הרמב”ם על סוד המבול

הרמב”ם על סוד המבול

בח”א פי”א מפרש הרמב”ם מילת ‘ישב’ הנאמר על השם, שהוא מה שה’ איננו משתנה, מושאל מזה שאדם היושב איננו זז ממקום למקום. כדרכו הוא מביא מספר פסוקים שבהם מיוחסת הישיבה להשם ומפרשם. אף פעם אין פסוקים אלה דוגמא או ראיה בעלמא אלא כל הלומד רואה תדיר שהם פסוקים שבהם עצמם ישנם עניינים יסודיים בסתרי תורה והוא רומז בהם את פירושו לאותם פרשיות. כלומר חוץ מזה שהמילים הנראים מגשימות כלפי ה’ באותם פרשיות אינם כפשוטם המגושמת, הרי הוא גם נוקט תמיד בפירושיו לפסוקים מה בעצם קרה באותם הפרשיות.

בסוף הפרק מפרש פסוק ‘ה’ למבול ישב’, ואומר

“רצונו לומר, שעם השתנות עניני הארץ והפסדם, לא יהיה אצלו ית’ שינוי יחס. אבל היחס ההוא, שיש לו אל כל אחד מן הענינים ההם – והם הווים או נפסדים – יחס אחד קיים, עומד, כי היחס ההוא למיני הנמצאות, לא לאישיהם.”

מה לכל זה ולמבול? המינימום הכתוב כאן, הוא שהר”מ מפרש את המבול (אם שקרה המבול בפועל ואם לא, יש בו גם סוד) כפרשה המלמדת אותנו את אופן ה’יחס’ שבין ה’ לנבראיו. ה’יחס’ הזה הוא במינימום השגחה (בין אם נפרש גם על הידיעה בין אם לא), וזה כפי דעתו בענין ההשגחה בבעלי החיים שהוא לשמור את מיני בעלי החיים ולא את פרטיהם, והנה זה בדיוק סיפור המבול, שמסופר בו שנהרגו כל בעלי החיים, כלומר פרטים רבים מכל מין, ומכל מקום הקפיד ה’ לשמור את המין בכל מין ומין מהם, ששמר זכר ונקבה מכל אחד בתיבה.

ולפיכך, אע”פ שההשתנויות רבות בכל סיפורי אישי בעלי החיים, שזה חי וזה מת, והיה נדמה לומר מזה שגם ההשגחה שה’ משגיח בהם משתנית, וממילא יחסו אליהם כביכול, הרי זה איננו נכון, כי ההשגחה מיוחסת רק למיני בעלי החיים, ומינים אלה עומדים קיימים תדיר, ונמצא אופן ההשגחה של ה’ בבעלי החיים קבוע ועומד, ואת זה למדנו מן המבול, והוא שהכתוב אומר ‘ה’ למבול ישב, כלומר אע”פ שיש מבול שהוא היפך הישיבה, הוא וגם יחסו אל העולם, יושב ואיננו נע. ומסתמא בזה הוא מפרש גם את המשך הפסוק, וישב ה’ מלך לעולם, שזהו האופן של מלכות ה’ בעולם בכללות.

מה חידוש למדנו כאן? שהמבול כפי דעתו איננו מעשה של השגחה אלא מעשה של הסרת השגחה, וכפי שהוא מפרש כל עונש כהחלת המקרים על העולם, המבול הוא פשוט המקרה הכי קיצוני של החלת המקרים על כלל העולם, והמסר של הצלת שנים מכל מין בתיבה הוא שגם בצורה הכי קיצונית שכל העולם התחתון הוא תחת המקרה (שהוא פחות או יותר המצב תמיד, גם כאשר אין מבול נגלה, לפחות כלפי החיות), הרי ה’ שומר את המינים ויחסו אליהם איננו משתנה.

