השיעור הוקדש על ידי ידידי הרה”ח ר’ מענדי רוזנגרטן שליט”א
תיקוני הזוהר נובעים מפרשיות הנקראים בזמני אלול
א) בפרשה זאת לא נדפסו מדברי גוף הזוהר, כדרך כמה פרשיות בסדר דברים. אך מצאנו בו מאמר חשוב בספר זוהר חדש. והנה תחילת המאמר נדפס בתחילת ספר תיקוני זוהר, ונרשם שם שהמשך המאמר נמצא בזוהר חדש כי תבוא. לפי הנראה לי נועד מאמר זה להיות תחילת הקדמת ספר התיקונים אלא שנשמט משם לרצון המדפיסים להדפיס זוהר על סדר פרשיות התורה. ומעניינו אני למד שמאמר זה עוסק בתיקון הגלות על ידי המשכיל, הנדרש במאמר זה בפסוק ‘למען תשכילו את כל אשר תעשון’, וזו מביאתו לפתיחת התיקונים בפסוק ‘והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע’. כן נראה שנדרש בו בסוד הציפור הנודדת מן קינה ועשיית קן לה על ידי דברי תורה, והוא מענין הנדרש בתחילת הקדמת התיקונים על פרשת כי יקרא כן ציפור. והנה זה דרשה הנובעת מפרשת כי תצא.
ב) נראה מזה כי אכן חכמי הזוהר עסקו בחיבור ספר התיקונים בזמנים אלה שהם פרשיות כי תצא כי תבוא, והיינו בימי תחילת חודש אלול. ולכן נחסר מחיבור הזוהר עצמו בפרשיות אלה להיות עסקם בחיבור התיקונים, ובסודות המועדים הגדולים הבאים עלינו לטובה. ונמצא מנהג קריאת התיקונים בחודש אלול, נובע מגוף חיבורו. ויפה עשה המדפיס שכבר בדפוסים הראשונים הדפיסו ספר התיקונים מחולקים לימי החודש. וכבר רמזו כי פתיחתו רבי שמעון ‘אזל ליה וערק למדברא’ ראשי תיבות אלו”ל.
ג) ולפי זה מובן לשון פתיחת התיקונים שנראה שמגיע ממקום אחר ‘ודא אתקרי תיקוני זוהר’, ופותח פתאום ‘קום רבי שמעון וכו’. כי אלה הם המשך דברי שבח הזוהר על רשב”י בסיום המאמר הנדפס בפרשת כי תבוא, ושם האומר ‘קום רבי שמעון’ הוא אליהו זכור לטוב שהוא הלומד עם רשב”י בכל הדרוש הזה. ואחר שהעמידו את סוד הגאולה והנחמה הנודע למאן דאית ליה ליבא, הזמין את רבי שמעון לפתוח מילין קמי שכינתא ולתקן את הזוהר ופתח והמשכילים יזהירו וגו’.
אליהו מודיע לרשב”י את העולם ויונה מודיעה לעולם את רשב”י
ד) הזוהר מספר את סיפורה של פרשה זו ושל תיקוני זוהר כולם בתוך סיפור בריחת רשב”י למערה. נתבונן בכולו וכיצד נהפך לסיפורו של הזוהר הזה והנחמה הזו עצמה. במסכת שבת דף לג, ב למדנו אודות בריחתו של רשב”י ור’ אלעזר בנו למערה, על ידי דברי גנאי על מלכות רומי שהשמיע רשב”י ונשמעו דבריו למלכות. למדנו שם כיצד ברח רשב”י ולא נודע לאיש מקומו כי אפילו מאשתו היו חייבים להעלים אותו, וכל כך גברה העלמו עד שלא היה מי שיודיענו בסיום י”ב שנה שמת הקיסר ובטלה הגזירה, עד שבא אליהו ז”ל ועמד פתח המערה והודיעו. המאמר מסתיים בשבח התורה שהעמיק בה רשב”י בישיבתו במערה עד שגבר על חתנו רבי פנחס בן יאיר בתורה ואמר אשריך שראיתני בכך.
ה) הסיפור שבגמרא פתרה את בעיית התקשורת עם רשב”י מצד אחד, כיצד נודע לרשב”י שהגיע זמן גאולתו, על ידי אליהו. אך הוא משמיט לגמרי מלספר על הקורה מצד השני. כיצד הגיבו חברי רשב”י להעלמתו ובריחתו, מה עשו הם בבית המדרש כל הימים שהיה רשב”י נסתר מהם. מה היו הם אומרים על העניין הזה שמתוך שר’ יהודה שיבח את המלכות ורשב”י גינה אותם נעשה ר’ יהודה ראש המדברים בכל מקום, היינו באסיפותיהם לעסוק בדברי תורה, ר’ יוסי היה חייב לגלות, ורשב”י היה חייב להסתתר לגמרי. ובאמת כאשר לומדים אנחנו במשנה רואים אנחנו כי אכן רבי יהודה הוא ראש המדברים בכל מקום, והוא התנא המוזכר במשנה יותר מכל תנא אחר. ונשמע שזה הדבר נובע מגזירה זו, והייתכן כדבר הזה. השאלה נשארה תלויה באוויר, אל רשב”י היה אליהו בא ומודיעו את מצב העולם, אבל מי יודיע לעולם את מצבו ותורתו של רשב”י?
