הרב משה וולפסון זצ”ל

כיצד לעסוק בשבחו של חכם

א. יש הבא לערוך ‘הערכה’ לצדיק חי או מת, ועיקר כוונתו להתגדל בזה שהוא המעריך והשופט אותו, כי השופט תמיד מעל הנשפט. וכאשר האדם מת הרי כבר אינו יכול להתגונן ולענות את המעריך אותו, ואם כן שעת הפטירה הוא שעת דין, שמעכשיו יהיה הנפטר נתון לשיפוט כל הבא להעריך אותו ולא יוכל לענות. (וזה בחינת בית דין שלמעלה המתאסף אחר פטירתו של אדם, ועי’ שער המצוות ויחי שהבכי וההספד תלוי בטעם הדין. ונגד זה יש ליזהר לדון לכף זכות וכו’. וייתכן שלגבי זה הזהיר רב לרב שמואל בר שילת שבת קנג, א ‘אחים בהספדא דהתם קאמינא, כלומר שלא יאמר דברים שלא היה אומר בפניו כאשר יודע שיכול לענות. ולכן אחר פטירתו של רבי אליעזר נכנסו להשיב על דבריו ואמר רבי יהושע אין משיבים את הארי לאחר מיתה, גיטין פג, א.) ונגד זה הזהירו חכמים מאד ואמרו שהמתכבד בקלון חברו אין לו חלק לעולם הבא (רמב”ם דעות ג, ו) ונמצא אף אם מספר בשבחו אם עיקר כוונתו לומר שהוא השופט אותו גם זה עיקרו מתכבד בקלון חבירו הוא. ואם עומד לשבח כשופט ומעריך את מי שבחייו לא היה נחשב לכלום בפניו, הרי הוא “לועג לרש חרף עושה”, ופירשוהו חכמים (ברכות יח, א) לגבי המראה את מעלת החיים בפני המתים,  כי אין רשעות גדולה מזו לבוא בפני המת ולומר הנה עכשיו שהוא באדמה ואני חי אהיה זה שאומר עליו שבחו.

ויש הבא לספר שבחו של צדיק ועיקר כוונתו הוא הכללת נפשו במעלת וגדולת הנפטר, לפי שבשעת פטירתו הוא נודע בעולם הרי כל אחד רוצה לרכוב על גל הפרסום ולשאול לעצמו מקצת מן התהילה של הנפטר, בבחינת ‘הנפטר ואני’, לומר אני הכרתי אותו ואני יודע עליו ואני מייצג אותו. זה אינו מתכבד בקלון חברו אלא מתכבד בכבוד חברו, שאין זה רע כמו הראשון אבל מידת אנוכיות יש בדבר, וכבר הוזהרנו על ההנאה מן המת (יו”ד שמ”ט) ואין זה ראוי שישתמש אדם בכתר שאינו שלו.

ב. מן אזהרת דרכי המכשול נוכל ללמוד את דרכי התיקון, שכן המכשולות כולם אינם אלא ההופעה הנפולה של עיקר העבודה. ולא מפני הזהירות נוכל להתחמק מן המוטל עלינו. מצוה עלינו לשנות מידותיו של כל חכם וחכם, ולעמוד על עיקרי דרכיו הטובים וללכת בהם. ובפרט בשעת הספדו ששם הוא עומד ובשעת סילוקו מן הצדיק רוחו הולכת בעולם וכל הזוכה לראותו ראייה רוחנית יקבל פי שנים ברוחו אליו ויזכה לחיי העולם הבא (כנאמר באליהו ורבי). וההכרח לכל הבא ללמוד מדרכי חכמים אליבא דנפשיה, ולא להיות מנעים זמירות בעלמא, לדעת לקבל באופן הראוי עם חוש ביקורת, בבחינת ‘את הטוב נקבל ואת הרע לא נקבל’, בניחותא. וכפי שמפורש במשנת ארבע מידות ביושבים לפני חכמים (אבות ה, טו).