מה כלפי נח עצמו? אין הר”מ מפרש כאן, אם הצלתו גם איננו כי אם מדין הצלת אחד ממין האדם, או שהוא מכלל ההחרגה שהר”מ מחריג את מין האדם בפרקי השגחה ואומר שייתכן בו השגחה אישית לפי השגת שכלו של האדם וחיבורו על ידי זה באל. אמנם לעיקר המסר של ה’ למבול ישב אין זה משתנה, כי גם סדר זה של ההשגחה המיוחדת לצדיקים הוא יחס כללי ולא משתנה שלו.

ועוד מצאנו רמז מפורש שבאופן זה ניצל נח, בח”א פכ”ט הוא מפרש את הנאמר ‘ויתעצב אל ליבו’, וכן בסוף המבול ‘ויאמר ה’ אל ליבו’ וכדי להסיר את הגשמת הלב הוא אומר, כי “כל ענין שרצהו האלוה ולא אמרו לנביא בעת ההיא אשר עבר בו המעשה ההוא כפי הרצון, יאמר עליו, ‘ויאמר יי אל לבו'”. והיינו כי נח אע”פ שהיה נביא לעצמו לא היה נביא למסור לאחרים. והחילוק בין נביא לעצמו ולאחרים מבואר מכלל מקומות רבים מדבריו שהנביא לעצמו הוא השגה שכלית וודאי, ואילו נבואה לאחרים כוללת בו מן הדמיון. וכן דייקו בלשונו פה ‘כפי הרצון’, דהיינו כפי הרצון הקדום הקבוע שלו כרמזיו בכמה מקומות פה. ובאולי שנרמז בכל זה שגם נבואתו של נח עצמו היתה כדרך התבוננות שכלית מלב אל לב ולא בגילוי לפה ומראה דמיון.

ונמצא הר”מ מבין את המבול כמאורע שאיננו חורג מכלל דרכי ההשגחה התמידית, ולפחות במובן זה איננו כי אם משל המלמד אותנו את דרכי ההשגחה, ואת דרכי שכר ועונש, שהם כולם כפי החוק של שמירת המין בבעלי חיים וכן את דרכי ההשגחה בבני אדם כפי השכר ועונש המיוחד להם, מה שהוא לא יהיה, וכ”כ בח”ג פ”נ שמעשה המבול וסדום נאמרו בתורה “ללמוד מהם ראיה על הדעת האמיתי, והוא, “אך פרי לצדיק, אך יש אלוהים שופטים בארץ”.

ומה יעשה עם הסיפור המפורש בתורה שהיתה אחר המבול חזרה לא אוסיף להכות עוד כל חי? כבר ביאר בפכ”ט שהעתקנו שכל אמירה זו לא היתה נאמרת לנביא שיגיד לבני אדם, ואע”פ שהרי באמירה שבסוף המבול לא נמצאו כי אם נח (ובניו, ודוחק שכל הענין שלא נאמר לו למסור הוא שלא יאמר לבניו), אלא בזה הוא רומז שכל הסיפור הזה איננו כי אם ענין שכלי שכלפי ההוה אמינא שהעולם נעזב לגמרי למקרים ואפשר ‘להכות כל חי’, קא משמע לן ההתבוננות השכלית של לב ה’ שאי אפשר, כי הוא משגיח על המינים בתדירות.

הערות למפרשים

במקורות אעתיק את לשון הרב והמפרשים שתראו את הנידון, אך בדברי כללתי והדגשתי את עיקר מהלך דבריו באופן שבין בו נפק”מ בפרטים שנחלקו בהם, כמו אם היה המבול או לא היה אלא משל, וכבר כתב על כגון זה הרב בכמה מקומות ששני הרבדים יכולים להיות אמת, ומכל מקום הרי כללי ההשגחה חלים על המבול כמשל כמו על המבול במציאות כאחד, ושניהם כאחד רחוקים מן הפשוט והמקובל. וכן מחלוקתם אם היחס פה רומז על הידיעה שבזה לענ”ד צודק אברבנאל שהרב מחלק בפירוש בח”ג בין השגחה וידיעה ואין הידיעה נחשבת אצלו יחס, אם כי נשאר בזה מקום עיון מכל מקום.

