וישב המלאך הדובר בי ויעירני כאיש אשר יעור משנתו. (זכריה ד, א)
אמר רבי יצחק, פסוק זה צריך לפתוח אותו. וכי כיצד יעירנו אם לא כאיש אשר יעור משנתו. ומה תלמוד לומר כאיש אשר יעור משנתו.
אלא וודאי זכריה הנביא לא ישן היה, ולא היה צריך יקיצה משינה. אלא ער היה, וער היה יותר מכל ערות שבעולם, ומן אותו ערות העירו כאיש אשר יעיר משנתו.
סבא דסבין אמר, אשרי מעורר ישנים ומקיץ נרדמים. אשרי על אשרי מעורר ערים ומקיץ הולכים ביקיצה. כל אדם יכול לעורר ישנים. לעורר את הערים צריך מלאך.
ואותו הערה מהפכת את הנביא לאיש אחר, אשר ההבדל בינו לבין כל ער שווה ממש להבדל שבין הער לישן, והמהפכה המתחוללת בהערתו שווה ממש למהפכה שהיא הפיכת הישן בשינה עמוקה לער ממש. ועל אותו מהפכה מופקד המלאך הדובר בי.
ברזא דרזין תניא, מאי כאיש אשר יעור משנתו. הדא איש דכתיב עליה הוי”ה איש מלחמה. וכפום אתערותא דהאי איש כך אתערותא דמלאך. דכתיב עורה למה תישן אדנ”י. וכפום אתערותא דאיש ומלאך כך אתערותא דנביאי. וכמא דאתערותא דנביאי, כך אתערותא דשאר עלמא.
***
מאי וישב המלאך, לעיל מיניה כתיב כה אמר הוי”ה שובו אלי ואשוב אליכם. אמרה כנסת ישראל לאן אתר אשוב והנביאים הלעולם יחיו, אמר לה אך דברי וחוקי אשר צויתי את עבדי הנביאים הלא השיגו את אבותיכם, ובאותם דברים תפתחו פתחים לשוב. ועל דא לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי. באותם רוחות היוצאים מפה הקורא את הנביא תמן ישוב המלאך לדבר בכם.
אמרה כנסת ישראל, וישב אנא הוית, דהא שיבה שבת כנסת ישראל יהא בת זוגך. ומאי רזא דשבת, הכי תאנא. כל מעשה ומעשה שאדם עושה בימות החול יש לו מלאך. ומאי מלאך. היינו שאותו מעשה חוזר בהשלמתו ומראה את עצמו אליו. משל לאדם שבונה בית, וכאשר סיים את בנייתו הוא מסתכל על הבית השלם בכל יופיו והדרו, והבית כאילו חוזר ומסתכל עליו, ועונה לו את שאלתו אשר שאל בתחלת העלאת החפץ לבנות בית.
מילתא דא דכתיב בסיום ששת ימי בראשית וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, ראייה זו היא החזרת הבריאה לעיני מי שביקש הוויתה. ומן אותה הסתכלות ראה אלהים את אשר עשה השתקף אשר עשה בעיני אלהים, ותמן אנו פותחים ואומרים יום הששי ויכלו השמים. כלומר מחזירים את הדיבור שבה עשה אל מחוללה, כפי שהיא עולה מן הסתכלותם זה בזה. כאדם הנותן עיניו בכוס ופותח ואומר יום הששי.
***
אוליפנא (ריש שער רוח הקודש לאריז”ל), דדיבורי רוח הקודש הינם דיבורי ואווירי האדם שהוציא אותם במילתו, הם החוזרים אליו ונעשים דיבור של נבואה. זכאה מאן דעאל ברזא דא, דעליה כתיב אני המשנה המדברת בפיך. והכי וישב המלאך הדובר בי, דהא אותם דיבורים דאינון מלאכים שדיבר בעצמו, הם שבו אליו והודיעוהו את אשר ראה.