הבאת ראשית פרי האדמה[1]

הקשר הפרשה ומקומה

פרשה זו מגיעה בסיום ספר התורה והמצווה של משנה תורה, ואחריה עוד פרשה אחת שהוא מצוות וידוי ביכורים, ושניהם ביחד סוגרים את התורה. שמיד אחריהם באה סיכום הברית של התורה שהוא את ה’ האמרת וכו’, ואחר כך כריתת הברית בפועל בהר עיבל ובערבות מואב.

ונמצא פרשה זו בסוף התורה, כי כך הוא הסדר, כפי שנוהג ספר משנה תורה בכל פרט מפרטי המצוות ועל פי רוב בסוף כל קבוצת מצוות השייכים לענין אחד לסיים בברכה המגיעה בשכר אותו המצווה, כך בסיום כלל המצוות הוא מביא מצוה שלימה שהמצוה עצמה הוא מצוה של הודיה והכרה בעיקר שכר המצוות שהוא ההבאה אל הארץ והירושה והישיבה בה עד שנהנים מפריה, שהוא סוף ותכלית השכר המובטח בכל ספרי הברית. וכסדר הזה נהג רבי יהודה הנשיא במשנה שסידר את מסכת ביכורים בסוף כל סדר זרעים כלומר שזהו ההודיה הבאה אחר כל סדר עבודת הארץ שבה כל שאר דיני זרעים, והיא המובילה אל סדר מועד שבהם עולים לרגל עם הביכורים להודות על הארץ.

וזה כדרכו של הספר הזה לערב את המצוה עם השכר, שהוא טעם ומהות המצוה, וכן כאן בסיום כל המצוות עדיין אינו עושה חלוקה לעצמה של השכר שיהיה אם ישמעו לכל המצוות, אלא כותב מצוה שמבטאת את השכר בעצמותה, שהוא מביא את הפירות ומודה על כלל ההבאה לארץ ישראל.

 כן פרשת וידוי מעשרות הבאה אחריה, שהוא ממש מצוה וסדר תפלה של תביעת הברכה המגיעה בשכר קיום כל המצוות, ואע”פ שהיא נראית הולכת על נתינת המעשרות בלבד הרי היא כוללת בפירוש בלשונה את כל המצוות, לא עברתי ממצוותיך ולא שכחתי, עשיתי ככל אשר צויתני. ולכן השקיפה ממעון קדשך וכו’. והרי חזר דבר הברכה בסגנון של תפלה ותביעה בפי כל איש המסיים לתת את מעשרותיו. [ומעניין שאלה הם טופסי התפלה היחידים הנזכרים בתורה החלים על הפרט לדורות, ונראה מזה שעיקר התפלה שמן התורה הוא התפלה השייכת לקיום אותו הברית שהבטיחנו, אם בהודיה על קיומו ואם בתביעה שה’ יקיים את חלקו. וכך נראה לי ביאור תפלות ראש השנה ויתבאר במקומו]

[ונראה לי שזה אחד הפתרונות למבוכה למה התוכחה דלהלן מאריכה בעונשים ומקצרת בברכות, כי הרבה ברכות כבר נאמרו בפרטי ספר התורה, ודרך התורה בכל מקום זולת התוכחות עצמם לקצר מאד בנקיטת צד הקללה שבברית ולפעמים איננו כותבו כלל אלא רומז אליו, כפי שכבר צייננו בספר שמות, ובפרט בספר זה שלא פרט שום עונש לעוברים על המצוות תוך כדי פרטיהם, אלא כתב את צד הברכה בלבד בכל מקום, לכן נמצא שהברכה מנויה הרבה פעמים בתורה, רק הקללה הוא שהיה צריך להשלים בהרחבה באריכות בכדי להשלים את אלות הברית].