ו) את כל ספר הזוהר ניתן לראות כניסיון לפתור את חוסר הצדק הזה. אם רבי יהודה נהיה לראש המדברים בכל מקום במשנה לפי גזירת מלכות הרשעה. יש להעמיד את רשב”י לראש המדברים בכל מקום בעולם הנסתר, כלומר במערה שלו, כלומר בספר הזוהר שהוא תורת המערה שלו שבו הוא בראש המדברים ומלמד לכל. בתיקון הזה נעשה לא רק פתרון לשאלה החסרה בסיפור שבגמרא אלא גם תיקון מהותי. כי כפי שראינו מהגמרא כאשר למד רשב”י במערה הגיע להשגה כזו בתורה עד שגבר על חבריו עשרת מונים. וכאשר התלונן רפב”י על כך, בדין התלונן. שהרי התנתק רשב”י מחבריו בזה, ובוודאי אילו היה נשאר בבית המדרש לא היה מפסיק מהיות תורתו אומנתו כל אותם השנים, ועדיין לא היה מגיע לאותו מדרגה גדולה בתורה. אם כן דווקא התבודדותו מחבריו היא שהביאה אותו להתעלות עליהם בתורה. נמצא הנתק שבין רשב”י וחבריו בתורתו כפול הוא, מצד ריחוקו במערה, ומצד עצם דברי תורתו שם שהם תורת היחיד המתבודד במערתו המגיעה למקומות שאין להגיע אליהם בדיבוק חברים. ואת התורה הזו קורא ספר הזוהר לספר מפי רשב”י.
ז) מספר הזוהר בהקדמת בראשית (יא, א), כיצד נודע לחברים כי בטלה גזירה ויצא רשב”י מן המערה. על ידי שני ציפורים שראה רפב”י שטים באוויר, והבין מתוכם שהם הולכים ושבים למקומו של רשב”י. באו אליו הציפורים ובפיהם של אחד מהם פתקא וכתוב בו דרשב”י נפק מן מערתא. (וגם שם מסופר זה כהקדמה לפתיחת רשב”י בפקודי אורייתא). הציפור, היינו היונה, היא יונת דואר, בפיה היא מביאה פתקא והיא שמביאה לעולם את תורתו וגאולתו של רשב”י. ספר הזוהר וספר תיקוני זוהר הם הפתקא שנמצאה לנו בפיה של היונה, ‘והנה עלה זית טרף בפיה’, המביאה מן הסתר תורה זו. ואת עניינה נלמד מהמסופר בזוהר כי תבא.
נאמנות היונה ואונאתה
ח) וודאי כל אותם הימים שהיה רשב”י נעדר מבית המדרש היו חבריו משתוקקים אחריו מאד, מי יפתור להם את התעלומות שהיה רשב”י רגיל לפתור להם. כל פעם שרבי יהודה פתח את דבריו נזכרו הם בצערם על שאין רשב”י פותח את הדברים, ואף ר’ יהודה עצמו ידע את זאת. אך מה להם לעשות, ואין למצוא אותו. יום אחד התקשו החכמים בקללות שבמשנה תורה בפרשת כי תבוא, הייתכן שאין בה הבטחות ונחמות כפי שמצאנו בקללות שבתורת כהנים, ולא ידעו לענות על זה. קם רבי יהודה בר עילאי עצמו על רגליו ואמר חבל על גריעותא דבר יוחאי, כי הרי אני ראש המדברים איני יודע לענות על כך, ואילו היה חברינו ר’ שמעון כאן בוודאי היה לו לענות על כך. ואין מי שיודע את מקומו של רשב”י ואם יש מי שיודע הוא מחוייב להעלים זאת אפילו מחברי בית מדרשו מפחד המלכות המגעת עד לתוככי בית המדרש. הצטערו החברים על קושייתם בתורה, על קושי הגלות המבוארת מקושיא זו עצמה, ועל גלותו של בר יוחאי מאיתם שהוא העלם דברי התורה מהם עצמם.
ט) בוקר אחד יצא רבי יוסי, בנו של רבי יהודה (ולא רבי יוסי חברם של רבי יהודה ורבי שמעון שגלה) וראה ציפורים רבים טסים, ויונה אחת הולכים אחריהם. רבי יוסי זה חכם היה ומקובל היה. לא היה מתבונן בעולם מבלי שהיא תרמוז לו את רמזי ערכי הכינויים של מדרשי התורה. וכאשר ראה ציפורים רבים ויונה אחת הולכת אחריהם לא ראה בהם ציפורים אלא מדרשי תורה וסודותיה שהם המדברים בכינויים הללו. קרא ואמר יונתי, הלא את נאמנת לנו מימי המבול, כאשר מצא נח שאין לסמוך על העורב להודיע לו את מצב העולם שמחוץ לתיבה, אבל היונה נאמנה לו והודיעה לו. יונתי, הלא כנסת ישראל ליונה נמשלה שנאמר כנפי יונה נחפה בכסף, ולמדנו שזה אלישע בעל הכנפיים שבשעת גזירת המלכות היה מניח תפילין שהם כנפיים לישראל. כך יונת כנסת ישראל נאמנת למצוות במקום הגזירה והגלות. והלא אנחנו בגלות פרטית וקושי כפול, אשר אין אנו יודעים לתקשר עם רשב”י, וודאי יונה זו תעשה שליחות טובה ותביא את שאלתי לפניו במקום שהוא שם, כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגיד דבר.
