מקורות: דעת הרמב”ם על לימוד ההיסטוריה

על ספרי דברי הימים

פירוש המשנה לרמב”ם מסכת סנהדרין פרק י (תרגום שילת)

ו”ספרים החיצונים’ אמרו ספרי מינין. וכן ספרי בן סירא והוא היה איש שחבר ספרים בהזיות מעניני הכרת הפנים אין חכמה בהם ולא תועלת אלא אבוד הזמן בדברים בטלים. כמו אלו הספרים המצויים אצל הערבים מספרי דברי הימים, ותולדות המלכים, ויחוסי הערבים, וספרי השירים, וכיוצא בהם מן הספרים אשר אין חכמה בהם ולא תועלת גופנית אלא אבוד הזמן בלבד.

פירוש המשנה לרמב”ם מסכת אבות פרק א

נאמר בספרי המידות, כי אחד מן המתלמדים נראה מרבה בשתיקה, עד שלא היה מדבר אלא מעט מזער. ואמרו לו: מה סיבת הפלגת שתיקתך? ואמר: בחנתי הדיבור, ומצאתיו מתחלק לארבעה חלקים: החלק

האחד – דיבור שהוא כולו נזק מבלי תועלת, כקללת אדם ודבר נבלה וכיוצא בהם, שאמירת זה שגעון גמור.

והחלק השני – דיבור שבו נזק מצד אחד ותועלת מצד אחר, כשבח אדם כדי לקבל תועלת ממנו, ויהיה בשבח ההוא מה שיכעיס את שונאו, ויזיק לזה ששבחו. וצריך להניח זה בגלל זה, ולא לדבר בזה החלק מן הדיבור גם כן.

והחלק השלישי – דיבור שאין בו לא תועלת ולא נזק, כרוב דיבורי ההמון: איך נבנתה חומת העיר, ואיך נבנה ארמון פלוני, ותאור יפי בית פלוני, ורוב פירות מדינה פלונית, וכיוצא באלה מדיבורי המותרות. אמר: הרי הדיבור בזה החלק גם כן למותר, אין תועלת בו.

והחלק הרביעי – דיבור שהוא כולו תועלת, כדיבור בחכמות ובמעלות, ודיבור האדם במה שמיוחד לו מאשר בו קיום חייו והמשך מציאותו. ובזה ראוי לדבר. ובכל עת שאשמע דיבור, אני בוחנו, ואם אמצאהו מזה החלק הרביעי – אדבר בו, ואם יהיה מן החלקים ההם – אשתוק ממנו. אמרו בעלי המידות: התבונן בזה האיש וחכמתו, שהוא חסר שלושה רבעים מהדיבור, וזו חכמה שראוי להתחנך בה.

ואני אומר, כי הדיבור יתחלק לפי חיוב תורתנו לחמשה חלקים: מצווה, ואסור, ומאוס, ואהוב, ומותר.

החלק הראשון, והוא המצווה, הוא קריאת התורה ולימודה והעיון בה…

והחלק השני, הוא הדיבור אשר נאסר,….

והחלק השלישי, הוא הדיבור המאוס, והוא הדיבור אשר אין תועלת בו לאדם בנפשו, ולא משמעת ולא מרי, כרוב סיפורי ההמון במה שארע ומה שהיה, ואיך מנהג מלך פלוני בארמונו, ומה היתה סיבת מות פלוני, או עושר פלוני, ואלה יקראו אצל החכמים סיחה בטלה, ואנשי המעלה ישתדלו בנפשם להניח זה הדיבור, ונאמר על רב תלמיד ר’ חייא שהוא לא סח סיחה בטלה מימיו. ומזה החלק גם כן שיגנה האדם מעלה, או ישבח פחיתות, בין שהיתה מידותית או שכלית.

