סיכום השיעור 📋
סיכום מלא: דרכו של הבעש”ט בתורה, תפילה ועבודת השם
הקדמה: לכלול את נשמתו עם כל הבריאות
האדם צריך לכלול את נשמתו עם כל בני האדם, עם כל המדרגות, עם כל העולמות — הן עם נשמות, הן עם אלקות, אפילו שלא הכל הוא בבחינת נשמות. היסוד של לכלול נשמתו עם כל הבריאות עומד כמעט בפירוש בספרי הקבלה ובכתבי האריז”ל — למשל “צריך לכלול נשמתא בגופא”. הבעש”ט אומר שמי שאינו מאמין בזה הוא מפריד. זה אינו חידוש של הבעש”ט עצמו — כבר יש לזה יסוד באר”י הקדוש.
—
א. התורה השנייה — לשמוע את דבריו שלו (תורה מהמגיד)
1. היסוד: השכינה היא המדברת
כשאדם אומר דברי תורה או תפילה, עליו לשמוע את עצמו. היסוד הוא: לא אתה הוא המדבר — השכינה היא “המדברת” (כל המדבר). האדם הוא רק “שושבינא” — הוא מפעיל את פיו, את כוונותיו, את מוצאות הפה, אבל הוא רק מאפשר לשכינה לדבר דרכו.
2. ביאור: מה פירוש לשמוע את עצמו?
– אם אתה מאמין שאתה מדבר, אין לך מה לשמוע — אתה כבר יודע מה אתה אומר.
– אם אתה יודע שלא אתה המדבר, אלא השכינה מדברת, אז יש חידושים — קול חדש, אור חדש, אות חדשה, שאומרת לך משהו חדש.
– דיבור שהוא רק חזרה על מה שכבר יודעים — הוא מת, אין בו חיות.
– “צריך המנהיג להרגיל את עצמו” — רוב האנשים חושבים שהם מדברים בעצמם; צריך להתרגל להבין שזה אחרת.
3. דיון — רבי’ם ששומעים את התורה שלהם עצמם
היו רבי’ם שאמרו שהם שומעים את התורה שלהם עצמם. כשהרבי מתכונן, הוא מכין לפי הבנתו. אבל כשהוא מדבר בהשראת השכינה, יוצא משהו אחר — או יותר — ממה שהכין. לכן הוא חייב לשמוע את עצמו.
—
ב. מחלוקת אצל תלמידי הבעש”ט: האם הרבי צריך להתכונן לתורה
1. עניין המחלוקת
הייתה מחלוקת אצל תלמידי הבעש”ט והמגיד — האם הרבי צריך להתכונן מבפנים לפני שאומר תורה.
2. השיטה של אי-הכנה
חלק גדול מהתלמידים נהגו בדווקא שלא להתכונן:
– דוגמאות: ר’ מנדלה (פרי הארץ — אפשר לראות שזה לא מוכן); בבית אהרן — לפעמים מישהו הזכיר מדרש, והרבי התחיל לדבר עליו, בלי שהוא עצמו בחר איזה מדרש.
– הדרך: באמירת תורה חסידית (או בתפילה) אין המטרה לומר שיעור יפה. המטרה היא שתבוא השראה, שיצא כרצון השם — מה שצריך לדבר עכשיו לפי השמים, לפי המצב.
– הטעם: אם מתכוננים, מכניסים רצונות עצמיים ותוכניות עצמיות. לכן הקפידו מאוד: ההכנה לתורה היא לשכוח כל מה שיודעים — לא לומר מה שאתה יודע, אלא לתת לחומש להתחיל להאיר.
3. מעשית: איך עשו זאת?
הרבי’ם הישנים לקחו חומש, הסתכלו בו, וחיפשו היכן החומש רוצה לומר להם משהו היום, והתחילו לומר מה שכתוב שם.
—
ג. דרכו של הבעש”ט — להסתכל באותיות כאורים ותומים
1. תורת הבעש”ט
הבעש”ט אמר שהוא יודע מה לענות לאנשים על ידי כך שהוא מסתכל בזוהר, בחומש, או בספר יהודי, ומן האותיות הוא אומר.
2. ביאור — המשל מאורים ותומים
באורים ותומים היו לכהן כל אותיות האלף-בית. הוא היה מסתכל, ואותיות מסוימות האירו לו — בדעתו, ברוחניותו. הן הצטרפו למילה, למשמעות.
כך גם אצל הבעש”ט: כשמסתכלים בספר, דרך אחת היא ללמוד מה שכתוב — זה לימוד פשוט. אבל אם רוצים לשמוע סודות התורה, אז מסתכלים באותיות, ולפעמים נראה שהאותיות עומדות הפוך — מאיר משהו אחר מהפשט.
3. שתי דרכים בלימוד
אפשר להסתכל בחומש, בזוהר, או בכל ספר שהוא, בשתי דרכים:
– הדרך הראשונה: ללמוד מה שכתוב — הפשט, הנלמד.
– הדרך השנייה: להסתכל בהסתכלות הקודש, הסתכלות של השראה. אז יכול להיות שהאותיות “עומדות הפוך” — רואים גימטריות, צירופי אותיות, הרכבים חדשים.
4. חידוש: מה זה אומר לגבי ספרי חסידות
הבעש”ט לא חיפש דרך איך לחבר את תורתו עם החומש. להיפך — החומש עצמו “אמר” לו, והוא הבין שהיום צריך לדבר על עניין זה, היום צריך לומר זאת לאנשים או לעולמות העליונים. זוהי עבודה מעשית — אפשר לעשות זאת, זה לא מסובך.
לכן הרבה פירושים בספרי חסידות אינם פשטים כל כך טובים בחומש — כי זה לא נעשה כדי להיות פשט טוב. זה נעשה כאורים ותומים — לשמוע מה האותיות אומרות עכשיו.
—
ד. דמיון לעומת השראה אמיתית — איך יודעים את ההבדל?
1. השאלה
ברגע שמדברים על השראה ורוח הקודש, איך מבחינים בין השראה אמיתית לדמיון?
2. התשובה
– רוב הדברים שאנשים מדמיינים הם אכן דמיונות. חלק מהכישרון הוא לדעת מתי זה לא דמיון.
– אבל אצל אנשים רגילים זה לא כל כך מסובך. בעל התניא נתן עצה איך לדעת שמגיד אומר טוב: אם הוא מחזק ליראת שמים, אם הוא אומר שלא להכות את האשה — אז זה נכון. אם להיפך — צריך לשקול אם הוא שוטה.
3. יסוד האמונה
כשאומרים משהו בתפילה, תמיד חושבים שזו אמת ישנה — תורה שכתובה כבר אלף שנה בסידור. אבל כמשמעו זוהי אמת חדשה — רוח הקודש חדשה שבאה עכשיו. בזה צריך להאמין, זה נכנס באמונה.
—
ה. הפירוש המוטעה של “כי קרוב אליך” — סוליפסיזם בעבודת השם
1. הפסוק של הבעש”ט
הבעש”ט אומר “כי קרוב אליך הדבר מאד” — הכל כאן, קרוב.
2. הפירוש המוטעה — סוליפסיזם
– חב”ד אומרת “אין עולם.” הבעש”ט עצמו אומר יותר שהעולם הוא הסתרה, לבוש — לא שממש אין עולם. לבוש פירושו שעדיין יש, רק שזה מכוסה.
– כשחושבים שאין עולם, מגיעים לסוליפסיזם — חושבים רק על עצמם. האלוקים שמתפללים אליו הופך ל”מתפללים לעצמם” — לחלק אלוקה שבעצמם, לחלק הטוב שבהם.
– אבל: כשמתפללים לעצמם, לא מקיימים מצוות תפילה. תפילה היא להתפלל לשלישי — לקב”ה, לא לעצמם.
3. הפירוש האמיתי — לצאת מעצמו
– כל הדרך של עבודת השם היא לצאת מעצמו — ביטול (בלשון חב”ד), להפסיק לחשוב כל כך על עצמו, לא להתכוון לעצמו. העולם הרבה יותר גדול ממך.
– יש סתירה: אם הכל בתוכך, איך אפשר לצאת מעצמך? איך מתחברות שתי התורות?
—
ו. שמע ישראל — דיבור חי, לא ציטוט
1. תורת בעל התניא
בעל התניא אומר: כשיהודי אומר “שמע ישראל”, זה לא שמצטטים פסוק. משה רבינו עצמו (או הקב”ה) בא ואומר “שמע” — שמע, יהודי! — “ה’ אלקינו ה’ אחד.” אומרים את זה ישירות, לא “כתוב פסוק שמע ישראל.”
2. עצה מעשית
מישהו אמר: אם אחד רוצה, שיאמר “שמע” עם שמו שלו — שמע, [שמך], ה’ אלקינו ה’ אחד.
3. כל תפילה היא חדשה — רוח הקודש חדשה
כמו שהבעש”ט אומר, כשמתפללים שמונה עשרה או קריאת שמע כל בוקר, יש לזה פירוש חדש — זהו שמע ישראל חדש. לא רק חזרה על מילים ישנות, אלא השראה טרייה.