זהו שאמר רב דימי אחוה דרב ספרא (ערכין טז, א), “לעולם אל יספר אדם בטובתו של חברו שמתוך טובתו בא לידי רעתו”. לפי שמהות טובת בשר ודם שהוא מוגבל, וכל הבא להגדרת טובתו של אדם בהכרח שיגיע אל גבולותיו שהם מקום הביקורת עליו דהיינו רעתו. ואפילו בשבח הבריאה עצמו שהוא שבח המקום הדין כן ולכן אסור להסתכל מה למעלה וכו’. ואמרו חכמים (עי’ שו”ת חת”ס ח”ו סימן נ”ט), שהמספר בשבח הצדיקים לפי שמצוה קעביד זכות המצוה מגין עליו מחשש סיפור הגנות. ונראה שאין פירושו שלא יובן ממנו צד הגנות כלל, כי זה דבר בלתי אפשרי, אלא לפי שמצווים אנחנו להידבק בחכמים וללכת בדרכיהם הטובות, וגם אנחנו בני אדם מוגבלים ואין ביכולתנו ליזהר מן הקשה מאד, בהכרח נעשה את המוטל עלינו. וכפי שהוא לגבי העמידה על מידותיו של מקום, שאסור לצפות במרכבה בלב גס דהיינו להיות ידען בחסרונות הבריאה, אלא כאשר מעיין על מנת להידבק במידותיו אז מוחלים לו על כל עוונתיו ואף על עון זה של הסתכלות בחסרונות, וכפי שנוהגים המקובלים לסיים גילוי סודותיהם במאמר והוא רחום יכפר, כי אכן יכפר. ואולי שזה סוד טעמו של בעל חזון איש (אגרות, ב, קלג) שהותר לחכמים לספר לשון הרע על מידות החכמים כמו שמותר לספר על כל אומן באומנתו. ודוק שזה ההיתר מוגבל לחכמים הנצרכים לכך לאומנתם שיסוד ההיתר הוא הצורך לעבודת השם המכפר על צד השלילה שנודע בזה.

ויותר עמוק, לפי שהלימוד על מנת להידבק במידותיהם אינו לימוד חיצוני בעלמא, כי אם הוא השתתפות נפש המספר בנפש החכמים ממש, עד שאותה המידה הטובה שהיתה אצל החכם תהיה אצל נפשו, כפי גוון נפשו. ולכן הרי הוא פועל ככל דרכי התכללות והתקשרות שלמדנו ברזי עולם. שעיקרם, שכל מידות המשפיע צריכים להשתתף במקבל, כפי דרכי המקבל ולא כפי דרכי המשפיע לבד. ובלשון הרש”ש, למשל שחכמה דכתר נעשה כתר דחכמה. והוא אופן המתוקן. ואילו כאשר הכתר דחכמה נשאר אצלו לבד, עד שכל מידות הכתר הם של הכתר לבד, אין זה שלימות כי אם חסרון שנמצא כללות הספירות בפירוד זה מזה. וזה עיקר סוד הנפה דהיינו שהוא לוקח את החלק המיטיב איתו לבד. ואילו לא יעשה כן הרי אינו משתתף בהספדו של חכם בנפשו כי אם הוא הבא לצורך עצמו (כמוזכר ברכות יט, ב שהבאים ללוויה לצורך עצמם לראות את המאורע חייבים בקריאת שמע של עצמם, שכן אינם נכללים בכבוד נשמת החכם שעלייתו למרום הוא בעצמו ייחוד הקר”ש) הן אם יעמוד מבחוץ וישבח את החכם בהגזמה ויחשוב שבכך עושה מצוה, הן אם יעמוד על דרכי החכם כולל חסרונותיו וילמד מזה להיות רע שהוא גורם בזה רע לחכם ולעצמו.

וממוצא דבר נלמד, שאף המכשול השני שהערנו עליו שהוא שימוש בכתר זולת, הוא הוא עיקר כוונת השבח אליבא דאמת. שאין מטרתנו בשבח הצדיקים להיות כעומד מבחוץ ומשקיף עליהם, אלא אכן להשתתף בנפשנו באותם המידות הטובות, ונמצא זהו באמת השתתפות בכבוד החכם, שנפשנו משתתפת בכבודו דהיינו במידותיו הטובות ובחכמתו. לא לשם השגת גדולה כי אם לשם השגת הטוב.

ג. אל כל הדרכים הללו אין לנו מלמד טוב מן הצדיק שלנו, שכך היה דרכו להסתובב אצל רוב הצדיקים שהיה ביכולתו. והיה לומד מכל אחד מהם מידה טובה והנהגה טובה. ואילו מה שהיה נראה בעיניו מידה רעה או מידה שאיננה טובה לנפשו, היה עוזבה ולא מקבל את אותו החלק. ואת כל זה עשה לא בתנועה של ביקורת כי אם אדרבה בתנועה של תמימות, כמורגש לכל מכיריו. שכן אין דבר פשוט ותמים מזה, הוא מתקרב לצדיק על מנת להיות יותר טוב ולא על מנת להיות יותר רע. ויש לו ביטול והכנעה רבה לכל צדיק וצדיק, שכן זו הדרך להתקרב אליו ולקבל ממנו את הארתו הטובה. ועל ידי כן הוא מקבל מכל צדיק את נקודתו הטובה. ובנפשו הטובה מתמזגים כל המראות שהוא ראה אל מראה אחד נקי וטוב. (ולהלן נסביר עוד כיצד קיבל מצדיקים לכאורה סותרים)

סדר השתלשלות שפע הצדיקים

ד. נקדים להבין את צורת מהות הצדיקים והשפעתם, ושוב נמלא את הצורה בפרטים. לכל צדיק וצדיק בנקודתו יש בכללות ג’ או ד’ מדרגות, וחשוב לשמור על ההבחנה ביניהם ולהבין את יחסם זה לזה.