י) ועוד, כתיב עיניו כיונים ואמרו בזוהר שעושים אונאה לבני אדם. יונה זו שהיא שכינה שבינינו אונאה יש בה. נראה שהיא מסתתרת ואיננה משגחת ומבין ריסי עיניה היא משגחת ויודעת נמצאת תמיד. נראה שאין להגיע אל רשב”י אבל יש דרך להגיע אליו, אף מבלי שמקומו יתגלה. יש דרך שיתגלו לך סודות מעולמות גבוהים ממך מבלי שתהיה באותם עולמות. היונה עושה הונאה לבני אדם, אין לסמוך על הנראה בעולם בשטחיות, תמיד ישנם עוד עמקים ועוד דברים, וודאי ראויה היא להביא את שאלת החברים אל הרשב”י ולהודיע את תשובתו.
יא) כתב את שאלתם על הפתקא ושם אותה בפי היונה, פרחה היונה למקומו של רשב”י ושמה את הפתקא בכנפיה. הסתכל רשב”י באותו פתקא ובכה. על פרישותו מן החברים. על דברי התורה הנעלמים מן החברים. ועל קושי הגלות עצמו. שכן הקושיא הזו מה נשתנה תוכחת כי תבא מתוכחת בחקותי איננה קושיא תיארטית להבין פרשה בתורה, אבל היא קושיא אקוטית לדורות אחרונים אשר הם חיים את המציאות הזאת שהם רואים תוכחה וגלות מתארכת ואינם רואים הבטחה ונחמה. ולמדנו כי אכן קללות שבתורת כהנים מרמזים על גלות בית ראשון וקללות שבמשנה תורה מרמזים על גלות השני, ומה יעשו דורות אחרונים כאשר יסתכלו שכבר בתוכחה הרומזת אליהם אין להם תקווה ויתייאשו מכל וכל.
ה’ תשובות הזוהר על מקום נחמת כי תבא
יב) את תשובת הזוהר, שהוא תשובת אליהו ורשב”י לשאלה זו, יש לחלק לחמשה חלקים. א. תחילה ביאר רשב”י את כלל שני פרשיות הברכות וקללות. ב. ביאר את כלל הנחמה הנמצאת בה. ג. פירשה בפסוק הקשה שבתוכחה שהוא גם כל חלי וגו’. ד. פירשה בסיום התוכחה שהוא והשיבך מצרים באניות. ה. פירש את הקץ במקום הקשה מכולם שהוא והיו חייך וגו’. נשתדל לעקוב אחרי הסדר הזה לפרשם כל אחד בפני עצמה ולמצוא איזה חוט המקשר את כללותם לענין אחד.
א – גדר פרשיות ‘ברכות וקללות’ וקריאתם בזמנים שונים
יג) הכלל הזה שישנם שני פרשיות ‘ברכות וקללות’, מצאנו בגמרא מגילה לא, א. והאמת שיש לעמוד על זה מעט, כי בוודאי מצינו עוד כמה וכמה פרשיות של ברכות וקללות בתורה. כמו פסוקי והיה אם שמוע שבפרשת בשלח. ופרשת והיה אם שמוע בפרשת עקב. ועוד פסוקים רבים מפוזרים עוסקים בשכר ועונש של התורה. אך חז”ל הגדירו פרשיות אלה במיוחד כפרשיות של ‘ברכות וקללות’. ומשמעות דבריהם לפי שבפרשיות אלה לא ראו תנאי בלבד, ככל תנאי התורה שאם יקיימוה יקבלו שכר ואם לאו יקבלו עונש. אלא ראו באריכות שפרשיות אלה מפרטים את הברכה ואת הקללה גם נבואה ורמז על מצבי הברכה והקללה בהיסטוריה. והסוד ‘קללת חכם אפילו על תנאי היא באה’. ואין חכמה כתורה. קללות התורה אינם תנאים בלבד אלא ממילא גם הודעות על העתיד. כי התנאי משמעותו שיש מקום כזה במציאות שנצרך להתנות עליו, וכל דבר שיש לו מקום במציאות סופו להתקיים אם מעט אם הרבה. וכן פירש יותר רמב”ן בכמה מקומות שפרשיות אלה נבואה ולא תנאי בלבד.