—
ז. אתה לא אתה — הספירות אינן שלך, אתה הוא הספירות
1. תורת הבעש”ט
הבעש”ט אומר דבר עמוק: צריך לקרוא את זה הפוך ממה שהעולם נוהג. לא ש”בתוכך יש ספירות” (כקניין), אלא שאתה הוא הספירות — לא שהספירות הן אתה. האדם אינו בעל הבית על מידותיו וכוחותיו — הם באים מהקב”ה.
2. נפקא מינה מעשית
כשנופלת לך מחשבה זרה, אומר הבעש”ט, אל תאשים את עצמך לגמרי. כן, אתה אשם (מה שחשבת ביום חשבת בלילה), אבל בסופו של דבר זה לא בא ממך — זה בא מהספירות, מהקב”ה. כך גם נבואה באה מהשכינה — היא לא מתחילה ממך ולא מסתיימת בך.
3. ביקורת על מקובלים שעושים יחודים בלי ביטול
התולדות (ר’ יעקב יוסף מפולנאה) מבקר בפירוש מקובלים שמכוונים יחודים אבל הם לא שם — הם לא כוללים את עצמם בזה, הם שוכחים את עצמם כשעושים יחודים. כלומר, הם עוסקים ב”עסק יחודים” אבל אינם מחוברים לעניין עצמו.
—
ח. “נשמתי” — סתירה מיניה וביה
1. הסתירה היסודית
מועלית סתירה יסודית: כשאדם אומר “נשמתי אלוקית” — אם היא שלך, היא לא אלוקית; אם היא אלוקית, היא לא שלך.
2. מקורות
– בתניא (פרק ל”ב) כתוב שלכל היהודים יש רק נשמה אחת — רק הגופים הם יותר מאחד.
– הנשמה היא חלק אלוקה ממעל כי היא בטלה באמת (תניא — חכמה שבנפש).
3. משלים
– משל השמש: כמו שהשמש מאירה לתוך חלונך — זה לא הופך את השמש לשלך. כך גם השכינה — היא אצלך, אבל לא שלך.
– מקור מהגמרא: “כמה שכינתא אית לכו” — השכינה אצלך, אבל מי אמר שהיא שלך?
– אומרים “אלוקינו” — אבל באמת רק נביא יכול לומר “אלוקי”, כי אצלו הקב”ה באמת מתלבש.
4. הכלל
הרגע שמשהו הוא “שלי” — הוא לא יכול להיות אלוקים. לא רק אלוקים — אפילו ספירות, מלאכים, נשמות של צדיקים. אפילו עיבור נשמה — הוא מאיר בך, אבל הוא לא אתה.
5. “הרבי שלי” — אותו עיקרון
חסיד אומר “הרבי שלי” — אבל אם הרבי באמת שווה משהו, הוא לא שלך. אתה מקבל ממנו, אתה מאפשר לו להיות הרבי שלך. מי שאינו חסיד הוא סתם מישהו שלא מאפשר.
—
ט. ביטול כמשה רבינו — “ונתתי” בקריאת שמע
1. מקור — ליקוטי תורה
במשנה תורה משה רבינו מדבר בדרך כלל בגוף שלישי על הקב”ה (“אלקיכם”). אבל באמצע קריאת שמע כתוב פתאום “ונתתי עשב בשדך לבהמתך” — זה גוף ראשון, הקב”ה עצמו מדבר.
2. ביאור הליקוטי תורה
זוהי מדרגה של ביטול — כמו עבד של המלך שהוא כל כך בטל שיכול לומר “אני” וכולם מבינים שהוא מתכוון למלך. כמו מלאך שאומר “בי נשבעתי” (פרשת וירא) — המלאך לא נשבע בעצמו, הוא אומר זאת בשם הקב”ה.
3. אבל — הבהרה חשובה
אין הכוונה כפשוטו ש”אני” הופך לאלוקים. הכוונה שכשמישהו אומר “אני”, ה”אני” בכלל לא הוא — הוא כל כך בטל שה”אני” הוא הקב”ה.
4. הבעש”ט מבקר גם את האיבוד עצמי בתפילה
מצד שני: הבעש”ט מבקר בחריפות רבה אנשים שמאבדים את עצמם בתפילה ושוכחים מעצמם. זה קשה להבנה — מדברים כל הזמן על ביטול, ובכל זאת צריך לא לאבד את ה”עצמי”. במילים זה קשה מאוד.
—
י. ביקורת חסידית על כוונות האר”י — הדיון המרכזי
1. העמדה החסידית
מוזכר שחסידים בכלל לא מחזיקים מכוונות האר”י בתפילה. הבעש”ט עצמו היה לו הוה אמינא לחבר כוונות האר”י, אבל לא עשה זאת — חסידות לא מחזיקה מזה. גם מוזכר שרבי’ם מסוימים לא מרשים לחסידיהם לכוון כוונות, רק “כוונות אכילה” (הערה חדה).
2. הבעיה האמיתית — מפלט
בחוגים חסידיים קיימת טענה חזקה נגד כוונות האריז”ל: אין זמן, לא נמצאים במדרגה הזו, חסידות לא מחזיקה מזה. אבל הרבה פעמים זה מפלט — אותו חסיד שאומר שכוונות לא בשבילו, מבין היטב כשאומרים שריקוד ממתיק דינים. למה שלא יבין שלכוון את שם אהי”ה גם ממתיק דינים? מה המחשבה פחותה מהרגליים?
הבעש”ט עצמו אומר שההדרכה היא לכוון איך הבעיה נכנסת בשם ע”ק, וזה ממתיק את הבינה. זו עבודה, עבודה היא אמיתית, עבודה היא הדרך.
3. “במקום שמחשבתו של אדם שם הוא” — מחשבה אינה פסאודו-בחינה
הבעש”ט מלמד: “במקום שאתה חושב שם אתה כולך” — לא רק מחשבתך שם, אלא אתה שם. האדם הוא שכלו, דעתו, מחשבתו, כוונתו.
הבעיה: הרבה חסידים מאמינים שרק רגשות (תחושות, אמוציות) הם אמיתיים — כשצועקים, כשמרגישים משהו בלב. אבל מחשבה שקטה, כוונה בלי רגש — את זה לא לוקחים ברצינות. הבעש”ט אומר להיפך: מחשבה אינה פחות אמיתית, היא יותר אמיתית. ללכת בעולמות עליונים פירושו — לחשוב עליהם. זו לא מטאפורה, זה ממש.
נקודה חשובה: אי אפשר לראות מה אדם חושב. מישהו דפדף בסידור הרש”ש — מי יודע מה הוא חושב? אפילו מלאכים לא יודעים מה בני אדם חושבים (כמו שתוספות אומר). מחשבה היא פנימיות, אין סימנים חיצוניים.
4. ביקורתו העדינה של הבעש”ט על מקובלים — חיקוי לעומת עשייה
לבעש”ט יש ביקורת עמוקה מאוד ועדינה על מקובלים מסוימים. לא על האריז”ל עצמו — האריז”ל ידע מה הוא עושה — אלא על אנשים שמחקים בלי שהם מבינים באמת מה הוא מתכוון. בעייתם: הם לא שם.
מעשה: אדם אחד היה מחשב בכל מילה בתפילה גימטריות, מרכיב יחודים, עד שממש ראה את שם הוי”ה לנגד עיניו. הוא אמר שהגיע למדרגות נוראות — אבל הוא השתגע מזה. מה השתבש?
5. ההבדל העיקרי — חיקוי לעומת עשייה
תפילה היא פעולה, ופעולה היא תמיד חדשה. כשאני עושה משהו עכשיו, אני עושה אותו עכשיו — זה דבר חדש. וחדש הוא אלוקי, בחדש מאירה השכינה. אבל כשמחקה מה שהיה אתמול, עושה הצגה — לא עושה באמת עכשיו.
6. משל הפרופסור — לדבר על משהו לעומת לעשות משהו
פרופסור שלומד קבלה או חסידות — הוא מדבר על הדבר, אבל לא עולה בדעתו לעשות אותו. הוא כל הזמן מרוחק ממה שהוא לומד. ואפילו כשהוא מאמין — לפעמים אמונה מופרזת שאי אפשר לעשות זאת. זה הופך לדבר רחוק.
7. “צריך” לעומת “רוצה” — הקונפליקט הפנימי בתפילה
אצל הרבה אנשים, כשהם מתפללים, משהו נדלק — אבל מה מתבשל? החיוב לכוון בתפילה. ה”צריך” — צריך לשים לב, צריך לצעוק, צריך להרגיש. אבל ה“צריך” מתנגש עם ה”רוצה” — הוא לא רוצה, הוא לא מחזיק ככה. ה”צריך ולא רוצה” — זה דבר רחוק, זה רחוק מהאדם, כי “צריך” לבד לא גורם לכך שאתה שם.
