מקורות בחובת הזהירות גם אחר עבור מגיפה

1. ר’ שלמה קלוגר – שו”ת האלף לך שלמה או”ח סימן שנ”א (שאין לצום בתשעה באב)

גם כתבתי שם דכל שלא שקטה הרעה למ”ד יום רצופין הוי בכלל ספק סכנה.

2. ר’ שלמה קלוגר – שו”ת עץ חיים סימן שי”ז (היא התשובה המצויינת בתשובה הקודמת)

הנה ע”ד שאלתו בנידון התענית ט’ באב, הנה הדבר פשוט שלא יתענו כל שלא יהיו למ”ד יום רצופין בלי החזקת החולאת נחשב הכל ככלל ספק סכנה, כיון שככר היה והוחזק שם.

3. הגר”ח מבריסק – הצפירה , יום שני, אוגוסט 06, 1894 (שאין לצום בט”ב)

וישאיר ביד הבד”צ דפה מודעה להכריז בשמו כי גם בצום החמישי הבא אסור להקל בסכנת נפשות ולצום, ועוד בלילה אחר הקינות מותרים כל הנצרכים לטיי לשתות כפי הרגלם. ואף אם תעצר המגיפה כלה עד העת ההיא אסור לצום, כי יש לדאוג פן תפרץ המגיפה שנית ר”ל. כן שמעתי אני מפיו ועוד רבים אשר היו בביתו בעת נסעו.

4. ר’ מנדל מויטבסק – פרי הארץ מכתב י”ז

כי אם אמנם בחודש אייר נשקט הענין לגמרי עודנה תכלינה עינינו להסגר עד אחר העצרת. ועתה גם עתה שהננו יכולים עוד לצאת ולבוא בעיר נשמרים אנתנו כמו בהסגר מפני סביבותינו הרחוקים והקרובים מדמשק אשר הוא סמוך לעיר כאשר היינו סגורים כל השנה דאשתקד מפני עכו וצפת.

5. רבינו חיים בן עטר בעל אור החיים הקדוש – אגרות ותשובות רבינו חיים בן עטר עמ’ קעו

ובסוף חדש תמוז קבלתי אגרת בשורה מהחכמים תלמידי שבירושלים החי כי סלק ה’ חרון אפו מירושלים ולא ישמע עוד שוד ושבר ונעצרה המגפה גם מהגויים ומהערלים זה לה ארבעים יום תכף נסענו ובאנו יחד לכאןח יום ראה אב והמתנתי עד עבור תשעה באב ותכף שכרנו באוקהט אחת ושלחתי בה כל ספרינו וספרי המדרש ברכת ה’ ושלחתי קרוב לשלוש בני אדם מחברתינו..

6. ר’ משה בר מימון אלבז – הקדמת ספר היכל הקודש מהדורה חדשה עמ’ סב.

והיתה המגפה עד ראש חודש תמוז ותעצר המגפה ושבו מל הקהל הדרים בהרים כי אמרו פקד ה’ את הארץ והיו שם בתארודאנת ואנחנו הדרים באקא ואחרים שפחדו שמא תחזור המגפה לא שבנו ויהי בשנה השנית והיא שנת זה קרבן בסוף ניסן חזרה המגפה קשה מהראשונה וכל מי שהיה נכנס לעיר מהבורחים היה מת וגם הבורחים רדפה אחריהם והאחרונה קשה מהראשונה כי הראשונה ברחו כל יושבי הארץ והאחרונה באה על העיר בטח.

7. אגרות הפקידים והאמרכלים מאמשטרדם, מכתב להג”ר משה טובי’ אב”ד האנויא, ט”ז טבת תקפ”ח

ועוד היתה צרה כמבכירה בעה”ק צפת ת”ו, בהיות כי שפך ד’ חמתו על הגוים אשר סביבותיה ותאכל בם המגפה, ובחסד ה’ על יראיו בבני ישראל לא היה דבר, אך בהיותם מערי הפרזות, והישמעאלים אינם עושים שמירה, נכנסו בה מגפים והחל הנגף גם בעם, ויבואו בהסגר בבתים וחצרות כנהוג בל יבוא אליהם איש, ואשר לא יוכל להסגר מאין טרף או מאין נכון לו בית אשר יוכל להסגר, ברח ביער ובשדה ויעזבו כל אשר להם למלט על נפשותם. והנה תלב”ה וכל האגרות האחרונות מסוף אלול העבר הודיעו לנו, כי פסק הדבר ב”מ, והתחילו למנות הימים הקבועים לראות אם נשתקע וכי שבה החרב אל נדנד ולא יבוא המשחית אל בתיהם עוד, ומן אז והלאה חכו לחסדי ה’ כי לא כלו רחמיו.