משנה תורה

האופן הזה של סיום כבר נמצא גם בפרטיות פרשיות שלמעלה, שזה כלל סדר כל המצוות בפרשת ראה שמתחיל מעבודת ה’ הבלעדית ושלילת כל אופני עבודה זרה, ומזהיר על האכילה בקדושה וטהרה, ואלה הם מצוות בחירת העם, ואחר כך מתחיל לצוות סדר ישיבת הארץ שיתן מעשר בכל שנה, ויעשה שמיטה בשנה השביעית, ובכור בכל שנה, וכאשר יהיה כל זה אז יוכל לעלות לרגל עם ברכתו אשר ברכו ה’ ולשמוח שם, וזהו סיום אותה חטיבה איש כמתנת ידו כברכת יי אלהיך.

והאמת שכבר בספר הברית שנתן משה פעמיים אחד בלוחות ראשונות ואחד בלוחות שניות, גם שם סיים עם המצוה הזו שזהו הפסוק האחרון בשניהם תיכף לפני שהוא מגיע אל הבטחת השכר שהוא הנה אנכי שולח מלאך וכו’. ובלוחות שניות הוא סיום הכל לפני כתב לך את הדברים האלה. והוא פסוק “ראשית ביכורי אדמתך תביא בית יי אלהיך” (ושם הוסיף לא תבשל גדי בחלב אמו שהוא נלוה לזה, וכאן כתב לחלק זה בפרשת ראה נלוה לענין מאכלות האסורות בכללות, וגם שם הוא אחר סיום הפרשה כי עם קדוש אתה כו’, משמע שענין זה תמיד כנספח אל פרשה עיקרית. וייתכן כי בצורה המקורית היה אזהרת לא תבשל גדי שייכת במיוחד בזמן הבאת הביכורים במועדים ובספר משנה תורה כבר כתבו באופן יותר כללי. עכ”פ זו מצוות עשה אחרונה) והוא מאותו הסיבה, שאחר שתקיימו הכל הרי יהיה לך פרי האדמה ומראשית ביכוריה תביא בית יי’.

וגם שם בפרשת כי תשא כבר קישר בפירוש את היכולת לעלות לרגל עם הירושה והישיבה הבטוחה, לא יחמוד איש את ארצך, כלומר שהעליה לרגל עם הברכה אשר ברכו ה’ הוא בעצמו חלק מן הברכה בהנחלת הארץ שכאשר הוא במנוחה מכל אויביו מסביב אז יכול לקיים את שמחת החג כראוי, ועיקר שמחת החג הוא זה גופא לבוא ולהראות את ברכתו ולשתף בה את ה’ ואת העניים.

משנה תורה מדגיש כדרכו שההבאה צריכה להיות אל המקום אשר יבחר לשכן שמו. ובספר שמות נאמר סתם ‘בית יי אלהיך’. לעומת זאת אין המקום נקרא בספר משנה תורה בית יי ולעולם אין הוא מדבר על בית יי בספר זה, כי העיקר אצלו המקום אשר נבחר ולא זה שנבנה בית לשמו, דהרי בית לשמו אפשר לבנות בכל מקום.

הביכורים בחומשים הקודמים

ענין ‘ביכורים’ נזכר בחומשים הקודמים כמה פעמים, וראוי להבחין במה מדבר בהם ומה נתחדש בה. בשתי פרשיות ספר הברית במשפטים וכי תשא נזכר מושג הביכורים פעמיים, אחד לענין חג הקציר, בפרשה ראשונה ‘וחג הקציר ביכורי מעשיך אשר תזרע בשדה’, ובברית השנית, ‘וחג שבעות תעשה לך ביכורי קציר חטים’. ושוב בסוף הפרשה ‘ראשית ביכורי אדמתך תביא בית יי אלהיך’.