—
יא. תפילה בכוונה — שכח את ה”חיוב”, חיה את התפילה
1. הנקודה
נקודה עמוקה על תפילה: הרבה יהודים “מתרגשים” מהחיוב לכוון בתפילה — כל פעם שרואים מילה, חושבים “צריך להתבונן, צריך להרגיש, צריך לצעוק.” אבל ה”צריך” עצמו נשאר דבר גשמי, תיאורטי — כי האדם בעצם לא רוצה את זה, הוא לא עושה באמת. זה “דבר רחוק ממנו.”
החיוב להתפלל אולי הביא אותך לבית המדרש — טוב מאוד. אבל כשאתה כבר עומד ומתפלל, הנקודה בראשך צריכה להיות התפילה עצמה — לא החיוב.
2. ניסוח חד
כדי להתפלל בכוונה צריך לשכוח שמחויבים להתפלל. לא חס ושלום כפירה בחיוב — אלא שלא מתפללים כדי לקיים חובה. קיום חובה מתאים אולי למצוות מסוימות, אבל **תפילה בוודאי אינה מצווה כ
זו שאפשר לעשותה סתם “לצאת ידי חובה.”** תפילה — אפילו על הפשט הפשוט ביותר — היא בקשה, שבח, דביקות. זה לא “לצאת ידי חובה.”
בחסידות אפשר לומר שהחיוב עצמו הוא שביל, כלי ליהודי להגיע לקב”ה — אבל זה כבר הופך את הפשט.
—
יב. אמונה — לא לדבר על, אלא לעשות
אותו יסוד כמו בתפילה חל על אמונה: הרבה פעמים כשמדברים עם אדם על אמונה, מדברים כל הזמן על חיוב האמונה — במקום לחיות עם אמונה.
דברים אמיתיים לא צריך להאמין בהם — הם אמת גם כשלא מאמינים בהם. כלומר: אמונה בפירושה האמיתי אינה דבר שמדברים עליו — היא דבר שעושים. מי שיש לו אמונה, יש לו אמונה. הוא לא מדבר על האמונה שיש לו, לא על האמונה שצריך להיות, לא על מה שכתוב בספרים.
זהו אחד הסודות איך מפסיקים לדבר על דברים ומתחילים לעשות את הדברים.
—
יג. התחברות — המשל מלימוד גמרא
1. המשל
משל מאיך לומדים גמרא מביא את אותו עיקרון. מלמד מספר לבחור: “היו שני יהודים, מצאו טלית, שניהם אוחזים בה — מה לדעתך צריך לעשות?” הוא אפילו לא פותח את הגמרא — הוא נותן לבחור להיכנס לבעיה עצמה. הבחור תופס פתאום מה המשנה מדברת, כי הוא נכנס לתוך השאלה.
2. הניגוד
בחור שכבר למד “יותר מדי”, אומר מיד: “ר’ חיים מבריסק הסביר את הדין של יחלוקו.” אבל זו לא התחברות — זה לשחק את המערכת. הסימן להתחברות אמיתית: זה מפריע לו. הלמדן לא יכול ללכת הביתה כי משהו לא נכנס לו בראש. הוא לא יכול לישון כי יש לו קושיא על הרמב”ם. ברגע שיש לו דקה פנויה, מוחו עף לשם. כשזה אף פעם לא מפריע לך — אתה לא באמת שם.
3. בעיית הישיבה — מצב של בינה מלאכותית
הרבה בחורים לומדים עשרים שנה בישיבות, וחלק גדול מ”הצלחתם” הוא ללמוד איך לשחק את המערכת — הוא מתנדנד לשיעור, שואל את הקושיא “הנכונה”, כי הוא כבר תופס מה צריך לומר עכשיו. מצב של בינה מלאכותית — הוא מייצר את הפלט הנכון בלי הבנה אמיתית.
—
יד. ביקורת הבעש”ט על כוונות — זה חייב לעבוד
1. הבעש”ט רוצה לומר את אותו דבר
הבעש”ט רוצה לומר את אותו דבר על תפילה כמו על למדנות. האריז”ל בא עם עצות — פתרונות לבעיות אנושיות אמיתיות. הוא שאל: איך מתפללים? מה עושים עם מחשבות זרות?
2. מקור באריז”ל עצמו
הרח”ו אומר כמעט מפורש ביחוד “נוצר חסד לאלפים” שכשאדם עושה יחודים ויצר הרע בא, צריך לראות שיש שורש — קודם “תשליך במצולות ים”, אחר כך לכוון ששורש הרע הוא שלוש האלפי”ן, ולעשות את היחוד של אלקים-אדנ”י או אלקים-אהי”ה, וב”ונקה” להעלות את חלק הטוב מהרע. זה אחד המקורות שהבעש”ט לוקח לתורתו על האל”ף.
מעשה: האריז”ל עשה ייחודים, החיצונים התגרו, באה עצת הרע — הוא עשה את הייחוד וזה הלך.
3. החידוש העיקרי — זה חייב לעבוד!
זה חייב לעבוד! אם זה לא עובד — אתה מבזבז את הזמן. אם הייחוד ליראת שמים לא מביא לך פחד, יראת הרוממות — לא עשית את זה באמת. אם הייחוד להמתקת הכעס לא מביא פחות כעס — צריך למצוא שם אחר, עצה אחרת, אולי צריך בכלל יותר שינה. אבל לא סתם לעשות מזה לימוד — לא מחקר היסטורי, לא סתם תלמוד תורה — אלא זה חייב לפתור בעיה אמיתית שיש לך.
4. ר’ פנחס מקוריץ
ר’ פנחס מקוריץ (העטרת פז) אמר: צריך להכניע את יצר הרע של כעס — לא סתם להבין, אלא להכניע. וצריך לראות אם זה עובד. “מה פירוש אם זה עובד? הרי זה אמת!” — כן, אבל אמת חייבת להתבטא בתוצאות מעשיות.
—
טו. המסקנה: ביקורת הבעש”ט — לא נגד כוונות, אלא נגד לימוד בלי עשייה
1. החידוש העיקרי
ביקורת הבעש”ט על המקובלים אינה שכוונות האריז”ל מופשטות מדי או קשות מדי. להיות מופשט זו כשלעצמה מצווה — צריך להתרומם. ביקורתו היא שאנשים לומדים הכל על דברים, אבל אף פעם לא עושים את הדברים. כלומר: לומדים על ייחודים, על ספירות, על כוונות — אבל זה נשאר “מעשה שהיה”, מעשה שהיה פעם, לא מעשה שקורה עכשיו. האדם לא חש את הבעיה שהקבלה באה לפתור — הוא לא בא לפתור את מחשבתו הזרה, את צערו, את חוסר הדביקות שלו.
2. הגבלה חשובה
הבעש”ט לא מתכוון שספירות הן “רק אצלך” במובן פנימי — אצלך הרי אין ספירות. הוא מתכוון פשוט שזה הופך ללמדנות, לתיאוריה, במקום עבודה חיה.
3. מעשה עם רבי שמעיה — כוונות ב”בצאת ישראל”
רבי שמעיה סיפר: בתקופה שמוסדותיו לא היה להם כסף, התחילו ללמוד את הכוונות בבצאת ישראל — ודווקא בסעודה נכנס הרבה כסף. זו דוגמה איך כוונות עובדות כשעושים אותן באמת.
4. ה”ביקורת העדינה” — גם על לומדי חסידות
אותו מכשול פוגע גם באנשים יראים כמונו — לומדים כל כך הרבה, אפילו ספרי חסידות, אומרים שיעורים — אבל זה לא נשאר דבר שעושים. זה הופך ל”סטוק” — קפוא, תיאוריה. זה, כפי שנקרא, “ביקורת קצת יותר עדינה” — לא נגד אחרים, אלא נגד עצמנו.
5. הפסק הכללי
לא חייבים לעשות בדיוק מה שכתוב בשער הכוונות. אילו כוונות משתמשים — זו שאלה פרטית. אבל העיקר הוא: לימוד בלי עשייה הוא המכשול, לא הכוונות עצמן.
—
סיכום העיקרים
דרכו של הבעש”ט בתורה, תפילה ועבודת השם בנויה על כמה יסודות:
1. השכינה מדברת דרכך — לא אתה המדבר, אלא אתה הכלי.
2. לא להתכונן — לתת להשראה לבוא כרצון השם, לא לפי תוכניות עצמיות.
3. להסתכל באותיות כאורים ותומים — לשמוע מה התורה אומרת עכשיו, לא רק ללמוד מה כתוב.
4. אתה הוא הספירות, לא שהספירות שלך — הכל בא מהקב”ה.
5. ביטול בלי לאבד את עצמך — אחדות קשה שצריך לשמור עליה.
6. מחשבה היא אמיתית — לא פחות מרגשות, אולי יותר.
7. לעשות, לא לדבר על — המכשול העיקרי הוא לימוד בלי עשייה.
זוהי דרכו של הבעש”ט — דרך של עבודה חיה, לא של תיאוריה.