יד) תיקנו במשנה לקרוא ברכות וקללות בתעניות (ואנחנו אין נוהגים הכי ועי’ דברינו בשיעור לתשעה באב שעמדנו על טעמי הדבר ושורשיו), ופירשו רש”י והרמב”ם שהתעניות על הצרות נתקנו, ובקריאת פרשיות אלה אומרים שהצרה על החטא הוא בא וכאשר ישובו יבוא עליהם ברכה. ומענין זה תיקן עזרא שיהיו קוראים קללות שבתורת כהנים לפני עצרת וקללות שבמשנה תורה לפני ראש השנה כדי שתכלה שנה וקללותיה. כלומר כשם שישנם מצבי קללה היסטוריים פרטיים שבהם גוזרים תענית וקוראים ברכה וקללה, כך יש בכל שנה צרות שונות שבכל יום ויום. וכך כשם שישנם תעניות שגוזרים על הצרות כך ישנם תעניות הקבועות בכל שנה כיום הכיפורים, שהם להתחנן על הצרות שבכל יום. וגם בהם יש לזכור את פרשת ברכות וקללות שעל ידי שנקיים את התורה תתקיים תכלה שנה וקללותיה.
טו) בקללות שבתורת כהנים אסור להפסיק, שנאמר ‘מוסר הויה בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו’, אל תעשה תוכחתו קוצים קוצים. אבל בקללות שבמשנה תורה מותר. כי שבמשנה תורה מפי משה נאמרו ולא מפי הקב”ה. פירוש, קללות שבתורת כהנים בגוף ראשון נאמרו מפי ה’, ‘אף אני אעשה זאת לכם’. ובהיות ה’ מדבר לך אין זה ראוי להפסיק אפילו כאשר דבריו תוכחה ומוסר קשים מנשוא. אך קללות שבמשנה תורה, כסדר כל הספר ההוא, בגוף שלישי נאמרו על ידי משה ‘יככה ה’. הרי משה מוסר בהם את מעשי ה’, בהם אפשר להפסיק שאין בזה את הזלזול בתוכחת ה’.
טז) ועוד, הפסקה בפרשה הוא לתת ריווח להתבונן. כאשר אני מפסיק בפרשה אני אומר שחלק זה הוא חטיבה בפני עצמה ואני מתבונן בו ומפרשה לעצמי לפי דעתי ושכלי. לכן ישנם הלכות רבות באיזה פרשה מותר להפסיק ואיך, וכל פסוקא דלא פסקיה משה לא פסקינן. כי השאלה הזו איך וכיצד אני מכניס את התורה לתוך סברתי ודעתי הוא שאלה שצריך כלפיה שימוש חכמים. קללות שבתורת כהנים, מתוך שהם מוסר הויה, יש בהם שלימות אחת, ואין להבין את הפרשה פסקי פסקי בפני עצמם, אלא באופן של כל הפרשה כאחת. אין להכניס בה סברת השכל עד שיוגמר כל הפרשה, והיינו עד שמגיעים לנחמות שבסופה ואף גם זאת וגו’. אך קללות שבמשנה תורה יש בהם כבר באמצע מגע יד אנושי, כי משה עצמם אמרם ולפי דעתו והשגת נבואתו אמרם, ולכן גם אנחנו הורשינו להתבונן בה פסקי פסקי ולפרש כל חלק ממנו בפני עצמו אל מקומנו.
יז) מתקנת עזרא נלמד את שורש התשובה לפני ראש השנה, ונלמד ממנה כי ההבדל בין קללות שבתורת כהנים לקללות שבמשנה תורה הוא ההבדל שבין התשובה שיש לעשות לפני עצרת והתשובה שיש לעשות לפני ראש השנה. וכלל הדברים שעצרת הוא הדין בסדר החלקי של השנה, שממנו בפסח נידונים על התבואה בעצרת על פירות האילן, והוא הסדר ממעשי הקב”ה שמוציאנו ממצרים ומביא את האביב כל שנה. אך ראש השנה שבתשרי כל באי עולם עוברים לפניו, הוא הדין בסדר האנושי. ולכן בעולמם של חז”ל עולם תורה שבכל פה שמפסיקה את הכל לפי סדר השכלי, הרי עיקר הדין הוא בראש השנה של תשרי, והוא הנקרא אצלם ראש השנה סתם, עד ששאלו על תקנת עזרא בשלמא ראש השנה אבל עצרת מאי ראש השנה איכא עד שבדקו ומצאו שגם בו נידונים על פירות האילן.
ראשונים ואחרונים בגילוי והסתרה
יח) במסכת יומא (ט, ב) דנו בהבדלים שבין ‘ראשונים ואחרונים’, ראשונים היינו בית ראשון שנקראו נביאים שבהם כבר במקרא ‘נביאים הראשונים’, אחרונים הם ימי בית שני עד ימינו. יש מעלה לראשונים על אחרונים ומעלה לאחרונים על הראשונים. לפי הסתכלות עיני בשר אחרונים עדיפי במעשיהם, שאין ביניהם עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים והם עוסקים בתורה גם בשיעבוד מלכויות. אך בפועל ‘תנו עיניכם בבירה שחזרה לראשונים ולא חזרה לאחרונים’. יש משהו נעלם שמבטא שמבחינתו הראשונים עדיפים והראיה הנוכחת על כך שראשונים חזרו מגלותם ונבנה מקדשם ואחרונים לא.
