איש חסיד היה. היה היה איש, לא מלאך או כל יצור מופשט אחר, והיה מתחסד עם קונו . הוא שם אל ליבו לעשות חסד, לא עם החוץ בלבד, אלא גם עם הפנים. וכל כך היה ליבו נכסף לעשות חסד עם אותו פנים עד שהרהיב בנפשו להתחסד עם קונו, לעשות חסד עם מה שהוא בפנימי פנימיות, עמוק כל כך עד שלא נוכל לתת לה מילה ולתאר בשם, ונתכנה בשם השכינה.
ומהו החסד שעושים עם השכינה, לתת לה זמן, לתת לה מקום, לתת לה תשומת לב. לעורר אותה מהמקום האפור שרוב החיים, ואף הצדיקים מכללם, שמים בה אותה, אסורה במין מרתף חשוך ופיה נאלמה. הוא טורח לעשות איתה חסד, וכך ביארו בזוהר עם קונו דעביד ליה קן, עושה הוא קן לקונו, בונה קן לשכינה, לאותה נוכחות נעלמת הכה מאוכזבת והחייה את רוב זמנה בהתעלמות מרוב בני העולם.
ואם איש חסיד היה, נמשך מאליו שהיה בלי מזון ומחיה. כי לבנות קן לשכינה זה אומר לצום מבניית קנים לעולם מכל וכל, להרעיב את נפשו שלו בכדי להפנות אליה את כל מבטו ולא יספיק לו אוכל ולא יטרח עבור נפשו עד אשר ימצא לה את מקומו. וכך נשבע דוד אם אבוא באהל ביתי אם אעלה על ערש יצועי אם אתן שנת לעיני לעפעפי תנומה עד אמצא מקום להשם משכנות לאביר יעקב. קנאית היא השכינה ולא תפתח את עצמה למי שידאג לגופו בית ומזון טרם ייתן לה.
בביתו עוסק מלבוש ואין בגד ללבוש, כי עסוק הוא בגוף ולא שם לבו אל הלבוש. כפי שאומר הזוהר, טיפשים הם העוסקים בלבושי המלך בלבד ואינם מעיזים לתפוס בגופא דמלכא . וכך רוב בני העולם חיים להם בלבוש, והוא המסכן ששם אל לבו לתת לאותו לבוש גוף, נשמה, ואת הלבוש הוא שוכח. כולם עוסקים בלהלביש ערומים והוא עוד אינו יודע מיהו הגוף הערום ולמה יטרח לכסותו טרם יתקיים בכלל. טורח הוא לפתות את בת המלך להסיר לבושיה מעליה שכבה אחר שכבה, עד שתאמר שכבה עימי, תתגלה לו במלוא הופעתה מבלי מעצור. ואיך יכלה את זמנו בלבושים ובתים כאשר הוא אל האמת הערומה במדבר נפשו שואפת.
גונן בחשובה אשה, וגם בבנים חמשה, הכל טוב ויפה, אבל צרכיהם נתלים עליו, דברה לו האשה יותר אין להתיאשה, אמנם מיואש אתה מלבושי הקיום, ייאשת את נפשך למות כי יקר חסדך מחיים, אבל לילדים מגיע לחם, זו דיברה לו האשה החיצונית אליו, או כאשר קראוה המקובלים שכינתא תתאה, וגם היא דורשת קיום בדרכה. היא מפתה אותו, טוענת את הנכון והמובן מאליו, המבלי לחם לאכול בעירום ובחוסר כל, ואתה תורה מצאת כי יגעת, אבל אנחנו מה נאכל מעתה. הלא תצא לשוק, חנון ורחום במרומיו, הרי רחמיו יגמלנו גם את הלבוש ואת הסוס, והוא לקוויו מחסה ומקום.
טען לה צודקת את, יעצת בדעת ובחכמה, אבל במה יש לי לצאת אל העולם לקיים את חובתי כלפיה. הלא אני כל עסקי וכל חפצי בגוף הדברים, כצאתי לבושת ולכלימה בלי כסות ושלמה ואין בידי לפורטה אפילו פרוטה.
האשה לא נבהלת, היא הרי מגיעה מן עולם הלבושים, העולם שבו יש פתרונות חיצוניים לכל בעיה, בעולמה יש שכנים יש חברים שניתן להשתמש בהם מהרה ושאלה משכנים מלבושים נאים ומתוקנים, וכך התלבש החסיד בלבוש השאול איתו, לבוש שכני אשתו, השליך יהבו על ה’, ויצא לשוק.