תמלול מלא 📝
תורה ותפילה: לשמוע את השכינה מדברת דרכנו
לכלול את נשמתו עם כל הבריאות
האדם צריך לכלול את נשמתו עם כל בני האדם, עם כל המדרגות, עם כל העולמות — הן עם נשמות, הן עם אלקות. אפילו אם לא הכל הוא בבחינת נשמות, הוא צריך לכלול את נשמתו עם כל בני האדם, עם כל המדרגות, עם כל העולמות.
התורה השנייה: לשמוע את המילים של עצמך
החצי השני הוא דרך עבודה אחרת. החצי השני הוא תורה מהמגיד, אם אינני טועה. החצי השני אומר תורה חדשה — שאחרי שאומרים את המילים, הוא מסביר כיצד אפשר להאיר את האותיות, אבל זו נקודה אחרת.
היסוד: השכינה היא המדברת
החצי השני אומר שכאשר אומרים מילים, בדרך כלל כשאדם אומר מילים הוא אינו מקשיב לעצמו. הוא מדבר, וזה יוצא, זה קורה. הוא אומר שכאשר אומרים מילים, יכול להיות שאחרי שיודעים שכל אות מכילה את כל הדברים הללו, אבל כשאומרים מילים אז צריך לשמוע.
לשמוע אין הכוונה לשמוע כפשוטו, אבל… השמיעה, כן, גם לשמוע, אבל לא שאם לא — הוא לא שומע. אלא לשמוע את המילים שהוא אומר, כי הוא יוצא מהעניין שכאשר אדם מדבר, אפילו הוא מדבר תורה ותפילה, הוא אינו המדבר.
מי הוא המדבר? השכינה נקראת “כל המדבר” — השכינה היא המדברת של כל הדיבורים בעולם, ובוודאי כשמכוונים, כשאומרים תורה ותפילה, המדבר הוא השכינה, “היא המדברת”.
הוא רק שושבינא — כלומר הוא מניע את הפה, הוא מניע את כוונותיו, הוא מוסיף אותיות מסוימות, מוצאות הפה מסוימות. זה רק כמו שושבין — הוא מוציא, הוא מאפשר, הוא נותן לשכינה לדבר דרכו.
החידוש: להקשיב לעצמך
אם כן, הוא צריך גם להקשיב לעצמו, נכון? היו רבי’ם שאמרו שהם מקשיבים לתורה של עצמם. כי כשהוא מתכונן, הוא מכין את מה שהוא מבין. אבל כשהוא אומר את התורה, זה יוצא ממנו בהשראת השכינה כזו, שזה אפילו שונה ממה שהתכונן, או אפילו אם זה אותו דבר — זה עם יותר השראה.
אז הוא חייב להקשיב לעצמו, כי אין זה הפסד שרק החסידים ישמעו את השראת השכינה — גם הוא רשאי לשמוע.
אותו דבר בתפילה
אותו דבר הוא בתפילה. מה שהוא אומר הוא, שאם אתה מאמין — וזה מתחיל ב“צריך המנהיג להרגיל את עצמו”, כי רוב בני האדם מאמינים, חושבים שהם מדברים בכלל, שבוודאי בשעת התפילה, הוא חושב שהוא מדבר.
אם אתה מדבר, הרי אין לך מה להקשיב, כי אתה כבר יודע מה אתה מדבר, נכון? אם אינך יודע, אם אינך המדבר, אלא השכינה מדברת, אז הרי יש חידושים — זה קול חדש, אור חדש, אות חדשה, שאומרת לו דבר חדש.
אז הוא צריך להקשיב לעצמו. אז ההקשבה לעצמו נובעת מאמונה שלא אתה המדבר. אם כן, אלה דברים ישנים, אז זה גם לא תורה, אז זה מת, כי זה כבר ישן, כן? כשדיבור הוא רק חזרה על מה שהוא כבר יודע, והוא אומר אותו לזולת, הרי אין חדש, אין חיות בזה.
מחלוקת: האם הרבי צריך להתכונן לתורה
אפשר לראות הרבה פעמים כשאדם… יש לי בעיה כזו לפעמים… הרבה פעמים אפשר לראות, יש שני סוגים של בעלי דרשנים — יש כאלה שמתכוננים היטב, ויש כאלה שלא מתכוננים כל כך טוב, כן?
והייתה מחלוקת אצל תלמידי הבעל שם טוב האם הרבי צריך להכין את התורה מבפנים. חלק גדול מתלמידי המגיד והבעל שם טוב נהגו שלא להכין את התורה, בדווקא.
דוגמאות מהרבי’ם הקדמונים
ר’ מענדעלע, כן — מי שמסתכל ב”פרי הארץ” יכול לראות שזה לא היה מוכן. אפילו ב”בית אהרן”, נדמה לי, אפשר לראות לפעמים שזה לא היה מוכן. היה מישהו שהזכיר מדרש, והרבי התחיל לדבר על אותו מדרש. הרבי לא בחר על איזה מדרש לדבר. כך היה הסדר. אולי זה היה מתואם, כבר אמרו לגבאי איזה מדרש הרבי רוצה שיאמרו, איני יודע.
הדרך: לתת להשראה לבוא
אבל אכן הייתה דרך כזו, והדרך בנויה על הרעיון שכאשר אומרים תורה חסידית, או כמו שאומרים בשעת התפילה, הרעיון אינו לומר שיעור יפה. שיעורים יש הרבה, אפשר להכין שיעור. אבל מה שרוצים לומר תורה ליד השולחן, באופן זה, זה עשוי כך שתבוא איזו השראה, שיצא כרצון ה’, מה שצריך לדבר עכשיו או מה שצריך לשמוע עכשיו לפי השמים, לפי המצב, וכן הלאה.
אם מתכוננים, אז אתה מכניס את הרצונות שלך, את התוכנית שלך — שבדיוק יש לך תורה על זה, או בדיוק יש לך חידוש כאן, אז אתה אומר את זה.
ההכנה: לשכוח כל מה שיודעים
הם הקפידו מאוד שההכנה לתורה היא לשכוח כל מה שיודעים, כאילו לא לומר מה שאתה יודע, אלא אם פתחו את החומש והחומש התחיל להאיר. הרבי’ם הקדמונים לקחו חומש והתחילו להסתכל בחומש היכן שהחומש רוצה לומר להם משהו היום, והתחילו לומר מה שכתוב שם.
דרכו של הבעל שם טוב: להסתכל באותיות
זוהי דרכו של הבעל שם טוב. הבעל שם טוב אמר כיצד הוא יודע מה לענות לאנשים, כיצד הוא יודע — הוא מסתכל בזוהר, או בחומש, או באיזה ספר קדוש, ומתוך האותיות הוא אומר. לא הפשט שהאותיות אומרות.
כן, אנשים חושבים, ומשום כך הרבה ספרי חסידות הפירושים שלהם אינם פשטים כל כך טובים בחומש. זה לא נעשה כדי להיות פשט טוב.
משל מאורים ותומים
זה כמו האורים ותומים, כן. באורים ותומים היו כל האותיות של האלף-בית, והכהן היה מסתכל, כמו שכתוב, היה מסתכל, ומשהו היה מאיר. “מאיר” לא אומר שכשמציירים תמונה אפשר היה לראות שזה מאיר. ההארה היא דבר בדעת, בשכל של הכהן, ברוחניות שלו. היו מאירות לו אותיות מסוימות, והיה מצטרף לו שזה מתכוון למילה מסוימת, שזה מתכוון לומר משהו.
להסתכל בספרים במבט אחר
והבעל שם טוב שאומר שצריך להשתמש — אפשר כך להסתכל בחומש. אם מסתכלים בספר, בחומש, בספר תורה, בזוהר, בכל ספר שלוקחים ברצינות, דרך אחת היא ללמוד מה שכתוב — וזה נלמד. אבל אם רוצים לשמוע ממנו סודות התורה, סודות ההשראה, אז הוא מסתכל, ולפעמים נראה לו שהאותיות עומדות הפוך.
דרכו של הבעש”ט בלימוד — הסתכלות הקודש באותיות
אותיות התורה כאורים ותומים
לא הפשט שהאותיות אומרות, כן אנשים חושבים. לכן הרבה ספרי חסידות הפירושים שלהם אינם פשט טוב בחומש. זה לא נעשה כדי להיות פשט טוב.
כמו האורים ותומים, כן. באורים ותומים היו כל האלף-בית, והכהן היה מסתכל, כך כתוב, היה מסתכל, ומשהו היה מאיר. לא שכשמציירים תמונה אפשר לראות שזה מאיר. ההארה היא דבר בדעת, בשכל של הכהן, ברוחניות. היו מאירות לו אותיות מסוימות, והיה מצטייר לו שזה מתכוון למילה מסוימת, שזה מתכוון לומר משהו.