יט) ר’ יוחנן ור’ אלעזר אמרו תרווייהו ראשונים שנתגלה עונם נתגלה קיצם, אחרונים שלא נתגלה עונם לא נתגלה קיצם. העמידו את הפרדוקס הזה שבין ראשונים ואחרונים על ההבדל בין ההסתרה והגילוי. ובכך אפשר לפתור את המתח הזה מי עדיף. כי ההסתרה יש לו מעלות כמו הגילוי. וההסתרה הלא היא רלטיבית. כי אכן ראשונים נתגלה לנו עוונם, אבל נעלמה מאתנו במה הם עדיפים עלינו. ואחרונים נסתרה עוונם וקיצם אך מציאותם גלויה לנו ואנחנו הם. רש”י מפרש נתגלה עונם שהיו עונותיהם בגלוי ונסתרה עונם שהיו חוטאים בסתר ומראים עצמם טובים בגלוי. אך וודאי שנוכל למצוא עוד שורש יותר גדול להבדל הזה.
כ) אמר אליהו, כך אמר קודשא בריך הוא! (אם אמרתם קללות שבמשנה תורה משה מפי עצמם אמרם ולא הקב”ה, ולפיכך הם קשים יותר משל הקב”ה, הרי הקב”ה עצמו יספר לכם את עניין נחמתם). כאשר סופרים קללות שבתורת כהנים מוצאים בהם ל”ב פסוקים (והיינו בפרשת בחקותי מפרק כו פסוק יד ‘ואם לא תשמעו לי’ ועד פסוק מה שהוא סיום התוכחה הם 32 פסוקים). והם מכוונים לל”ב נתיבות פליאות חכמה אשר עברו עליהם ראשונים ומהם עונשם ותקנתם. כאשר סופרים קללות שבמשנה תורה מוצאים בהם ג”ן פסוקים (היינו בפרשת כי תבא מפרק כח פסוק טז ‘ארור אתה בעיר’, ועד פסוק סח שהוא אחרון כדברי הזוהר להלן, הם 53 פסוקים. ובזה אין צריך לדוחקים שדחקו אחרונים עי’ ניצוצי זוהר). והם מכוונים לג”ן פרשיות התורה (כי במנהג הקדום שקראו וזאת הברכה בשבת ולא בשמיני עצרת היו ג”ן פרשיות ונצבים וילך היו תמיד פרשה אחת, עי’ ניצוצי זוהר). שעליהם עברו אחרונים והם גלוים. (והנה הזוהר מעמיד דווקא אחרונים בג”ן שהוא מדרגה נגלית וראשונים בל”ב שהוא מדרגה נסתרת, ואפשר ליישב כדברינו ומכל מקום צריך לי עיון).
ראשונים ואחרונים בקץ קצוב ובתשובה
כא) אם שני תוכחות אלה בעצמם מכוונים לראשונים ואחרונים, אם כן העלמת קיצם של אחרונים כבר נמצאת בפרשיות אלה עצמם שבראשונה שבהם יש קץ ונחמה ולא באחרונה. אך יש לדייק כאן במה נעלמה קיצם של אחרונים. כי המדייק בדברי רמב”ן בפרשת בחקותי שבו ביאר את רמזי התוכחות במבנה זה, רואה שדווקא יש תשובה גם בתוכחה השניה, אך הוא בפרשת נצבים שבו כתוב מפורש והיה כי יבואו עליך וגו’ ושבת וגו’ ושב י”א את שבותך וגו’ והטיבך והרבך מאבותיך וגו’. אם כן יש בפרשה זו בהמשכה נחמה על ידי התשובה, אך לא בגופה אלא בפרשה שלאחריה. (ואפשר שלפיכך הוקדמה פרשת נצבים ובו ‘הנסתרות לה”א וגו’, לרמז כי תוכחה זו צריך לחפש לה תשובה בנסתרות ולא בנגלות לבד). וכן מצאתי לר”י אברבנאל בספרו משמיע ישועה שהביא לקושיית הזוהר חדש וכתב שלפי הפשט התשובה לזה הוא בפרשה הבאה. אך עדיין הקץ נעלם בפרשה זו עצמה, לפי מה שאמרנו למעלה שהגדירו חז”ל פרשיות אלה עצמם כפרשיות הברכות וקללות ולא המשכם בפרשיות אחרות. ואם כן היה ראוי למצוא בהם עצמם את הנחמה.