ופירוש הפרשה על חג הקציר או חג השבועות איננו ציון זמן גרידא כי אם משמעות החג הוא הבאת ביכורי קציר חיטים, כי החג הוא ראיית פניו ולא יראו פניו ריקם והיינו שמביאים לפניו מגידולי השדה של אותו הזמן. בחדש האביב אין עדיין משהו מוכן יפה להביא אבל יש כי בו יצאת ממצרים ולכן הוזכר בו במיוחד לא יראו פני ריקם, ומביאים קרבן פסח, או מנחת ביכורים שהוא עומר שעורים בהיותם אביב כנזכר בפרשת אמור. ובחג הקציר מביאים ביכורי מעשיך אשר תזרע בשדה, כי זה הזמן שכבר קוצרים התבואה המוכנה, ופירט בפעם השנית שהוא שבועות ביכורי קציר חיטים כי השעורים מוכנים יותר מוקדם אלא שיש לחכות שבועות הקציר ואז להביא מקציר החיטים, והוא הבאת לחם הביכורים המתפרש בפרשת אמור. ובחג האסיף באספך את מעשיך מן השדה כבר אפשר להביא מן הכל השייך באסיף. וההזכרה בסוף להביא ראשית ביכורי אדמתך ייתכן שהוא אמירה כללית, שכל זה הם הבאות ראשית ביכורי אדמתך. או שהוא מדבר על ביכורי פירות האילן המבכרים במשך הקיץ אחר זמן חג ביכורי קציר חיטים ואומר שגם אותם יש להביא בית יי אלהיך.

שוב נזכר הביכורים בפרשת ויקרא תוך פרשיות דיני המנחה, שנאמר כל המנחה אשר תקריבו ליי לא תעשה חמץ.. קרבן ראשית תקריבו אותם ליי ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח.. ואם תקריב מנחת ביכורים ליי אביב קלוי באש וגו’. סגנון ‘ואם’ הוא לפי שכאן מדבר על כללי חוקי הקרבנות מה אופן דין החטאת והעולה והשלמים והמנחה, ואינו מדבר על חיוב הבאתם כלל. וביקש להסביר החרגת מנחת ביכורים מדיני המנחה הרגילה. ולמדנו כאן כי מנחת הביכורים הנקרא גם קרבן ראשית איננו קרבן רגיל שמעלים אותו על המזבח, אבל הוא באופן אחר ‘תקריבו אותם ליי’. יש כאן הקרבה הנחשבת קירבה ליי, אבל לא למזבח. ופשוטו לפי שבכל קרבן יש שלב של הקרבה לפני יי ועוד שלב של הקטרה על המזבח, וקרבן זה אין בו כי אם שלב הראשון. ובאמת שאכילת המזבח איננו עיקר הקרבן שהרי לא נקרא ‘הקטרה’ אלא עיקרו הוא כלשון קרבן, ‘תקריבו את קרבנכם’, שהוא הצעד של הגשה לפני המזבח [אלא שלענין הלכה לא מנו חכמים הגשה או הקרבה לפני יי בכלל עבודות הקרבן כלל, אלא לענין ביכורים, ואינני יודע טעמם].

שני סוגי ביכורים נזכרו בפרשת ויקרא, האחד ‘קרבן ראשית’, שהוא הקרב שאור וחמץ. השני הוא ‘מנחת ביכורים’, שהוא הבא קלי באש גרש כרמל, בשונה משאר המנחות. בפרשת אמור שבה נתן הכתוב זמנים לכל המועדים לפי מועדי החודש, פירט יותר גם את סדר הבאת קרבנות ראשית וביכורים אלה. ופירש כי תבואו אל הארץ והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן.. ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה. הרי שזו העומר באה קלי וכרמל כנזכר בפרשת ויקרא, והוסיף בו שהוא ראשית גם מבחינת איסור שלא יאכלו מלחם קלי וכרמל עד שיביאו את מנחת העומר. וכאן זהו הנקרא “ראשית קצירכם”. ושוב ציוה לספור שבע שבועות מאותו היום ובסופם “ממושבותיכם תביאו לחם תנופה.. חמץ תאפינה בכורים ליי”. הרי פירש את ההיתר לעשות קרבן ראשית חמץ. והוא שנקרא כאן ביכורים, ובהמשך ‘לחם הביכורים’. [נמצא שיש החלפה מה שנקרא בויקרא מנחת ביכורים נקרא כאן מנחת עומר ומה שנקרא שם קרבן ראשית נקרא כאן לחם ביכורים, ויש להבין החלפה זו].