שתי דרכים בלימוד — פשט והסתכלות
והבעל שם טוב שאומר שצריך להשתמש, אפשר כך להסתכל בחומש. הוא מתחיל שאם מסתכלים בספר, בחומש, בספר תורה, בזוהר, בכל ספר שלוקחים ברצינות, דרך אחת היא ללמוד מה שכתוב — וזה נלמד.
אבל אם רוצים לשמוע ממנו הסתכלות הקודש, הסתכלות של השראה, אז הוא מסתכל, ולפעמים נראה לו שהאותיות עומדות הפוך. זה מסביר את ספרי החסידות, גימטריות או צירופי אותיות או דברים, שוב — זה לא היה בגלל שהוא חיפש דרך לחבר את התורה שלו לחומש, אלא כך אמר לו החומש.
ולהיפך, הוא הבין שזה אומר שהיום צריך לדבר על זה, היום צריך לומר לאנשים שנמצאים שם, או לעולמות העליונים צריך, אני כבר יודע מה. זו דרך אחרת של לימוד, דרך אחרת של דיבור. זו פרקטיקה, אפשר לעשות אותה, זה לא מסובך.
דיון: חידושים ואמת
[הפסקה — טלפון מצלצל]
אה, הטלפון. זה מכנסת הגדולה אחרת ישירות.
אוי אוי אוי, בקיצור, מה אתה אומר?
אה, מראש הישיבה יש לו מעשה שהוא פחד ממנו. בקיצור, איפה אני באמצע? טוב מאוד. אז אם יש חידוש, יש שטות, טוב מאוד, אני לא מאמין בחידוש הזה. כך זה נעשה, כך זה.
חידושים ואמת — מה המסקנה?
בסדר, חידושים, חידושים זה במקומם כשיש חידוש. אבל קודם כל מה שכתוב בתפילה, האם זו המסקנה שלך שזה אמת? כך הוא אומר, כן? זו לא בעיה כזו גדולה. אבל זה לא אמת.
אנחנו תמיד חושבים שזו אמת ישנה, זו תורה שהייתה פעם, כתובה כבר מזמן בסידור, כבר אלף שנה. כמשמעו שזו אמת חדשה, עכשיו באה רוח הקודש חדשה. את זה מותר, זה נכנס באמונה.
דמיון ואמת — כיצד מבחינים?
איני יודע, אין לי עם מי לדבר אם למישהו יש אמונה או דמיון, וצריך לדאוג מזה. אני חושב שמי שיש לו קצת שכל מבין שרוב הדברים שאנשים מדמיינים הם דמיונות, וחלק מהכישרון הוא לדעת מתי זה לא דמיון. אבל זה לא כל כך מסובך.
השאלה היא אצל אנשים נורמליים, זה לא שרוב האנשים כל כך מבולבלים. הרי זה פשוט, כמו שהלידער אמר עצה כיצד לדעת שמגיד אומר טוב: אם הוא מחזק ליראת שמים, אם הוא אומר שלא להכות את האישה, אז זה נכון. אם כן להכות בגלל זה, אז צריך לחשוב עליו אם הוא שוטה אולי.
מעשה עם גוי שמדבר עם אלוקים
סתם נזכרתי שאיזה גוי עבד פעם איתי, הוא בא יום אחד ואמר שהיא מדברת עם הקב”ה, או הקב”ה. אז הייתי סקרן מה הוא אמר. אמר שהיא אמרה לה שלא תהרוג את בעלה, את החבר שלה. אמרתי אוקיי, זה די טוב, לפחות אמר דבר נורמלי.
יסוד “כלול נשמתא בגופא” — האריז”ל והבעש”ט
אבל מה הפוך? איני יודע אם זו מחלוקת, אני חושב שהוא מדגיש כי שוכחים את הנקודה. באריז”ל כתוב גם, למשל “צריך לכלול נשמתא בגופא”, ההדרכה הזו, היסוד הגדול של האר”י, הוא מביא מהבעל שם טוב, הוא אומר שמי שלא מאמין הוא מפריד וכן הלאה. כתוב כמעט בפירוש בספרי קבלה, באריז”ל אפילו בדרכים מסוימות.
אני חושב שהבעל שם טוב, אנשים, בקיצור, צריך הרבה, זו שיחה בפני עצמה, צריך הרבה מאוד יותר טוב להבין מה הכוונה, כי אני חושב שזה לא מספיק ברור.
הפשט המוטעה — “כי קרוב אליך” וסוליפסיזם
כלומר, סתם לומר שהכל אחד, בסופו של דבר אנשים אומרים אוקיי, זה בכל מקרה אני, לא השכינה. כל העניין שהבעל שם טוב אומר כאן שהשכינה היא שמדברת, כן? הוא אומר שהשכינה בתוכך, כן?
מעשה עם קושיה על הבעש”ט
איני יודע, מה אומרת השכינה? מה עלי לעשות? פעם למדתי קטע מהבעל שם טוב הקדוש. נו, הייתה לי קושיה גדולה מאוד. ניגשתי למלמד שלי, הוא שואל אותי: “מה אתה חושב שהראש עמיכא אומר שם?” אני אקרא את הראש עמיכא אז. לא נמרח לי עם הרבי רחמיאל רע. כי כשתתפלל, כשזה ייגמר יכנסו לך יותר כוחות איתי. אתה אומר נכון? אם זה מתאים לך, אתה אומר טוב. מה ההבדל אם אמרתי שתיים-שלוש אותיות אחרות? אני לא זוכר, אני לא נוהג… אני כן זוכר מה אתה מתכוון, אבל אני… אומר טוב, אני יודע. אני צריך להבהיר מה הכוונה.
“כי קרוב אליך הדבר מאד” — פשט מוטעה ופשט אמיתי
כן, אז, אז, נאמר, אם אפשר לדבר על זה. יש פירוש מסוים על המילה הזו, שאני חושב שאינו נכון. הבעל שם טוב אומר: “כי קרוב אליך הדבר מאד”, צריך לדעת שהכל כאן.
אני חושב שיש בזה פשט מוטעה ופשט אמיתי. איני יודע כמה אנשים יש להם את הפשט המוטעה. אני חושב שאני יודע מי כאן… אני כבר יודע כאן בחדר למי יש את הפשט המוטעה.
אבל אני חושב שהפשט המוטעה גורם הרבה לחשוב, אפשר לומר כך, יש מישהו שמאמין שיש אלוקים, יש עולם, בכלל יש עולם. הבעל שם טוב אומר שאין עולם. חב”ד אומרים שאין עולם. איני יודע מה הבעל שם טוב אומר ממש. הבעל שם טוב אומר יותר שהעולם הוא הסתרה. הוא לא אומר ממש שאין עולם, אבל העולם הוא לבוש. לבוש פירושו שעדיין יש, זה רק לבוש.
הסכנה של סוליפסיזם — להתפלל לעצמך
ואז, דבר אחד שקורה כשחושבים כך הוא שנעשים מאוד… מה שנקרא “סוליפסיזם”, כן? חושבים רק על עצמם. והאלוקים שהוא מתפלל אליו, הוא אומר כך, אפשר לשמוע אנשים אומרים כך, מוצאים בספרי החסידות לשונות כאלה, הוא אומר שהוא מתפלל לעצמו. הוא חלק אלוקה שלו, לא נאמר, הוא חלק הטוב שבו. ואמת שלאדם יש חלק אלוקה וחלק הטוב, כל הדברים הללו, אבל כשהוא מתפלל לעצמו, הוא אינו מתפלל, הוא אינו מקיים מצוות תפילה. תפילה היא להתפלל לשלישי, לא להתפלל לעצמך.
הסתירה — לצאת מעצמך מול הכל בתוכך
ולהיפך, כל הדרך בעבודת ה’, הרי אנחנו מדברים כך, כמה יותר לצאת מעצמך, כן? ביטול, שוב, ביטול זו יותר שפה דמגוגית בחב”ד, אבל כל הלשונות של לצאת מעצמך הרי עיקר הדבר הוא לצאת מעצמך, להפסיק לחשוב כל כך על עצמך, לא להתכוון לעצמך, כמו שכל אחד אומר בנוסח שלו. העולם הרבה יותר גדול ממך.
אז, ונעשית קצת סתירה, אחר כך כאילו כל העבודה של לצאת מעצמך היא דבר שבלב, דמיון, מחשבה, שבתוכי יש גם משהו שאינו אני. איני יודע אפילו כיצד מתחברות שתי התורות הללו.
אז לעניות דעתי, לכן אני אומר שיש כאן הרבה בעיות, ובוודאי… ולכן גם דבר בחורי לומר שהבעל שם טוב אומר אחרת, הוא בא עם חידושים.
כל תפילה היא חדשה — רוח הקודש חדשה
תמיד, לכל אחד יש חידושים. כמו שאתה אומר, כשאתה מתפלל שמונה עשרה או קריאת שמע כל בוקר, יש לזה פירוש חדש, זה שמע ישראל חדש. כן, כתוב ב… זה אומר בעל התניא, ששמע ישראל, כשיהודי אומר שמע ישראל, זה שמשה רבינו בא והוא אומר “שמע”, אתה יהודי, שמע. כן? זה לא… כתוב פסוק שמע ישראל. לא אומרים בקריאת שמע “כתוב פסוק שמע ישראל”, אלא אומרים ישירות “שמע ישראל”.
