבת.” הגוי רוצה להראות בעקשנות שהוא יכול לגרום ליהודי לשתות יין נסך ולזלזל בדתו כי הוא כפוף לו. זהו “נתכוין להעבירו על המצוות” – אך אינו שעת השמד, כי: אינו מלך, אינה גזירה שיטתית על כלל ישראל, הוא אינו בא עם תכנית לעקור יהדות מקבוצת יהודים.
מחלוקת הפוסקים: שמד להנאת עצמו
שאלה: מה אם המלך גוזר גזירה שנראית כשמד, אך יש לו הנאת עצמו? דוגמה: מלך רוסיה גזר שיהודים אינם רשאים ללכת בשטריימלעך – אך לא מפני שרצה לעקור יהדות, אלא מפני שהוא עצמו מכר את הכובעים (המגבעות) ורצה שיקנו ממנו. מחלוקת: האם זו שעת השמד או לא – “זו מחלוקת, האחרונים נחלקו בזה.” נשאר כמחלוקת ללא פסק.
“בצנעה” בשעת השמד
הרמב”ם אומר “או בפני עשרה מישראל, או בפני הגוים” – אך מהי ממש צנעה? למשל, רק המלך לבדו עם היהודי, בביתו – האם זו צנעה? ומה אם שנים אחר כך יתגלה? האם זו “פרהסיא וירטואלית”? – נשאר כשאלה פתוחה.
—
שלושה רבדים – סיכום המבנה
לרמב”ם יש שלושה רבדים:
1. רובד 1 (הקל ביותר): שאר מצוות, להנאת עצמו (לא להעבירו על הדת), ביחיד – יעבור ואל יהרג.
2. רובד 2: שני תת-מקרים:
– ג’ חמורות (עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים) – יהרג ואל יעבור אפילו ביחיד, אפילו בלי עשרה.
– שאר מצוות כשהגוי מתכוין להעבירו וזה בפרהסיא (בעשרה מישראל) – יהרג ואל יעבור.
3. רובד 3 (שעת השמד): מלך גוזר שמד על ישראל לבטל דתם או מצוה מן המצוות – יהרג ואל יעבור על כל המצוות, אפילו ביחיד, אפילו בינו לבין הגוי.
—
הלכה ג’ – מה קורה אם עשה נכון או לא
לשון הרמב”ם (מצוטט ומנותח)
מקרה 1: “כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג, ועבר ולא נהרג – הרי זה עובר על דברי חכמים.”
מקרה 2: “וכל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג, ונהרג ולא עבר – הרי זה מתחייב בנפשו.”
– חידוש: זהו “מעין התאבדות” – הוא מתחייב בנפשו. הוא לא קיים מצוה. הוא נהרג לחינם כשהדין היה יעבור ואל יהרג.
מקרה 3: “וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור, ונהרג ולא עבר – הרי זה קידש את השם.”
– הוא קיים את מצוות קידוש השם.
– “ואם היה בעשרה מישראל – הרי זה קידש את השם ברבים.”
חידוש: שני רבדים בקידוש השם
“בתוך בני ישראל” פירושו ברבים – כן. אולם יש שני רבדים בקידוש השם: (א) עצם מצוות קידוש השם – אפילו ביחיד, (ב) קידוש השם ברבים – שהיא מעלה גבוהה יותר. אלו שתי קטגוריות נפרדות.
דוגמאות לקידוש השם – דניאל, חנניה מישאל ועזריה, רבי עקיבא
– דניאל – נהרג על קידוש השם.
– חנניה מישאל ועזריה – מסרו נפשם שלא לאכול טריפות (אולי היה ביחיד, לא ברבים).
– רבי עקיבא וחבריו – סמל מסירות הנפש. הושם בבית האסורים מפני שלימד תורה ולא הפסיק.
“הרוגי מלכות” – המעלה העליונה
הרמב”ם אומר: “ועליהם הרוגי מלכות, שאין מעלה על מעלתם” – אין מעלה גדולה מזו. לשון הגמרא: “שאין כל בריה יכול לעמוד במחיצתם” – יש להם רמה כזו בגן עדן שאין בריה יכולה לעמוד במחיצתם.
פסוקים
1. “כי עליך הורגנו כל היום, נחשבנו כצאן טבחה” (תהלים מ”ד) – יהודים נאמנים כל כך לקב”ה שנהרגים בכל עת, כצאן ההולכות לשחיטה – קרבנות לקידוש השם.
2. “אספו לי חסידי, כרתי בריתי עלי זבח” (תהלים נ’) – בואו אלי, חסידיי, הכורתים ברית עם הקב”ה על ידי קידוש השם.
חידוש על “אספו לי חסידי” (מדרש)
הפסוק “אספו לי חסידי” אינו מדבר על אנשים שהיו חסידים מלכתחילה. מדובר באנשים שרואים בתנ”ך אילו עבירות עשו – אך כל זמן שנהרגו על קידוש השם, נקראים מיד “חסידים”, כי עשו את המצוה הגדולה ביותר.
—
הלכה ד’ – מי שעבר במקום שהיה צריך למסור נפש: חילול השם
לשון הרמב”ם
להיפך – מי שעבר כשהדין היה יהרג ואל יעבור:
– הוא מחלל השם – עובר על “ולא תחללו את שם קדשי”.
– אם היה בפני עשרה מישראל – זהו חילול השם ברבים, עבירה חמורה יותר.
– הוא ביטל את מצוות העשה של “ונקדשתי” (קידוש השם).
– וגם הוא עובר על מצוות הלא תעשה של “ולא תחללו” (חילול השם).
חידוש: עשה ולא תעשה על מעשה אחד
זה שניהם – לאו ועשה על אותו מעשה. ביטול מצוות עשה של ונקדשתי, וגם עובר על לא תעשה של ולא תחללו.
—
הלכה ד’ (המשך) – דין האונס: אינו מקבל עונש על עצם העבירה
לשון הרמב”ם
> אף על פי כן, מפני שעבר באונס – אין מלקין אותו, ואין צריך לומר שאין ממיתין אותו בבית דין, אפילו הריגה באונס – שאין מלקין וממיתין אלא לעובר ברצונו בעדים והתראה.
פשט
אפילו כשהדין היה יהרג ואל יעבור, והוא עבר (למשל, אפילו רציחה באונס) – אינו מקבל לא מלקות ולא מיתת בית דין על עצם העבירה, כי סוף סוף מעשה העבירה היה באונס.
ראיות
ראיה מס’ 1: נותן זרעו למולך
הפסוק אצל נותן זרעו למולך: “ונתתי אני את פני באיש ההוא” – חז”ל דורשים “ההוא” – הוא ולא אנוס, ולא שוגג, ולא מוטעה. רק מי שעושה במזיד מקבל את העונש.
ראיה מס’ 2: נערה מאורסה (גילוי עריות)
“ולנערה לא תעשה דבר” – בנערה בתולה מאורסה שנאנסה, אינה מקבלת שום עונש. והרי זו אחת משלוש העבירות החמורות (גילוי עריות) – כפי שהרמב”ם אומר: “ומה גדולה מזו? ומה חמורה מן הכל?” – אפילו שם עולה האונס.
חידוש בשיטת הרמב”ם
יסוד הרמב”ם: החיוב למסור נפש הוא חיוב “נוסף” – מצוה נפרדת של קידוש השם. אך עצם העבירה (ע”ז, גילוי עריות, שפיכות דמים) נשארת אונס, ועל אונס פטור. ממילא:
– הוא עובר על ונקדשתי/ולא תחללו (חילול השם).
– אך אינו מקבל מלקות/מיתה על עצם העבירה כי זה אונס.
מחלוקת ראשונים: האם אונס עולה על ג’ עבירות חמורות
שיטת הרמב”ם: אונס פוטר על כל העבירות, אפילו שלוש החמורות. חיוב מסירות הנפש הוא מצוה נפרדת, אך עצם העבירה נשארת אונס.
ראשונים אחרים (הרא”ם): הם לומדים ש”יהרג ואל יעבור” פירושו שפטור האונס אינו עולה על שלוש העבירות החמורות. אם אדם עבר במקום שהיה צריך להיהרג, מקבל את העונש בדיוק כאילו עשה ברצון.
עמדת הכסף משנה: הכסף משנה אומר שתוספות סוברים גם כרמב”ם (שאונס פוטר). אך הרא”ם חולק על הרמב”ם. הכסף משנה עונה על הרא”ם: “לא הסתכל עמוק ברמב”ם.”
חקירה: מדוע אי אפשר לקבל מלקות על מצוות מסירות הנפש עצמה?
השאלה: אם הרמב”ם אומר שמסירות נפש היא מצוה נוספת – מדוע לא ניתן להתרות על אותה מצוה? למשל: שני עדים באים ואומרים “דע לך, הדין הוא יהרג ואל יעבור, ואם תעבור, תקבל מלקות על שעברת על ולא תחללו / לא תגורו מפני איש.”
הצעת תשובה: אונס מבטל את המעשה – כשאדם עושה דבר באונס, כאילו לא עשה. ממילא האונס עולה על הכל, גם על הונקדשתי עצמה.
שאלה נגדית: אם אונס רחמנא פטריה עולה על הכל – גם על הונקדשתי – מדוע אומר הרמב”ם שהוא עובר על חילול השם? הרי הוא גם אנוס על הונקדשתי!
שאלה נוספת: אם הוא עובר על מצוות עשה (ונקדשתי) – מהו העונש? במצוות עשה הרי אין מלקות. ואם הוא אנוס – מדוע יעבור בכלל?
מסקנה: הדבר נשאר כקושיא/מחלוקת פתוחה – כיצד יכול הרמב”ם לומר שהוא עובר על חילול השם אם אונס רחמנא פטריה עולה על הכל? “אני לא מרגיש את זה, זה לא עוזר.”
מקורות
– פסוק: “ונתתי אני את פני באיש ההוא” (נותן זרעו למולך)
– פסוק: “ולנערה לא תעשה דבר” (נערה מאורסה)
– כסף משנה
– רא”ם (הגהות על הרמב”ם)
– תוספות
—
הלכה ה’ – נשים שאמרו להם תנו לנו אחת מכם / תנו לנו אחד מכם ונהרגנו
לשון הרמב”ם
בעריות (אשת איש):
> נשים שאמרו להם הגוים: תנו לנו אחת מכם ונטמא אותה, ואם לאו נטמא את כולכם – יטמאו כולן, ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל.
ברציחה:
> וכן אמרו להם גוים: תנו לנו אחד מכם ונהרגנו, ואם לאו נהרוג את כולכם – ייהרגו כולם, ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל.
החריג – ייחדוהו:
> ואם ייחדוהו להם, ואמרו: תנו לנו פלוני, ואם לאו נהרוג את כולכם – אם היה מחויב מיתה כשבע בן בכרי, יתנוהו להם. ואין מורין להם כן לכתחילה.
פשט
זוהי קטגוריה חדשה של מסירות נפש – לא ענין קידוש השם (כבהלכות א’-ד’), אלא ענין של מסירת נפש אחת מישראל בידיים. יהודי אינו רשאי בידיים למסור יהודי אחר, אפילו כשהחלופה היא שכולם יסבלו.
חידושים והסברים
א) היסוד: “בידיים” הוא גדר חדש:
זהו לא אותו ענין כמו קידוש השם. החילוק: בקידוש השם מדובר בגוי שרוצה להעביר יהודי על עבירה, והיהודי צריך למסור נפשו. כאן מדובר בקבוצת יהודים שנכפים בידיים למסור אחד מהם. היסוד הוא: יהודי אינו רשאי בידיים להפקיר יהודי אחר. הדבר מקושר לעקרון הירושלמי שאין מוסרים בידיים – “עקשנות” – אין מוותרים, אין מוסרים.
ב) החילוק בין סתם “אחד מכם” לבין “ייחדוהו” – פלוני:
– סתם “תנו לנו אחד מכם” – אסור בשום אופן למסור. ייהרגו כולם.
– “ייחדוהו” – ציינו ספציפית את מי שהם רוצים – אם הוא מחויב מיתה, מותר למסרו.
הסבר החילוק: כשגויים אומרים “תנו לנו אחד מכם” – פירושו שאתה הולך לבחור יהודי מהקבוצה ולהפקירו. זוהי ממש “מסירת נפש אחת מישראל” – אתה ניגש לקבוצת יהודים ורוצה להוציא אחד. אולם כשהם רוצים אדם ספציפי שחטא כלפיהם (מסיבותיהם, דינא דמלכותא) – זהו גדר אחר לגמרי. אינך מוסר “אחד מהיהודים,” אתה מוסר את האדם שהם מחפשים מסיבותיהם.
ג) מה פירוש “מחויב מיתה”?
המקור הוא שבע בן בכרי – שהיה מורד במלכות (דוד המלך), מה שעושה אותו מחויב מיתה. המעשה בתנ”ך: דוד המלך שלח את יואב על עירו של שבע בן בכרי, עד שאשה חכמה השתכנעה שצריך להרגו ולמסרו.
מסקנה: כאן מדובר במחויב מיתה מדין מלכות עובדי עבודה זרה (דינא דמלכותא), לא מדין תורה. כי אילו היה מחויב מיתה מדין תורה, היה פשוט מצוה למסרו – “ובערת הרע מקרבך.” אין צריך למסור נפש כדי להגן על עבריין מעונשו. אולם כאן מדובר באדם שחייב אצל המלכות (לא אצל בית דין), ולכן זו שאלה אם מותר למסרו.
ד) “ואין מורין להם כן לכתחילה” – שיטת הרמב”ם:
אפילו כשהוא מחויב מיתה ומיועד – “יתנוהו להם, ואין מורין להם כן לכתחילה.” אין אומרים לכתחילה שיעשו כן.
המקור: הירושלמי (תרומות) עם המעשה של רבי יהושע בן לוי:
– אדם ברח ללוד, המלכות רצתה להרגו.
– הוא הלך אל רבי יהושע בן לוי, שמסרו למלכות.
– אליהו הנביא היה רגיל לבוא ללמוד עם ר’ יהושע בן לוי – אחרי אותו מעשה הפסיק לבוא.
– ר’ יהושע בן לוי התענה, עד שאליהו חזר.
– אליהו שאלו: “וכי משנת חסידים היא?” – וכי זה מה שחסידים עושים?
– ר’ יהושע בן לוי הצטדק במשנה בתרומות שאומרת שבייחדוהו כשבע בן בכרי מותר.
המנחת יצחק אומר: הרמב”ם לקח את הקטע של אליהו הנביא וממנו הסיק את הדין של “אין מורין להם כן לכתחילה” – שאף שמותר, אין זה ראוי לכתחילה לפסוק כך.
ה) הדיון: האם “אין מורין לכתחילה” היא מידת חסידות?
קושיא: מה, הדיין לא יספר להם את האמת שמותר למסרו, ובגלל זה כולם ייהרגו? הרי זה קשה!
תשובה: לדיין אין זכות להסתיר מידע שיכול להציל יהודים. אולם הפשט הוא: מי שעושה זאת (מוסרו) בדין עשה – אינו עובר. אך לכתחילה אין אומרים כן, כי לכתחילה צריך יהודי להגן על יהודי אחר, אפילו במצב של ייחוד.
קושיא נוספת: כיצד אפשר לומר “לכתחילה/בדיעבד” כשהשאלה היא של חיים ומוות? “בדיעבד” הרי אינו כלום כשמדובר בהריגה!
תשובה: “לכתחילה/בדיעבד” כאן אינו במובן של חלש/חזק, אלא מידת חסידות לעומת עיקר הדין.
ו) חידוש: הרמב”ם הרי סובר שאין מידת חסידות ביהרג ואל יעבור!
קודם (הלכה ד’) הרמב”ם הוריד את ענין מידת החסידות במסירות נפש (מי שמוסר עצמו כשאינו צריך, מואשם כ”מתחייב בנפשו”). אולם כאן רואים שבמסירת נפש אחת יש כן מדרגה של מידת חסידות – מותר למסרו, אך חסידים אינם עושים כן.
התירוץ: החילוק הוא: בסתם מסירות נפש על מצוה (כבהלכה ד’) אין מידת חסידות – אין צריך למות כשמותר לחיות. אולם כאן, במסירת יהודי אחר, כן יש מדרגה של חסידות – למסור נפש כדי להגן על היהודי האחר, אפילו כשמבחינה טכנית מותר למסרו.
מקורות
– ירושלמי תרומות (משנה) – מקור לדין “ייחדוהו כשבע בן בכרי – יתנוהו להם”
– מעשה שבע בן בכרי (שמואל ב’, כ’) – מורד במלכות דוד, אשה חכמה מסרתו
– מעשה רבי יהושע בן לוי (ירושלמי) – מסר אדם למלכות, אליהו הנביא הפסיק לבוא
– אליהו הנביא – “וכי משנת חסידים היא?” – מקור ל”אין מורין להם כן לכתחילה”
– מנחת יצחק – מקשר את קטע אליהו עם “אין מורין לכתחילה” של הרמב”ם
—
הלכה ו’ – חולה ורפואה באיסורי תורה
לשון הרמב”ם
> וכן ענין שאמרו באונס – כך אמרו בחולי. כיצד? מי שחלה ונטה למות, ואמרו הרופאים שרפואתו בדבר פלוני מאיסורי התורה – עושין לו ומתרפא, שכל התורה אינה באה במקום סכנה. חוץ משלוש עבירות אלו שאמרנו, שאם אמר לו הרופא שיתרפא בהן – יהרג ואל ירפא בהן.
פשט
חולה שצריך רפואה שהיא איסור תורה – מותר ל
עשות כן, כי פיקוח נפש דוחה כל התורה. אולם בשלוש העבירות החמורות (עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים) – יהרג ואל ירפא, אפילו כשימות.
חידושים והסברים
א) חולה הוא סוג אחר של אונס מאונס של גוי:
באונס של גוי (הלכות א’-ד’) מדובר במצב שבו גוי כופה את היהודי. בחולה ה”אונס” הוא שהוא חולה וצריך רפואה. זוהי קטגוריה חדשה.