כב) נזכיר את עצמנו את ההבדל האמיתי שבין ראשונים ואחרונים. הלא כל מה שאנחנו אומרים שאחרונים רמוזים בספר דברים אינו אלא רמז. אבל הלא ההבדל האמיתי שבין ראשונים ואחרונים זועק לעין ואין לשכוח אותו. כי בזמן ראשונים עוד היו נביאים ראשונים שניבאו על החורבן וסיבותיו, ונביאים אחרונים שניבאו על הגאולה וסיבותיו, וביארו מפורש את הקץ ואת כל הסיפור. ואילו בזמן אחרונים פסקה נבואה ולא נשארנו אלא עם חכמים הדורשים ומחפשים רמזים בתורה מרחוק, אבל אין אתנו יודע עד מה, ואפילו חז”ל לא ידעו לומר ברור מה טעם החורבן ומאיזה טעם תבוא הגאולה, סתומים הדברים וחתומים.
כג) אם כן בעצם, ראשונים נתגלה עונם ונתגלה קיצם פשוט כי בימיהם היתה התורה והנבואה גלויה והיתה התורה שבכתב עוד נכתבת, בוודאי עניינים גלוי אפילו לתינוקות של בית רבן. אחרונים לא נתגלה עוונם וקיצם פשוט כי לא היתה תורה שבכתב נכתבת בימיהם והשואל מה חטאו שגלו אין פסוק שאפשר להראות לו את החטא ואת הקץ, אלא יש לדרוש מליבנו ומשכלנו למצוא אותה, וזה וודאי נסתר לפי ערך התורה שבכתב. אפילו אם לפי ערכנו תורה שבכתב היא נתיבות פליאות חכמה, הרי היא נגלית מוגדרת וגלויה. בנתיבים צרים ומוגדרים.
כד) אחרונים לא נתגלה עונם, אבל נתגלה מאד תורתם. כי התורה שבעל פה הרחיבה את התורה מאד, ועשתה מנתיבים צרים אורחות ופרשות דרכים רחבים וגדולים מאד. ואפשר פרשה מלשון פרשת דרכים. וראה שחלוקת הפרשיות עצמה מתורה שבעל פה היא וחלוקתה גדולה מן החלוקות העתיקות יותר שהם חלוקות הפסוקים והסדרים והפרשיות הפתוחות וסתומות, כי תורה שבעל פה היא גן רחב ידיים. ואם יש תשובה לגלותם היא לא תגיע מן התורה שבכתב אלא מן התורה שבעל פה, מתוך ליבם של חכמים שידעו לחפש את הגאולה ואת התיקון בדעתם.
כה) אלא שאחרונים עדיין מוצאים רמז למצבם בתורה שבכתב עצמה לפי דרשותיהם, ואומרים הם כי מציאות זו עצמה שבו אבדה תורה מנביא וחייבים אנחנו לחפש בלב עצמנו את דרכי העוון והתיקון, היא עצמה כתובה בספר דברים. וכנים דבריהם. שכן בגלות ראשון ובתוכחה ראשונה ניתן קץ קצוב ומפורש, לפי מלאת לבבל שבעים שנה, וזה פירוש הכתוב בתורה אז תרצה הארץ את שבתותיה שיהיה הגלות חשבון של שנים לפי שנות השמיטה, וכמעט שאין בו מגע יד אדם, כי בהכרח אחר שבעים שנה יגאלו. ולא מוזכר בו תשובה אלא וידוי, והתודו את עונם ואת עון אבותם, לומר שהם מודים בכך שחטאו ושבים, כי ידעו את החטא שעליהם לשוב ממנו. אך בתוכחה אחרונה לא נזכר הוידוי, ובתוכו עצמו לא נזכר הקץ כלל. כי אין בעונשי גלותינו קץ קצוב מצד עצמם מלמעלה, כמו בבית ראשון שהיה מצבם האמיתי להיות בארצם אלא שנדחו ממנה לפי זמן קצוב. אבל הגלות האחרון נעשה בו כאילו המצב האמיתי הגלוי הוא להיות בגלות, וצריך לחדש בעצמנו את התשובה ואת הפתח לצאת ממנו. ולכן אין בפרשת הקללות עצמה קץ ונחמה, אלא בפרשה שלאחריה שהיא פרשת תשובה התולה את התשובה במעשינו והתעוררות ליבנו. והכל תלוי בתשובה שהיא בבינת הלב מתורה שבעל פה, ואמר אליהו שזוהי סיום פרשתנו בפסוק ‘למען תשכילו את כל אשר תעשון’, מלשון השכלה, שאם יפקחו חכמים את עינים וליבם ישכילו את אשר לפניהם, אז ידעו את אשר יעשון. ועל המצב הזה עצמו הוא שניבא דניאל ואמר כי בזמן שיפרצו רבים וירשיעו רשעים, המשכילים יזהירו כזוהר הרקיע. ואת זוהר זה מנסה ספר הזוהר ללכוד בחיבורו לעשות בו התעוררות תשובה לעשות בו קן ליונה שהיא השכינה, ולהשיב את האם על הבנים בכח השכלתם עצמם.