הבחינה הראשונה הוא מהות נפש הצדיק “כלפי עצמו”. (ובזה יש ב’ הבחנות, יש את התקשרות הצדיק כקבלה מאלוהיו וכל מה שעומד מעליו, שהוא בכללות בחינת כתר, ולפעמים נערך כבחינת מוחין הנכללין מן הכתר כאשר רוצים להדגיש את זה שהחלק הזה הוא קבלה מלמעלה. ויש את מציאות נפשו כפי שהוא מובן לעצמו, שהוא בכללות בחינת חב”ד שבו). וחלק זה מתוך מהותו הוא סוד והוא מתבודד איתו, וכן הוא אצל כל אדם, שמה שהוא החיות שלו והמניע אותו מצד עצמו, מה הוא מוצא כשהוא חוזר אל נפשו לבדו הוא סוד שאינו נמסר לזולתו, כלומר שאינו נוגע לזולתו. דרך כלל נקרא למדרגה זו ‘נשמה’.

הבחינה השניה הוא צורת השפעתו אל המקבלים הישירים ממנו, דהיינו כאשר הוא בא ללמד לאחרים, בכדי להטעימם במה שראתה נפשו מצד עצמה, ובכדי שיהיה להם אופנים לשמוע את זה, הרי הוא בונה לעצמו שפה, מנהגים, ודברי תורה, וניגונים, ותקנות. שעל ידי האופנים האלה הוא מלמד לתלמידיו את הנקודה העצמית שלו. דרך משל שאם הוא משיג השגה שכלית מצד עצמו, הרי הוא קובע סדר למסור שיעור לתלמידיו להסביר להם דברי תורה וחסידות, ביום מסוים בשבוע. עצם ההשגה אינו ‘סעודה שלישית’, אבל הסדר שיש שיעור בסעודה שלישית, הוא אופן שעל ידו הוא מעביר את ההשגה לתלמידיו. ולא נטעה לחשוב שעניינו העצמי הוא ‘סעודה שלישית’, אלא עניינו העצמי הוא ההשגה הדביקות והאהבה, וסעודה שלישית הוא דרך נאותה שמצא להעביר את זה. ובוודאי יש טעמים מסוימים לבחירת הדרכים, כמו שסעודה שלישית הוא עת רצון ואפשר בו להתאסף ביחד וכבר יש מנהג קבוע כן אצל החסידים וכו’. דרך כלל נקרא למדרגה זו בחינת ‘רוח’.

וכאשר נתבונן בזה נראה כי בענין זה עצמו זו יש חלק הפונה לעצמו, שהוא מה שהוא עצמו מרגיש חיות בסעודה שלישית ובהנהגה זו מתבטא דבקות הנפש שלו. וחלק הפונה לתלמידיו, שהוא מה שהם מקבלים את חיותו על ידם. ונפקא מינא שאילו לא יגיעו התלמידים בשבוע אחד, הרי ייתכן שמצד הענין הראשון ימשיך לעשות סעודה שלישית לעצמו, בכדי לבטא לעצמו את חיותו הפנימי, ולהרגיל את נפשו בביטוי זה. ואילו מצד החלק השני, אין שום ענין שיעשנו לעצמו. ולדוגמא הזמנת החלות לסעודה שלישית בוודאי שייך לצד השני שבבחינה שניה לבד, שאם לא יבואו התלמידים אין שום סיבה להזמין הרבה חלות, למרות שבוודאי כאשר הם יגיעם הרי הזמנת החלות הוא ענין הכרחי לחלות הרוח בסעודה שלישית.

את הצד השני של בחינה שניה זו, נכנה דרך כלל בחינת ‘נפש’. שהוא המעשה, וכן נפש התלמידים עצמם הנפעלת על ידי כל הסדר שלמעלה, הוא מכונה בבחינת ‘נפש’.

ה. אחר כל אלה ישנו עוד בחינה שמצד מקומו בסדר המדרגות היינו צריכים לכנות אותו התפשטות הנפש, ומדרגותיו התחתונות. אבל בבחינה אחרת הרי הבחינה הזו קרובה יותר אל הבחינה הכי עליונה (בסוד כתר מלכות). והוא השפעת הצדיק על העולם בכללותו, לא על מעגל התלמידים או המקבלים ישירות ממנו. אמנם לכאורה, אין מעגל השפעה זו קיימת אלא אחר שעבר האור דרך כלי קבלת התלמידים. אבל מצד שני, הרבה פעמים מה שמאיר בחוץ לגמרי הוא קרוב יותר לאור הראשון מאשר לאור השני.