ב) חילוק בין אונס של גוי לחולה לגבי עונש:
באונס של גוי – האדם אינו מקבל מלקות (כאמור בהלכה ד’), כי הוא אנוס. בחולה – האדם עושה מעשה בידיים (הוא לוקח את הרפואה), לכן אינו אותו סוג אונס. הוא כן מקבל עונש (מלקות) אם הולך ומשתמש ברפואה משלוש החמורות. מפורש בגמרא שמקבלים מלקות על שעברו על עבודה זרה אפילו במקום סכנה (בחולה).
ג) חידוש גדול: המקור לחולה בעבודה זרה הוא לימוד חדש – לא קידוש השם!
דין החולה בעבודה זרה אינו בא מענין קידוש השם (שהוא המקור להלכות א’-ד’). בקידוש השם מדובר ב“ולא תחללו את שם קדשי” – גוי שכופה, בפרהסיא, וכו’.
כאן המקור הוא פסוק חדש: “ואהבת את ה’ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך” – “בכל נפשך” = אפילו נוטל את נפשך. פירושו: אפילו כשהקב”ה עצמו נוטל נשמתך (על ידי מחלה), עליך עדיין לאהוב את הקב”ה ולא לעבור על עבודה זרה.
החילוק: בקידוש השם ה”נוטל את נפשך” הוא הגוי. בחולה ה”נוטל את נפשך” הוא הקב”ה עצמו – הוא החלה אותך, הוא “מאיים” עליך במוות. אפילו הכי אינך רשאי לעבור על עבודה זרה.
ד) המקור לשפיכות דמים בחולה – “הריגת נפש מישראל לרפאות נפש אחרת”:
אם אדם צריך לרפואתו להרוג יהודי אחר – ודאי אסור. המקור משמש גם להלכה הקודמת (של שפיכות דמים באונס של גוי) – הסברא של “מאי חזית דדמא דידך סומק טפי” (מי אומר שדמך אדום יותר?).
חידוש: זו לא רק סברא של “מי חשוב יותר”, אלא השכל/הדעת אומר שזו רציחה. אפילו כשהורגים אדם כדי להציל את עצמו, נשאר זה מעשה רציחה. האונס (שהוא עצמו ימות) אינו מועיל ברציחה, כי רציחה היא עובדה – מעשה הרציחה נשאר מה שהוא, ללא תלות במניע. ברציחה עצם האיסור הוא הסיבה – אסור להרוג אדם, נקודה. זו לא הלכה מוספת, אלא עצם מהות איסור הרציחה.
ה) עריות – ההיקש לנפשות:
בעריות המקור ליהרג ואל יעבור הוא היקש מפורש מהפסוק: “כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה” (דברים כ”ב, כ”ו). הפסוק אצל אונס (מאנס) משווה עריות לרציחה – כשם שברציחה אי אפשר להציל נפש על ידי הריגה, כך בעריות אי אפשר להציל נפש על ידי עשיית איסור עריות. לא לגמרי ברור כיצד ההיקש עובד – האם פירושו שעריות מטופלת ממש כרציחה בכל האופנים, או רק לענין יהרג ואל יעבור.
—
הלכה ו’ (המשך) – כדרך הנאתן / שלא כדרך הנאתן
הכלל
> אין מתרפאין בשאר איסורים אלא במקום סכנה, ובזמן שהן כדרך הנאתן.
מותר להתרפא באיסורים רק כשיש ממש מקום סכנה (פיקוח נפש), וכשמשתמשים באיסור כדרך הנאתן – בדרך הרגילה שנהנים ממנו.
דוגמאות לכדרך הנאתן
– שקצים ורמשים – נותנים לחולה לאכול, והוא אוכל.
– חמץ בפסח – הוא אוכלו.
– אכילה ביום הכיפורים – הוא אוכל.
שלא כדרך הנאתן – מותר אפילו שלא במקום סכנה
כשמשתמשים באיסורים שלא כדרך הנאתן, מותר אפילו ללא סכנה:
– רטייה מחמץ או כלאיים – מניחים על הגוף במקום לאכול.
– תערובות מרות – מאכל איסור מעורב בדברים חריפים/מרים, ש“אין בהם הנאה לחיך” – החיך אינו נהנה.
חידוש: החילוק בין הנאה לרפואה
מדוע רטייה מחמץ היא “שלא כדרך הנאתן”? הרי יש הנאה מהרפואה! התירוץ: רפואה כשלעצמה אינה “הנאה” במובן ההלכתי – “הנאה” פירושה ספציפית כדרך הנאתן, הדרך הרגילה שנהנים מדבר האיסור (אכילה, שתייה). השפעה רפואית אינה אותו סוג הנאה.
חריג: כלאי הכרם ובשר בחלב
חוץ מכלאי הכרם ובשר בחלב – בשני איסורים אלו אפילו שלא כדרך הנאתן אסור, ומותר להשתמש בהם רק במקום סכנה. המקור מהגמרא – בשניהם לא כתוב “אכילה” (אלא סתם איסור הנאה), ממילא אפילו שלא כדרך הנאתן אסור.
מקורות
– “ואהבת את ה’ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך” – מקור חדש לעבודה זרה בחולה
– “מאי חזית דדמא דידך סומק טפי” – גמרא (סנהדרין / פסחים)
– “כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה” (דברים כ”ב, כ”ו) – היקש מעריות לרציחה
– גמרא על כלאי הכרם ובשר בחלב
—
הלכה ז’ – חולת אהבה (מי שנתן עיניו באשה)
לשון הרמב”ם
> מי שנתן עיניו באשה וחלה ונטה למות, ואמרו רופאים אין לו רפואה עד שתבעל לו – ימות ואל תבעל לו, אפילו היתה פנויה. אפילו לדבר עמה מאחורי הגדר – אין מורין לו בכך, וימות ולא יורו לו לדבר עמה מאחורי הגדר.
פשט
אדם חלה מאהבה, ממש חולה, והרופאים אומרים שיתרפא רק אם תיבעל לו. הרמב”ם פוסק: אפילו היתה פנויה – אפילו אינה נשואה (שלכאורה אין זו גילוי עריות ממש), אפילו לדבר עמה מאחורי הגדר – אפילו הוא מבקש רק לדבר עמה מאחורי גדר – אין מורין לו בכך, וימות.
חידושים
א) הלשון “אין מורין לו” – לא “אסור”:
הרמב”ם אומר “אין מורין לו” – אין מורים היתר, אין עוזרים לו – לא שזה סתם “אסור”. זהו לשון ספציפי.
ב) הטעם: שלא יהיו בנות ישראל הפקר:
“שלא יהיו בנות ישראל הפקר, ויבואו בדברים אלו לפרוץ בעריות” – הסיבה אינה מפני שזו ממש גילוי עריות, אלא מפני שזה יפתח דלת לפריצות ועריות. זהו סניף של גילוי עריות שצריך למסור עליו נפש.
ג) קושיא מהגמרא: ולינסבה?
שיישא אותה! התירוץ: “מים גנובים ימתקו” – הוא רוצה דווקא באופן שאינה נשואה לו, כלומר החולי לא יתרפא על ידי נישואין.
ד) הערה:
זוהי הלכה מעניינת – שבשביל העיקרון של “שלא יהיו בנות ישראל הפקר” ימות יהודי חף מפשע, ולכאורה יודעים אנו גם שאכן ימות.
מקורות
– גמרא על חולת אהבה – “ולינסבה” / “מים גנובים ימתקו”
—
הלכה י”א – חילול השם וקידוש השם שלא בענין מסירת נפש
יסוד הרמב”ם: עוד משמעות של קידוש השם / חילול השם
הרמב”ם עובר להיבט חדש של קידוש השם / חילול השם שאינו קשור למסירת נפש.
חידוש: מצוה אחת עם משמעויות מרובות
שיטת הרמב”ם היא שמצוה אחת יכולה לכלול יותר מדבר אחד, ושניהם דאורייתא. לקידוש השם / חילול השם יש ממדים מרובים – (1) מסירת נפש ביהרג ואל יעבור, (2) כיצד מתנהגים בחיי היום-יום. שניהם חלקים מאותה מצוה, אך עם פסוקים שונים.
—
חילול השם: עבירה בשאט נפש
“אם עבר מדעתו בלא אונס” – אדם שעושה עבירה מדעתו, ברוגע, “בשאט נפש” – בזלזול, באדישות, בביטול כלפי מצוות הקב”ה.
חידוש: מה פירוש “בשאט נפש” / “להכעיס”
“להכעיס” אין פירושו המילולי שהוא רוצה להרגיז את הקב”ה. פירושו שהוא עושה בזלזול, לא אכפת לו, באדישות. “מדעתו” גם אין פירושו “ברצונו/בבחירתו” במובן של “הוא רוצה”, אלא שהוא עושה בדעת מלאה, במודע.
הפסוק: שבועת שקר
הרמב”ם מביא ראיה: “לפיכך אמרו בשבועת שקר: וחללת את שם אלקיך אני ה'”.
חידוש: אולי אי אפשר לעשות שבועת שקר שלא בשאט נפש – כי כל מהותה של שבועת שקר היא שנשבע במודע שקר, שהוא מטבעו זלזול בשם הקב”ה. מי שעושה שבועת שקר בטעות הוא אנוס, לא מזיד. ממילא שבועת שקר היא דוגמה מושלמת לחילול השם בשאט נפש.
חילול השם בפרהסיא
“ואם עבר על אחת מכל המצוות האמורות בתורה בפרהסיא” – גם זה חילול השם, כשעושים עבירה ברבים.
—
קידוש השם: מצוה/פורש מעבירה לשם שמים
ההיפך: “וכן כל הפורש מעבירה או עשה מצוה, לא מפני דבר בעולם, לא פחד ולא יראה ולא לבקש כבוד, אלא מפני הבורא ברוך הוא” – מי שנמנע מעבירה או עושה מצוה אך ורק בשביל הקב”ה, ללא מניעים חיצוניים – הרי זה מקדש את השם.
הדוגמה: יוסף הצדיק
“כמעשה יוסף הצדיק עצמו מאשת רבו” – יוסף נמנע מאשת פוטיפר, אף שיכול היה לעשות ללא שום תוצאות, ונמנע אך ורק מפני כבוד שמים.
הערה: מעשה יוסף היה בצנעה, לא ברבים. הרמב”ם אומר שאם בצנעה – בצנעה, אם ברבים – ברבים – שניהם קידוש השם. אך ברבים חשוב יותר, והדוגמה של יוסף היא דווקא בצנעה.
חידוש: יוסף היה לבדו במצרים, שום יהודי לא היה שם. בכל זאת אמר “וחטאתי לאלוקים” – זה מראה שבחילול השם אין חילוק בין ביחיד לברבים. בחילול השם לא שייך ענין של “לבקש כבוד” (ששייך ברבים), כי החטא הוא כלפי הקב”ה לבדו – “לאלוקים”.
—
קטגוריה שנייה של חילול השם – אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות
הרמב”ם מביא דבר נוסף שהוא בגדר חילול השם, אף שאינו חילול השם ה”מילולי”:
> “שיעשה אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות דברים שהבריות מרננות אחריו בשבילם” – אפילו שהדברים אינם עבירה, אך אנשים מסתכלים על כך בגנאי, “מרננות” – מדברים רעה – הרי זה חילול השם.
מדוע דווקא “אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות”?
אנשים מצפים ממנו ליותר. הוא ברמה גבוהה יותר, הוא מייצג את אנשי הקב”ה בעולם. כשאינו מתנהג בהתאם, הוא מראה כביכול שתורה וחסידות אינן מעדנות את האדם, ובכך מוריד את כבוד התורה, היהדות, והקב”ה.
חידוש: “הכל לפי גדלו של חכם” – ככל שהחכם גדול יותר, כך צריך להיזהר יותר. לא רק שצריך לעשות יותר מצוות, אלא אפילו דברים שאינם אסורים – אם אנשים רואים אותם כדבר מגונה, אסור לו לעשותם. זהו הטעם שיש צדיקים שרצו להיות “צדיקים נסתרים” – כדי להימנע מבעיית חילול השם.
דוגמאות לחילול השם אצל אדם גדול:
א) “שלקח ולא שילם מיד” – לוקח חפץ ממוכר ואינו משלם מיד, “מקיפו” – דוחה את התשלום.
ב) “ירבה בשחוק, אכילה ושתיה אצל עם הארץ” – מבלה יותר מדי עם עמי הארץ באופן קלילות דעת.
ג) “ואינו מקבלם בסבר פנים יפות” – אינו מקבל אנשים יפה.
ד) “בעל קטטה וכעס” – מתנהג בריבנות.
ה) “וגוזל דברי מריבה” – אינו מדבר בנעימות עם אנשים.
—
קידוש השם על ידי הנהגה – כיצד עושים קידוש השם?
הרמב”ם מביא את הצד ההפוך:
> “אם מדקדק החכם על עצמו” – הוא שם לב להנהגתו:
– “דיבורו בנחת עם הבריות” – מדבר יפה עם אנשים.
– “דעתו מעורבת עמהם” – יורד לרמתם.
– “מקבלם בסבר פנים יפות” – מקבל אנשים יפה.
– “אינו נעלב מהם ואינו עולבם” – אפילו כשמבזים אותו, אינו מבזה בחזרה.
חידוש ב”אינו נעלב מהם” – שלושה פירושים:
א) הוא עניו ורגיש – יודע שאינו נעלב (אינו מרגיש זאת).
ב) זוהי הקדמה ל”אינו עולבם” – אפילו כשכן נעלב, בכל זאת אינו עולב בחזרה.
ג) הולך יחד עם “דעתו מעורבת עמהם” – הוא יורד לרמתם, אך “אינו עולבם” פירושו שאינו אומר: “עכשיו שאני כבר ברמתך, אני יכול לגדף אותך ברמתך גם כן.” הוא יורד עד גבול מסוים, אך לא מעבר לו.
– “מכבד להם אפילו למקילין בכבודו” – מכבד אפילו את המזלזלים בכבודו.
[סטייה: כבוד תלמיד חכם] – מאוחר יותר בהלכות דעות הרמב”ם כן אומר כיצד תלמיד חכם צריך לשמור על כבודו. זה “דבר עדין” – כי כאן אומר שיכבד אפילו למקילין בכבודו, ושם אומר שצריך לשמור על הכבוד. יש שיעור כמה אפשר לכבד אנשים המזלזלים.
– “נושא ונותן באמונה” – עוסק במסחר ביושר.
“ולא ירבה בריעות עמי הארץ וישיבתן” – החילוק בין “בריות” ל”עמי הארץ”
הרמב”ם אומר שהחכם לא ישב ויבלה עם עמי הארץ בסעודותיהם ופגישותיהם.
קושיא: אפילו עמי הארץ עצמם אומרים “הרב מחזיק עצמו גדול מאיתנו” – הם אינם רוצים שישב עמהם. מדוע לא ישב?
תירוץ: לא משנה מה עמי הארץ אומרים. ה”בריות” שמדובר בהן (אצל “דיבורו בנחת עם הבריות”) הם אנשים רגילים, מכובדים – אנשים טובים. “עמי הארץ” הם אנשים גסים – לשבת עמהם זו בושה. הבריות הרגילות עצמן לא היו יושבות עם עמי הארץ, וכשהרב יושב עמהם אין זה ראוי.
—
“נמצא תמיד עוסק בתורה, עטוף בציצית, מוכתר בתפילין, ועושה בכל מעשיו לפנים משורת הדין”
חידוש: “תמיד עוסק בתורה” – הנהגה מעשית:
אדם אינו יכול לעסוק בתורה תמיד. אך הכוונה היא: כשאנשים רואים אותו, יהיה עוסק בתורה. כשהרב משחק, ישחק בביתו, לא בפומבי. כשאנשים רואים אותו, יהיה “נאה ומתוקן בתורה.”
—
“והוא שלא יתרחק הרבה” – דרך הממוצע
הרמב”ם אומר שצריך להתרחק ממידות רעות, אך לא עד הקצה האחרון – ישאר קרוב למידה הממוצעת.
חידוש: “שלא יתרחק” – שני פירושים:
– א) לא יתרחק יותר מדי מאנשים (לא יהפוך ל”יושב בדד וידום”, בודד).
– ב) לא ילך רחוק מדי לקיצוניות אחת של פרישות.
סברא: אילו היה הולך לקיצוניות אחת, אנשים מסוימים אכן היו מחשיבים אותו יותר, אך אחרים היו מבזים אותו. על ידי דרך הממוצע – “עד שימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבין אותו ומתאווין למעשיו” – כולם ישבחוהו.
שאלה: כשעושה זאת לכבוד עצמו?
תשובה: אינו עושה לכבוד עצמו. על ידי כך רואים אנשים שחסידים עוסקים בעבודת ה’, וזה מוציא את תפארת הקב”ה – כפי שהפסוק אומר: “עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר” – אנשי הקב”ה הם כך בפועל, וזהו קידוש השם.
—
ההיקף הרחב של קידוש השם – ממסירת נפש ועד הנהגה
חידוש כללי: זה רחוק מאוד מהיכן שהתחלנו את הפרק – דיברנו על לקפוץ לאש בשביל הקב”ה (מסירות נפש), ועכשיו מדברים על איך מתנהגים עם אנשים. הכל בכלל קידוש השם – לא רק מצוות שעושים, אלא בכלל איך חיים.
מקורות
– “וחללת את שם אלקיך אני ה'” – פסוק בשבועת שקר, ראיה לחילול השם בשאט נפש
– מעשה יוסף הצדיק – דוגמה לקידוש השם שלא בענין מסירת נפש
– “וחטאתי לאלוקים” – לשון יוסף, ראיה שחילול השם הוא אפילו ביחיד
– “עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר” – פסוק לקידוש השם על ידי הנהגה
– גמרא יומא (דף פ”ו.) – ברייתא על קידוש השם וחילול השם על
ידי הנהגה
—
תמלול מלא 📝
רמב”ם הלכות יסודי התורה, פרק ה’ – מצוות קידוש השם
מבנה הלכות יסודי התורה – מדוע קידוש השם נכלל כאן?