הנרבוני (לפי פירוש אברבנאל בדבריו.. לא בטוח אף פעם איך האברבנאל בטוח שהנרבוני מתכוון באופן שהוא מפרשו.. אבל כנראה שכן..) מפרש שהמבול הוא בעצם משל לא רק על ההשגחה כדברי אלא גם על ההשתנות של אישי בעלי החיים, כלומר הנמשל של המבול הוא שכל פרט אישי מכל מיני בעלי החיים מת תדיר, ומכל מקום המין נשאר, וזהו בעצם המבול. וכן לגבי מין האדם.. וארבנאל לא מאמין לאפודי שמחריג את מין האדם מן הידיעה הכללית בלבד, זה נראה לו מס שפתיים בלבד, כמובן ההחרגה הזו לגבי ההשגחה הוא דברי הר”מ עצמו..

במהדורת מקבילי פירשו דברי הרב שם טוב שאומר שיש בפרק זה סתרי תורה כי קשה למאמינים להבין שהיחס של ה’ לא משתנה על אף שיש אסונות ועולם כמנהגו נוהג… אבל בטח הרב שם טוב לא לזה התכוון אלא למה שרמז הנרבוני וגילה סודו אברבנאל וזה שהמבול לא קרה במציאות. וכן הוא תמיד ‘סתרי תורה’ משמשים בדבריו ובדברי שאר המפרשים פירוש פרשיות בתורה על דרך נסתרת כלומר על דרך משל, ולא סתם סתרים של התאלוגיה בכללות, ולדעתם הם מחפשים תדיר בפרקים אלה סתרים כגון אלה הם הדברים שהר”מ הכי מסתיר.)

מקורות הרמב”ם על המבול

מורה נבוכים חלק א סוף פרק י”א

ואמר, “יי למבול ישב” – רצונו לומר, שעם השתנות עניני הארץ והפסדם, לא יהיה אצלו ית’ שינוי יחס. אבל היחס ההוא, שיש לו אל כל אחד מן הענינים ההם – והם הווים או נפסדים – יחס אחד קיים, עומד, כי היחס ההוא למיני הנמצאות, לא לאישיהם.

ביאור נרבוני

למבול ישב ר”ל שעם השתנות עניני הארץ והפסדם המורה עליו המבול, לא יהי’ לו ית’ שנוי.

כי היחס ההוא למיני הנמצאות ר”ל לצורות המשובחות, לא לאישיהם, כי הם משתנים. ואיש אחד יתקיים עליו המין האנושי, כמו שיתקיים המין השמשי באיש אחד, ואם יקרא מין.

ביאור אפודי

ה’ למבול ישב. והוא רומז לבלבול הנמצאות השפלות והפסדם לאיש לא במין:

כי היחס ההוא וכו’. ר”ל כי הידיעה שיש לו יתעלה היא למיני הנמצאות לא לאישיהם, זולת המין האנושי.

ביאור שם טוב

ה’ למבול ישב. הוא רמז לבלבול הנמצאות השפלות והפסדם באיש לא במין, למה שהיחס הוא למיני הנמצאות לא לאישיהם ולכן נתייחס השם עליהם לא לכל דבר משתנה מצד שהוא משתנה. וראוי שיובן זה הפרק כי נרמז בו דברים מסתרי תורה אשר הגלוי אינו נאות:

ביאור אברבנאל

ואמר ה’ למבול ישב (תהלים כ”ט י’) ר”ל שעם השתנות עניני הארץ, כי הייחס ההוא אמנם הוא למיני הנמצאות לא לאישיהם.

האפודי פירש היחס הזה שאמר הרב על ידיעתו, ואמר שידיעתו ית’ הוא במיני הנמצאות לא באישיהם זולת המין האנושי, וכל לשון יחס אשר בפרק הזה פירשו על הידיעה. ומי יתן והיה לבבו כאמרי פיו שאמר זולת המין האנושי.