כבר בפרשת אמור נזכר שהכהן מניף ביכורים אלה, אבל לא נזכר מי יאכל את הביכורים ומה ייעשה בהם. בא ופירש בפרשת מתנות כהונה שבפרשת קרח וזה לך תרומת מתנם.. בכורי כל אשר בארצם אשר יביאו ליי לך יהיה כל טהור בביתך יאכל אותם” נתן את כל סוגי הביכורים, והיינו ‘ביכורי כל אשר בארצם’, כלומר ביכורי כל סוגי הפירות הבאים מארצם, שכאשר יביאו אותם ישראל ליי, סופם שיאכלו אותם הכהנים כל טהור בביתם, והיינו שאינם צריכים להיאכל בקדש על ידי זכרי כהונה אלא נאכלים לכל טהור בבית הכהן. [וראה כי הביכורים המובאים ליי ואינם עולים למזבח אינם קדושים באכילתם כמו הקרבנות כי הם נחשבים תרומת מתנות בני ישראל ליי ולא קרבן]

בפרשת פנחס כשמנה מוספי המועדים חזר והזכיר ‘וביום הביכורים בהקריבכם מנחה חדשה ליי בשבעתיכם’, כלל בציון הזמן שמקריבים בו מוספי עצרת כל הנזכר, והוא ביכורים הוא מנחה חדשה, היינו הבאת לחם הביכורים, והוא הבא אחר ספירת שבעה שבועות.

חידושי משנה תורה ביחס לקודמים

במשנה תורה כאשר מנה את המועדים בפרשת ראה לא מנה את קרבנות ומוספי המועדים בכלל, ויש כאן כמו חזרה אל התפיסה הכללית שבספר שמות, אחר שבספרי ויקרא במדבר נתן סדר מדויק לקרבנות המועדים ולקרבנות הביכורים, חזר כאן וכלל ולא הזכיר אלא פרטי דינים שחידש בקרבן פסח, אבל כל המועדות לא ציווה בהם בפרטי הקרבנות, והדבר הזה בולט ביותר בחג השבועות שכתב בו ‘ועשית חג שבועות ליי אלהיך מסת נדבת ידך אשר תתן’, כאילו אין הדבר תלוי אלא בשיעור נדבת ידך להביא אליו מביכורי הארץ באותו תקופה. וכפי שנהג כלפי פרטי כל הקרבנות, כך בדיוק נהג ביחס לביכורים, שעזב את כל פרטי סדר הביכורים וחזר וכלל הבאה כללית שיביא את הביכורים. ומצד שני הוסיף כמה פרטים גדולים, עיקרם שהוא צריך להביא את הביכורים למקום אשר יבחר, וההרחבה הגדולה הכללית שהוא וענית ואמרת וכל סדר האמירה וההשתחוויה והתנופה.

ניתן לראות כי מה שמוסיף ספר משנה תורה הוא הדגשת טעם ורוח הדברים, שפירט בפה מה ענין הבאת הביכורים שאיננו עוד איזה מתנת כהונה או קרבן אלא הוא מבטא את כל עיקר הסיפור של יציאת מצרים והבאתנו לארץ. והוא הדבר החשוב, שלא נטעה כי אחר שבספר שמות נאמרו ציוויי המועדים וההודיה בכללות ושוב פירט בספרי תורת כהנים, שיוצאים ידי חובה בקיום כל פרטי הדינים ורוח אין בהם, חזר וכלל והוסיף פרטים רבים המבטאים דווקא את רוח וטעם המצוה. וכדרך כל ספר זה להאריך בטעמי רוח המצוות ובקישורים אל הסיפור הגדול של בחירת ישראל ויציאת מצרים והנחלת הארץ. ואין לטעות חלילה כאילו הוסיף כאן עוד פרט של דקדוקי אמירה. אלא עיקר האמירה הוא לפי שאפשר בדורות הבאים שיטעו וידקדקו רק בפרטי הדינים ולא יזכרו את הסיבה שלשמה נועד כל זה, כתב את כל זה באריכות.

ומסתבר כי בדור ראשון של יציאת מצרים לא היה צריך להדגיש הטעם וההסבר כי הרי הכל היו שם וראו והבינו ממילא את טעמי המצוות. אבל בספר משנה תורה רואים ברור כיצד בדור הבא כבר לא ידעו את סיבת המצוות ומי ציוה עליהם ולמה ואל מה הם מובילים, כי ישאלך בנך וכו’, ולכן הכתוב מדגיש באמירה ובדיבור מפורש את כל הטעם שהיה פשוט בעיני הדור הקודם.