דובר 1: בוקר טוב. אנחנו לומדים ברמב”ם הלכות יסודי התורה, בספר המדע, הפרק החמישי. כאן הרמב”ם מלמד על מצוות קידוש השם, שהרמב”ם מנה בין המצוות של הלכות יסודי התורה — המצוה של “ונקדשתי”, לקדש שם שמים, ו”ולא תחללו”, לא לחלל שם שמים.
תרצה לומר לנו איך זה מתקשר למה שלמדנו עד עכשיו? מה המבנה של הלכות יסודי התורה אולי?
המקום הלוגי – מאהבה/יראה למסירות נפש
דובר 2: אפשר לומר שהרמב”ם אמר לנו מלכתחילה: לדעת, לדעת את הקב”ה. ואחר כך הוא הסביר לנו שקשה מאוד לדעת את הקב”ה עצמו, אבל אנחנו יכולים לדעת קצת על בריאתו של הקב”ה — הן מה שנקרא מעשה מרכבה, זוהי הבריאה העליונה הקרובה אליו, המלאכים, הגלגלים, העולמות העליונים. ובפרק האחרון הוא הסביר את סוגי המינים שיש בעולם, אלה המורכבים מחומר וצורה, וכן הלאה.
והוא סיים שכאשר אדם מתבונן בדברים אלה, הוא מגיע לאהבת השם ויראת השם. ועכשיו הוא עובר למצוות קידוש השם. ברגע שאנחנו אוהבים את הקב”ה, יראים מפני הקב”ה, יהודי כבר יכול להיות מוכן לקדש שם שמים, אפילו למסור את נפשו.
קידוש השם שייך לנושא של הקב”ה עצמו
דובר 1: זו דרך אחת לומר את זה. אבל אפשר גם לחשוב, וזה מאוד מעניין. הלכות יסודי התורה נקראות כך — יסודי התורה. המילה “יסודי התורה” אפשר לפרש: העיקרים והיסודות.
ולמעשה, אם מסתכלים על המצוות שהוא מונה, או גם בסדר הפרקים — אין לנו כאן רשימה של הפרקים, ברמב”מים אחרים יש רשימה של הפרקים, יש מעין מפתח, כמה שהמשנה תורה תמיד יש רשימה טובה של הפרקים שאפשר לראות את המבנה — אבל אנחנו יכולים לזכור שבארבעת הפרקים הראשונים הוא מדבר על מי הקב”ה, בעצם. כמו שאתה אומר, גם בריותיו, אבל מה הקב”ה הוא — זהו היסוד הראשון של הכל.
אלו אילו מצוות? מצוות האמונה, מצוות האחדות, מצוות איסור עבודה זרה, אולי עיקר איסור עבודה זרה, אהבה ויראה — אלו המצוות.
אחר כך, אנחנו כאן, בפרקים שביעי עד עשירי הוא מדבר על נבואה. את זה הרמב”ם הביא קודם גם — המצוה לשמוע לנביא ולשלול נבואתו, זה קשור ל… ושם הוא מסביר את העיקרים הקשורים לנבואה.
אז, כל הפרקים האלה הם עיקרים, לא… יש גם מעשה, ומעשה הלימוד, ומעשה האהבה והיראה אולי מעשה, אבל זה יותר יסודות — כמו שאומרים, ספר המדע.
היוצא מן הכלל הם שני הפרקים האמצעיים, פרק ה’ ופרק ו’, שפרק ה’ עוסק, כמו שאנחנו עומדים כאן, בהלכות קידוש השם, ופרק ו’ עוסק גם בסוג של חילול השם של מחיקת השם. פרק ו’ הוא מחיקת השם.
אז, נראה שהרמב”ם חשב — או דרך אחת שאפשר לחשוב — שהרמב”ם הרי ארגן את ספרו לפי מצוות, נכון? והוא רוצה הרי… לא דווקא מעשיות, מצוות. מצוות יכולות להיות גם בדיבור, גם בדעת, גם ב… הרמב”ם לא סובר שכל מצוה חייבת להיות מעשה. הוא הרי אומר כבר בשורש ט’ — אני זוכר שיש מצוות במחשבה וכו’, שזה לא מעשה, או הנהגה, או לימוד, מה שזה לא יהיה, זה לא מעשה.
אבל אני אומר, שהרמב”ם מצד אחד רוצה להביא את כל המצוות, מצד שני רוצה לארגן אותן בדרך לוגית. כן, קודם אומרים את היסודות, ומהיסודות יוצאים ענפים. מזה הרי המדע הוא הדבר הראשון. אבל מצד שני הוא רוצה להביא כאן את כל המצוות.
למשל, בפירוש המשנה, איך שהוא הולך בסדר הלוגי — אצל העיקרים לא כתובות עוד מצוות פתאום בין העיקרים. יש שלושה עשר עיקרים, וזה פחות או יותר — כל שלושה עשר העיקרים פחות או יותר נמצאים בספר המדע, חלק בהלכות יסודי התורה וחלק בהלכות תשובה, צריך לחשב את זה כשמגיע הזמן.
אבל לכאורה כן יש מצוות שהרמב”ם הבין שהמצוות האלה קשורות לדבר היותר בסיסי. למשל, יש מצוה אחת לדעת שיש אלוה — יש גם מצוות מסוימות שמסתעפות מעצם מציאות השם.
אפשר לומר שמצוות קידוש השם… יש מצוות שמירת שבת. שמירת שבת היא קידוש השם, כל דבר הוא… אבל לא ישירות. זה לא ש”שמור על כבוד הקב”ה, שמור על מעלת הקב”ה” — זה לא שבת. שבת היא זכר למעשה בראשית, זה שלב הבא.
לכאורה, מצוות קידוש השם, גם מצוות מחיקת השם כמעט, היא ממש מצוה של… ישירות. זו מצוה ששייכת לנושא — במילים אחרות: הרמב”ם אמר שהוא הולך לארגן את המצוות לפי נושאים, כן? למשל, כל המצוות שקשורות לאיסורים — לא שהוא נותן דוגמה — אין מצוה אחת, אבל כל המצוות שקשורות לענייני ממון, נכון? כולן שייכות לספר קנין.
אז, כך גם הוא אומר: כל המצוות שקשורות לקב”ה נמצאות בהלכות יסודי התורה. אילו מצוות קשורות לקב”ה? קידוש השם! זו מצוה! לקדש שמו! זו ממש מצוה שקשורה לקב”ה! אין הרבה מצוות שיש להן קשר ישיר לקב”ה! זו מצוה שקשורה — דווקא מצוה מעשית, לא מחשבה, יש הלכות. אבל לכאורה זהו פשט שאפשר להבין מדוע זה נכנס בהלכות יסודי התורה.
הפשט של אלעזר – כללי המצוות
ואפשר גם לראות — שכאן בזה, כמו שאחי טען, אלעזר, שיש גם כללי מצוות מסוימים כאן.
אפשר לשאול, אני לא יודע אם זה הפשט האמיתי, זה הפשט של אלעזר. אבל אפשר לטעון פשט אחר ש… כן, ראיתי שהוא דיבר בישיבת זבנא שם שהוא הצחיק — תדעו, יש לנו את הקבוצה של… איך קוראים לזה? חבורות. אפשר לשוחח ולשאול קושיות ותירוצים, הוא נלחם קצת מלחמתה של תורה.
הוא טען שם שייתכן שכאן טמון גם יסוד, כמו דברים בסיסיים מהכללים של כל התורה. למשל, אחד מהיסודות שצריך לדעת: שהתורה היא הרי תרי”ג מצוות, צריך לדעת כמה חזק — על אילו מצוות צריך למסור את הנפש, עד כמה מגיעה כל מצוה. זה כמו… כאן יודעים על כל שאר המצוות שאינן כאן, כמה צריך. זה ברור.
דובר 2: יפה מאוד. זה גם עונה על מה שדיברנו כאן קצת כבר קודם, שמזה הרי שצריך ללכת לראות שלא לכאורה — החלק של ההלכה הוא על מצוות אחרות שכן צריך למסור עליהן את הנפש, ולא צריך — לא עניין של קידוש השם, אבל אפשר לומר שזה בכל זאת מיסודי התורה, כי זה דבר בסיסי לדעת.
קידוש השם כמבחן האולטימטיבי של אהבה ויראה
אבל עוד שני דברים קטנים שאולי לא אוהבים, אבל אפשר לאמרם. שקידוש השם הוא גם העניין של — אחרי זה כאן — אהבה ויראה, יש קידוש השם. הכוונה כך: אדם יכול למסור את נפשו רק כשיש אהבה ויראה, אבל גם זה המקום שבו אהבה ויראה נבחנות הכי הרבה. אז תהיה לך אהבה ויראה — כשמצווים למסור את הנפש, שתמסור את נפשך. כמו שהרמב”ם אומר כאן, שאדם יחשוב על זה — אז תדע שאהבתך ויראתך אמיתיות.
אחרי פרק ד’ מסירות נפש “קלה” יותר
וסתם עוד דבר קטן: שאחרי פרק ד’ זה נהיה קצת יותר קל למסור את הנפש, כי כבר למדנו הרבה עד כאן — מה שהרמב”ם מאריך על כל המאורות והמזלות וכל זה — יש לך דעת. זה הדבר הגדול, בזה אתה דומה למלאכים. אבל כאן זה כבר הולך הלאה עוד יותר גבוה — למסור את הנפש.
קידוש השם כענף של אהבת השם – יד פשוטה
דובר 1: יפה מאוד. כבר קצת יותר קל להוריד אחרי פרק ד’. אני בכלל לא חולק, לא רק לא חולק, אני יכול אפילו לחזק.
אבל הדבר הראשון שאמרת הוא רמב”ם מפורש. הוא לא מביא את זה כאן, זה מעניין. ראיתי בצד — אנחנו לומדים הרבה את פירוש הרב רבינוביץ’ “יד פשוטה” — הוא מביא שהרמב”ם במצוות אהבת השם בספר המצוות אומר, מביא את המדרש “שמע שמים ואשירה… ואל יחדך” — שזה לפרסם… רואים שהרמב”ם הולך להביא את אותו נושא כאן בעניין קידוש השם, שלפרסם את הקב”ה הוא גם עניין של אהבת השם.
ייתכן שממש מקיימים אפילו את מצוות אהבת השם כשעושים קידוש השם — זה גם ענף של “להאהיב שמו”.
ראיה לנצחיות הנפש מקידוש השם
הדבר השני שאתה אומר בוודאי נכון. הרי כתוב — יש כאן מפרש בצד, דיברנו על זה אתמול כמדומני, בשיעור הקודם — מפרש אנונימי. הוא אומר שאחת הראיות… יש קושיה: מכיוון שלא רואים כראוי בתורה שכתוב שהנשמה לא מתה, נצחיות הנפש לא כתובה בבירור בתורה. הוא אומר שיש לו ראיה ממצוות קידוש השם. כי מה הפשט שאדם ימסור את נפשו? למה שאדם ימסור את נפשו? תמיד כשאומרים: הנשמה חיה לנצח. זה בוודאי, הנקודה נכונה.
יסוד התניא – ממסירות נפש לנסיונות קטנים
אבל שמעתי שקידוש השם הוא המבחן של אהבה ויראה — שרב העיירה היה לו יהודי שהתלהב וצעק “זה קלי ואנוהו, אלקי אבי וארוממנהו”. כמה הוא כבר עלה לקב”ה? בוא נראה, כשמגיע למבחן, כשמגיע למבחן, אז אהבה ויראה…
אוקיי. על זה בדיוק, התניא מדבר הרבה על זה: שכאשר לאדם יש נסיון קטן, שיזכור שהוא היה מוכן — כי אפילו יהודי כמה שהוא פשוט, מוכן למסירות נפש. ממילא, כמה גדול כבר הנסיון הקטן?
—
הלכה א’ – כל בית ישראל מצווין על קידוש השם
דובר 1: אוקיי, בואו נמשיך. תתחיל, תקרא.
דובר 2: אומר הרמב”ם: מצוות קידוש השם — אומר הרמב”ם — “כל בית ישראל”, כלומר כל היהודים, זו לא רק מצוה על זכרים, אלא על זכרים ונקבות, אפילו ילדים לכאורה, כן — “מצווין על קידוש השם הגדול הזה”.
“כל בית ישראל” – לאפוקי מה?
אולי “כל בית ישראל” בא לאפוקי ההלכה הקודמת, שהיתה רק ליחידי סגולה שלומדים מעשה מרכבה. היינו יכולים לחשוב שרק מי שמבין באמת את הקב”ה — כמו שדיברנו קודם — הוא יכול למסור את נפשו. לא, קידוש השם צריך כל יהודי לעשות.
דיון: האם ילדים נכללים?
דובר 1: מי אמר ילדים? אתה אמרת. “כל בית ישראל” אתה מתכוון?
דובר 2: כך מפרש במשנה ברורה — הוא מפרש כך, ש”כל בית ישראל”, שאין זו מצוה על בן נח. בן נח מחויב רק בשלוש עבירות חמורות, אבל בקידוש השם רק כלל ישראל.
אבל היו זמנים שבגזירות שמד יהודים עודדו את ילדיהם שלא ייפלו ביד הגויים…
דובר 1: אוקיי, בואו לא ניכנס לדיונים המעשיים של…
אוקיי, היתה בעיה עם המיקרופון שלך עד עכשיו, אבל זה לא היה חמור. כבר חיברתי אותו, זו היתה טעות שלי.
דובר 2: שוב?
דובר 1: לא, השני, שלך. זה הלך מכאן, אבל אני… תבדוק אם לא אתקן את זה. תבדוק אחר כך אם יש בעיה.
דובר 2: אוקיי.
דיון: ילדים, מסירות נפש, ואיסור רציחה
דובר 1: תגיד את הרמב”ם.
דובר 2: אוקיי. “כל בית ישראל” — כל היהודים… אבל הרמ”א לא החזיק מאותה דרך של הריגת הילדים, זה לא יכול להיות.
דובר 1: לא, להרוג בוודאי לא. הם עשו את זה בדרך חינוך — הם אמרו לילד…
דובר 2: אה, חינוך. בדיוק אותה חקירה.
דובר 1: לכאורה אין כאן סתירה, כי יש לך איסור רציחה, שאתה לא יכול בעצמך להרוג — הרי לומר לאחר “הרוג את עצמך”.
דובר 2: כן, אבל הכל שואלים הרי — אם הגוי בא והוא אומר, “דינא דמלכותא דינא, לא הלילה שישים עם כל הילדים, הנה לך יהודי אחד שיעשה…” אבל להרוג את הילדים זה רציחה, אני לא יודע שמותר.
דובר 1: כן, אוקיי, נכון, זה איסור רציחה. אבל לומר לילדים שיעשו את זה בעצמם לכאורה מותר — זו ההלכה שלהם.
דובר 2: לא, אבל אני שואל הרי — זה קשה כך לכאורה, כי אני מתכוון, זו חקירה מעניינת, עכשיו אני תופס. אבל לכאורה קטן אינו מחויב בשום מצוות. אבל מבחינה מציאותית היה מאוד מוזר שנאמר שבא הגוי ליהודי, לאבא היהודי, והוא אומר לו “דינא דמלכותא דינא” — נגיד לו, בוודאי הוא ייקח על עצמו מסירות נפש, אבל הילדים יכולים? זה לא הגיוני.
דובר 1: לא.
דובר 2: מה מציק כל כך?
דובר 1: על זה אומרים כך: שהם עדיין לא מחויבים.
“השם הגדול הזה” – הקב”ה מהפרקים הקודמים
דובר 2: אוקיי, בכל מקרה. לא כתוב, זה דיוק. “כל בית ישראל מצווין על קידוש השם הגדול הזה” — הגדול…
דובר 1: אה, זה יפה. הקב”ה הגדול שהתוודענו אליו קצת בפרקים האחרונים — הקב”ה הגדול — הם מצווים על קידוש שמו, לקדש.
“שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל” – שני היבטים
הוא כבר הולך להסביר מה פירוש לקדש. שנאמר “ונקדשתי בתוך בני ישראל”.
דובר 2: “בתוך בני ישראל” זו מצוה — שהקב”ה יתקדש בתוך בני ישראל. ומלבד המצוה, זו סיבה — כש”ונקדשתי”, זה לטובתם.
רמב”ם הלכות יסודי התורה, פרק ה’ – קידוש השם (המשך)
חקירה: האם קטנים מחויבים בקידוש השם?
דובר 1: כן, אוקיי, נכון, זו עבירה של רציחה. אבל לומר לילדים שיעשו את זה בעצמם, לכאורה זו תהיה ההלכה שלהם.
דובר 2: לא, אבל אני שואל, אני אומר, זו קושיה על זה לכאורה, כי אני מתכוון, זו חקירה מעניינת. עכשיו אני תופס, אבל לכאורה קטן אינו מחויב במצוות קידוש השם, הוא אינו מחויב בשום מצוות. אבל מצד שני, היה מאוד מוזר שנאמר שבא הגוי לאבא היהודי והוא אומר לו עשה עבודה זרה, נגיד לו, בוודאי הם ייקחו על עצמם מסירות נפש, אבל הילדים יכולים… זה לא נראה נכון.
דובר 1: כן, אבל על זה אומרים כך, שהם עדיין לא מחויבים. אוקיי, בכל מקרה, לא כתוב, זה דיוק.
—
הלכה א’: כל בית ישראל מצווין על קידוש השם
דובר 1: כל בית ישראל מצווין על קידוש השם הגדול – כך, הקב”ה הגדול, הקב”ה הגדול שהתוודענו אליו קצת בפרקים האחרונים, הקב”ה הגדול, אנחנו מצווים על קידוש שמו, לקדש.