והנרבוני כתב שעם השתנות אישי הארץ והפסדם המורה עליו המבול, ירצה שלא היה בעולם מבול בפעל, אבל הוא משל השתנות אישי הארץ והפסדם.

ואמר כי היחס האלהי למיני הנמצאות ר”ל לצורות האחרות המשובחות, לא לאישיהם, כי הם משתנים. רצה לסלק הידיעה בפרטים מפאת היותה ר”ל הידיעה הפרטית משתנה.

ואני לא הסכמתי לחשוב על הרב המורה כדבר הרע הזה, לפי שהוא יבאר בח”ג פט”ז שהפילוסופים דברו סרה גדולה על ה’ בסלקם ממנו הידיעה בפרטים, והרחיב עליהם על זה התרעומת, ובפרק כ’ ממנו כתב בביאור גדול, שידיעתו תגדל מידיעתנו בדברים שידיעתו תקיף בפרטים מבלי שנוי והתחלפות, ושהיא מקפת במה שלא נמצא, ושתקיף במה שאין לו תכלית, ושידיעתו לא תברר אחד משני האפשריים, ולא תכריחהו כמו שתראה שם. ואחרי שהרב במקומו הראני בצדק כל אמרי פיו אין בהם נפתל ועקש, איככה אוכל וראיתי דבריו בכאן מפורשים לכף חובה. ועם היות שנוכל לומר שבפרק הי”א הזה דבר כפי הנגלה, ושם בח”ג הביא הדברים כפי הראוי אליהם, ושהוא מנהג הסבה החמישית, הנה אני כלכל לא אוכל, כי אם לפרש דבריו באופן נאות מסכים מכל צד אחרי שבמקומות אחרים גילה דעתו שהיא לשם שמים. ולכן אומר שראוי שתעיין שהרב לא אמר בכאן לשון ידיעה כי אם לשון יחס, וכפי פי’ האפודי היה ראוי שיתלה הדבר בידיעתו ולא יביא לשון יחס, והרב פי’ בפנ”ו ח”א שהיחס הוא הדמות וערך בין שני דברים ולא תמצא דבריו בשום מקום שיפרשו היחס בידיעה ולא בהשגחה, ותראה ג”כ שהרב אמר בכאן, ואמנם תיוחס אל השמים, וכבר ביארתי שהיחס אשר לאלוה ית’ עם השמים הוא ההנעה אותם, כמו שרמז הרב עליו בהרבה מקומות מפרקיו, ויביאהו בפט”ו, ולא נפרש היחס הזה על הידיעה כי אם על ההנעה:

ואמר עוד וכן כשיוחס ית’ היחס ההוא הנאמר בשתוף למיני הנמצאות הנה אותו היחס הוא כיחס הקודם שזכר שמים, ר”ל שהוא ית’ מנהיג העולם השפל באמצעות הגלגלים, ולכן הביא היחס הראשון והוא אשר לו ית’ עם השמים, כי הם המקבלים (ממנו) השפע ראשונה, אחרי כן יביא היחס אשר לו עם מיני הנמצאות שהיא ההנהגה אליהם והשמירה אותם באמצעות השמים. ואתה ראית בפס”ט מזה החלק שהרב זכר בו שהש”י יחסו אל העולם בכללו יחס הפועל והצורה והתכלית, כי הוא פעלו ומחדשו לדעת תורתנו, והיא הצורה הראשונה והוא התכלית האחרון שאליו יעלו כל הדברים, והיחס הזה מהיותו הפועל כתב בסוף הפרק, שיובן בבריאה ויובן בשמירה,

וא”כ האלוה ית’ הוא הפועל והבורא את דברים כלם, והוא השומר אותם. וידוע שזהו למיני הנמצאים שברא במעשה בראשית, כי הפרטים הם הנולדים בכל יום ויום, ומטבעם ההויה וההפסד, ולפי זה יחס הפועל בתחלת הבריאה, והשומר הוא היחס אשר לו ית’ עם המינים, ואין לו אותו היחס עם האישים, ר”ל לשומרם תמיד כי הם מטבעם בעלי ההפסד, ואיך יהיה א”כ השומר אותם ממנו, ויען האלוה ית’ בתחלת הבריאה ברא המינים כלם ברצונו הפשוט, והוא הוא השומר אותם תמיד, הנה אם היה הפסד מין אחד או מינים, יסתלק היחס ההוא וישתנה, מה שאין זה בענין האישים,