כי הרבה פעמים יכול להיות אחד מבני בית מדרשו של הצדיק ששוכח את עיקר הנקודה שלו, והוא איננו בא אלא כי הוא מורגל לשמוע את אותו הניגון ולטעום את אותו סוג החלה שמחלקים בסעודה שלישית באותו בית המדרש. ואילו זולתו הבא מרחוק כי שמע שישנו צדיק בעיר ובא לשמוע את סדר הסעודה השלישית שלו, הרי סוג החלות והניגונים איננו מעניין אותו כלל, כי יש לו בביתו את החלה שהוא רגיל אליו. וכל מה שמעניין אותו בבית מדרשו של הצדיק הוא נקודת הצדיק עצמו. ולכן כאשר הוא אוכל את החלה שאינו רגיל אליו ושומע את הניגון שאינו רגיל אליו, הרי הניגון מעכב פחות את גוון האור המקורי מאשר אצל זה שכבר נעשה זה החלה הרגילה שלו.

ועוד, כי הבא מרחוק הרבה פעמים בדרך ממילא מופעל אצלו סוד ה’נפה’ יותר מאשר אצל הבא מקרוב. כי צדדי החיסרון שבהנהגות (כידוע שאין אחיזת הקליפות בחב”ד אלא בו”ק) אינם חלים עליו באותו אופן, וכפי הדרך הנהוג שאנשי העולם בכללות אינם נוטים לקבל את המידות הרעות של אותו ההנהגה שכן אין להם שום סיבה לקבלו. אלא הם מופעלים לגמרי על ידי המידות הטובות וההארה המקורית של הצדיק. ולכן דווקא מי שאינו ‘חסיד’ הרבה פעמים מקבל את שפע הרבי יותר ממי שהוא ‘חסיד’. וכפי שראינו אצל חתן דידן עצמו. וכמובן גם מי שבא להיות ‘חסיד’ קבוע צריך להשתדל שקביעותו תהיה קביעות החב”ד, שישתדל להפוך את אותו ההארה שמקבל הבא רחוק לפרקים אל הארה קבוע, ולא חלילה קביעות הו”ק שהוא מדמה שהוא קביעות טובה.

ו. עכשיו נחשוב מה קורה כאשר הצדיק עובר מן העולם. איזה בחינות משתנים בכך ואיזה בחינות קבועים ועומדים. ועל ידי כן נוכל להבין כראוי את עבודת הלימוד בהסתלקות הצדיקים, כי צריכים אנחנו על ידי העסק במה שנשאר קיים ועומד להמשיך ולמלא את החסרונות של מה שהשתנה ונחסר.

ברור אשר הבחינה הראשונה שהוא דביקות הצדיק עצמו, אינו משתנה כלל במיתתו. שכן הוא כמו ספירה עצמית בשמים, ועליו נאמר צדיקים במיתתם קרויים חיים, מה כאן עומד ומשמש אף שם עומד ומשמש.  מן הצד השני התלמידים עצמם, או גוף המנהגים והסדרים שקבע הצדיק, גם הם לא השתנו, שכן הרבי מת אבל החסידים עוד קיימים, וגם קורות בית מדרשו הפיזיים קיימים, אף ההזמנה הקבועה בבית המאפה במספר החלות לסעודה שלישית עודנו קיים. ואם ישתנו הרבי זה מסיבה צדדית אבל לא מעצם מיתת הצדיק.

מה שהשתנה מצד מהותו בסילוק הצדיק אינו אלא הבחינה האמצעית, דהיינו בחינת הרוח החיה באופנים, אותו הדבר שעושה את מנהגי סדר הסעודה שלישית אל המשכת אור חיות המוחין של הצדיק. כי המשורר מת ואיתו לקח את רוח ניגונו. וכן אנחנו רואים, אשר רוב הפעמים ממנים ממשיך חדש והוא מחליף את סדר הניגונים, או אף אם איננו מחליף אותם, הרי מעכשיו הוא מנגן אותם ולא הרבי המת. ונמצא עיקר הבחינה המקשרת את הניגונים (בחינת נה”י ונפש) אל בחינת חייו של הצדיק (בחינת חב”ד ונשמה) הוא עיקר הדבר החסר. (והיינו שנחסר בחינת חג”ת ורוח). ולכן לשון הכתובים תמיד בסילוק הצדיקים והמשכה חדשה אל תלמידיהם מכונה על בחינת הרוח, שנאמר ואמלא אותו רוח אלהים, ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם, ויהושע בן נון מלא רוח חכמה, ורוח ה’ סרה מעל שאול, ויהיו נא פי שנים ברוחך אלי. כי הנשמה איננה צריכה להמשכה חדשה והנפש איננה יכולה להמשכה חדשה, אך הרוח הוא שצריך המשכה מחודשת כפי התחלפות הדורות.