הוא כבר הולך להסביר מה פירוש לקדש. שנאמר, כתוב בפסוק, ונקדשתי בתוך בני ישראל – זו מצוה שהקב”ה יתקדש בתוך בני ישראל. ומלבד מצוות העשה של ונקדשתי יש לאו, לא תעשה, מוזהרין שלא לחללו, שנאמר ולא תחללו את שם קדשי.
חידוש: עשה ולא תעשה על אותו מעשה
מה הפירוש של קידוש השם וחילול השם? אומר הרמב”ם, ממשיך להסביר, כיצד.
דובר 2: כן, לכאורה העשה והלא תעשה הם על אותו מעשה, כן?
דובר 1: כשאדם מחויב בקידוש השם, הוא גם יוצא ידי מצוות ולא תחללו. להיפך, אם הוא עושה חילול השם, הוא לא מקדש, הוא עובר הן על הלא תעשה והן אינו מקיים את העשה.
חידוש: ונקדשתי פירושו יותר מפשט – תורת כהנים
זהו הלימוד מתורת כהנים, שזהו הפירוש. כי אדם היה יכול לפרש רק את הפשט של לשון המקרא, שפירוש “ונקדשתי” הוא על ידי כיבוד, על ידי קיום מצוותיו. אבל אומרים חז”ל שהכוונה יותר מכך, הכוונה למסירות נפש.
—
הכלל: יעבור ואל יהרג בשאר מצוות
חידוש: הרמב”ם מתחיל עם הכלל, לא עם היוצא מן הכלל
כיצד? בשעה שיעמוד גוי – גוי שעומד ומענה, כופה יהודים – לעבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה או יהרגנו.
הרמב”ם מתחיל עם ההלכות, מעניין, הוא לא מתחיל עם הפירוש של “ונקדשתי”, כי “ונקדשתי” משמעו שכן צריך ליהרג. אבל הרמב”ם לא מתחיל עם ההריגה, הוא מתחיל עם ההלכה הכללית. מהי ההלכה כאשר ליהודי יש ברירה בין מצוה לבין להיהרג על ידי גוי?
מתחיל הרמב”ם כך: כאשר גוי בא וכופה יהודי לעבור עבירה, עכשיו השאלה על איזו מצוה מדובר. אם מדובר ברוב כל שאר תרי”ג מצוות שבתורה, והברירה היא או לעבור עבירה או להיהרג, ההלכה היא יעבור – שיעבור על העבירה – ואל יהרג, ולא ייהרג.
פשט של “וחי בהם”
מדוע? שנאמר במצוות, יש פסוק ברור, כתוב בפסוק אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. התורה ניתנה לבני אדם, מה כתוב שם לגבי כל המצוות? המצוות הן שאשר יעשה אותם האדם – שאדם יעשה – וחי בהם – ויחיה – ולא שימות בהם. הקב”ה אינו רוצה שבני אדם ייהרגו על מצוות.
—
ואם מת ולא עבר – הרי זה מתחייב בנפשו
אומר הרמב”ם, ולא רק זאת, לא רק שלכתחילה יעבור ולא ייהרג, אלא מתברר שפטור מלהיהרג, אלא המצוה היא שכן יעבור. ממילא, ואם מת ולא עבר – אם אדם כן מסר נפשו ולא עבר על עבירה קלה, כוונתי לומר על כל שאר העבירות חוץ מאלו שעוד נמנה – הרי זה מתחייב בנפשו, הרי הוא בגדר כאילו אדם הורג את עצמו בכלל.
חקירה: מה פירוש “מתחייב בנפשו”?
הרי בכלל יש עבירה גדולה להרוג את עצמו. כיצד מונה הרמב”ם את העבירה של הריגת עצמו? הרמב”ם מונה את מצות שמירת הנפש, הוא אומר שכשאדם הורג עצמו הוא גם עובר על רציחה. יש קצת מחלוקת, אבל בפשטות זו בוודאי עבירה גדולה. כתוב שהוא מתחייב בנפשו, הוא עצמו אשם.
דובר 2: כן, זה לא ברור. יש הלומדים שזה סניף של “לא תרצח”, כאילו הריגת עצמו היא מעין סוג.
דובר 1: אבל הלשון “מתחייב בנפשו” היא… הלשון “מתחייב בנפשו”, שאדם… יכול להיות ש”מתחייב בנפשו” פירושו ברציחת נפשו, כן. בוודאי אסור להרוג את עצמו. זה לא הריגת עצמו, הוא נהרג, הוא לא מתאבד, כי הוא לא הרג את עצמו, הגוי הולך להרוג אותו. אבל “מתחייב בנפשו” פירושו שזו אשמתו, הוא לא עשה מה שצריך.
—
מחלוקת ראשונים: האם מותר למסור נפש על שאר מצוות
דובר 1: לשון הכסף משנה היא ששיטת הרמב”ם היא שעומד כן יעבור ואל יהרג, הפשט הוא שאסור, רק מותר, צריך.
דובר 2: כן, אבל כמו לשון רבי יוסף קארו… כוונתי שנלמד גם את ההמשך, כי אנחנו מגיעים למחלוקת, כי המחלוקת קשורה.
דובר 1: מה ההמשך?
דובר 2: אם כן עבר על עבודה זרה… לא לא, יש עוד דבר, שני דברים, אבל הם קשורים.
דובר 1: בסדר. אני כבר יודע על מה אתה מדבר, על אותה מחלוקת בחג”א.
דובר 2: מה אתה אומר? אבל כאן יש מחלוקת גדולה, כמו לשונו של…
דובר 1: יש ראשונים שלמדו שאם אדם רוצה להחמיר על עצמו ולהיהרג אפילו על שאר מצוות, האם מותר. הרמב”ם אומר שהוא מתחייב בנפשו, אבל ראשונים אחרים, בעל התוספות וראשונים אחרים, אומרים שאדם כן רשאי למסור נפשו אפילו על עבירות קלות יותר.
שלמים וכן רבים, כלשון רבי יוסף קארו, גדולים ורבים מהצדיקים סברו שמותר. והוא מביא כלשון הכסף משנה שאדם גדול וחסיד וירא שמים שרואה שהדור פרוץ, רשאי לקדש שם שמים ולהיהרג אפילו על מצוה קלה. מה הוא אומר, שזה בשבילו מעין שעת השמד, צריך לחשוב שאולי זה היה ההיתר שלהם. גם על אותו עניין זה לא כל כך פשוט.
על כל פנים, הרמב”ם סבר שלא, והרמב”ם גם כתב אגרת השמד חזקה מאוד על אותה תקופה.
—
שלוש החמורות: עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים
דובר 1: בסדר, הלאה. אבל זה… זה כל שאר המצוות, חוץ מ. לגבי עבודה זרה, אמרנו שהדין של יעבור ואל יהרג הוא בשאר מצוות, חוץ משלוש המצוות: עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים – הריגת אדם אחר, יהודי אחר.
אבל שלש עבירות אלו – שלוש העבירות – אם יאמר לו הגוי עבור על אחת מהן או תהרג – המצוה היא יהרג ואל יעבור, וזוהי מצות קידוש השם, שייהרג ולא יעבור.
חקירה: האם קידוש השם הוא הטעם לכל השלוש?
אנחנו נסביר. הרמב”ם… יש לנו עוד חקירה. הרמב”ם לא אומר מהי מצות קידוש השם כאן בחג”א, הוא לא אומר כאן, הוא יאמר זאת מאוחר יותר. צריך להבין קצת, כי לכאורה קידוש השם הוא בעיקר על עבודה זרה, בשתיים האחרות לא ברור שזה מצד קידוש השם. אבל זה יכול גם בכלל, הרי צריך בני אדם אותו.
—
הלכה ב’: להנאת עצמו לעומת להעבירו על הדת
החילוק: להנאת עצמו
במה דברים אמורים – מתי הכוונה?
דובר 2: “במה דברים אמורים” שבשאר מצוות יהרג ואל יעבור, נכון?
דובר 1: כן. זה דווקא… זה מה שאמר שבכל שאר המצוות יהרג ואל יעבור, אומר הרמב”ם סייג בדבר. במה דברים אמורים בזמן שהגוי מתכוון להנאת עצמו – הגוי עושה זאת לאינטרס שלו עצמו, הוא רוצה שיהודי יעבור איסור.
דיון: הדוגמה של הרמב”ם – “לבעלה”
למשל, הוא מביא דוגמה, לא מדובר כאן באשת איש, או… או מדובר… כשזה… זה קרקע עולם, קרקע עולם נאמר.
דובר 2: הרמב”ם עם זה כבר שילם על כך. כתוב שהוא רואה מאוד צר, זו בעיה. מעולם לא שילם על כך, אבל כתוב ברור שהוא גוי מתכוון להנאת עצמו, הוא מצחיק.
דובר 1: הוא מביא דוגמה, לכל שאר המצוות, כי הוא היה צריך לומר, זו עוד חומרה של גילוי עריות. אבל זו הבעיה הגדולה ביותר.
דובר 2: בסדר, הוא רוצה לומר אישה שאינה אשת איש, שעדיין אסורה מ… מה פירוש גילוי עריות שגם לא הוסבר? מה המשמעות? הוא אומר רק, גילוי עריות?
דובר 1: איך הוא אומר שעריות יוצאות? הכל באותה רמה, הכל בדיוק אותו דבר. אבל קשה לומר שכאן הרמב”ם מרמז על החילוק שהאישה היא קרקע עולם. או מה? קשה לומר דבר כזה.
דובר 2: הבנתי. אשת איש. אשת איש. ובעלי. לא אשת איש. רק אישה.
דובר 1: איזו אישה הוא? איזו אישה הוא? איזו אישה?
דובר 2: פעם אחת צריכים כך הרמב”ם חיים. הרמב”ם עושה שיש אישה, סתם אישה.
דובר 1: אני לא חושב. זה מאוד מצחיק. נראה כאן שזה הנושא. זה ברור. הייתי צריך לומר זאת יותר ברור. אבל זה שינוי. אני לא יכול לעשות דוגמה, ממש דוגמה, מזה. חוץ אם לומר שהוא מתכוון לאיסור נישואין עם גוי.
דובר 2: זה אומר יקר. זה כבר מצחיק.
דובר 1: אבל הרמב”ם לא מוסיף איסור דאורייתא. לאו מן התורה.
דובר 2: לא, דרך אישות. רק דרך אישות.
דובר 1: הרמב”ם בפירוש מביא, רק דרך אישות. דרך אונס אין שום איסור מדאורייתא.
דובר 2: צריך לדעת, “לבעלה” יכול להיות פירושו דרך חתנות. אילו היה כתוב “לבוא עליה”, אבל “לבעלה”? אני לא מאמין שכתוב מילה “לבעולתה”, ואני לא מאמין שכאן יש אונס דרך חתנות. נשמע יותר… בכל אופן. אתה לא מכיר את הגויים.
דובר 1: בסדר, בקיצור.
—
להעבירו על המצוות בלבד – מה פירוש “בלבד”?
חזרה לנושא. כשהגוי מתכוון לעצמו, הרי אין זה דבר עקרוני. זה לא שהגוי רוצה כאן לבחון את היהודי. זה לא שהגוי רוצה לבחון את היהודי. אז על כל המצוות הדין הוא יעבור ואל יהרג.
אבל להעבירו על המצוות בלבד – אם תכלית הגוי היא בלבד, מעניין, מה פירוש “בלבד”? לא כוונתו העיקרית, כוונתו היחידה, כן, בלבד. אז ההלכה כבר שונה.
—
עשרה מישראל – בפרהסיא
הדין
ואם היה באותו מעמד עשרה מישראל – אם הגוי רוצה להעבירו על המצוות, אבל אין שם עשרה מישראל, אז שוב הדין יעבור ואל יהרג. אבל אם אנסו להעבירו בעשרה מישראל – אם ישנם שני התנאים: אחד, שהגוי רוצה להעבירו על הדת, שניים, שזה בפני עשרה מישראל, או שעשרה מישראל יידעו מכך.
דיון: מה פירוש “עשרה מישראל”?
דובר 2: הכוונה לא לכאורה שהם עומדים שם.
דובר 1: אני לא מחדש חומרות גדולות. אני לא מחדש חומרות גדולות. אני לא הפוסקים שלי, אני לא עוסק בכדי לחדש חומרה. עשרה מישראל פירושו שעומדים שם עשרה יהודים.
דובר 2: מה אם הוא הולך לכתוב בעיתון? האם זו ראיה?
דובר 1: בוודאי. בעיני פרסום.
דובר 2: לא, עשרה מישראל.
דובר 1: בעשרה מישראל, כמו מניין. אצלך, אני יכול גם לומר קדיש ולשלוח לעיתון, זה ייחשב כשאני מתפלל בלחש? זה לא לפי ההלכה של עשרה מישראל.
דובר 2: בסדר, לפחות עשרה מישראל. קשה לומר כך. אם הוא הולך לכתוב בעיתון, האם אני אשם שהוא הולך לכתוב בעיתון?
דובר 1: אבל העניין הוא שעשרה מישראל הופכים את זה לעניין של קידוש השם בפרהסיא. הרי יש דין, כמו גם העניין של אמירת קדיש בפרהסיא, כי זה הופך את זה לפרהסיא.
אבל אם תבוא שאלה, שיבואו לשאול אותנו, ויש מחלוקת בינינו, ולא ברור, צריך לשמוע מה אחרים אומרים, אבל הרמב”ם לא אומר בבירור.
מקור: חנניה מישאל ועזריה
אבל בפשטות המקרה הוא שהרמב”ם בספר המצוות מביא את הדוגמה של חנניה מישאל ועזריה שהיה דווקא יהרג. בפשטות המקרה שמדובר בו הוא כשעומד שם שהגוי בא אצל ציבור יהודים והולך להרוג. אפשר לשמוע דבר כזה, אבל לא כל כך בטוח.
דובר 2: מה ההמשך?
דובר 1: שלא יהיה לכל פעם, זה כל מה שהגוי הולך לספר.
דובר 2: הוא שואל אותך איך יכול להיות ביחיד. אני לא חושב שזה יופיע מאוחר יותר בצוואה. אבל זה לא אומר…
רמב”ם הלכות יסודי התורה, פרק ה’ – הלכה ב’ (המשך): שעת השמד והרמות של יהרג ואל יעבור
—
חנניה מישאל ועזריה – הרמב”ם בספר המצוות
דובר 1: אבל באה שאלה, שיבואו לשאול אותנו, יש מחלוקת בינינו לבינו. זה לא ברור. צריך לבדוק יותר מה אחרים אומרים וכדומה. אבל הרמב”ם לא אומר בבירור.
אבל הפשט הוא, המקרה שהרמב”ם בספר המצוות מביא את הדוגמה של חנניה מישאל ועזריה, שהיה שם יהרג ואל יעבור – הפשט הוא, המקרה שמדובר בו הוא כשעומד שם שהגוי בא אצל ציבור יהודים.
דובר 2: נו, אפשר לשמוע כך, אבל לא כל כך בטוח. כי אפילו לא באותה פעם, השאלה היא אם הגוי הולך לספר. נשאלת השאלה, איך הם יכולים להיות ביחיד? אני לא חושב שזה יופיע מאוחר יותר בזמן.
—
נתכוין להעבירו על המצוות בפרהסיא – מה הפשט?
דובר 1: אבל מה הכוונה? אם זה עניין של בירור, זה משהו שציבור ישראל מחזיקים בו – אבל צריך להבין איך הם מחזיקים בו.
בסדר. יהרג ואל יעבור, ואפילו לא נתכוון להעבירו אלא על מצוה משאר מצוות בלבד. אפילו הרמב”ם לא מתכוון כאן ל – כוונתי, סליחה – הגוי לא מתכוון כאן כאילו הוא הולך לומר דבר של שעת השמד כללית, הוא רוצה להוריד יהודים מהדרך. הוא רוצה את המצוה האחת הזו, הוא רוצה לגרום ליחיד אחד לעבור.
חשבתי שה”לא” פירושו פשוט, הוא מתכוון לומר: אז יהרג ואל יעבור אפילו על אחת משאר המצוות, בניגוד לשלוש המצוות שזה אפילו ביחיד.
דובר 2: לא, הוא עולה על ה”לא נתכוון להעבירו.”
דובר 1: אני אומר הרי, אפילו כשהגוי לא בא – כשהגוי בא, הוא רוצה לבטל את כל מצוות התורה.
דובר 2: לא, לא. זה דבר אחר, זה כבר הולך להיות שעת השמד.
דובר 1: לא, זה לא הגיוני. כי אז גם הדבר הבא לא ברור מה זו שעת השמד.
החידוש של ההלכה
דובר 1: הייתי חושב פשוט, הוא מתכוון לומר: אז יהרג ואל יעבור. אם זו מצוה, אחת משלוש המצוות – עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים – תמיד יהרג, אפילו אין זה בעשרה. החידוש של ההלכה הוא: אם יש מתכוון להעבירו וזה בעשרה, אז אפילו על אחת משאר המצוות, גם אז יהרג ואל יעבור. זה לכאורה העניין.
והחילוק איך הוא מבין עם זה – אפילו הוא רק התכוון למצוה האחת הזו, לא שלגוי יש אג’נדה קצת יותר גדולה.
דובר 2: אני לא מאמין, אני לא חושב שזה הפשט.
דובר 1: וגם, מה פירוש אג’נדה יותר גדולה? מי מהגויים רוצה לבטל כמה מצוות מול מצוות בצ’פון? אני לא יודע מה. לבדוק היסטוריה, היה הרבה, קרה הרבה.
דובר 2: זו שעת השמד. זה בגלל שתפסו אותו בדברים כי זו שעת השמד. זו ממש דוגמה של שעת השמד. הרמב”ם מביא את זה.
—
דיון: החילוק בין “נתכוין להעבירו” לבין שעת השמד
דובר 1: שעת השמד זו עוד רמה. אפילו כשזו רק מצוה אחת, אז…
דובר 2: לא, החילוק של שעת השמד הוא – כאן יש מלך. כאן אתה מדבר על גוי.