ב – הצעקות הגדולות מסתירות שהמכות קטנות
כו) עד כאן נתבארו כלל התוכחות. וכעת ביאר אליהו את מהות אהבת ה’ הנמצא בתוך פרשיות קללות כי תבוא שאינו נמצא בתוכחת בחקותי. ואמר, כי דווקא מפני שתוכחה זו אין בה נחמה, מוכרח מתוך זה שלא יתקיימו קללותיה ככתבם. כי תוכחת בחקותי מתוך שרואים אנחנו בה נחמות בפשוטה מבינים אנחנו כי גם הקללות כפשוטם הם ומעשים שהיו. אך תוכחת בחקותי מתוך שאין בה נחמה כלל מבינים אנחנו בליבנו כי גם קללות שבו אינם כפשוטם, ולפיכך אין צריך לפרש בהם את הנחמה באופן מפורש כי כבר הקללות עצמם בנחמה ואהבה הם.
כז) משל למלך האוהב את בניו, ויש מידת הדין המחייבת אותו להלקותם. מה הוא עושה, לוקח רצועה גדולה, ומרעים על בני בקול גדול וצועק הנה אני מכה אתכם ככה וככה, ובידיו עושה תנועות גדולות עם הרצועה שבידו, ומכה אותם בקול רעש גדול ובתנופה גדולה, עד שבפועל גדולה צעקתו מהכאבת מכותיו, ורוב המכות נופלים בכלל על הרצפה ליד הבנים ולא עליהם ממש. כך לפעמים אדם צועק יותר מדאי והמשכיל מבין מזה שהוא צריך להראות שהוא כועס ולא תלקה מידת הדין, אבל הצעקה היתירה דווקא מסתירה את האהבה שמתוך שאינו חפץ להכות ממש לכן הוא עושה את כל הרעש הזה. כך תוכחת כי תבוא ששלח ה’ את משה שיאמרה לישראל, מתוך ריבוי הקללות הגדולות מבינים אנחנו שאין זה אלא לפנים, אבל המכות עצמם ברחמנות הם ולא יתקיימו כפשוטם.
כח) וכפי הנראה שכוונת הזוהר כאן לומר שבאמת לא התקיימו ולא יתקיימו כל הקללות האלה ככתבם והיה הפחד מהם גדול מקיומם עצמם. אך צ”ע כי במשך הדורות התקיימו כמותם ויותר מהם ה’ יצילנו. אך יש לפרש כל זאת כתפלה וכפירוש שאומר שאין זה מתחייב להתקיים כקללת חכם, כי אין הכוונה לעשות את הכל ככתבו אלא לצעוק יותר מן ההכאה. וכן שההשמדה ממש והאבידה בגוים שהוא עיקר קושי התוכחה הזאת שנראה מפורש בה לא תתקיים וודאי.
ג – אשר לא כתוב בספר התורה אלא בלב
כט) מתוך העיקר הזה יש לנו להבחין דווקא במקומות הקשים ביותר בתוכחה, ולהראות כי הקושי שבהם עצמו מוכיח שלא תתקיים ואינו אלא הרעשה יתירה, בבחינת הם לא עשו אלא לפנים אף הוא לא עשה עמם אלא לפנים. ומהו הקללה הקשה ביותר? הוא הקללה ‘גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתוב בספר התורה יעלם ה’ עליך עד השמדך’. בהמשך הזוהר עומד על סוף הפסוק ‘עד השמדך’, שזה וודאי קללה הקשה ביותר. אך לשון זה מופיע גם בעוד פסוקים בתוכחה זו. אבל בוודאי פסוק זה קשה ביותר בעיקר מפני תחילתו. כי כל הקללות מכל מקום יש להם גבול, צ”ח קללות הם הרבה אבל אינם אינסופיים. ומצד זה הרי שישנה קץ קצוב מתוך הקללות עצמם. אבל פסוק זה הפיל את חבל הצלה זו בבור, כי כתב פסוק מפורש שמרחיב את הקללות עד לאינסוף. ואומר לא הקללות הכתובות כאן בלבד יעלו עליך אלא גם כל חלי וכל מכה אפשרית אפילו שאינם כתובים בתורה. והרי זה אחד מן הפסוקים שבתורה המחריגים את התורה מתוך גבולותיה ופורצים אותה עד לאין סוף. וחס ושלום יפרצו המכות עד לאין סוף.
ל) אך וודאי למשכילים אינסופיות זו חייבת להיות טובה. כי יודעים הם שאין ממהות הצרות להיות אינסופיים אלא אדרבה ממהות הטובה להיות אינסופית. ואם יש פתח בתורה שתקפוץ מגבולותיה ותגיע לאינסוף מי יקפוץ מיד לתוך הפתח הזה אם לא המשכיל המבקש תמיד את הרחבת מקומו בחכמתו, ויוכל אפילו לבטל את הכתוב בתורה בהכאותיה על ידי פתח זה. וכך עשה אליהו וביאר כיצד פסוק זה עצמו מתפרש שלא יתקיימו עומק הקללות עד סופם.