ואין העיקר האמירה, שכך שנינו מי שאיננו יודע לקרוא מקרים אותו, נמנעו מלהביא חזרו והתקינו שיהיו מקרים לכל שלא לבייש את מי שאינו יודע לקרוא. וטעם שומע כעונה אינו לפי שהוא כנכנס תחת האמירה (וכפי שחקרו אחרונים בזה) אלא לפי שאין כוונת הדיבור ביטוי שפתיים אלא שמיעת הענין, שהדרך הטובה הקרובה לזה הוא להגיד בפה, אבל גם לשמוע יש בו אותו מטרה, ועדיף שישמעו כולם ולא יהיה אחד שיקיים מצוה בו יותר מבשלוחו מאשר שימנעו מלהביא וירגישו את כל הסיפור והכרת הטובה.

וכן הוא אומר להלן, “כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו”. ופירש ראב”ע (בספר שמות על פסוק ויתן אל משה ככלותו) , כי הפה והמעשה בכדי להביא אל הלב. וכן ניתן לראות בפסוק כי הפה סובב את הלב מצד אחד ולעשותו מצד שני, והלב ביניהם באמצע כראוי לו להיות בפנים. ואלה הם שני דברים שספר משנה תורה מוסיף להרבה מצוות, האחד הוא לעשותו שהם פרטי העשיה שהוא מוסיף בכמה מצוות, ועיקרם הגבלת הכל למקום אשר יבחר, שהוא מצמצם את ההבאה שיהיה למען שם ה’ ולא מן המקדש אלא ממי שציווה על המקדש (והארכנו בפרשת ראה בסוד הדברים) והשנית הוא בפיך, בכל מצוות הדיבור שהוא מוסיף שאין בכל התורה מצוות שבדיבור אלא בספר דברים, וכולם נועדו להזכיר לדור שיישכחו את כוונת וטעם התורה.

“ראשית ביכורי אדמתך תביא בית יי אלהיך”

נראה לי שאפשר לראות שפסוק זה החוזר פעמיים בספר שמות כלשונו, הוא בסיס פרשה זו, והוא כמו מפרש אותם ביטויים כמה פעמים, ובזה מובן כמה פסוקים כאן שאינם מובנים לפי סדרם, כי הפרשה כמו מגלגל על לשונו את המשפט הזה וחוזר ומפרשו פעם אחר פעם [אלא שלא כתב את המילה ביכורים מעולם וראוי להבין את זה ואפשר שנשתנה השימוש במילה, ואפשר להמציא חצי רעיון כי המרגלים אשר הלכו בימי ביכורי ענבים הרסו את מושג הביכורים ולא הגיעו ישראל מעולם לביכורים כראוי אלא לראשית פרי האדמה, וראה להלן] והרי הוא לפניך.

ירושה וישיבה

והיה כי תבוא אל הארץ. זו סדר פתיחת פרשיות רבות השייכות לסדרת משנה תורה [וגם כאלה שכבר נמצאים בספר שמות] אבל פרשה זו מיוחדת בזה שהוא מוסיף בה וירשתה וישבת בה. וחכמים דרשו מזה הלכה מאימתי חייבים בביכורים משעת ירושה וישיבה והוא נכון אבל עניינה הוא שפרשה זו מספרת את הסיפור הסופי של הביאה אל הארץ, כי כמה פרשיות שלמעלה הפותחות בזה מדברות בעצם על הקושי בירושה וישיבה, למשל פרשת המלך שיהיה קשה עליהם ויבקשו למנות מלך שילחם מלחמותיהם, או פרשיות העוסקות באזהרה שלא יסיימו את ההנחלה ובינתיים לא יתחתנו בגוים, או פרשיות העוסקות במפורש ‘ביום אשר תעברון את הירדן’ תיכף. ואילו סיפור פרשה זו הוא אחר שהם יושבים לבטח על הארץ וירשו אותה ויושבים בה, והם נוטעים בה כל מיני נטיעה, כמי שכבר יושב על הארץ בבטחה, ועל זה באה הודית ביכורים על גמר הישיבה הזו.