דובר 1: אני לא מאמין שהחילוק של שעת השמד הוא שהוא רוצה את כל המצוות. חילוק אחד שהרמב”ם מביא הוא שיש מלך. כאן מדובר על גוי. הרמב”ם אומר מאוחר יותר גם תולדות.
—
מדוע זה קידוש השם? – היסוד של מסירת נפש בפרהסיא
דובר 1: בואו נבין רגע, מה הפשט בזה? מדוע, אם הגוי מתכוון דווקא – גוי כזה שיש לו משהו נגד מצות שעטנז, הוא תופס יהודים ומלביש אותם שעטנז – שאם יש עשרה יהודים מוסרים נפש על כך? מה הפשט בזה? מה כאן הנקודה של קידוש השם?
חידוש: קידוש השם כמצוה לעצמה
כי כאן יש ליהודי הזדמנות – זהו באמת קידוש השם טהור לעצמו, מצוה כזו לעצמה. עצם מצות שעטנז הרי כבר נדחתה מפני העונש, מפני פחד הרציחה, כפי שנראה מאוחר יותר איך הרמב”ם לומד כך. אבל כאן יש דבר חדש: שהאדם יכול להראות בפני עשרה מישראל כמה חשובות מצוות הקב”ה – וזהו קידוש השם.
חידוש: האלמנט של “להכעיס את הגוי”
דובר 2: בזה, ודווקא להכעיס את הגוי, נכון? הגוי, הוא חושב שהוא הולך לקחת אותו ממצוות הקב”ה – שיתפוצץ, אני הולך ליהרג.
דובר 1: כן, זה חייב להיות לא סתם. זה מה שאני רוצה להסביר: אם סתם לאדם יש קושי, הוא לא יכול לעשות זאת. זה מה שאני רוצה להוציא – זהו קידוש השם. כי אחרת לא היה קידוש השם אפילו על סתם רפואה, ואין חילוק בין עשרה מישראל ללא עשרה מישראל. לא שייך כל הנושא. ההוכחה הזו היא דווקא כנגד הגוי.
חידוש: מדוע אכפת לנו מכוונת הגוי?
ומזה נכנס בכלל כוונת הגוי. מה אכפת לי מה הגוי רוצה? למעשה, יש כאן ניסיון.
דובר 2: לא, סתם ניסיון אינו קידוש השם בדרך הזו.
דובר 1: קידוש השם הוא דווקא כשהגוי רוצה אחרת. מה הוא רוצה? הוא רוצה נגד הקב”ה, הוא רוצה נגד המצווה – ואני רוצה דווקא כן. זו לכאורה ההגדרה.
—
הלכה ד’ – שעת השמד: הגדרה וחילוקים
לשון הרמב”ם
דובר 1: אומר הרמב”ם הלאה: “וכל הדברים האלו” – החילוק בין מצווה רגילה, בין כל המצוות לשלוש המצוות החמורות, או החילוק בין עשרה מישראל – “שלא בשעת השמד. אבל בשעת השמד” – שאז יש הלכה שאפילו על מצווה קלה צריך למסור את הנפש…
דובר 2: כן, כשהכוונה להעביר על הדת, נכון?
שני חילוקים שנופלים בשעת השמד
דובר 1: אז יש שני חילוקים. מהם שני החילוקים?
חילוק מספר אחד הוא הרי חילוק של העבירה – כל המצוות, מוסרים את הנפש, יהרג ואל יעבור.
עוד דבר שני, אם זו שעת השמד.
מהי שעת השמד?
אבל בשעת השמד, אומר הרמב”ם כך, מהי שעת השמד? “והוא כשיעמוד מלך רשע כנבוכדנצר וחבריו, ויגזור שמד על ישראל, לבטל דתם, או מצוה מן המצוות” – יקום מלך רשע, יגזור שהוא רוצה לעקור את היהדות, לבטל את הדת היהודית, או שרוצים לבטל מצווה מן היהודים.
חידוש: לא מקרה ספציפי, אלא גזירה ציבורית
לא מקרה ספציפי – שהוא רוצה כאן עכשיו להלביש יהודי שעטנז – אלא הוא רוצה לעשות דבר ציבורי, הוא רוצה לעקור מצווה.
דובר 2: אז אותה מצווה אחת, כן?
דובר 1: אז יהרג ואל יעבור. אז אותה מצווה אחת היא גם חלק מביטול הדת.
—
דיון: שמד להנאת עצמו – מחלוקת הפוסקים
דובר 2: צריך לחשוב אם יש לו איזה אינטרס. אם יש לו אינטרס, בסדר, אם יש לו אינטרס, זה לא נכנס תחת הגדרת הכוונה.
דובר 1: מסיבה מסוימת זה לא ברור. הוא מביא מלמטה, שהאחרונים מביאים שיש מחלוקת הפוסקים האם אז הגוי גם צריך שתהיה לו כוונה.
דוגמה: מלך רוסיה והשטריימלך
דובר 2: מה אם הוא עושה שמד להנאת עצמו? זה מקרה מוזר, כן? שמד פירושו, הוא מתכוון אליך, הוא לא מתכוון אליך.
דובר 1: זו מחלוקת. האחרונים התווכחו על כך – השמד עם מלך רוסיה, שגזר גזירה שאף אחד לא ילך בשטריימל. לא מפני שהוא רוצה לעקור יהדות – היה לו אינטרס, הוא עצמו מכר את הכובעים, הוא לא רוצה שילכו בשטריימל בגלל עניין כזה. אז זו מחלוקת, זה לא ברור.
המקרה הברור של שעת השמד
המקרה שהוא מדבר עליו כאן הוא שהוא רוצה דווקא לעקור את אותה מצווה אחת. אפילו הוא לא רוצה לעקור את כל המצוות – הוא רוצה שיהודים יפסיקו לעשות ברית מילה – אבל כדי לעקור אותה, חלק מביטול הדת, מצווה קלה, אז כן יהרג ואל יעבור.
אפילו על אחת מכל המצוות, בין בפרהסיא בתוך עשרה – הן שני החילוקים נופלים – בין עשרה מישראל, בין בינו לבין הגוי – או אפילו זה רק בינו לבין המלך הגוי.
—
דיון: האם “בינו לבין הגוי” בשעת השמד הוא גם פרהסיא?
דובר 1: צריך לדעת האם זה גם סוג של עניין פרהסיא או לא, והם התווכחו על כך.
דובר 2: אתה רואה, שכאשר זה רק אולי המלך לבדו עם היהודי…
דובר 1: הוא שונה, או ה… צריך בכלל לדעת שזה מלך?
—
דיון: מיהו “מלך” לעניין דין זה?
דובר 2: המילה מלך, או סתם גוי שהוא שכן שרוצה להעביר על הדת יהודי שהשתגץ אצלו, או סתם גוי שיש לו גויה?
דובר 1: בואו נבין ברור – זה בוודאי לא. בוודאי שהשמד צריך מלך. בוודאי ששמד צריך מלך.
דובר 2: למה זה לא בדיוק המקרה של נתכוין להעביר על המצווה?
דובר 1: זה לא עניין דין מלך, כן?
דובר 2: פריץ שיש לו בערך עשרה יהודים בעיירתו, זה צריך להיכנס לעניין של להיות מלך.
דובר 1: אה, מיהו הפריץ? כי בעיירתו יש לו כוח. אז כמה, כמה אנשים, כמה גדול הוא צריך להיות כדי להפוך מגוי פשוט למלך? כמה בדיוק?
דובר 2: מלך זה מלך! אתה רוצה, אתה פריץ מלך? יכול להיות על הגג!
דובר 1: הוא עצמו יש לו חדרים שהוא תפס את ה… כמו שאני ניצחתי, כי הוא הרי רוצה לומר, הרי כך היה בהיסטוריה היהודית.
דובר 2: כן, יפה מאוד, הוא רוצה… רצה להעביר כהנים ישראל בשוק?
חידוש: החילוק בין נתכוין להעבירו לשעת השמד
דובר 1: אבל נתכוין להעביר על המצוות זה כבר דין מהדין הקודם. כאן משמע שזה לא מוסיף לנתכוין להעביר על המצוות. משמע שזה מוסיף דבר חדש, והדבר החדש הוא מלך.
דובר 2: מלך? חשבתי שזה עניין של ציבור, ויחיד.
דובר 1: לא! ציבור כבר היה קודם!
דובר 2: לא, הוא רוצה להראות לכולם שיש לו כוח להגיע.
דובר 1: אה, יפה מאוד, יפה מאוד.
דובר 2: אז אפשר לומר עוד פשט. כלומר, כאן יש לו ברור, אני משחק. בסדר, בבקשה. אז אפשר לומר אחרת אם כן. או שאפשר לומר ששמד פירושו פשוט שהוא רוצה להעביר מן היהודים… הוא רוצה להעביר כלל ישראל.
האם הדין הוא מצד הגוי או מצד היהודי?
דובר 1: אם כן, אם יש מלך שהוא שולט רק על יהודי עירו – פירוש שזה לא כלל ישראל. או שהדין הוא מצד הגוי, שצריך להיות מלך? או שהחילוק הוא מצד היהודי, שצריך להיות כל היהודים, או יהודים? איני יודע. איפשהו צריך להיות חילוק, כי נתכוין להעביר על המצוות אינו החילוק. נתכוין להעביר על המצוות אינו פחות חשוב באותו צד.
דוגמה של נתכוין להעבירו שאינו שעת השמד
נחשוב למשל, דוגמה יכולה להיות נתכוין להעביר על המצוות: גוי שיש לו פועל יהודי, הוא רוצה להראות שהיהודי מוכן לעבור על מצוות למען הנאמנות לבעל הבית שלו. זה לא רק ניסיון – לא, זה להוכיח שהיהודי מוכן לעבור על מצוות. כלומר, הוא מתכוון “בנה לי אולם בשבת” – כמו שהרמב”ם נתן דוגמה. והגוי רוצה להראות עקשנות שהוא יכול לגרום ליהודי לשתות יין נסך ולזלזל בדתו כי הוא כפוף תחתיו.
אבל הנאת עצמו – זו עבירה על מצווה, אבל זו לא שעת השמד, ולא שהוא בא עם תוכנית לעקור יהדות מקבוצת היהודים.
—
דוגמת הרמב”ם: מלך שהוא מושל בכיפה
דובר 2: הרמב”ם הרי אומר שהוא מתכוון למלך שהוא מושל בכיפה ויש לו את כל היהודים תחתיו.
דובר 1: בסדר, בואו נדע ברור. תמיד יש מקרים באמצע שאפשר להתווכח עליהם, אבל שני המקרים האידיאליים הם בוודאי: שהגוי הראשון – הן להנאת עצמו, הן מדובר בגוי אחד עם יהודי אחד ולא מלך. והשמד – לפחות, הדוגמה שהרמב”ם נותן היא מלך וכל היהודים.
דובר 2: כל היהודים. לא כתוב רוב היהודים. ישראל. לא כתוב עשרה מישראל.
דובר 1: כן. ישראל.
דובר 2: אבל הם אומרים שאם חסר יהודי אחד, הוא יכול לומר קולא גדולה יותר.
דובר 1: לפעמים, זה חילוק גדול, כי הבעיה היא שהוא רוצה לעקור יהדות. אי אפשר לעקור יהדות משני אנשים.
—
חידוש: “לבטל דתם או מצוה מן המצוות” – דווקא מצווה, לא מנהג
דובר 1: הרמב”ם מדייק כאן עוד דבר, שזה דווקא כשהוא רוצה לבטל מצווה מן המצוות או הדת. לא אם הוא רוצה לבטל איזה מנהג.
“ארקתא דמסאנא” – הרמב”ם לא מביא זאת
על כל פנים, כאן ברמב”ם, כך הבינו האחרונים – זכרו תמיד את הלשון “ארקתא דמסאנא.” ארקתא דמסאנא עצמו – יש שמפרשים שזה איזה מנהג הגויים, וממילא יש לאו של עבודה זרה, או איזה שייכות לעבודה זרה.
הרמב”ם אומר כאן “לבטל דתם או מצוה מן המצוות.” אם הוא רוצה להחליף משטריימל גבוה לשטריימל נמוך – כלומר, לכאורה זה לא כלול כאן ברמב”ם.
הרמב”ם לא מביא – זה מעניין – הרמב”ם לא מביא כלל את הלשון “ארקתא דמסאנא.”
דובר 2: לכאורה, כמו שאתה אומר, הוא הבין שאותו דבר מתכוון למצווה.
דובר 1: בסדר.
—
סיכום: שלוש רמות ברמב”ם
דובר 2: בפרטי ההלכות, כן? יוצא מאוד ברור שיש שלוש רמות, כן?
1. יש רמה פשוטה של כל המצוות, בשלא להנאתו להעבירו על הדת – אז יעבור ואל יהרג.
2. יש רמה של ג’ חמורות, שאז יהרג ואל יעבור אפילו באותו מקרה.
3. הרמה השנייה היא גוי אחד שרוצה להעביר על הדת – אז הדין בפרהסיא.
רמב”ם הלכות יסודי התורה, פרק ה’ – דינים של מי שעשה נכון או לא, ועניין האונס
—
סיכום: שלוש הרמות של מסירות נפש
דובר 1: לכאורה, כמו שאתה אומר, הבנתי שאותו דבר מתכוון שזו מצווה שלו.
בסדר. עד כאן פרטי ההלכות. כן, יוצא מאוד ברור, יש שלוש רמות:
1. יש רמה פשוטה של כל המצוות בשלא להכעיסו להדיא – אז יעבור ואל יהרג.
2. יש רמה של ג’ חמורות, שאז יהרג ואל יעבור אפילו באותו מקרה. הרמה השנייה היא, גוי אחד שרוצה להעביר להדיא – אז הדין, בפרהסיא מוסרים את הנפש על כל המצוות.
3. הרמה השלישית היא בשעת השמד – אז אפילו בצנעה מוסרים את הנפש על כל המצוות.
הערה על “בצנעה” בשעת השמד
אבל המילה “בצנעה” איני יודע, כי הרמב”ם אומר “או בפני עשרה מישראל, או בפני הגוים”. צריך לדעת מתי זה ממש בצנעה. פירוש למשל, נניח, רק המלך לבדו עם היהודי – זה בצנעה, שזה אפילו יותר, אצלך בבית. יכול להיות ש… מה שייך שאולי בעוד שנים הוא יגלה? יכול כבר להיות דרך וירטואלית של הריגה? צריך לדעת.
אבל כוונתי להוציא שבזה אני כן בוודאי מסכים איתך, שבשעת השמד זה רק כמאבק בין יהודים לגויים, לא אונס שיהיה קשה מאוד. הכל מדברים כאן על סוג של מאבק.
—
הלכה ה’ – כלל הרמב”ם: מה קורה אם עשה נכון או לא
בסדר. עכשיו הלאה אומר הרמב”ם את הכלל. ממילא, עכשיו הוא ימשיך ויאמר:
מקרה 1: יעבור ואל יהרג – והוא עבר
“כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג, ועבר ולא נהרג – הרי זה עובר על דברי חכמים.”
מקרה 2: יעבור ואל יהרג – והוא נהרג
“וכל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג, ונהרג ולא עבר – הרי זה מתחייב בנפשו.”
זה קצת התאבדות – הוא מתחייב בנפשו, הוא לא עשה מצווה.
מקרה 3: יהרג ואל יעבור – והוא נהרג
“וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור, ונהרג ולא עבר” – הוא אכן עשה את הדבר הנכון, הוא נהרג ולא עבר על העבירה – “הרי זה קידש את השם”, הוא קיים את מצוות קידוש השם. “ואם היה בעשרה מישראל – הרי זה קידש את השם ברבים.”
—
דוגמאות של קידוש השם: דניאל, חנניה מישאל ועזריה, רבי עקיבא
כמו הצדיקים – דניאל שנהרג על מסירות נפש, וכן חנניה מישאל ועזריה שמסרו את נפשם שלא לאכול טריפות.
רבי עקיבא וחבריו היו בעניין זה – זה היה ברבים, אבל הטריפות אולי היה רק ביחיד, איני יודע. רבי עקיבא וחבריו. יפה מאוד.
רבי עקיבא הרי זה המעשה בגמרא שהכניסו אותו לבית האסורים כי למד תורה ולא הפסיק.
“הרוגי מלכות” – המעלה הגבוהה ביותר
אומר הוא: “ועליהם הרוגי מלכות, שאין מעלה על מעלתם” – אין רמה גבוהה מזו.
לכאורה כוונתו ללשון הגמרא “שאין כל בריה יכול לעמוד במחיצתם” – שיש להם רמה כזו בגן עדן, או משהו כזה, והרבים אכן סובבים – אין מעלה על מעלתם.
פסוקים שהרמב”ם מביא
“ועליהם נאמר” – עליהם אומר הפסוק: “כי עליך הורגנו כל היום, נחשבנו כצאן טבחה” – היהודים שם אומרים את השבח שהם כל כך נאמנים לקב”ה שהם נהרגים תמיד, בכל עת, כל היום הם נהרגים לכבוד שמים. “נחשבנו כצאן טבחה” – הם נחשבים כצאן שנמסרים, הם הולכים כקרבנות לקידוש השם של הקב”ה.
“ועליהם נאמר” – ועליהם אומר דוד בתהלים: “אספו לי חסידי, כורתי בריתי עלי זבח” – בואו אליי, חסידיי, יהודים ישרים, שהם כורתים ברית עם הקב”ה, ברית של קידוש השם.
חידוש: מדרש על “אספו לי חסידי”
אני זוכר שעל הפסוק “אספו לי חסידי” יש מדרש שלא מדובר באנשים שהיו חסידים מלכתחילה. מדובר באנשים שרואים בתנ”ך אילו עבירות הם עשו, וכל זמן שנהרגו, הם נקראים פתאום חסידים, כי הם עשו את המצווה הגדולה ביותר של קידוש השם. מצווה גדולה, בסדר.