שמע ישראל, מי מדבר? מישהו, משה רבינו או הקב”ה בעצמו. מדבר, והוא אומר, “שמע, אתה יהודי, ‘שמע ישראל ה’ אלקינו ה’ אחד'”.
פעם שמעתי ממישהו, הוא אומר שאם מישהו רוצה, שיאמר “שמע” את השם שלו עצמו.
אתה לא אתה — הספירות אינן שלך
חידושו של הבעש”ט: לקרוא הפוך
זה חייב להיות דבר חדש בשבילך. חייב להיות משהו… איפה הגעתי כאן? חייב להיות משהו שלא מתחיל ממך. לא מתחיל ולא נגמר אצלך.
כל העניין שהבעל שם טוב רוצה לומר הוא, שכאשר אדם לומד כאן, אם אתה מדבר, זה לא מעניין. אני כבר יודע הכל. שיאמר שהוא מגלה חלקים נסתרים, ויוצא, זה עדיין לא מעניין. זה עדיין תקוע, זה מסתובב סביב עצמו.
הוא אומר, הבעל שם טוב, שבך יש ספירות. אבל הוא אומר שיש ספירות. הוא אומר שלהפך, במובן מסוים אפשר לקרוא את זה בדיוק הפוך ממה שהעולם נוהג לקרוא. הוא אומר שהבעל שם טוב מדגיש שאתה לא אתה, אתה הספירות, לא שהספירות הן אתה.
בסך הכל, יש חסד וגבורה, ואדם הוא נפש. ודאי שנפש האדם היא חסד וגבורה, זה היה המשל. מזה הגיעו לומר שהקב”ה יש לו חסד וגבורה. זה מלבד המשל שמשתמשים בו מבני האדם.
אבל הבעל שם טוב אומר משהו עמוק יותר. הוא אומר שבך אין ספירות. כשיש לך חסד וגבורה, הוא יגיד, כשנופלת לך מחשבה זרה, אומר הבעל שם טוב, אל תאשים את עצמך. ודאי שאתה אשם, מה שחשבת ביום חלמת בלילה. איך זה הולך? לא, חושבים בלילה משהו כזה. בסדר, אבל למעשה, סוף כל סוף זה לא בא ממך. זה בא מהספירות, זה בא מהקב”ה. ואותו דבר, הנבואה באה מהשכינה.
אז, צריך להבין הרבה יותר טוב מה זה, זה אמת, כל התורה שהוא אומר שצריך להיות כולל את עצמו, לא לשכוח את עצמו כשעושים יחודים.
ביקורת על מקובלים שאינם שם
הוא מבקר בפירוש, התולדות מבקר בפירוש מקובלים שמכוונים יחודים והם לא שם. צריך להבין מה הוא מתכוון.
שאלה:
האם השלילה שלי נכונה, מה שאני לא רוצה שיגידו? אני חושש שאתה צודק, שהוא ייחשב כאילו אתה צודק, שהגמרא מפרשת אותו לאורך השנים. אני שוכב בעסק היחוד שלי, יכול להיות עסק היחוד שלי? כן. הם היו צריכים לצעוק חכם, מה שהוא פועל שלא, מה שהוא שוכב בצד שלי לא לאורך השנים, ולא לחכמים, ולא… מה שאני רוצה לומר לכם, ישר חכם כי… מה שאני גם… שנה… רוח, מה שעם הקב”ה, לא נהיה לאורך השנים.
מגיד שיעור:
לא לא לא, זה כמו גם ממש, וגם לא ממש. הם מתכוונים למשהו אחר, צריך עוד להיות למדן טוב כדי לחלק בדיוק מה כל אחד מתכוון. אם רוצים לשים את זה במילים. כן.
טוב מאוד, אבל צריך להבין את הדבר הפשוט. מה שהוא עושה כאן הוא לוקח אותך מעצמך. בעצם, מה אני מתכוון? אבל אני מתכוון, הוא לוקח את זה ממך.
הנשמה אינה שלך — סתירה מניה וביה
אותו דבר, כשהתנא אומר, אם קוראים את זה בדרך הזו, שנשמתך אינה שלך. זו בעיה. אדם לא יכול לומר, זו סתירה מניה וביה.
דיברתי על זה לאחרונה באיזה מקום. אה, בשיעור שלי באפרים בן אני, הם דיברו על הנשמה בפרק ד’. יש קצת סתירה מניה וביה לומר, נשמתי אלוקית. אם היא שלך היא לא אלוקית, אם היא אלוקית היא לא שלך.
פשוט, כתוב בחסידות, כן? חסידות אומרת הרי למה הנשמה היא חלק אלוקה ממעל? כי היא בטלה באמת. זה כתוב בתניא גם, כתוב גם בתניא, חכמה שבנפש.
אז, אלא מאי, זה לא שלי. גם עכשיו לומר מה שלי, אומרת הנשמה עצמה.
שאלה:
כן, כביכול, אבל אם אתה, בתור אתה, מי שאני מדבר איתו בדרך כלל, הנשמה בגוף, אומר שאני אלוקים, אני… זו סתירה מניה וביה.
מגיד שיעור:
אלא מאי, שאתה… באיזה אופן זה שלי? כן, אני יודע, אתה רואה הרי שהיא מחיה, אני יודע, היא מחיה ישירות את הגוף ונפש הבהמית, אבל זה משהו באיזה אופן שחל בגופי, היא מתלבשת בגופי, באיזה אופן זה שלי? בסדר. נכון. זה אמת. אבל זה לא שלי. שלי זה לא.
מישהו שאומר שזה שלו, הוא מתגאה, הוא לוקח את הדברים של הקב”ה ואומר שזה שלו. איך אתה יכול לקחת את הדברים של הקב”ה ולומר שזה שלך? אתה צריך לעשות ברכה על זה, כן, שלא יהא גזלן, הקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל. אתה רואה, שלך. בכל זאת הוא נהיה כשר, אפשר ללכת להתחתן.
יש רק נשמה אחת
שאלה:
בכלל יש יותר מנשמה אחת?
מגיד שיעור:
כן, בתניא כתוב בפרק ל”ב שיש רק נשמה אחת, לכל היהודים יש רק נשמה אחת. רק גופים יש יותר מאחד. כתוב, כן? כתוב גם בתניא.
אה, כלומר יש רק אחד, זה הקב”ה, יש רק קב”ה אחד. או אפילו בוא נגיד שזה נברא, בוא נגיד שזה נברא, אבל זה לא שלך. אפילו כשזה נברא זה לא שלך. אם זה נברא אלוקי, אם זה משהו מאוד עדין ונעלה, איך זה יכול להיות שלך?
משל מהשמש והשכינה
שלך אתה, כי זה מחיה את גופך, אז זה שלך? כמו שהשמש שלי כי היא נכנסת לחלון שלי? זה שלי, השמש של השמש שלי היא לא שלי.
זה הרי משל מהגמרא על השכינה, כן, “כמה שכינתא אית לכו”. השכינה אצלך. מי אומר שהשכינה היא עדיין לא שלך? אתה יכול לומר שלך בדרך מסוימת, ולומר אלוקינו.
כבר אמרת, החוזר. באמת אסור לומר “אלוקינו”, רק נביא רשאי לומר. זה האלוקים שלך? מה, שילמת עליו? איפה קנית אותו? באיזה חנות זה שלך? אם הקב”ה מדבר באמת עם אדם והוא מתלבש אור בו, הוא יכול לומר “אלוקי”, “איש אלוקים”.
אז, את זה אי אפשר לומר. אבל זה אמת שבי יש נשמה, אם זה סוג כזה של לשון. אבל זה לא “שלי”.
הרגע שזה “שלי” זה לא יכול להיות אלוקי
הרגע שזה “שלי”, זה לא יכול להיות אלוקים. זה אפילו לא אלוקי. לא רק אלוקים זה לא יכול להיות, אפילו דברים הרבה יותר קטנים מאלוקים זה לא יכול להיות.
חסיד אומר “הרבי שלי”. אם הרבי שלו באמת שווה משהו, הוא לא הרבי שלו. מה זה “הרבי שלי”? אתה גדול ממנו? הוא נכנס בך? הוא מאיר בך, אולי.
אוקיי, זה הרבי שלך בבחינה שאתה מקבל ממנו, אתה נותן לו להיות הרבי שלך. יש לך התפשטות כנגד. בשבילו, מי שאינו חסיד הוא סתם מתנגד. אמת? מה שייך “מתנגד”? כולם חסידים. אם יש צדיק איפשהו בעולם, הרי כל אחד מקבל ממנו. רק מה? יש אנשים שלא נותנים. חסידים נותנים.
זו סתם תורת פורים, אבל אתה מבין מה אני רוצה לומר.