ז. וכיצד נמשיך את הרוח החדשה הנצרכת אלינו לקיים את דעתו של הצדיק בתוך עולמנו? לא על ידי היאחזות בשיירי הרוח הנשארים, שבאלה מתאחזים הקליפות וגורמים לרוח הטומאה השורה על המת אפילו אצל רוב הצדיקים (ועיין בדיוק בשער המצוות פרשת ויחי סוד טומאת המת ואבלות שבעה שהוא בטעם מקיפי הנפש שמסתלקים והולכים במשך הימים, ושהוא טעם דין הנפטר והוא טעם טומאת מת והוא טעם הבכי והאבלות, ואילו המוחין עצמם הסתלקו, דהיינו אינם שייכים כלל לסיפור זה). אלא דווקא על ידי העמידה על סוד הנשמה, שהוא נמצא בעולם יותר אחר פטירת הרוח דווקא, כנאמר שצדיקים נפטרים נמצאים בעולם ‘יתיר מבחיוהי’, שכן כבר איננו מוגבל באותם הדרכים והמנהגים. משל הדיוט אומר, כאשר הרבי חי עומד הגבאי בדלת, עכשיו שהוא מת אין הגבאי יכול להגביל כניסה אל הרבי אלא כל הבא אל האהל יקדש.

“אם תראה אותי לוקח מאתך”, אם תוכל לעמוד על סוד הנשמה הלקוחה מן העולם, וכבר אינה מוגבלת באותו הרוח שהשפיעה בעולם בחיותה, אז ‘יהי לך כן’, ויהיו נא פי שנים ברוחך, כי יהיה לתלמיד את לימודו מרוח הרבי וגם את רוח עצמו, שקיבל עכשיו המשכה חדשה כפי הגוון שלו מן הנשמה עצמה, “ואם אין לא יהיה”.

התאהבות

ח. רבי משה אצל עצמו היה יהודי מאוהב. מנעוריו חלה בחולי אהבתך ובאהבתו שגה תמיד. מושא אהבתו היתה האידישקייט כולה, על כל ענפיה. הוא היה מאוהב ב”רבונו של עולם”, ב”תורה הקדושה”, ב”שבת קודש” ו”ימים טובים”, במיוחד “פורים”, ב”כלל ישראל”, ב”צדיקי ישראל”, ב”ארץ ישראל”, ב”ירושלים”, וב”משיח”. אהבות אלה היו עיקר חייו, בהם הרהר בכניסתו וביציאתו, והיה אם נפגש ב”דבר תורה” חדש ומאיר, ב”יהודי” חדש, ב”מצווה” חדשה, הוארו פניו וחייך חיוך צנוע של נערה מאוהבת אל מול מושא אהבתו. כמאוהב היה מחזר אחר כל רמז מאהבותיו והיה מכיר אותם לפרטי פרטים, לא הרי שבת כהרי חנוכה ולא הרי חנוכה כהרי פורים, את כל אחד מישש עד שהכיר את כל צדדיו, כמלטף את אברי אהובתו ומכיר כל קמט וכל קו.

וכך היו חייו רצף של ארוסי התורה וישראל, אותו האהבה הכלולה המכונה בספרים הקדושים “ישראל ואורייתא וקודשא בריך הוא”. ולפעמים הצטרפו לו כמה אהבות לפונדק אחד, כמו כאשר אירע השבת בראש חדש, או כאשר באה נבואה של משיח בקריאת יום מיוחד של החג, או כאשר חלה פורים בירושלים ביום שבת קודש, כי אז כמו בחתונת נעורים בין משפחות אוהבים השתלבו הידיים זו בזו והתחככו יצרי האהבה זה מזה, עד אשר הובערה אש התשוקה ולא מצאה די עד שראה בהם את שיא תקוות התחברות האהבה, הוא המשיח.

ט. התאהבות איננה סוג מסוים של צידקות. נחטיא את המטרה לגמרי אם נתאר את רבי משה כיהודי שהקפיד לא על גוף ההלכה לבד כי אם גם על נשמתה. או כמי שלא יצא ידי חובה באמירת מילות התפלה אלא אם אמרם גם בכוונה וחשק. הוא בכלל לא “הקפיד”. ובכלל לא היה דואג “לצאת ידי חובת” איזה עיקר הדין או איזה מידת חסידות. הוא פשוט היה מאוהב. וודאי כללה אהבתו גם את עיקרי המצוות וגם את תוספות קישוטיו והידוריו. אך קודם לכל ומניעה לכל היתה האהבה. מטבע הדברים בלטו הקישוטים יותר, כקישוטי כלה הבולטים על עיקר הגוף, אבל האהבה הוא אל הכל, הוא אכן מתבטא בקישוטים.