—
חקירה: שתי רמות בקידוש השם
דובר 2: כשהוא אומר “ונקדשתי בתוך בני ישראל” – הוא אומר לאו דווקא, המילה “בתוך בני ישראל” לא מתכוונת דווקא למילה “רבים”. “ונקדשתי בתוך בני ישראל” פירושו שתמסור את הנפש.
דובר 1: אבל זה המקור – מה הבעיה?
דובר 2: לא, אבל אני אומר, קידוש השם ברבים פירושו הרבים לומר, וזו המעלה שתעמוד אחר כך? או בקידוש השם עצמו יש שתי קטגוריות?
דובר 1: זו הנקודה שהוא הביא קודם. אבל “בתוך בני ישראל” פירושו ברבים?
דובר 2: כן, כן, בוודאי. אבל אפילו שיש רבים, עדיין יש את המעלה של “ונקדשתי בתוך בני ישראל” שזה דבר אחד, וזה דבר שני. יש שתי רמות.
—
הלכה ו’ – מי שעבר: חילול השם
ולהיפך, מה הדין כשיש יהרג ואל יעבור, עבר ולא נהרג? הרי הוא מחלל את השם, הרי הוא עבר על הלאו של “ולא תחללו את שם קדשי” – הוא חילל שם שמים. ואם זה היה בעשרה מישראל, הרי יש חילול השם ברבים – הוא עשה עבירה גדולה יותר של חילול השם שהיה ברבים.
וגם, בביטול – ב”ולא תחללו” כתוב הרי גם לשון רבים, “ולא תחללו את שם קדשי”. הוא הרי הולך הפוך מקידוש השם – ביטול מצוות עשה של קידוש השם: הוא ביטל את מצוות העשה של קידוש השם. ועבר על מצוות לא תעשה של חילול השם.
חידוש: עשה ולא תעשה על מעשה אחד
זה שניהם – כמו שאני אומר, זה שניהם אותו מעשה, זה לאו ועשה אחד.
—
הלכה ו’ (המשך) – דין האונס: אינו מקבל עונש על העבירה עצמה
אומר הרמב”ם, אבל אפילו הכי, ההלכה היא כך: “מפני שעבר באונס” – סוף כל סוף, אפילו הוא לא מסר את נפשו, אבל למעשה העבירה שעשה עדיין הייתה באונס. “מאחר שאין מלקין אותו” – הוא לא מקבל מלקות, “ואין צריך לומר שאין ממיתין אותו בית דין” – אי אפשר גם לתת לו מיתת בית דין על העבירה שעשה. אפילו הריגה באונס – אפילו אם זה היה יהרג ואל יעבור של רציחה, והוא הרג אדם אחר, וזה היה באונס – “שאין מלקין וממיתין אלא לעובר ברצונו בעדים והתראה” – רק מי שעובר על רצון ה’ בעדים והתראה.
ראיה מספר 1: נותן זרעו למולך
מביא הרמב”ם ראיה: שנאמר בנותן מזרעו למולך – איסור נותן זרעו למולך, כתוב שם בפסוק, הקב”ה אומר את העונש שיקבל. כתוב שם “ושמתי אני את פני באיש ההוא”, ומפי השמועה למדו – על זה אומרים חז”ל על המילה “ההוא”, ש”ההוא” צריך אדם – “ההוא” – לא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה.
הרמב”ם לומד: כתוב בנותן זרעו למולך שיש עונש, ועל זה יש דרשה שכתוב “הוא ולא אנוס” – שרק מי שעושה במזיד יקבל את העונש, ולא מי שעושה באונס.
ראיה מספר 2: נערה מאורסה (גילוי עריות)
אומר הרמב”ם: “ומה אם עבודה זרה שהיא חמורה מן הכל, העובד אותה באונס אינו חייב כרת, ואין צריך לומר מיתת בית דין… ובעריות הוא אומר ולנערה לא תעשה דבר.”
אפילו מה שנאמר עליו “ייהרג ואל יעבור” – זו הרי ראיית הרמב”ם – יש לו ראיה מפורשת מהגמרא, שאם אכן עבר ולא נהרג, אפילו שההלכה הייתה “ייהרג ואל יעבור”, הוא אינו מקבל עונש רגיל.
חידוש: יסוד הרמב”ם – מסירות נפש היא חיוב נוסף
מכאן רואים בבירור – אלו הן שתי ראיותיו הברורות של הרמב”ם, אחת מהגמרא ואחת מהפסוק, או שתיהן מפסוק, מהדרשה על הפסוק – שרואים שאפילו על המצוות שנאמר עליהן בפירוש “ייהרג ואל יעבור”, להיפך, יש פטור אונס. מכאן מסביר הרמב”ם שהחיוב למסור את הנפש הוא, כביכול – זה קצת מוזר לחלק כך – אבל החיוב למסור את הנפש הוא חיוב נוסף, וממילא הוא עובר על אותו חיוב. הוא מקבל רק מלקות על האיסור של חילול השם, אבל אינו מקבל מלקות על עצם העבירה, כיוון שהיה אנוס.
וכך עומד גם בבירור אצל נערה מאורסה – “ולנערה לא תעשה דבר” – כיוון שהייתה אנוסה. ונערה מאורסה הרי היא גם אחת משלוש העבירות החמורות.
—
מחלוקת ראשונים: האם אונס חל על שלוש עבירות חמורות
שיטת הרמב”ם
דובר 1: אבל בזה חולק הרמב”ם על הרבה ראשונים.
דובר 2: אני לא יודע למה אתה אומר שתוספות חולקים על זה. תוספות ברורים מאוד. אני לא יודע היכן תוספות חולקים על זה. הקרית ספר הקדוש – כוונתי שהוא אומר שתוספות מסכימים, שגם הם אומרים שאינו מקבל מלקות.
ראשונים אחרים
דובר 1: על כל פנים, תוספות – בואו נמשיך ונאמר מה שאני מתכוון לומר, בואו נשמע את הערתך.
ראשונים אחרים, וכך כתוב בתוספות במקומות מסוימים, שהם לומדים אחרת, והם לומדים שה”ייהרג ואל יעבור” אומר שפטור אונס אינו חל על שלוש העבירות החמורות. ואם אחד אכן עבר במקום שהיה צריך ליהרג כפי שנאמר “ייהרג ואל יעבור”, צריך לקבל את העונש בדיוק כאילו עשה זאת ברצון – שתירוץ האונס אינו חל על שלוש העבירות החמורות.
עמדת הכסף משנה
דובר 2: כן, אני לא יודע אם באמת יש כאן מחלוקת. הרמ”ח מחלק, יש לו איזו ראיה מהגמרא, אבל אני לא רואה בבירור שכאן הם חולקים על זה. נראה מיד שהרמב”ם עצמו… אני לא רואה בבירור שכאן הם חולקים על זה. נראה…
אולי, אני לא יודע, אני עם הארץ. הכסף משנה אומר שתוספות סוברים גם כן כמו הרמב”ם. אבל הוא כן מביא – הרא”ם חולק. הרא”ם כתב הגהות הסוגיות על הרמב”ם, גם כמו הראב”ד, והוא חולק. והכסף משנה אומר עליו שלא העמיק ברמב”ם, שלא יהיו לו טענות על הרמב”ם, שאין זה משמע מהגמרא שהרמב”ם מביא ממנה ראיה.
נקודה פתוחה
דובר 1: בסדר, בכל מקרה, נראה מיד שהרמב”ם עצמו יש לו אופן שהוא באונס, הרמב”ם גם אומר שנענשים. נראה זאת מיד, שזה לא רק לגבי הגוי שהרמב”ם אומר כך, זה לא כל כך ברור שאז אין זה נקרא אונס. בסדר, אני מדלג. בסדר, אבל נראה מיד. כן.
—
חקירה: מדוע לא יכולים להיות עדים והתראה על מצוות מסירות הנפש עצמה?
דובר 1: בסדר, נשאר כך הפשט ברמב”ם, שהאונס יש כאן סתירה, אבל אין זו סתירה. אני רוצה לשאול שאלה אחרת: מדוע לא יכולים להיות עדים והתראה על מצוות מסירות הנפש עצמה?
דובר 2: בסדר, אתה אומר עניינים דומים.
דובר 1: זו מצווה נוספת, יש מצווה חדשה של מסירות נפש, והעדים וההתראה… אני שואל אותך שאלה: באים שני עדים, שני עדים יהודים, והם אומרים “דע לך, שהדין כאן הוא דין של ייהרג ואל יעבור, ואם תעבור תקבל מלקות על שלא קיימת, על שעברת על הלאו של ‘לא תגורו מפני איש’.” מדוע שלא יקבלו מלקות?
תשובה: אונס מבטל את המעשה
דובר 2: אבל ייתכן שהאונס ביטל את המעשה. המצווה היא שאניח להם להרוג אותי. עצם האיסור, עצם המעשה בוטל על ידי האונס. אונס הוא כמו… כשאדם עשה משהו באונס, משמעותו כאילו לא עשה.
שאלה נגדית: אם אונס פוטר מהכל – מדוע הוא עובר על חילול השם?
דובר 1: אני שואל אותך שאלה. הסברא שאתה אומר שהחילוק הוא ששתי מצוות הן, זה לא רק כך. לכאורה הוא אנוס גם על מצוות “ונקדשתי”, כיוון שאונס הוא דבר כללי – אונס רחמנא פטריה על הכל, גם על ה”ונקדשתי”, על חלק המלקות.
זה שונה ממה שאמרתי קודם – לא רק שהוא מחלק לשתי מצוות, אלא גם אונס על ה”ונקדשתי”. מדוע שיקבל מלקות? הרי לא עשה.
אז מה אתה יכול לענות לי? מדוע אומר הרמב”ם שהוא עובר? מדוע הוא אומר רק מלקות אחת?
דיון: ביטול מצוות עשה בעונש?
דובר 2: אם עבר, ביטל מצוות עשה. בעונש? בשלילה? אני נכנס לבית אדם בעונש?
דובר 1: כן, אילו הייתה מצוות עשה, הייתה שאלה. אבל בעונש, האם הוא מוותר כשהוא בבית אדם בעונש?
דובר 2: הוא עובר, עובר בעונש, כן.
דובר 1: לא, הוא לא עובר בעונש.
דובר 2: אני מבין, אני מבין, אני לא יודע, אני לא מרגיש את זה, זה לא עוזר. זה – נפרדים לשתי דקות, אני עדיין סובר כך.
רמב”ם הלכות יסודי התורה, פרק ה׳ – המשך: מסירת נפש אחת מישראל, חולה ורפואה באיסור
—
סוף דיון: עניין “עובר” באונס
חברותא א׳: מדוע אומר הרמב”ם שהוא עובר? מדוע הוא אומר רק פעם אחת ללא עונש? אם היה – כיוון שביטל מצוות עשה באונס! מה אתה יכול לטעון שאדם עושה באונס? הוא ביטל את מצוות העשה. על כך אינו נענש. אבל באונס הוא ביטל.
חברותא ב׳: על אדם שעושה באונס אומרים עליו “עובר”? עובר באונס, כן?
חברותא א׳: אני מבין, אני מבין. זה מוזר. אני לא יודע. אני מרגיש שזה לא עוזר. מה שמחלקים לשתי מצוות – עדיין יש כאן משהו מוזר, וזה לא נראה לי ברור. ייתכן שאפשר… בסדר, צריך להבין טוב יותר. אני מרגיש שיש כאן משהו… אבל אפשר להמשיך. בסדר.
—
הלכה ח׳ – נשים שאמרו להם “תנו לנו אחת מכם” / “תנו לנו אחד מכם ונהרגנו”
טקסט הרמב”ם – מסירת נפש אחת מישראל
עכשיו נלמד… בסדר, עד כאן – עד עכשיו למדנו את עיקר ההלכות של ייהרג ואל יעבור. עכשיו נלמד עוד אופנים שיש, פרטים בייהרג ואל יעבור, או עוד אופנים שיש מסירות נפש.
יש כאן הלכה אחת כך. יש רמב”ם כזה: נשים שאמרו להם גויים, “תנו לנו אחת מכם ונטמא אותה” – מדובר באשת איש, לכאורה. הגויים אומרים לקבוצת הנשים: “תנו לנו אחת מכן, אחת מכן אנו רוצים לטמא באשת איש,” ואם לאו נטמא את כולכם. כאן יש כבר סוג חדש של דילמה. כאן הדילמה היא האם לעשות חשבון – שאחרת תתרחש רק עבירה אחת במקום עבירות רבות.
אבל: ייטמאו כולן – שאחרת כולן תיטמאנה, שאחרת יבואו הגויים ויבצעו את איומם – ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל. שלא ימסרו בידיים נפש אחת מישראל.
היסוד: “בידיים” הוא גדר חדש – לא קידוש השם
כאן רואים כאילו, אולי המילה כאן היא שכאילו למסור בידיים הוא דבר חדש שאין עושים, אפילו בפיקוח מסירות נפש, ואפילו אם לכבוד זה מאיימים עליהם שכולם… לזה אין לכאורה קשר לעניין מצוות קידוש השם, אלא זה עניין שיהודי אסור לו בידיים…
שאחרת כולכן תיאנסו מאשר שאחת מכן תעשה בידיים. לכן אני אומר שאפשר לומר שזו הלכה כמו חלק מכלל העקשנות שהירושלמי אומר שאין מוסרים בידיים. זה חלק מהעוולות שהם עושים – הם אומרים ומאיימים, בסדר – עוולה כזו היא גם קדושה שאין מוסרים בידיים. אחד ילך ויעשה בעצמו, אני כבר רוצה להיות צדיק, אני כבר רוצה להיות צדיק.
ברציחה – אותו דין
מכל מקום, אותו דבר ברציחה: אמרו להם גויים, “תנו לנו אחד מכם ונהרגנו, ואם לאו נהרוג כולכם” – אם לא נהרוג את כולכם – שייהרגו כולם, כיוון שייהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל.
—
החריג: ייחדוהו – כשהם רוצים אדם מסוים
אומר אבל הרמב”ם, זה כשאומרים באופן כללי – “אחד מכם, בחרו אחד מכם.” אבל אם ייחדוהו להם – אם הגויים אומרים על אדם מסוים, “אני רוצה את פלוני,” ואמרו, “תנו לנו פלוני” – אם לא, “נהרוג את כולכם.”
לכאורה אותו דבר צריך להיות לגבי עריות גם? לא, לא, לא – כיוון שיש מחויב מיתה, כך כתוב. אם הוא מחויב מיתה, כשבע בן בכרי – ששבע בן בכרי היה מעשה בתנ”ך שהוא היה מורד בדוד המלך, ודוד המלך שלח את יואב ללכת על עירו, והם כולם התכנסו, עד שבאה אישה חכמה ושכנעו אותם שיהרגו את שבע בן בכרי ויוציאו אותו. מכאן לומדת הגמרא שבאופן כזה מותר.
דיון: מה פירוש “מחויב מיתה” – מדיני ישראל או מדינא דמלכותא?
המקרה מאוד מעניין, כיוון שהיה מלך יהודי – זה מאוד שונה מהמקרה – אבל לומדים מזה. אבל השאלה היא: מחויב מיתה פירושו מדיני ישראל, או באמת מחויב מיתה? לא ברור, לא ברור, כיוון ששם היה מורד במלכות שהוא מחויב מיתה. אבל ייתכן שהמילה כאן היא ש…
בקיצור פירושו… בסדר – יתנוהו להם. אבל יתנוהו – שכן ימסרו אותו – ואין מורין להם כן לכתחילה. כן, הרמב”ם אומר שאפילו כך אין אומרים כן, ואם עשו כך הייתה להם טענה.
המעשה של רבי יהושע בן לוי ואליהו הנביא
הגמרא מביאה מעשה שהיה אצל רבי יוחנן – היה אדם שברח ללוד, רצו להרוג אותו, הלך אצל רבי יהושע בן לוי. רבי יהושע בן לוי מסר אותו למלכות. ואליהו הנביא היה רגיל לבוא אצל רבי יהושע בן לוי ללמוד עמו – אז הפסיק לבוא.
הוצרך להתענות, וחזר. שאל אותו, רבי יהושע בן לוי: מה כתוב במשנה? כל ההלכה היא משנה בתרומות, אם אני זוכר נכון, ששם כתוב בפירוש שאם ייחדוהו כשבע בן בכרי מותר. הוא אומר שצריך להיות יחיד, הוא רואה שגם היה מחויב מיתה.
שואלים יפה – אולי הוא מחויב מיתה אפילו מן הדין, כיוון שהוא מורד במלכות, הרי הוא מחויב מיתה? אמר המנחת יצחק, יפה מאוד – הרי כתוב במשנה: “וכי משנת חסידים היא?” – וכי כך נוהגים החסידים…
רואים שברמב”ם, מאוד מעניין, הוא לקח את הקטע של אליהו הנביא ואמר שאם כך זהו הפשט של “אין מורין להם כן לכתחילה” – שאין אומרים לכתחילה דבר כזה, כיוון שעדיין אין זה מוחזק לפסוק כך את ההלכה, אף שאפשר להבין, זה מוצדק. מאוד מעניין…
החילוק בין סתם “אחד מכם” לבין ייחדוהו
ובכן, אבל מדובר כאן בוודאי במחויב מיתה מדין מלכות עובדי עבודה זרה, כיוון שאם הוא מחויב מיתה מדין תורה, הרי פשוט שזו מצווה – “ובערת הרע מקרבך” – צריך להוציא את הרע.
חברותא ב׳: לרשע, כן, מדינא דמלכותא. לרשע, כן, אבל לא לאחר למלכותא. הרי הוא אינו הרשע.
חברותא א׳: למסור את הנפש כדי להגן על עבריין שלא יקבל את עונשו?