לא) דכתיב עד השמדך, וכבר נשבע הקב”ה כמה פעמים שלא יעשה איתנו כלה, ולא ישמיד את זרע ישראל. אם כן הפסוק הזה בהכרח אינו אלא צעקה יתירה והפלגה, דברו כתובים לשון הבאי. ולא באמת. ומה נעשה עם חלקו הראשון של הפסוק האומר גם כל חלי וכל מכה וגו’? נפרש כי יעלם הויה עליך לא מלשון העלאה הוא, אלא דווקא מלשון העלמה. גם כל החלי וכל המכה אשר לא כתוב בספר התורה יעלימם הויה ממך ולא יגיעו אליך. ונמצא לא הצרה יש לה תוקף בלתי מוגבל אלא דווקא הנחמה. לא ממכות מצרים בלבד יצילך הויה ככתוב בספר שמות כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, אלא גם את שאר המכות החדשות אשר לא ראו אבותיך יעלימם הויה ממך.
ד – סיום התוכחה הוא הגאולה על ידי חזרה ליציאת מצרים
לב) ומה עוד הוא החלק הקשה ביותר בתוכחה זו, וודאי סיומו. שהלא בצפיתנו ציפינו שבסוף התוכחה תבוא הנחמה, והנה הגענו עד לפסוק האחרון ואינו מסתיים אלא בקללה נמרצת, וודאי זה צער וקושיא גדולה מאד היא. על כן יש לחכמים לקרוא גם פסוק זה ולראות כיצד הוא בעצמו מבשר את הגאולה שהוא בסוף התוכחה, לא בדרך נגלית אלא בדרך נסתרת. ויפרשו מהו והשיבך ה’ מצרים, לא לגלות מצרים אלא לגאולת מצרים, ככתוב כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. ושם יעשה להם ניסים על המים כמו שעשה להם בימי יציאת מצרים. ומאי והתמכרתם שם לעבדים ושפחות ואין קונה. לא שאפילו לא ירצו לקנות אתכם. אלא אדרבה, תדמו שתצטרכו להתמכר אבל בסוף ואין קונה, לא יתקיים. וראה שפסוק זה דרשו במגילה על סיפור מגילת אסתר שהוא בסוף גלות בבל דכתיב ואילו לעבדים ושפחות נמכרנו וגו’, ובאמת לא היה אלא לפנים ואין קונה התהפך לטובה.
לג) ויש לעמוד כאן על השוואת שני פסוקי נחמה אלה. כי שניהם עוסקים בחזרה אל יציאת מצרים והעמקה בו. כי גם הפסוק כל חלי וכל מכה מגיע הוא אחרי הפסוק שיביא עליך את מדוי מצרים אשר יגורת מפניהם. והיינו יתקיים היפך המובטח בספר שמות כל המחלה וגו’. והם הם המכות הגלויות בתורה שהיא תנאי שהתנה הקב”ה עם ישראל ביציאת מצרים אם יקיימו את התורה מוטב ואם לאו יבוא עליהם הגלות היינו מדוי מצרים. ובאמת מתוך המצב הגלוי הזה גלינו בבית ראשון ובתשובתנו חזרנו לארץ. אבל בבית שני נאמר שיבואו עליך אפילו המחלות שלא שמתי במצרים. ותשיב מצרים באניות. אם כן משמע שלא יהיה די לעשות תשובה מן התורה כפשוטו, אלא צריכים לחזור אל מצרים עצמו ולכרות שם ברית חדשה כמו שעשה עמנו ביציאתנו ממצרים. וזה מה שאמרו הדור קבלוה בימי אחשורש ונתבאר במקומו.
ה – תאמין בחייך שהוא הקץ
לד) אם כן דיברנו על עומק הגלות ועל סופו, אבל עדיין חסר לנו את הדבר שהיה לנו בבית ראשון והוא הקץ. שאל רשב”י את אליהו איה קץ הפלאות בפרשה זו. אמר לך תבדוק את הפסוק הקשה מכל ושם תמצאם. וכבר אמר שהפסוק הקשה הוא גם כל חלי וכל מכה וגו’. אך יחפש את הפסוק הקשה לו מכל בנקודה זו של העלמת הקץ. כי הנמצא בגלות הכי קשה אם ידע את קץ גלותו מכל מקום לא יקשה עליו הגלות, וחוסר ידיעת הקץ מקשה על הגלות עצמה שנראה שאין לה סוף. בדק ומצא את פסוק והיו חייך תלוים לך מנגד ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך. שהוא ממש קושי זה שלא תאמין שיסתיימו הצרות ולא תדע כלל.
לה) אמר רשב”י וודאי החברים יודעים זמן זה מתי הוא, כלומר שהוא תלוי בליבם עצמם בהתעוררות תורתם ותשובתם. אך כל זמן שאין להם אמונה בחייהם הרי חייהם תלוים להם מנגד. ומה אעשה, אפתח בכבוד השכינה ובכבוד החברים ואחזור להם עשרות פעמים על הפסוק והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע, למען יתחילו החברים להאמין בחייהם ולא יהיו תלוים להם מנגד אלא יהיה חיי החכמה והדעת שלהם נמצאים בתוך ליבם בהתחזקות יתירה, יאמינו בחייהם ותבוא גאולתם.