י. כפי שאהבה איננה תוספת מידת חסידות לצאת ידי חובה, וסיבתו אינו מין הכרח וחובה להיות צדיק יותר טוב או איש יותר מוצלח משאר בני אדם. כך אין למצוא לקיומו באיש מסוים טעם הכרחי ואילוץ. אם נחפש למצוא הסבר מה מדליק ילד אמריקאי רגיל להיות מאוהב ברבונו של עולם ובתורתו, לא נוכל להגי דבר. כל שכן שלא נוכל לחלל אהבה זו באמרנו כי הוא אהב לפי שהיה צדיק יותר מבני גילו או בוחר בטוב יותר מבני גילו או מחפש הצלחת אמת יותר מבני גילו. הוא התאהב ממבט ראשון ואסור לתת לאהבה טעם הכרחי כי אז תיהפך להכרח ולא תהיה אהבה.

אם מחפשים לדבר כזה מילים אין נו להגיע אלא לסגנונות חסידיים וקבליים המדברים אודות צדיקים וחסידים ששתלם בכל דור ודור, או שאר ענייני סודות גלגולי הנפשות ותיקונם שבהם מתנהלת ההשגחה העליונה במאמציה להחזיר את בני האדם אליה. אבל אלה לא יהיו כי אם מילים מקושטות לעצם העובדות שהם קדם – תיאורטיים, ואשר אל תיאורם בנאמנות חותרים אלה הסודות. יש בעולם אנשים מאוהבים בשלהבת יה ותו לא מידי.

יא. האהבה בדרך כלל נדלקת על ידי טריגר כלשהו, בעבור אדם צדיק או וורט אחד או ראיה אחת על נפש הצעיר, והוא מדליק אותו כאש בנעורת. גם כאן כפי הנראה היה הטריגר את דרכי החסידות שלימדו רבו רבי שרגא פייבל ז”ל. אבל אין זה סיבה כי אם כמו שהימצאות הניצוץ מדלקת את הגורן כולה, כל ההכנה ואף דרכי הזיווג איזה ניצוץ ידליק איזה נפש הם נעלמים. והרי הרבה תלמידים היו לו לאותו הרב והרבה רבנים היו לאותו התלמיד ולא סיערו את נפשם באותה סערת דליקת האהבה כמו שקרה לזה. אף הרבי עצמו איננו יודע מה הוא עושה, אך כמו שאירע לאליהו ואלישע, שהוא חורש בבקר ואליהו משליך לפניו אדרתו והוא מנשק לאביו ואמו והולך אחריו, אומר לו אליהו ‘לך שוב כי מה עשיתי לך’ (מלכים א יט, יט).

יב. עזה כמות אהבה קשה כשאול קנאה רשפיה רשפי אש שלהביתה. מטבע האהבה שיש בצדדה קנאה גדולה לכל אשר מתנגד לה. פעמים הולך איש ברחוב לאיטו שקוע בהרהור אהבתו והרמזור הופך לאדום ועוצר את שגיון מחשבתו והוא מתעורר כעס וחימה על הרמזור עד שרוצה לבערו מן העולם. לא כי גברה בו מידת הכעס אלא כי גברה בו מידת האהבה האינסופית עד אשר כל דבר המפריע לאהבתו גם אם לא חטא אותו הדבר כלל נעשה כמו שונא שלו. דרך כלל זה אשר נכבש בכיבוש האהבה דרך דיבורו בנחת ובמתינות, ובכל זאת בוערת בו מיאוס ושנאה לכל הדברים אשר לא לאהבתו המה. נזכור כי קנאה זו הוא מתארי האהבה ולא נחטא כאשר נפרש אותה אחרת ולא נחטא בלקיחת קנאה ריקנית מאהבה. ונאמר אוהבי הויה שנאו רע.

יש יהודי שומר חוק מאד שהוא מקפיד מאד שלא לדבר בשעת התפלה שהרי כתוב בשולחן ערוך שאסור וצריך לגעור במי שמפסיק את התפלה בדיבור. זהו יהודי האחוז במידת היראה. אבל רבי משה היה יהודי שהיה מאוהב בתפלה וראה את התפלה המלאה בעצמה כמושא אהבתו עד שפשוט לא רצה ששום דבר יפסיק אותו. וכמה דרשות דרש וכמה תקנות תיקן שלא תופסק התפלה בשיחה בטלה או אף בשאר דברים המותרים מצד הדין, לא כי היה מקפיד על הלכות תפלה אלא כי היה אוהב את התפלה וביקש להתבודד איתה לבדו ולא יטרידוהו מטרידים, יהיו אלה מותרים או אסורים.