מדובר כאן במחויב מיתה אצל המלכות. העניין הוא משהו אחר. העניין הוא שכשהם בוחרים יהודי אחד מבין האחרים, זה כאילו אתה הולך נגד קבוצת יהודים – אתה לא רוצה להרוג את כל היהודים, אבל אתה רוצה אחד מהיהודים. אבל כשהם רוצים אדם ספציפי, כיוון שאותו אדם חטא כלפיהם, זהו גדר שונה לגמרי. ואתה הולך למסור אותו – זה לא שאתה הולך למסור אחד מהיהודים, שהפקרת יהודי אחד בשביל האחרים. אתה הולך למסור את היהודי שהם מחפשים אותו מסיבותיהם, מדינא דמלכותא שלהם.
דיון: מה פירוש “אין מורין להם כן לכתחילה”?
ואפילו הכי אומר הרמב”ם שאסור. זו לא משנת חסידים, זו לא חומרא. אבל לא מדובר ממש באחד שיש עליו עדות בבית דין – זה בוודאי נכון. אבל מדובר הרי כאן שזה פשוט…
מדוע הוא אומר “אין מורין להם כן לכתחילה”? מה, הדיין לא יספר להם את האמת שמותר להם, וכולם ייהרגו? זה מאוד קשה להבין.
חברותא ב׳: לא, מה שהוא עשה היה בצדק, אבל אין אומרים כך. לדיין אין רגל על מידע שיכול להציל יהודים. הוא לא רוצה לספר להם, וכולם ייהרגו – זה דבר קשה.
חברותא א׳: מה קשה? אילו לא היו חסידים, אילו לא היו חסידים, לא היו מוסרים את נפשם.
חברותא ב׳: אכן. כאן רואים הרי שכן, שהדיין – לא סיפר את הסוד שמותר להם? זה לא היה שום סוד.
חברותא א׳: התשובה היחידה היא כיוון שכל העניין אינו לכתחילה. זה אכן כמו שאליהו הנביא אמר לרבי יהושע בן לוי: לא היית צריך לעשות. מותר לך לעשות, אבל לא היית צריך לעשות. לכתחילה צריך יהודי כן להגן על יהודי אחר, אפילו שזה מצב של יחיד.
דיון: “לכתחילה” ו”בדיעבד” בחיים ומוות
חברותא ב׳: לומר את המילים “לכתחילה,” “בדיעבד” – כשהשאלה היא של להיהרג או לא – זהו הקשר מאוד מוזר לומר “לכתחילה,” “בדיעבד,” כיוון שבדיעבד אין שום דבר מלהיהרג.
חברותא א׳: לא, בדיעבד אין כוונתי שזה תירוץ חלש. כוונתי שיש מידת חסידות ויש עיקר הדין.
חידוש: הרמב”ם הרי סובר שאין מידת חסידות בייהרג ואל יעבור!
חברותא ב׳: אבל הרמב”ם למד שאין מידת חסידות בזה.
חברותא א׳: יפה מאוד, קודם ראינו זאת, עכשיו רואים שכן יש. באופן הזה כן יש. באופן של סתם ליהרג בשביל מצווה אין, אבל כאן רואים הרי שכן יש רציחה – הוא הרי הולך כן והולך להרוג אותו. מה שנראה שכאן כן יש.
חברותא ב׳: כשאחד חייב?
חברותא א׳: אבל אם האדם אינו חייב מיתה ספציפית ואינו מיועד, אז כן.
חברותא ב׳: לא רק, ואפילו מיועד אינו חייב.
חברותא א׳: כן, הורגים אותו, אבל אינו חייב. אז כן הורגים אותו.
חברותא ב׳: יפה מאוד, זו הלכה חשובה. יש באחרונים – על כל דבר אפשר למצוא תירוץ, אבל זו ההלכה הכתובה. באופנים אחרים כן, אבל זה לא ממש כך.
—
הלכה ט׳ – חולה ורפואה באיסורי תורה
טקסט הרמב”ם
עכשיו נלמד דבר חדש לגמרי. וכן ענין שאמרו באונס – כך אמרו בחולי. יש עוד סוג של אונס – אונס כשאדם חולה. יש לו דרך לצאת מהמחלה על ידי רפואה, אבל הרפואה – הוא צריך לעבור על אחת מהחמורות או על אחת מהמצוות כדי לעשות את הרפואה.
אדם חלה קשה: ואמרו הרופאים שרפואתו בדבר פלוני מאיסורי התורה – עושין לו ומתרפא, שכל התורה אינה באה במקום סכנה. חוץ משלוש עבירות אלו שאמרנו, שאם אמר לו הרופא שיתרפא בהן – ייהרג ואל ירפא בהן.
החילוק בין אונס מגוי לחולה לגבי עונש
כשאדם אנוס ומתרפא, אז זה שונה ממה שנאמר קודם – שנקרא אנוס ואינו מקבל מלקות. אבל כשהולך ומשתמש ברפואה להתרפא, זה כן – אין זה נקרא אונס, סוג אחר של אונס. זהו כן מעשה שעשה, ומקבלים כן עונש – כלומר לכאורה מקבלים מלקות על שעבר על עבירת עבודה זרה.
וכאן היא טענת האחרונים, שלא נאמר שזה כמו עבודה זרה שבה יש טענה שלא לעבור וייהרג — איזה עונש יש כאן? מיתה בידי שמים? או מיתה בידי בית דין? יש מפורש בגמרא שמקבלים מלקות על העובר על איסור עבודה זרה, אפילו במקום סכנה.
—
הלכה י׳ – המקור לחולה בעבודה זרה: לימוד חדש
“ואהבת את ה׳ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך” — לא קידוש השם
אבל הדבר האחד — רגע, חשבו על משהו. כאן, הרי זה — רגע, הסתכלו — זה לא מדין קידוש השם. ההלכה הזו אינה מדין קידוש השם. ראו איך הרמב”ם אומר בהלכות יסודי התורה, אולי על כך: אפילו במקום סכנת נפשות אין עוברין עליהן, חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים — “ואהבת את ה׳ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך.”
זהו לימוד חדש — הוא אינו נכנס בלימודים הקודמים של העניין. כי זה אינו קידוש השם. קידוש השם הוא כנגד גוי — “ולא תחללו” — אבל זה דבר חדש שלומדים מהפסוק “אפילו נוטל את נפשך.” כי הוא צריך להיות מוכן לאהבת השם ולקיים מצוות הקב”ה… לא מצוותיו, אלא עבודה זרה. זה רק בעבודה זרה.
חידוש: בחולה ה”נוטל את נפשך” הוא הקב”ה עצמו
אבל עבודה זרה אינה נגד אהבת השם. אפילו הקב”ה… מי הוא הנוטל? לא הגוי. אפילו נוטל את נפשך — אפילו הקב”ה הוא הנוטל את נפשך.
חברותא ב׳: כן, מי הוא?
חברותא א׳: אבל המצוה היא רק נוטל את נפשך. האזהרה היא המצוה — רק נוטל את נפשך. באיזו מצוה? איסור עבודה זרה. אבל מי הוא הנוטל את נפשך? הקב”ה הוא שעשה אותך חולה, כן? והוא אמר: “אני הולך להרוג אותך.” כלומר הקב”ה הוא שאומר, כן? מי עושה חולה? הקב”ה אומר: “אני הולך להרוג אותך אם לא תעשה עבודה זרה” — עדיין אתה צריך לאהוב את הקב”ה.
חברותא ב׳: “היא” הכוונה אפילו המצב הזה — “ה׳ הוא האלקים.”
חברותא א׳: מה עולה לך? על זה מדובר? על הפסוק הזה? על הפסוק “ה׳ הוא האלקים” — על מה הוא הולך? על הקב”ה?
המקור לשפיכות דמים בחולה
נאמר: “והריגת נפש מישראל לרפאות נפש אחרת” — אז זה לגבי המקור על עבודה זרה.
מה קורה כשמדובר בשפיכות דמים? הרי הריגת נפש מישראל — שאדם צריך, רוצה לעשות רפואה שבשבילה צריך להרוג אדם אחר — לרפאות נפש אחרת, או להציל אדם מיד אנס — אומר הוא, כלומר כאן הוא כבר מביא גם מקור להלכה הקודמת.
רמב”ם הלכות יסודי התורה פרק ה׳ – המשך הלכה י׳, הלכה י”א, והלכה י”ג
—
הלכה י׳ (המשך) – הריגת נפש מישראל לרפאות נפש אחרת
דובר 1: לא, זה פשוט עם הדברים האלה. נאמר: והריגת נפש מישראל לרפאות נפש אחרת… אז זה לגבי המקור על עבודה זרה. מה קורה כשמדובר בשפיכות דמים? הרי הריגת נפש מישראל – שאדם צריך, רוצה לעשות רפואה שבשבילה צריך להרוג אדם אחר – לרפאות נפש אחרת, או להציל אדם מיד אנס. ברור מאוד.
זה כבר מביא גם מקור להלכה הקודמת – ההלכה על הגוי שרוצה לומר “הרוג את השני או שאהרוג אותך.” זה אינו עניין של קידוש השם, וגם לא עניין של פרהסיא. על המקור דבר שהדעת נוטה לו הוא, שאין מאבדין נפש מפני נפש.
דיון: היסוד של “מאי חזית” – רציחה נשארת רציחה
דובר 1: זה מה שהגמרא קוראת “מאי חזית דדמא דידך סומק טפי” – למה הדם שלך חשוב יותר? נו, אל תהרוג את השני כדי להציל את עצמך.
דובר 2: תכניס לעצמך איך ש… זה מה שהדעת אומרת.
דובר 1: יפה מאוד. דבר שהדעת נוטה – “דעת נוטה” זו דרך לומר… דעת נוטה שפירושו רציחה.
דובר 2: לא איך שצריך לעשות את זה מצד דעת נוטה. דעת נוטה שזה נקרא רציחה.
דובר 1: לא, הנטייה היא שאין לך זכות…
דובר 2: אפשר לחלק, אבל אחר כך צריך להיות סברא יפה, רק שהסברא תהפוך את זה לרציחה…
דובר 1: לא, צריך אחר כך… אם נהיה אחר כך על הסברא היחידה? מה הסברא? האם הסברא הופכת את זה לרציחה?
דובר 2: כי הסברא אומרת שאין כאן סיבה להרוג. למעשה, זו רציחה רגילה של הריגת אדם, ולפעמים מדובר ברציחה.
דובר 1: מה? ולמה אסור לי להרוג אדם כדי להציל את עצמי?
דובר 2: הסברא אומרת שזה נקרא רציחה, שהיא מהחמורות שבעבירות. מה שמועיל בדברים אחרים – שבזה לא מועיל העניין שאונס פוטר אותי. לא שאונס פוטר – לא כתוב שזה לא העניין.
דובר 1: למה אסור להרוג יהודי אחר אפילו במחיר שהולכים להרוג אותך?
דובר 2: בגלל הסברא שאומרת “מאי חזית דדמא דידך סומק טפי.” זו הסיבה, אין כאן סיבה אחרת. הרציחה היא עובדה. יודעים שעצם רציחה היא מבחינה הלכתית רציחה. אין הלכה נוספת שאומרת שהרציחה… זו ההלכה, ההלכה היא הסברא. כי כאן בשאר איסורים מדברים על שאלה.
—
עריות – ההיקש לנפשות
דובר 1: ומה עם עריות?
עריות יש היקש, גזירה שווה לנפשות. ולא גזירה שווה – הפסוק מקיש, זה היקש מפורש. שנאמר “כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה” – מדברים שם באונס, שאונס הוא כמו רציחה. וכשם שברציחה העניין הוא ייהרג ואל יעבור, כך גם בעריות שאי אפשר לאבד, אי אפשר להציל נפש על ידי עריות.
להציל את נפשך – כלומר כמו שהגמרא אומרת “מאי חזית דדמא דידך סומק טפי” – או אפילו בחולים אחרים, שהדרך להציל אותו היא על ידי עשיית איסור עריות, הוקש לנפשות, שממילא בדיוק כמו ששם אי אפשר לעשות, כאן גם אי אפשר לעשות. לא ברור איך זה עובד, אוקיי.
—
הלכה י”א – כדרך הנאתן / שלא כדרך הנאתן
הכלל: מתרפאין בשאר איסורים
דובר 1: הרמב”ם פוסק בפרק ה׳ מהלכות יסודי התורה, שאין מתרפאין בשאר איסורין אלא במקום סכנה, ובזמן שהן כדרך הנאתן.
האיסור שאין מתרפאים בכל שאר… רק בפיקוח נפש, שממש מקום סכנה, שהוא כבר הולך — שרק בממש סכנה מותר להשתמש באיסור לרפואה, זה רק בזמן שהן כדרך הנאתן. זה ממש דרך אגב, זה לא נכנס כל כך לעניין, אבל הוא כבר מדבר, זה כבר בא עם זה.
דוגמאות של כדרך הנאתן
דובר 1: כגון, כשמדברים על… כגון שמאכילין את החולה שקצים ורמשים – הרי זה כדרך הנאתן! שהוא אוכל! כראוי, הוא אוכל ויש לו הנאה מזה. או חמץ בפסח, או שמאכילין אותו ביום הכיפורים – כי אלה כדרך הנאתן, כי זה נקרא אכילה.
שלא כדרך הנאתן – מותר אפילו שלא במקום סכנה
דובר 1: אבל שלא כדרך הנאתן – במקום להשתמש… כגון להשתמש באיסורים שלא כדרך הנאתן, כגון שעושין לו רטייה מן החמץ או מן הכלאים – שמים את זה על גופו במקום לאכול, אפילו חמץ או כלאים שגם אסור בהנאה. או שמשקין אותו דברים שיש בהן מר מעורב עם איסורי מאכל – דבר שיש בו אמנם איסור מאכל אבל מעורב עם דברים חריפים, וממילא לא מרגישים את הטעם. דברים אלה מותרים אפילו כשאין ממש מקום סכנה, שהרי אין בהן הנאה לחיך – הלשון אינה נהנית מזה.
נמצא, שנכלל בזה שאפילו שלא במקום סכנה מותר.
אז קודם כל, באותו מבנה כמו קודם, יש אופנים שמותרים אפילו בלי סכנה.
דיון: החילוק בין הנאה לרפואה
דובר 2: כמו, אוקיי, מעניין. אבל מה המקרה האחר שהוא עשה? אין כאן… מה התלות? אני מבין שיהודי שם רפואה מחמץ כי יש לו הנאה מזה, אבל מה הסיבה שהוא עושה את זה? כי יש לו הנאה? למה זו רפואה?
דובר 1: כי אסור ליהנות מחמץ. אבל זה לא נקרא כדרך הנאה. הנאה פירושה כדרך הנאה.
דובר 2: למה?
דובר 1: אני לא בטוח, אני לא יודע. יכול להיות שהרפואה היא פשוט דבר אחד, בגלל הרפואה יש גם הנאה.
דובר 2: רפואה אינה הנאה. מה הכוונה?
דובר 1: לא, מי אמר לך את זה? אני לא יודע. רפואה אינה… שלא כדרך הנאה. הרי כך כתוב כאן. זו לא הלכה של חסידות, של פיקוח נפש. זו הלכה פשוטה ששלא כדרך הנאה מותר בכל האיסורים, חוץ משניים שנאמר עכשיו.
יוצא מן הכלל: כלאי הכרם ובשר בחלב
דובר 1: חוץ מכלאי הכרם ובשר בחלב – על שאר איסורים, אפילו שלא כדרך הנאה.
דובר 2: למה הוא מביא את השניים האלה?
דובר 1: אני לא יודע, אני אומר לך שאני לא יודע. מה הלימוד שם, שעל השניים האלה אפילו שלא כדרך הנאה אסור?
דובר 2: כתוב בגמרא. לא כתוב “אכילה.”
דובר 1: כתוב בגמרא, אין כאן סיבה. נמצא, שאר איסורים, אפילו שלא כדרך הנאה. לפיכך – אסור לנו לאכול אותם אפילו שלא כדרך הנאה, אלא במקום סכנה. במקום סכנה ודאי, גם זה מותר. אבל שלא במקום סכנה, אז אסור לעשות את שני האיסורים האלה אפילו שלא כדרך הנאה.
—
הלכה י”ב – חולת אהבה (מי שנתן עיניו באשה)
דובר 1: אומר הרמב”ם הלאה. הוא חוזר אלינו לעוד הלכה אחת מהעניין. יש ייהרג ואל יעבור בג׳ חמורות, אבל הוא הולך לומר הלכה שאינה ממש הג׳ חמורות – אינה גילוי עריות ממש, ועם כל זה אסור אפילו במחיר של פיקוח נפש. סניף של גילוי עריות שגם בו צריך למסור עד כדי נפש.
פסק הרמב”ם
דובר 1: אומר הרמב”ם: “מי שנתן עיניו באשה וחלה ונטה למות” – מישהו נעשה חולה, חולה אהבה, והוא נעשה ממש חולה. נכון? הוא מתגלגל במיטה, משהו… חולה אהבה, נטה למות. “ואמרו רופאים אין לו רפואה עד שתיבעל לו” – הרופאים אומרים שהוא לא יתרפא עד שתיבעל לו.
“אפילו היתה פנויה” – אפילו אם היא פנויה, אסור. אפילו אם היא פנויה, שלכאורה אין כאן איסור ממשי של גילוי עריות. אבל “אפילו לדבר עמה מאחורי הגדר” – אפילו אם הוא לא דורש לבעול, רק רוצה לדבר איתה מאחורי הגדר – “אין מורין לו בכך.” אין מורים לו היתר, אין נותנים לו לעשות זאת. “וימות ולא יורו לו לדבר עמה מאחורי הגדר” – אומרים לו ממש: אתה הולך למות, מות.
חידוש: הלשון “אין מורין לו”
דובר 1: לא כתוב שאסור לו – כתוב שאין אומרים לו. אין מורין לו – אין עוזרים לו…
דיון: הטעם של ההלכה
דובר 2: למה? מה הטעם של האיסור? הרי לכאורה אין כאן… בכלל, אפשר הרי לומר לאשה שתתקדש לו. כלומר, גם זה איסור.
דובר 1: אוקיי, על זה לא מדברים. הגמרא, אני חושב שהגמרא מדברת על זה, שהוא רוצה דווקא באופן הזה.