ועם היות שהידיעה האלהית תתפשט באישי מין האנושי כפי שלמותם כמו שביאר הרב, לא יתחייב מזה שישתנה היחס האלוה בהפסד האיש או האישים, כי הידיעה זולת היחס, והידיעה בפרטיותם מבלי שיכריח דבר בבחירתם, והיחס הוא במיניהם בהתמדתם ושמירתם בלי שנוי ממה שבראם, ולשון הפסוק יורה עליו באמרו ה’ למבול ישב וישב ה’ מלך לעולם, ר”ל המבול שקרה בעצם ואמת לדור החוטא, ועם כל הפסד שיקרה לנמצאים השפלים, האל ית’ הוא קיים ויושב ועומד מתמיד ושומר המינין כלם, כי כיון שהמינים לא יופסדו יצדק א”כ תמיד שהוא יושב ונצחי בשמירתם והתמדתם, זו היא כוונת הרב באמת. ולא כמו שחשב הנרבוני וגם לא בדבריו, ודבריו יעידו עליו מכל צד וגם דבריו בזה הפרק הורו עליו, והאמת יורה דרכו:

עוד מקורות במורה

ספר מורה נבוכים – חלק א פרק כט

 ‘עצב’ – שם משתתף. הוא שם הכאב והחיל, “בעצב תלדי בנים”. והוא שם הכעס, “ולא עצבו אביו מימיו” – ולא הכעיסו; “כי נעצב אל דוד” – כעס בעבורו. והוא שם המרי, “מרו ועצבו את רוח קדשו”, “יעציבוהו בישימון”, “אם דרך עוצב בי”, “כל היום דברי יעצבו:

 ולפי הענין השני או השלישי נאמר, “ויתעצב אל לבו”. אמנם כפי הענין השני פרושו – כי האלוה כעס עליהם, לרוע מעלליהם. ואמנם אמרו, ‘אל לבו’, וכן אמרו בענין נח, “ויאמר יי אל לבו” – שמע ענינו, והוא, כי הענין אשר יאמר בעבורו באדם שהוא ‘אמר בלבו’ או ‘אמר אל לבו’ הוא הענין אשר לא יהגה ולא יאמרהו לזולתו, וכן כל ענין שרצהו האלוה ולא אמרו לנביא בעת ההיא אשר עבר בו המעשה ההוא כפי הרצון, יאמר עליו, ‘ויאמר יי אל לבו’, להדמותו בענין ההוא האנושי, על המשך ‘דברה תורה כלשון בני אדם’ – וזה מבואר נגלה, ומפני שמרי ‘דור המבול’ לא התבאר ב’תורה’ שליחות שלוח להם בעת ההיא, ולא הזהירם ולא יעדם במות – נאמר בעבורם, כי האלוה כעס עליהם ‘בליבו’. וכן כשהיה רצונו בשלא יהיה עוד ‘מבול’, לא אמר לנביא, לך והגד להם זה – ולזה נאמר, ‘אל לבו’:

 אבל פרוש ‘ויתעצב אל לבו’ כפי הענין השלישי, יהיה פרושו, ומרה האדם רצון האלוה בו; כי ‘לב’ גם כן יקרא הרצון, כמו שאבאר בשתוף שם ‘לב’:

[פרק זה הובא ברמב”ן שם וראה בדבריו ומה שכתבנו במאמר על מחלוקת רמב”ם ורמב”ן בזה]

ספר מורה נבוכים – חלק ג פרק נ

וכן ענין סיפור ה’מבול’ וסיפור סדום ועמורה – ללמוד מהם ראיה על הדעת האמיתי, והוא, “אך פרי לצדיק, אך יש אלוהים שופטים בארץ”