וּכְשֵׁם שֶׁאֲנִי

וּכְשֵׁם שֶׁאֲנִי

מדברי ר’ יוסף גיקטילא על כתב התורה כחומר והפירושים כצורה

תוכן עניינים

הטעם שהתורה איננה מנוקדת

ענין זה הסברתי פעם באריכות, וכעת ראיתי שרעיון כזה מפורש במאמר על פנימיות התורה המיוחס לרמב”ן (ולדעת אפרים גוטליב הוא לרבי יוסף ג’יקטילא. והוא מתאים כי למרות שהוא כמין פירוש לדברי רמב”ן בהקדמתו הוא נותן לו מסגרת תיאורטית יותר ברורה כמנהג הרי”ג).
וז”ל:

ונחזור למה שאנו בו ונאמר דע כי מפני שהניקוד הוא צורה ונשמה לאותיות לפיכך לא נעשה ספר תורה נקוד לפי שהוא כולל כל הפנים וכל הדרכים העמוקים והחיצונים, וכולם נדרשים בכל אות ואות פנים לפנים מפנים, ותעלומות לפנים מתעלומות, ואין לה גבול ידוע אצלנו, כאומרו תהום אמר לא בי הוא וכו’, ואם נוקד ספר תורה היה לו גבול ושיעור כדמיון החומר שהגיע לו צורה ידועה, ולא היה איפשר לו להיותו נדרש כי אם לפי הניקוד המסויים באותה תיבה, אבל מפני שספר תורה כלול ומושכל בכל מיני שלימות ובכל מלה ומלה כמה תלי תלים לא נעשה מנוקד כדי שיהיה נדרש בכל מיני שלימות, ולפי’ אל תקרי כך אלא כך. ואילו היה מסויים בניקוד לא נוכל לומר כך:

והנה רבותינו נתעוררו בכמה מקומות לזה כאמרם ויתד תהיה לך על אזנך אל תקרי אזנך אל אזנך מלמד שכשישמע אדם דבר מגונה יתן אצבע בתוך אזנו. והנה רז”ל במקום הזה העירו אותנו על סוד טעם היות ספר תורה בלתי ניקוד ונתנו לפתיים במדרש פסוק זה לחם סובין, ולחכמים נתנו בזה המדרש ממש לחם אבירים, והכל מתוך פשטי המקרא, וכל התורה נוהגת על פשט זה. ולפיכך אמרו ז”ל שבעים פנים לתורה, והבן:

הערות בראשי פרקים לחברים

א – ענין האות כגוף וחומר והניקוד והטעם כמדרגות הצורה מפורש גם בתיקוני זוהר הרבה פעמים. והאריז”ל לקחו ליסוד בדרושיו וגם הוא הסביר את מה שאין מנקדים בספר תורה באופן דומה ויותר עמוק ורחב כפי דרכו.
ב – לסגנון זה יש קשר עם דברי אבן עזרא, שאומר “המילות כגופות והטעמים כנשמות”. (ובהקדמתו הדקדוקית לתורה: “והנה אומר דרך כלל, כי השם שאיננו מפעל הוא כמו עצם הדבר. והפועל מקרה, ומלת הטעם כדמות הצורה הטהורה שאיננה גוף ולא מקרה. ואלה הדברים צריכים פירוש ארוך, כי הם חכמה מחכמת הפנימית, שהיא חכמת נשמת אדם.”)
ג – אך בעוד אצל אב”ע בדרך הפשט זה מוביל לזלזול בגופי האותיות כי העיקר המובן שהוא הטעם והצורה, הרי אצל המקובלים זה מראה את חשיבות הגופים כי בהם יש פוטנציאל אינסופי כמעט להוצאת פירושים חדשים, ולכן הם מדייקים וודאי רוב הדקדוקים בגופי התורה שאין בהם טעם לאב”ע. כי אב”ע מדגיש את ההחלטיות (היות חלוט, determinate) של המשמעות ולדעתו יש פירוש אחד אמיתי לכל פסוק כמו צורה אחת והשאר פסולת. (דעת הרמב”ם בענין זה נראית יותר מורחבת והוא פחות בטוח מאב”ע שהוא יודע את הפשט האמיתי בכל פסוק, ולפחות יש פירוש כפול ברוב התורה כפי פנימיות וחיצוניות).
ד – להבדל זה יש שורש מטאפיזי. כל הרגיל אצל המקובלים יבחין כי החומר קודם אצלם לצורה הרבה פעמים (כמו ברמב”ן התחלת בראשית). אבל יש פה קצת ערבוב מילולי כי לדעת האפלטונים יש ב’ דברים קרובים שנקראים כח או חומר, העליון נקרא חומר או כח אקטיבי, שהוא היכולת הנמצא בעליון להוציא כל מה שתחתיו. והתחתון שהוא החומר הפאסיבי שמקבל כל הצורות אבל אינו פועל כלום. והם כתמונת מראה זה לזה. המקובל המדבר כאן על האותיות כחומר רוצה לומר שהם יותר כמו כח אקטיבי עליון ולא שהם כח פאסיבי תחתון. ויש לפרט הבדל זה.
ה – למרות שלכאורה הקבלה הזו מבוססת על זה שיש דווקא קדושה בכל אות ודקדוק וטעם בתורה כפי שהוא, ואם כן הקבלה כביכול בצד הכי אורתודוקסי פה וישנאו את מי שאומר שהטעמים אינם הלכה למשה מסיני וכו’, הרי כשתדייק הוא בדיוק הפוך. כי המקובל הרי בא פה להצדיק אפילו ניקוד הפסוק באופן המנוגד למסורה.. כלומר מה שהרמב”ן אומר שהראיה שהתורה כולה שמות הוא שיש דקדוק אפילו בחסרות ויתרות, הוא לא שהשמות צריכים להיות דווקא באופן זה, אלא להיפך שהשמות שהם שורשים יותר מופשטים ופחות חלוטים מאיך שהתורה ומצוות הם לפנינו, אלא שהשורשים האלה רמוזים או נובעים מגופי תורה ולא מצורותיהם כפי שבעלי הפשט מבינים. וגם זה דבר שיש לפרט הרבה ומפורש באופן הכי רדיקלי ומפורש בכתבי רמ”ק.
הרשם לקבלת אימייל שבועי

Facebook Twitter Youtube Whatsapp