דובר 2: ולינסבה? הגמרא שואלת קושיא – ולינסבה, שיתחתן איתה.
דובר 1: אומרת הגמרא, לא, הוא רוצה דווקא… “מים גנובים ימתקו” – הוא רוצה דווקא כשהיא לא נשואה לו. אוקיי.
הטעם: שלא יהיו בנות ישראל הפקר
דובר 1: הטעם של האיסור הוא “שלא יהיו בנות ישראל הפקר, ויבואו בדברים אלו לפרוץ בעריות.” זה הולך לפתוח את הדלת לעריות.
דובר 2: בדיוק.
דובר 1: אז, ובשביל זה ימות יהודי חף מפשע. אוקיי. לכאורה הם גם יודעים שהוא לא באמת ימות. זו הלכה מעניינת קצת.
—
הלכה י”ג – חילול השם וקידוש השם שלא בעניין מסירת נפש
הקדמה: עוד משמעות של קידוש השם / חילול השם
דובר 1: אוקיי, עכשיו נלמד שמלבד מה שזו עיקר מצוות קידוש השם וההיפך שלה חילול השם – שהוא על העניין הקודם של נתנו דעתו ליהרג – שזו גם אותה הלכה, לא הולכים לקרוא לזה קידוש השם, או כן, אני לא יודע.
הרמב”ם הולך לומר עוד שני דברים שהם בכלל מצוות קידוש השם וחילול השם. ונראה שהכלל של הרמב”ם הוא שיכולה להיות מצוה אחת שמשמעותה יותר מדבר אחד, ושניהם לכאורה מדאורייתא – אין הפשט שזה מדרבנן או משהו כזה.
עוד משמעות של עניין קידוש השם, וההיפך שהוא חילול השם – מה שהוא הולך לומר עכשיו בהלכות הבאות. זה חילול השם, וזה פסוק אחר של חילול השם. אוקיי, אבל הכל דין אחד – הוא מכניס את זה בכלל חילול השם, אבל מביא פסוק אחר. צריך לחשוב למה הפסוק יאמר יותר…
חילול השם: עבירה בשאט נפש
דובר 1: אוקיי. “כל העובר מדעתו, בלא אונס” – מישהו עובר מדעתו, כלומר הוא עושה את זה בדעת מלאה, ברוגע.
דובר 2: “דעתו” לא פירושו “ברצונו, בבחירתו” – לא שזה לא לפי כבודו, שהוא לא רוצה.
דובר 1: כן. “על אחת מכל מצוות האמורות בתורה, בשאט נפש” – מה פירוש המילה “שאט”? אני יודע דברים שאני לא יודע. שאט נפש, שאט נפש, שאט נפש. זה זלזול. “להכעיס.”
דובר 2: אוקיי, אני רוצה להכעיס את הקב”ה.
דובר 1: אני יודע, המילה “להכעיס” כאן לא פירושה המילולי שהוא עושה את זה כי הוא רוצה להכעיס את הקב”ה. הוא עושה את זה בזלזול, לא אכפת לו. הוא עושה את זה באדישות.
“הרי זה מחלל את השם. לפיכך נאמר בשבועת שקר: ‘וחללת את שם אלקיך אני ה׳.'”
דיון: למה דווקא שבועת שקר?
דובר 2: מה הכוונה? שבועת שקר היא סוג של דבר של…
דובר 1: לא, לכאורה הוא סתם מביא ראיה שיכול להיות חילול השם שאינו ההלכות שלמדנו עכשיו של ייהרג ואל יעבור, של מסירת נפש. כאן יש חילול השם שסתם מישהו עושה עבירה בשאט נפש. לכאורה זו הראיה משבועת שקר.
דובר 2: צריך להבין למה שבועת שקר נקראת חילול השם חמור אם זה לא… שבועת שקר הרי לא מדברים דווקא כשהוא עושה את זה בשאט נפש. הוא עושה עבירה.
דובר 1: אבל אז הוא אנוס.
דובר 2: אבל אולי אי אפשר… אפשר אולי… אולי אי אפשר לעשות שבועת שקר שלא בשאט נפש. כי הרי זה כל הנקודה של שבועת שקר, שאומרים…
דובר 1: איך? מישהו שעושה שבועת שקר בטעות, באונס – איך הוא עושה את זה? הוא לא ידע שזו טעות?
דובר 2: אז הוא אנוס.
דובר 1: הרי לא מדברים על זה, מדברים הרי על מזיד.
דובר 2: אוקיי.
חילול השם בפרהסיא
דובר 1: “ואם עבר על אחת מכל המצוות האמורות בתורה בפרהסיא” – כלומר גם חילול השם לעניין בפרהסיא, ברבים. כמו שדיברנו קודם, שיש חילול השם לעניין בפרהסיא, ברבים.
דובר 2: יפה מאוד.
קידוש השם: פורש מעבירה לשם שמים
דובר 1: אומר הוא, ההיפך – קידוש השם הוא גם מקרה כזה. “וכן כל הפורש מעבירה או עשה מצוה, לא מפני דבר בעולם” – לא בגלל שום סיבה אחרת – “לא פחד ולא יראה” – אין כאן גורמים חיצוניים – “ולא לבקש כבוד, אלא מפני הבורא ברוך הוא” – אני מחזיק בכבוד הקב”ה – “כמניעת יוסף הצדיק עצמו מאשת רבו.”
הדוגמה: יוסף הצדיק
דובר 1: היא רצתה אותו, והוא היה יכול… הוא היה יכול לעשות את זה בקלות, כמו שאומרים. הוא היה יכול לעשות את זה בקלות, והוא התאפק פשוט בגלל כבוד הקב”ה. אנו רואים – “הרי זה מקדש את השם.” מעשה כזה, הוא מעשה של קידוש השם.
הערה: מעשה יוסף היה בצנעה
דובר 1: ואם זה בצנעה, זה בצנעה. אם זה ברבים, זה ברבים. לא אומרים… מעניין, יוסף היה לא ברבים. אבל ברבים הרי זה החשוב – לבקש כבוד.
רמב”ם הלכות יסודי התורה, פרק ה׳ – חילול השם וקידוש השם דרך הנהגה
יוסף הצדיק – חילול השם אפילו ביחיד
ואם זה ברבים, אז זה ברבים. הוא לא אומר דבר מעניין – יוסף לא היה ברבים. ואם ברבים יש כבר עניין של לבקש כבוד, אדרבה, הוא אומר, כנראה בחילול השם אין חילוק. מה שייך כבוד? כאן, מזה הוא אומר שיוסף הצדיק אכן אמר “וחטאתי לאלוקים” – מה הבעיה? כלפי הקב”ה לבדו. כלומר, יוסף הרי היה לבד במצרים, אף אחד לא היה שם.
—
קטגוריה שנייה של חילול השם – אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות
ואחר כך יש דבר שני שגם הוא בכלל חילול השם. זה לא ממש המשמעות המילולית של חילול השם, אבל זה בגדר חילול השם. והוא שיעשה אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות – אדם שהוא גדול בתורה ומפורסם בחסידות – עושה דברים שהבריות מרננות אחריו בשבילם, דברים שאנשים מסתכלים עליהם בזלזול, מרננות אחריו בשבילו. “מרננות אחריו” פירושו שמדברים אחריו, מרננים, עושים רעש, נוצר קול רע על כך. על אותו אדם הולכים ומדברים עליו, מדברים בצורה לא נאה. אפילו שהדברים אינם עבירה, אבל הם דברים שיש בהם ביזוי, שגורמים לרינון – הרי זה חילל את השם.
מדוע דווקא אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות?
נותן דוגמה – למה צריך את התנאי דווקא אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות? כי מצפים ממנו… כי הוא ברמה גבוהה יותר, אנשים מצפים ממנו. זה מה שהוא גרם לנו לומר קודם, שהרבה דברים תלויים בדיוק במה שאנשים מצפים. זה בוודאי לפי מה שאנשים מצפים. אנשים מצפים שאתה רב, אתה רב, אתה יהודי חסידי, אתה צריך להתנהג כך. כשהוא מתנהג… כשאותו אדם עצמו מתנהג כך, אין לו טענה על עצמו, כי הוא בדרגה הזו – הרי זה מחלל את שמו של הקב”ה. כי הוא מייצג את אנשי הקב”ה, הוא מייצג את ה’ בפני העולם. רב כזה, לומד כזה, מתענה, צדיק – אין בעיה. מדובר בצדיק נגלה, הוא ראש ישיבה וכדומה.
הכל לפי גדלו של חכם
הכל לפי גדלו של חכם – יוצא מכאן שככל שהחכם גדול יותר – גדול יותר פירושו בעיני אנשים, תלמיד חכם, אדם מכובד, אדם חשוב – לא רק שהוא צריך לעשות יותר דברים, אלא אפילו אם זה לא אסור, אבל אם אנשים מסתכלים על זה כדבר מגונה, אסור לו לעשות זאת.
> חידוש: לכן זו הסיבה שיש צדיקים שרצו להיות צדיקים נסתרים – להימלט מהבעיה של חילול השם.
—
דוגמאות לחילול השם אצל אדם גדול
א) שלקח ואינו נותן דמי הלקח לאלתר
כגון שלוקח ואינו נותן דמי הלקח לאלתר – הוא לא משלם מיד, כן, יש לו כסף. הוא לוקח מהמוכר בטובה, והמוכר מבקש ממנו את הכסף – כמו מקיפין, הוא דוחה אותם.
ב) ירבה בשחוק, אכילה ושתיה אצל עמי הארץ
סוג שני של דבר שמביא לזלזול – ירבה בשחוק, אכילה ושתיה אצל עמי הארץ.
ג) אינו מקבלם בסבר פנים יפות
אפילו בעניין היחסים עם הבריות – הוא לא מדבר בנימוס לאנשים, ואינו מקבלם בסבר פנים יפות – הוא לא מקבל אנשים בצורה יפה.
ד) בעל קטטה וכעס
אלא בעל קטטה וכעס – הוא מתנהג בריבנות ובכעס.
ה) וכיוצא בדברים האלו
כל הדברים האלו הם חילול השם, כי הוא, כפי שאומר, מייצג את הקב”ה, כי הוא מפורסם בחסידות ובתורה. ובכך הוא מראה כביכול שהדרך הפשוטה ביותר היא שתורה וחסידות לא מעדנות את האדם, לא הופכות אותו לאדם טוב יותר, ובכך הוא מוריד את כבוד התורה והיהדות, את כבודו של הקב”ה.
—
קידוש השם דרך הנהגה – כיצד עושים קידוש השם?
וכן, אם דקדק החכם על עצמו – הוא אומר כיצד עושים קידוש השם? אם החכם מדקדק על עצמו, הוא נזהר, הוא שם לב.
דיבורו בנחת עם הבריות
והיה דיבורו בנחת עם הבריות – הוא מדבר יפה לאנשים.
דעתו מעורבת עמהם
ודעתו מעורבת עמהם – דעתו מעורבת עמהם, כלומר הוא מוריד את עצמו לרמתם.
מקבלם בסבר פנים יפות
ומקבלם בסבר פנים יפות – הוא מקבל אנשים בצורה יפה.
נעלב מהם ואינו עולבם
ואינו נעלב מהם ואינו עולבם – ואפילו כשהם מביישים אותו, הוא לא מבייש אותם בחזרה.
> דיון: מה פירוש “נעלב מהם”?
>
> ייתכן ש”נעלב מהם” פירושו שאפילו שהוא לא אדם שיודע שהוא לא מתבייש – הוא יודע שהוא עניו, הוא רגיש בפניהם.
>
> אולי “נעלב מהם” מתייחס בדיוק לעניין הדעת – הוא מוריד את עצמו אליך, אבל “אינו עולבם” – הוא לא אומר: “הנה אני כבר ברמה שלך, עכשיו אני יכול לגעור בך ברמה שלך גם.” לא, הוא מוריד את עצמו עד גבול מסוים.
>
> ש”נעלב” בא לומר כהקדמה – שאפילו כשהוא נעלב הוא אינו עולב, ויכול להיות שזה עצמו כבר נעלב. שהוא מראה לאנשים: “אני כמוך, אני לא מחזיק את עצמי גדול מאוד אצלם.” דרשה יפה.
מכבד להם אפילו למקילין בכבודו
“מכבד להם” – הוא מראה שהוא רגיש, הוא יודע שזה מפריע לו כשמציקים לו. זה לעמוד, להראות שאני רק כמוך, אני לא בעל גאווה. “מכבד להם אפילו למקילין בכבודו” – מכבד אפילו את אלה שמזלזלים בכבודו. חשוב מאוד.
> סטייה: כבודו של תלמיד חכם
>
> בהמשך בהלכות דעות הרמב”ם כן אומר על איך לשמור על הכבוד. זה עניין מסובך מאוד, כי תלמיד חכם… הוא יפרט. אולי. בסדר, טוב מאוד. אבל גם כאן ראינו – “יהא ביתו פתוח לרווחה” – אפילו כאן כתוב שההיפך גם הוא בעיה. אז נראה שאי אפשר להשתמש בזה היום. יש שיעור כמה אפשר לכבד אנשים שמזלזלים.
>
> אבל “לכבד” לא אומר לשוחח יפה – הוא מתכוון שיאמר בוקר טוב, בכבוד.
נושא ונותן באמונה
“נושא ונותן באמונה” – הוא עושה מסחר באמונה, הוא מתנהג בהגינות.
—
ההבדל בין “בריות” ל”עמי הארץ”
“ולא ירבה באריחות עמי הארץ וישיבתן” – הוא לא יושב ולא מבלה עם עמי הארץ, והוא לא יושב בסעודותיהם ובמפגשיהם. זה ההיפך ממה שאמר קודם, שזה חילול השם – לאכול עם עמי הארץ.
> דיון: מה פירוש “בריות” לעומת “עמי הארץ”?
>
> אפילו עמי הארץ אומרים: “הרב מחזיק את עצמו גדול מאיתנו” – הם לא רוצים שהוא ישב איתם אצלם. לא, לא זה… לא מדובר במה שעמי הארץ אומרים, עמי הארץ לא נוגעים לעניין. כל שאר האנשים שהולכים לראות אותו, זה… לא עמי הארץ.
>
> מעניין. בסדר. ה”בריות” הם האנשים הנורמליים. ועמי הארץ אינם בריות? עם אנשים מכובדים צריך להיות דיבורו בנחת, ומעמי הארץ צריך להתרחק.
>
> אני שומע. אני לא יודע. לא, אני חושב שאפילו עמי הארץ… אני חושב שעמי הארץ זו קטגוריה אחת, ועמי הארץ… כי הוא אמר שם שמדובר בעמי הארץ שהולכים, כן, לשבת איתם בישיבתם. כאן הוא מדבר על בריות – הם אנשים מכובדים, אנשים טובים. עמי הארץ הם אנשים גסים, איתם זו בושה. הבריות הנורמליים לא ירצו לשבת עם עמי הארץ, וכשהרב יושב עם עמי הארץ זה לא ראוי. טוב מאוד.
—
תמיד עוסק בתורה – הנהגה מעשית
“ונמצא תמיד עוסק בתורה, עטוף בציצית, מוכתר בתפילין, ועושה בכל מעשיו לפנים משורת הדין” – שיראו אותו… אדם לא יכול לעסוק בתורה תמיד. אבל כשאנשים רואים אותו, שיהיה – אולי כשהרב משחק, שישחק בבית, שלא ישחק בפומבי. כשאנשים רואים אותו, שיהיה נאה ומתוקן בתורה.
—
שלא יתרחק הרבה – הדרך הממוצעת
“והוא שלא יתרחק הרבה” – הוא צריך ללכת רחוק משירות ותשבחות, אבל שלא ילך עד הקצה האחרון, שלפחות יישאר איפשהו קרוב למידה הממוצעת.
> דיון: מה פירוש “יתרחק”?
>
> אומרים ש”תרחק” פירושו גם – “ולא ישתומם” פירושו להיות שומם, “יושב בדד וידום” – שלא יהיה לבד. הרי לכאורה זה ההיפך מ”יתרחק” – “יתרחק” פירושו להתרחק קצת מהאנשים, לא יותר מדי.
זה חוזר לדיבור המתחיל “בריאות.” הוא כבר אמר את זה בעצם – “עד שימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבין אותו ומתאווין למעשיו”. הוא כבר רצה ללכת לקיצוניות אחת, היו אכן אנשים מסוימים שהיו מחשיבים אותו יותר, אבל אחרים היו מבזים אותו. שיהיה בדרך הממוצעת, שכל אחד ישבח אותו.
—
כשהוא עושה זאת לכבוד עצמו
כשהוא עושה זאת לכבוד עצמו לכאורה, כשהוא עושה זאת לכבוד עצמו, זה לא טוב. לא, הוא עושה זאת כי אז אין חילוק. על ידי כך רואים אנשים שהחסידים רק מתעסקים ב… “עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר” – יהודי שמתנהג כעובד ה’, הקב”ה איתו. אבל מה פירוש הדבר? הוא מוציא לפועל את התפארות הקב”ה, שאנשי הקב”ה הם בפועל כך, וזה בריות.
—
ההיקף הרחב של קידוש השם – ממסירות נפש ועד הנהגה
זה חשוב מאוד. זה מאוד מעניין, כי לזה אין שייכות, זה רחוק מאוד. זה רחוק מאוד מלרקוד באש, כל הדרך מלרקוד באש למען הקב”ה, כל הדרך עד איך מתנהגים. הכל בכלל קידוש השם. זה לא רק המצוות שאתה אוכל ומה שאתה עושה, זה בכלל קידוש השם.
—
חומרת חילול השם וקידוש השם
הרי זה גם חמור – חומרת חילול השם וקידוש השם היא לכאורה גם על זה.
—
מקור – גמרא יומא
הרמב”ם לא מביא את הלשון “ישישו השמים ותגל הארץ.” אבל זה אותו רעיון. הוא מביא שהלשון היא מהברייתא. הרמב”ם כותב כאן על גמרא ביומא שאומרת כך בערך.