והחלק הרביעי, והוא האהוב, הוא הדיבור בשבח המעלות השכליות והמידותיות, ובגנות הפחיתויות משני המינים גם יחד, והערת הנפש לאלה בסיפורים ובשירים, ומניעתה מהן באותן הדרכים עצמן. וכן לשבח המעולים ולהללם במעלותיהם, כדי שייטב מנהגם בעיני בני אדם וילכו בדרכם, ולגנות הרעים בפחיתויותיהם, כדי שיתגנו מעשיהם וזיכרם בעיני בני אדם, ויתרחקו מהם ולא ינהגו במנהגם. ויש אשר יקרא זה החלק – רצוני לומר: לימוד המידות המעולות והרחקת המידות הפחותות – דרך ארץ.

החלק החמישי, והוא המותר, הוא הדיבור במה שמיוחד לאדם מסחורתו ופרנסתו ומאכלו ומשתהו ולבושו ושאר מה שצריך לו, וזה מותר, אין אהבה בו ולא מיאוס…

ודע, כי השירים המחוברים, באיזו לשון שיהיו, אמנם יבחנו בענייניהם, והם נוהגים מנהג הדיבור, אשר כבר חילקנוהו…..

על ‘דברי הימים’ וסיפורי התורה

הקדמת חלק היסוד השמיני

ולא היה מנשה אצלם כופר ומתעתע יותר מכל כופר אלא מפני מחשבתו כי לב וקלפה וכי אלו דברי הימים (קאפח: התאריכים) והספורים אין תועלת בהם.

פירוש המשנה יומא א, ו

[משנה: ובמה קורין לפניו? באיוב ובעזרא ובדברי הימים]

ספרים אלו הנזכרים יש בהם ספורים וקורות הזמנים המושכים את הלב ולא יישן.

מורה נבוכים  חלק א פרק ב

ושמע עניני תשובתנו. אמרנו, אתה האיש, המעין בתחלת רעיוניו וזממיו ומי שיחשוב שיבין ספר, שהוא הישרת הראשונים והאחרונים, בעברו עליו בקצת עתות הפנאי מן השתיה והמשגל, כעברו על ספר מספרי דברי הימים או שיר מן השירים! התישב והסתכל כי אין הדבר כמו שחשבתו בתחלת המחשבה, אבל כמו שיתבאר עם ההתבוננות לזה הדבר.

מורה נבוכים חלק ג פרק נ

יש כאן דברים שהם ‘סתרי תורה’ גם כן, כבר נכשלו בהם רבים וצריך לבארם, והם – אלו הסיפורים אשר סופרו ב’תורה’, אשר יחשבו רבים שאין תועלת בזכרם..

דע כי כל סיפור שתמצאהו כתוב ב’תורה’ הוא לתועלת הכרחית בתורה, אם לאמת דעת שהוא פינה מפינות התורה או לתיקון מעשה מן המעשים, עד שלא יהיה בין בני אדם עול וחמס….

סוף דבר, כמו שאמרתי לך מרחוק דעות הצאבה ממנו היום, כן דברי הימים ההם נעלמו ממנו היום; ואילו ידענום וידענו המקרים אשר קרו בימים ההם, היה מתבאר לנו בפרט טעם רוב מה שנזכר ב’תורה’:

 וממה שצריך שתדעהו – כי אין בחינת הסיפורים הנכתבים כבחינת הענינים הנראים, כי בענינים הנראים – פרטים מביאים לדברים צריכים מאד, אי אפשר לזכרם רק באריכות; וכשיתבונן באדם בסיפורים ההם יחשוב שיש בהם אריכות או כפל דברים, ואילו היה רואה מה שסופר, היה יודע צורך מה שנאמר. ומפני זה, כשתראה ב’תורה’ סיפורים בזולת המצוה ותחשוב שהסיפור ההוא אין צורך לזכרו או שיש בו אריכות – אינו רק להיותך בלתי רואה הפרטים המביאים לזכור מה שנזכר…..

על החכמות הנצרכות (והשמטת ההיסטוריה מהם)

בהקדמה למו”נ

ח”א פל”ב