ובאמת שלא היה מתאים להודות לה’ על פירות שנוטעו כמו בגניבה תחת יד גוים כמרגלים הלוקחים מפרי הארץ כחגבים, או כגדעון החובט חיטים בגת להניס מפני מדין, או ככשרים המחפים סלי ביכורים בקציעות ועלי על כתפיהם (תענית כח, א), אלא עיקר מצוות ביכורים הוא כמתואר במשנת ביכורים פרק ג’ כיצד כל העיירות מתכנסות ואומרים קומו ונעלה ציון בית יי אלהינו וכו’. והוא צעדת הודיה על ירושת הארץ ואכילת פריה.

כל פרי האדמה

ולקחת מראשית כל פרי האדמה. לשון ‘פרי האדמה’ צריך תלמוד. ואין בתורה לשון ‘פרי האדמה’ בשום מצוה אחרת. אלא הדבר היותר קרוב הוא אצל קין שהביא מפרי האדמה מנחה ליי. וענין קרבן קין הוא שהוא מודה על עצם זה שהאדמה נתנה אליו משהו מכוחו, אחר שנתקללה בחטא אדם.

וכאן הענין נראה לפי שפרי האדמה הם השם הכי כללי, והאדמה כאן היינו ארץ כנען כולה, ואין הכוונה ‘פרי האדמה’ לאפוקי ‘פרי העץ’ כמו בנוסח הברכה, ובאמת שגם שם מבואר ש’פרי האדמה’ הוא שם כללי, והוא כולל גם פרי העץ אלא שפרי העץ יותר מפרט, ועל מה שאינו גדל בעץ אומרים בורא פרי האדמה מדין הכלליות ולא כי זה יותר מן האדמה בפרטיות. וכך הוא לשון התורה בכל מקום שמדברת על הברכה והקללה שמדברת על ‘פרי האדמה’, כמו ‘וברך פרי בטנך פרי אדמתך ופרי אדמתך’. ובכל אחד מאלה יש לפעמים פירוטים, שפרי אדמתך מתפרט אל דגנך תירושך ויצהרך, ופרי בהמתך מתפרט אל שגר אלפיך ועשתרות צאנך וכו’.

ותראה שלשון זה ‘אדמה’ או ‘אדמתך’, נזכר תמיד ובפרט בספר זה לגבי מתנת הארץ בכללות, כמו למען ירבו ימיכם על האדמה וכו’, ולכן הדגשת פרי האדמה היינו מה שזכית שיש לך ארץ ואתה אוכל את פריה. וכפי שאמרנו למעלה.

החילוק בין ביכורי יחיד וציבור והגבלת חכמים לז’ מינים

והנה חכמים פירשו שענין הביכורים הנזכרים כאן הוא על פירות האילן ביחוד, וקראו לזה (בספרי כאן) “ביכורי יחיד”, וזאת לאפוקי מ”ביכורי ציבור” שהם הביכורים שהתורה קבעה להם זמן במנחת עומר ובלחם הביכורים, וזה נראה קצת מפרשיות ספר שמות בזה כנ”ל. אבל באמת בתורה אין הראשית כאן נקרא ביכורים אלא דווקא ביכורים שנזכרו למעלה ונקבע להם זמן, ולכן נראה פשוט ש’יום הביכורים’ הנזכר על חג השבועות היינו יום הבאת לחם הביכורים. ומה שאמרו מזה שגם ביכורי יחיד זמנם מחג השבועות ואילך הוא רמז, ובאמת הוא לפי הסדר שמאז מתבכרים פרי העץ, ולפי הבנתם משמע שעיקר ביכורי היחיד הם על פרי העץ. [ובאמת צריך להבין אם היחיד אינו מביא מחטה ושעורה ולכאורה הוא מז’ המינים ובכל מסכת ביכורים משמע שהעיקר הוא פרי העץ]