כל המקובלים מודים בזה
אז, זה פשוט. בזה, אני מתכוון, אף אחד לא חלק עליו. כל המקובלים מודים בזה. בסדר, עדיין יש, אני מתכוון, מה פירוש “נפשי אלוקי”, כל הדברים האלה? אוקיי, לזה לא ניכנס עכשיו.
אבל זה בטוח שאתה לא נהיה אלוקים, זה לא יכול להיות. אם יש “אתה”, זה לא אלוקים. ואתה לא נהיה אפילו ספירות, ואפילו מלאכים, אפילו נשמות. כן, אפילו הנשמה של הצדיקים היא לא אתה. נשמות, אמרנו, הכוונה נשמות של צדיקים שהם חיים או שנפטרו. אתה לא אתה.
אפילו יש לך עיבור נשמה, זה כאילו הוא שולט בך אולי, הוא מתלבש בך, משהו כזה, הוא מאיר בך, אבל זה לא אתה.
ביטול כמו משה רבינו — “ונתתי” בקריאת שמע
חוץ אם מישהו, אפשר לומר, הוא מאבד לגמרי את ה”עצמו” שלו, וכשהוא אומר “עצמו”, כמו שכתוב בליקוטי תורה כתוב שאחרי שאומרים קריאת שמע אומרים “ונתתי עשב בשדך לבהמתך”. שם מדבר הקב”ה.
זה מאוד מעניין, כי זה חומש משנה תורה. במשנה תורה בדרך כלל כתוב “אלקיכם”. משה רבינו מדבר על הקב”ה, הוא אומר “אלוקיכם”. אבל יש כמה פעמים שהוא מתחיל לדבר כאילו הקב”ה בעצמו, כלומר בגוף ראשון.
זו אחת הפעמים, באמצע קריאת שמע כתוב “ונתתי”. “ונתתי” זה לא משה, כן? “ונתתי” זה “ואהבת את ה’ אלקיך”, ומשה מדבר על הקב”ה. “ונתתי” כבר מדבר הקב”ה.
מה כתוב בליקוטי תורה, שזו מדרגה של ביטול. שאדם, כמו כשהעבד של המלך שהוא לגמרי, הוא יכול לומר “ונתתי”, וכל אחד מבין שהוא מתכוון למלך. זה לא הוא שנותן.
כמו מלאך, ויש מלאך שיכול לומר “בי נשבעתי”, שכתוב בפרשת וירא, “בי נשבעתי”. לא מתכוון שהמלאך נשבע בעצמו, הוא אומר בשם הקב”ה “בי נשבעתי”.
אז, בסדר, זה אולי יכול להיות, אבל זה לא כפשוטו, הכוונה שלעולם אין “אני” זה אתה, לעולם אין “אני” זה מי שאומר אני, בכלל לא אתה. אז אני זה לא אתה, אין בעיה. ו, אה, כן.
הבעש”ט מבקר גם איבוד עצמי בתפילה
אז, אני חושב שה… אז, מצד שני מה שאתה אומר שכתוב, הבעל שם טוב מבקר מאוד חזק אנשים שמאבדים את עצמם בתפילה ושוכחים מעצמם. וצריך בעצם להבין מה זה אומר, וצריך לתרגם את זה למציאות שלנו, לערכנו, מה זה אומר.
כי מה שזה אומר, אני מתכוון, אני לא יודע ברור, מדברים כל הזמן על זה, ולא מחוברים לדבר עצמו, וכו’. אבל לומר את זה במילים זה מאוד קשה. אפשר למצוא בגמרות או להצביע על אנשים מסוימים ש… יש דבר כזה, יש כזה… יש אפשרות כזו, זה קורה.
ביקורת חסידית על כוונות האר”י
למשל, בואו נבין, אני רוצה להבין משהו, כי מדברים הרבה פעמים על כוונות. בכלל, אני כל כך נהנה מכל היהודים החסידיים שמכים על כוונות, כי הייתה לו הוה אמינא לחבר כוונות האר”י, ברוך השם הוא חסידי, החסידות לא מחזיקה מזה, כן, אמת. סתם כל היהודים.
יש שאלה, הוא כבר אמר, אם יש לו בעיה, הרבי לא מרשה, זו חסידות מסוימת שם לא מרשים, שיכוון רק כוונות אכילה.
כוונות האריז”ל — הביקורת החסידית וגבולותיה
למשל, בואו נבין משהו, כי מדברים הרבה פעמים על כוונות, כן? כביכול, אני כל כך נהנה מכל היהודים החסידיים שמכים על כוונות, כי הייתה לו חצי דקה לכוון כוונות האריז”ל, ברוך השם הוא חסיד, וחסידות לא מחזיקה מזה, כן, אמת. אני מבין מאוד. זה כמו שמישהו כבר אמר, אם יש לו בעיה, הרבי לא מרשה, זו חסידות מסוימת שם לא מרשים, שיכוון רק כוונות אכילה. אני לא מאמין שמישהו מתנגד לזה. רק באכילה, בגשמיות שיכוון כוונות האריז”ל, אין בעיה. בוא נראה שבתפילה צריך לעשות שבירת הלב, צריך להתרגש, בדאוונען לא צריך, אמת? אבל באכילה, בסדר, אז שיכוון כוונות. בוא נראה אם זו הבעיה.
יש כוונות חסידיות על אכילה גם, זו האמת, אבל בסדר.
הפסקה:
מגיד שיעור: אליהו יוסף, כן. אבא בשיחה. אוי אוי אוי. אני אבוא בקרוב, בסדר? אני אדבר איתך עוד רגע.
“במקום שמחשבתו של אדם שם הוא” — מחשבה אינה פסאודו-בחינה
אז, אז, אז, ובכלל, כן, בואו נחשוב. מה אומר הבעל שם טוב? אחד מהדברים הגדולים ביותר שלו, “במקום שמחשבתו של אדם שם הוא”. אם אתה חושב על משהו, שם אתה. בא יהודי חסידי, והוא אומר שבחסידות כתוב שזה לא העיקר לכוון כוונות האריז”ל, כי לא נמצאים שם. מה הוא חושב כביכול כשהוא חושב “והיה עקב” אני יודע מה? איפה הוא? שם הוא, אצל הכוונות. מה אנחנו רוצים ממנו? אנחנו, הרבה פעמים אומרים את התורות החסידיות, ואין אפילו כוונה אחת. כלומר, אתה לא מאמין שהמחשבה היא אמיתית. אתה מאמין שאמיתי זה… הרבה יהודים חסידיים מאמינים שרק רגשות הם אמיתיים, רגשות, תחושות, אמוציות. זה אמיתי. כשהוא מרגיש משהו בלב שלו, זה אמיתי. אבל לחשוב בראש שלו מה שלא עושה שום רגש, או שהוא לא צועק, כן? כשהוא לא צועק, כשזה שקט, אז הוא לא מאמין בזה.
אומר הוא שזה מה שהבעל שם טוב אמר, הבעל שם טוב לא האמין שמחשבה לבדה היא דבר. הבעל שם טוב היה, יכול להיות שהיה מתלהב, אני לא אומר שרבי’ם חסידיים, אני מתכוון הבעל שם טוב עצמו גם, הוא היה מתלהב ורוקד ועושה הרבה רגשות ודברים כאלה, אבל זה לא בגלל שהוא לא האמין שהמחשבה לבדה היא דבר, לא בגלל שהוא לא האמין שכשאדם מצרף שני שמות קורה משהו, זה אמיתי. אומר הוא להפך, הוא רוצה ללמד אותך שזה יותר אמיתי. הוא אומר לך “במקום שאתה חושב שם אתה כולך”, כן? שלא תחשוב שמחשבה היא פסאודו-בחינה, המחשבה היא שם. לא, אתה שם! האדם, מה הוא האדם? השכל שלו, הדעת שלו, המחשבה שלו, הכוונה שלו, שם הוא. כן? והבעל שם טוב אומר, מה פירוש שהולכים בעולמות עליונים? שחושבים עליהם. כן? לחשוב, זה, בשביל מה בכלל הטענות שיש לו? מה הוא רוצה?
אי אפשר לראות מה אדם חושב
בוודאי לא הטענות, בוודאי לא שכמו שאנשים אומרים, “אה, אני רואה איך המקובל חושב כוונות האר”י”. קודם כל, אתה רואה מה הוא חושב? אי אפשר לראות מה אדם חושב. לדפדף בסידור זה לא אותו דבר כמו לחשוב, כן? אין לי מושג מה הוא חושב. יכול להיות שהוא מדפדף בסידור הרש”ש והוא חושב על אשתו. אין לי מושג. אתה לא יודע מה הוא חושב. כן?
אבל, יכול, אם הוא חושב, אם יש, זה פנימיות, אי אפשר לראות, אין שום סימן לזה. אני מתכוון, חוץ אם מישהו אומר שהוא ממש צדיק, הוא יכול לראות על פניו של השני מה הוא חושב, אני לא יודע. אצלנו אין לנו שום דרך לדעת מה אנשים אחרים חושבים. יכולים להיות כל כך הרבה צדיקים, יש תוספות שאומר שאפילו מלאכים לא יודעים מה בני אדם חושבים. לא יודע. זה לא כל כך פשוט.