עבר בשוק, והנה אליהו הנביא לקראתו. אותו אליהו הנביא, המתגלה לבודדים בחדרי משכבתם בלילה בנפול תרדמה על אנשים, הוא המוכר לו ידיעה אינטימית מן הלילות אשר חיפש את חסדו, הנה פוגש אותו בחוץ בשוק, וכאילו אינו יודע מה הביאם לכאן, ואותו מבשר טוב מבשר עומק מבשר חפץ מציע לו הצעה איומה ושימושית. הנה אני אליהו לשירותך. צווני בכל כבודך כי הנני עבדך, קרא למי בדעתו קנות עבד אין כמותו.
כאן נוצרת אפשרות הבגידה הכי איומה, הפח אשר בו נופלים רבים וכמעט אין ממנה מוצא, כאשר חסידים יוצאים לשוק בלבושים שאולים, ומבינים כי במונחי השוק אין להם מה למכור, והנה הם מתפתים לנסות למכור את אליהו הנביא שלהם. רחש ליבו איך ישנה דינו עבד למכור את אדונו. והרי נשבע בימינו להיות עבד עולם לשכינה, והוא אליהו הביטוי שלה בעולם החיצון, והנה העצה היחידה שנמצא לו הוא למכור את אדונו בעד בצע לחם, בעד האישה התחתונה אשר תכלס טענתה צודקת, אבל איך ימכור שכינת אל עבור שכונת עולם.
שח לן חכמתו בקרבו, הנה את אליהו הנביא אי אפשר למכור, כי אין מהותו נידון במעגלי המקח וממכר של העולם הזה, אין לו מחיר ולא ערך, ואין זאת אלא הצגה לעיני העולם, אשר ייטיב להם וגם לו, יציג להם לפי דרכם ויישאר הוא ונפשו בדרכו, והחזיק בו כמו רבו, כאילו ההתגלות שייכת לו, כאילו יש כאן את סיפורו שלו למכור.
מיד, מצאו תגר ממולח, הוא מוכן לשלם עבורו שמונה מאות אלף זהובים, אבל הוא דורש לדעת מה חכמתך, הוא יש לו עסקים לנהל, והוא צריך עבד שימושי לו, גם עם אליהו הנביא עצמו אין לו מה לעשות אלא אם כן יש לו לתרום לעסקיו שלו. הציע לאליהו את צרכיו, אם בבניין חכמתך, תכלית מה שנצרך לי הם טרקלין ופלטרין, הנה תגמור לי את הבניינים האלה שאני נצרך להם הזה והרי אתה בן חורין. כי אין לי שימוש בנפשך ומעלותיך אלא בפרי עבודתך.
לאליהו זמינים כל הלבושים שבעולם, ואם נצרך לבוש של בנאי הנה יהיה בנאי. גם אם דרכו להרוס יותר מלבנות, לפרק ולגלות את ההעלם יותר מאשר לבנות ולהסתיר אותו. הנה ליום יהיה גם בנאי אם צריך לכך.
יום ראשון בעבדותו החדשה פעל עם פועלים, עבד בעבודות הבניין, כאילו היה אחד מהם. אבל בלילות יש לו את עבודתו שלו, אכן מכר את חיי היום, אבל את חיי הלילה לא מכר. חוזר הוא לעניינו לחפש דירה לשכינה.
שווע בחצי הלילה, ענני נורא עלילה על בני אדם, המעליל עלילות וסיפורים ומנהיג את העולם בדרכים עקיפות, וגם על מסחרי היום שלו שיווע אליו, יזמתי ונמכרתי להעבידי, אבל היה זה לכבודך ולא לכבודי, לא לי וללבושי בניתי בית אלא לך, כי כבוד למלך בלבושים ובתים מתאימים לתפקדו, בורא עולם בקנין השלם זה הבנין. מיד מלאכי השרת ירדו וסיימו כל הבנין בו בלילה. ובבוקר נפגש עם מעסיקו ודרש את שיחרורו כתנאים המוסכמים.
זה קיימו באמת, שמע בעל הבית את טענות, וחזר לפעול על האמת שסיכמו ביניהם, אותו אמת מסחרית שעל קיומו תלוי בניינו של בעל הבית, ובאותו רגע, ופרח לו איש האמת. איש האמת האמיתי, ואתו פרחו כל הבניינים וכל העבדים וכל הלבושים. כי גם אחרי שמלאכי השרת בונים בנינים ומלבישים לבושים עדיין בסוף הסיפור ופרח לו איש האמת..
וזה הוא סיפור ההיסטוריה של הרעיונות והדתות.
אני בסך הכל תרגמתי מעט את הפיוט המופיע בזמירות למוצאי שבת המספר את כל פרטי העלילה בפיוט שובה לב.