ובענין הגבלתם לשבעת המינים צריך לי הסבר, כי בתורה נזכר דגן תירוש ויצהר בפירוט בכל מקום, ומה שנזכרו עוד פירות בשבח הארץ בפרשת עקב אינו מאותו הסדר, וצריך לי עיון, ומסתמא (כך לפי טענת נדב שנרב) כל ענין ג’ מינים שמתרחבים לז’ מינים הם לפי התרחבות אופני החקלאות, שבזמנים קדומים לא היו נוטעים כי אם דגן תירוש ויצהר ושוב הוסיפו לנטוע בכוונה גם תמרים וזיתים ורימונים (שהיו בתחילה עצי פרא בלבד, ואפשר שזה פשט התורה שמדברת באותו הזמן שלכן זה נזכר בשבח הארץ בכללות אבל אף פעם לא בברכת מעשי ידינו. ושעורים הם בכלל דגן מסתמא) ולכן נכון מה שאמרו חכמים שאין ראוי להביא ביכורים אלא ממה שנקבע בזמן התורה, אבל פשט ‘פרי אדמתך’ הוא על כל פרי האדמה כולם, שבאותו הזמן לא היו אלא מינים אלה.

ביכורים פעם אחת וביכורים בכל שנה

ידידי הרא”א ביקש לטעון שלפי הפשט אין חובת ביכורים בכל שנה ושנה אלא פעם אחת כי תבואו אל הארץ וירשתה וישבת בה. ובאמת שלגבי מעשר מפרט התורה ביחוד לעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה, וכן אצל המועדים, וכאן לא פירט משמע שאין זה חיוב שנתי. ואפילו שנזכר ביכורים אצל המועדים לא ברור שזה חיוב כמו המועדים. והשיבוהו רז”ל מפסוק נחמיה י, לו שבו מפורש שקיבלו עליהם” וּלְהָבִיא אֶת בִּכּוּרֵי אַדְמָתֵנוּ וּבִכּוּרֵי כׇּל פְּרִי כׇל עֵץ שָׁנָה בְשָׁנָה לְבֵית י”י”. ובאמת שבפסוק זה מבואר שביכורי האדמה אינם ביכורי פרי עץ, ואם נחמיה פירש כך את פרשיותנו הרי כולם מדברים על פרי האדמה ולא על פרי העץ כלל. אבל מסתמא הפשט שפרי האדמה בפרשתנו הוא כלל, אבל בנחמיה פרי האדמה הוא באמת ביכורי הציבור של עומר ושתי הלחם, ופרי העץ הם ביכורים של מסכת ביכורים.

ומכל מקום צורת הפרשה כולה באמת מדברת על משהו חד פעמי, וכן כל ענין הפרשה שהוא בא ומספר לה’ כי באתי אל הארץ וכו’. וזה ממש כביכול שהשם שלח אותנו מן המדבר אל הארץ, ומאז לא פגשנו אותו והרי אנחנו מגיעים לביתו עם ביכורי האדמה ומגידים לו שבאנו אל הארץ. וזה פירוש המילה הגדה בכל מקום לספר למישהו דבר שטרם ידע (ראה להלן בפירוש המילה). ועל זה הוא מודה. וכבר אמרנו שכן מורה פרשת כי ישאלך בנך שהוא משהו חד פעמי לספר לדור הבא אשר לא ידע.

אלא שחכמינו הבינו ששני אלה הם מצוות שנתיות, ובוודאי לא המציאו את זה אלא כבר היה הסדר כך מימי קדם. אלא שטעם אלה המצוות השנתיות הם באמת כמו שחזור חוויית הביאה אל הארץ בפעם הראשונה, ובכל שנה כביכול היהודי מדמה לעצמו שמעולם לא הגיע עוד אל בית האדון לספר לו כי באתי אל הארץ אשר נשבע לתת לנו, וכהדא דאמרו בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, וכן בפרשה זו.

[1] בחז”ל נקרא מצוה זו תמיד מצוות ביכורים, וזה לפי פירושם שמפרש שזהו מצוות ‘ראשית ביכורי אדמתך’ הנזכר בספר שמות, אבל השרש ‘ביכורים’ איננו מוזכר כאן ולא בכל ספר דברים. וראה להלן.