יג.  “דרך החושק לשורר”, אומר בעל ספר החרדים שנלמד מזה שכך יש לדורשי הויה לשורר אליו שירי אהבה. המאוהב בנפשו פנימה מבקש דרך לבטא את הרהורי נפשו בשפה צחה ומתבארת, שלא ייחשב משוגע אצל עצמו שהוא נדלק על דבר שאין לו מילה ולא הרהור. מוצא הוא לנפשו נוחם בשירה ובנגינה ובהרהורים המבטאים אהבה זו. אכן גם שירים וניגונים ממש כתב רבי משה על אהבותיו, אבל יותר מכך ביקש את דברי התורה הנאמרים באופן לירי והמיטיבים להגיד את אותם האהבות בשפה מתבארת בדרושי תורה.

את מבוקשו מצא בספר הזוהר, ובספרי החסידות הנמשכים אחריו, אשר תיארו את התורה ואת חייה ככלה הכלולה ובכמה דרכי דרוש נאים דמיינו וציירו את חיי התורה כחיי אהבה. הוא לא חיפש בפנימיות וחסידות דברי עיון או מושכלות עמוקות למען היות מבין בנסתרות, הוא מצא בהם שפה הקרובה ביותר לתאר את חמימות אש האהבה המתלהטת בליבו ובלב כל ישראל, עד אשר לא נחו החסידים האחרונים ומצאו בכל פרט ופרט מחיי התורה ביטויים של אהבות אלה.

וכל המקשיב אל דברותיו או הקורא באגרותיו (ובמיוחד המאמרים שנכתבו על ידי עצמו) רואה כי הוא מיטיב להתבונן אל הליריקה של שירי האהבה הגנוזים בספרי החסידות והקבלה בדברים על השבת ועל התורה ועל היהודי. באופן לירי קרא את דבריהם ובאופן לירי דיבר ומסר אותם בתוספת קישוטיו וחרוזיו.

דודי הנה משגיח

יד. העולם אליו התבגר המשגיח בביאתו לכלל איש, עולם כשר היה. הוא אמנם נולד באמריקה שלפני המלחמה, אך את כל חייו בילה בחברת יהודים שומרי תורה ומדקדקים במצוות. לא העלו בדעתם עולם אחר. גם עצם המלחמה שלא נגעה בארצו בפועל ממילא לא היתה שום שבירת הרצף הזו, אביו יהודי פולני כשר היה וכך יגדל הוא, גם רבו יהודי הונגרי חסידי כשר היה ואת חינוכו קיבל. לא על זה היו לו חיפושים או ספיקות.

כאשר הגיעו לארץ הזאת אנשי העולם הישן, באו מתוך ההפיכה אשר החריבה את עולמם וצירפה את נפשם באש כמה גוונים, ראו עולם בנוי וחרב והיו טרודים במאמץ הקמת העולם השלישי הבנוי. הביאו הם איתם את צרבת השריפה אשר שרף ה’, ואלה מהם אשר התיישבו בתוך העולם שלנו, הביאו איתם גם החלטה צרובה באותה האש להקים את העולם מן העפר. טרחו והקימו תלמודי תורה וישיבות כשרויות ומקוואות הקהילו קהילות ודרשו דרשות שלא תאבד שארית יעקב.

עם שקיות סבלם הביאו היהודים השרופים עמהם גם את אוצרות אהבתם הישנה. את ניגוני הקידוש ואת ריקודי הקדושה. את אהבת שמחת תורה ואת שכרות הפורים. את נעימות הפיוטים ואת זמירות מאכלי שבת קודש. מבחינתם היה זה אך חלקים נערכים מן המורשת אשר הופקדו להנחיל לדורותיהם. אבל בעיני האיש משה היו אלה אוצרות יקרים מפז לפרש בהם את אהבותיו. הוא לא היה מודאג שהדור הבא ידע את ניגון לכה דודי. אבל הוא הלא נדלק מן הדוד הזה, והוא רוצה דרך להחזיק את הבערת אהבתו, דרכים לספר בהם את שם אהובו בפי רבים, דרכים להנחיל את אהבותיו לתוך תהלוכות אכילתו ולימודו ותפילותיו. המאבקים המרוגזים שניהלו אותם המנהיגים בחוץ ובפנים מתוך דאגתם להחזיק בציפורניהם את השארית לא עניינו אותו, הוא לא דאג את דאגתם ולא נצרבה בו שריפתם. אבל עניין אותו הניגונים שבהם הלביש הרבי ממאדזיץ את האהבה הישנה מארץ פולין. עניין אותו צעקות התפלה ואהבת החבורה אותם הביא הרבי מסטאלין. עניין אותו להט האמונה וחשק התפלה שהביא איתו הרבי מסאטמאר מהונגריה. עניין אותו הבעירה הפנימית וההתהלכות האצילית שהביא איתו הרבי מסקווירא מאוקראינה. כך ליקט מגוויות הארי דבש ושם בכליו ותאכל ותשבע ותותר.

טו. הביט המשגיח בעד חלונות חבריו והנועדים להיות מושפעיו, וראה אותם גדלים בעולם כשר וריקני. אין גולה את אזנם ואין חולה מכם על יי. אותם היהודים הישנים אשר הכיר, שהיו מלאים ברכות הויה, לא יכלו דבר אנגלית, לא יכלו להעביר את סגולת אהבתם לדור האמריקאי החדש. אותו הדור אשר פעלו עליו ללכת למקווה ולשמור שבת וללבוש ציצית, לא ידעו להידלק בשלהבת השבת ביציאה מן המקווה ולא לחייך אל הסידור ולהנעים את פסוקי זמרותיו. אכן היו מהם כאלה אשר כמו נשאבו לתוך העולם הקסום המיובא, ולא נשאר להם אף חוט טלפון מקשר בין העולם האמריקאי, אף מכנסיים אחרות לבשו, ולמען האמת, לא היה בטוח אם למדו את אהבת רבותיהם או רק את שרוכי מכנסיהם. קשה היה להבחין כי לא רצו לדבר באנגלית.

מה עשה, אסף סביבו כל מי שרצה לשמוע, והיה מנהל אותם ברחמנות ובאיטיות, לימד אותם תורות חסידיות. בפרט היה מספר להם מתוך ספרי חסידות פולין כי השם אוהב אפילו את יהודי הארץ האחרונה בדור האחרון. שאין סיבה לחשוב שאין ה’ בקרבנו כבר גם אם נולדנו בארץ זרה וטמאה. חינך אותם בדרכים פשוטות ואפשריות של אריכות כוונה ולהט בתפלה. לימד אותם את התענוג של אריכות בסעודה שלישית, אך לא לתוך הלילה אלא בהתחלה מוקדמת, שכן אין הם חייבים לאבד את עולמם הם בשביל התענוג הזה. לקח אותם איתו בנסיעות לצדיקים, לימד אותם שאפשר לקנות אהבה מתוך טיש של הרבי גם אם אין הוה אמינא ללבוש את המגפיים שלו. בכלל אפשר להיות יסודי חסידי שחולה אהבה בשבת ואין צריך ללבוש שטריימל, אפשר שאפילו אין שום ענין בלבישת שטריימל, עכ”פ וודאי אינו הכרחי ואינו עיקר.

לימוד אותם את ניגוני ידיד נפש ואהבת עולם ואהבה רבה, בשירים הלקוחים מכל מקום, ניגונים אשר התאימם לתוך העולם הממשי של בני ישראל שבמאה העשרים בארץ ניו יורק שבמדינת אמריקה. הוא לימד אותם שאפשר לקרוא לזה הדור האחרון שבט דן המאסף לכל המחנות, הדור המוכן לקבלת פני משיח והמתקן את תיקוניו האחרונים והאהובים לביאתו.

והוא פעל, אשר כל תלמידיו וכל באי בית מדרשו יודעים ששבת קודש הוא מאורע, שלכה דודי הוא שיר אהבה, שסעודה שלישית הוא זמן התעוררות, שריקודי שמחת תורה הם תענוג, שאכילה בסוכה הוא כיף, ושכל אלה הם תענוג גם למי שיודע מהו בייסבול ומה כתוב בניו יורק טיימס. אפשר עם התגברות התענוג הזה יוותרו על הבייסבול ואפשר שלא, עכ”פ הוא לא עסק בתיעוב הבייסבול כי אם בלהתענג בתענוגים של השבת.

טז. כך נוסדה לה במשך השנים קהילת אמונת ישראל, שלה נוסחאות ומנהגים ותקנות, אשר נועדו כולם ללמד לבני יהודה בימים האחרונים את תענוגי עולם היהדות. המנהגים הם הנפש הניגון הוא הרוח אבל הנשמה הוא האהבה עצמה. מסכן מי שאיננו יודע שישנם תענוגי יהדות כפי שלימד המשגיח, ואשר בהסתלקותו עלינו לבקש רבי לכך או להיות רבי לכך. אוי למי שיחשוב שהעניין הוא הגברת פרומקייט. אשרי העומד על הנשמה עצמה הגנוזה ומשגיחה מבין חלונות הניגונים והתפילות. אשרי היודע את להט אהבת הנשמה ויתן אל כליו.