מחשבה היא כמו ריקוד — שניהם אמיתיים
אז, מה הכוונה, מה הטענה? אם אדם חושב, אומרים לו, נגיד, הוא לא מבין בדיוק מה הכוונות אומרות, זה נושא שני. אבל נגיד אומרים לו, נגיד הוא נמצא באמצע, אומרים לו שעם זה, עם אמירת השם, מתקנים עבירה, או מתקנים, עושים יחודים, וממתיקים דינים. אז אבל זה אמת, אם מאמינים בכוח המחשבה, אם לוקחים את זה ברצינות כזו. כלומר, אם אני אומר ליהודי חסידי שריקוד ממתיק דינים, אז הוא מבין. למה אם אומרים לו שלכוון שם אהי”ה ממתיק דינים, אז הוא לא מבין? מה, המחשבה היא משהו פחות מהרגליים? מה?
כן, אני אומר שוב, אני חוזר. הבעל שם טוב אומר ממש שההדרכה היא, שיכוונו איך הבעיה נכנסת לשם ע”ק, וזה ממתיק את הבינה, ומשם… למה שזה לא יעבוד? זו עבודה. עבודה היא אמיתית, עבודה היא הדרך.
הביקורת העדינה של הבעש”ט על מקובלים — חיקוי לעומת עשייה
קהל: מה?
מגיד שיעור: כן, אני לא חוזר, חס ושלום. אני לא זוכר אף מילה ממה שלשתי. למה לא לזכור? אני זוכר. אז… לא, מה שאני רוצה לומר השבוע הוא שנשארת כאן שאלה. אם כך, מה רוצה הבעל שם טוב? מה הוא אומר כשהוא אומר שצריך להיות שם? הוא מבקר, הוא יודע הרי שיש מקובלים שעושים לכאורה את זה, והוא מבקר אותם, כן? מקובלים שהוא הכיר. אני לא יודע, האריז”ל עצמו, מובן מאליו, כן, האריז”ל כן ידע מה שהוא יודע. אבל תמיד יש אנשים שמחקים, שהם לא מבינים באמת מה הוא מתכוון. והבעל שם טוב אומר שהבעיה שלהם היא שהם לא שם. כמו שבחסידות אומרים, הוא עוסק במתמטיקה בזמן התפילה, הוא מחשב גימטריאות, הוא לא מתפלל, כן?
מעשה על מישהו שהשתגע מגימטריאות
זה לא אמת אמיתי. כלומר, אני לא יודע אם יש פעם אדם כזה, אולי יש אדם כזה, אני לא יודע. כלפי שלי זו בעיה, כיוון שכבר למדתי ספרי חסידות, אפילו כשאעשה את זה, זה כבר יהיה עם סוס. אבל אולי יש איפשהו אדם שכפשוטו חושב שתפילה היא עניין במתמטיקה. פגשתי אנשים כאלה בשנים האחרונות, לאחרונה קראתי על אחד. הוא אכן עשה כך, כל מילה שאמר בתפילה חישב מה הגימטריא וצירף וכן הלאה. הוא אומר שהגיע למדרגות מוזרות, אני לא יודע, למדרגות נוראות, אבל משהו — הוא השתגע מזה. ולמה עשה כך? כי הוא אמר שבקבלה כתוב שהכוח של כל אות הוא המספר שלה, זה לא נבנה סתם, זה לא מתמטיקה. הוא עשה את זה כדי להתפשט, כדי להגיע לכוח של האותיות שכתוב בקבלה שזו הגימטריא, או אחת מהדרכים. זה לא… זו עבודה, זה דבר אמיתי. זה לא בנוי על… זה לא מתמטיקה.
אני חושב שלבעל שם טוב יש ביקורת עמוקה מאוד, ביקורת עדינה מאוד, אפילו על אותו אדם. הרי אתה רואה שהוא קצת השתגע בסוף, אז אני מבין שיש שם בעיה. אבל הוא מספר על אותו אדם שהוא כזה… מה? הכל חוש, הכל… על הכל הוא צועק “הבלים הבלים” ו”משוגעת”. נכון, נו, ואתה לא רואה כלום מהתפילה שלהם, הם לא עושים יחודים, היחיד לא נעשה… היחיד לא נעשה… הם מתפללים באמונה, כזה… נראה לי שהבעל שם טוב מבקר משהו בעדינות רבה, ואי אפשר לתרגם את זה למילים שיעשו משהו. הוא רוצה לבקר משהו ש… וזה דבר מוציא. אני כבר מכיר את אותו אדם שאני מדבר עליו עכשיו, והוא אמר שאמר כל כך הרבה פעמים את שבועת ה’, היה לו מהלך שלם ביחודים, עד שלכל מקום שהסתכל פשוט ראה את שם הוי”ה לנגד עיניו.
ההבדל — לנסוע עם סוס או עם מכונית
מה ההבדל? אני אומר לך שלא זו הדרך, משהו לא בסדר עם אותו אדם. אני לא מכיר אותו אישית, רק קראתי, אבל יכול להיות גם שבעיה אחרת הייתה לו. אני חושב שזו הייתה הבעיה שלו, כי תמיד יש… אולי כי פעם שמתקדמים, לא מתקדמים כל כך רחוק. כמו שכשנוסעים עם סוס אי אפשר לנסוע רחוק כמו עם מכונית, כי היא יכולה לנסוע יותר רחוק. הוא צודק שם. סוף כל סוף, הוא צודק ואני כבר אומר.
לא, אבל בואו נראה אולי צריך לחשוב על זה יותר. בואו נראה אם אפשר להבין את הביקורת של הבעל שם טוב אפילו על פירוש המילות. ואני חושב שאפשר, אני חושב שאפשר, זה לא קשה.
פעולה היא תמיד חדשה — חיקוי אינו אמיתי
כמו שאתה אומר, בסדר, בואו נעשה כך. הבעל שם טוב מבקר דבר כזה, שבמקום להתפלל — תפילה היא פעולה. כמו שאני אומר, פעולה היא תמיד חדשה. כשאני עושה משהו, אני עושה אותו עכשיו. אני לא יכול לחקות. חיקוי, הפשט הוא שאני לא באמת עושה עכשיו, אני עושה הצגה של מה שהיה אתמול. אבל אם אני עושה משהו עכשיו, אני עושה משהו עכשיו. זה דבר חדש. וחדש הוא אלוקי, בחדש מאירה השכינה.
משל הפרופסור — לדבר על משהו לעומת לעשות משהו
אולי אני מדבר על משהו, זו אולי המילה. יש מילה עמוקה, אבל אני לא יודע אם אפשר להוציא אותה. יש דבר כזה כמו לדבר על משהו, כן? מה ההבדל של פרופסור? מהו פרופסור שלומד קבלה? יש שניים, גם שני הפרופסורים יש שני סוגים, אבל אנחנו מדמיינים פרופסור שלומד קבלה או חסידות או גמרא, אין הבדל מה, הלכה. אבל לא עולה בדעתו לעשות את זה, כן? לא רק שלא עולה בדעתו, אם כן עולה בדעתו, אני לא יודע אם זה יעזור. הוא כל הזמן מרוחק מהדבר שהוא לומד. זה משהו לא… לא רק כי הוא לא מאמין, לא, נגיד שהוא כן מאמין. להפך, אם מאמינים כן זה עקב אחד. לפעמים האמונה המופרזת גורמת לכך שאי אפשר לעשות את זה.
“צריך” לעומת “רוצה” — הקונפליקט הפנימי בתפילה
כי כשאדם מתפלל, כן? אני חושב שרוב האנשים… אתה יודע מה רותח? אני לא יודע אם רוב האנשים, אני לא יודע. הרבה אנשים שאני רואה כשהם מתפללים, משהו נדלק, כן? הוא קצת רותח. ואתה יודע מה רותח? רותח החיוב לכוון בתפילה. שכל פעם שהוא רואה מילה, שצריך לשים לב, צריך גם להרגיש משהו אם הוא יהודי חסידי, צריך אפילו לצעוק. זה ה”צריך”, וה”צריך” הזה מתנגש איתו, כי הוא לא מחזיק ככה, הוא לא רוצה. זה הצריך ולא הרוצה, זה הדבר שמתרחש שם. זה מאוד רחוק ממך, זה דבר רחוק ממני, כי צריך, זה דבר שאתה מבין שאתה צריך, אתה מבין שאתה צריך, אתה מבין שאתה צריך, אתה מבין כל דבר שאתה צריך.
תפילה בכוונה — שכח את ה”חיוב”, חיה את התפילה
ואתה יודע מה רותח אצלו? רותח אצלו החיוב לכוון בתפילה. שכל פעם שהוא רואה מילה, הוא אומר: “אה, צריך להתבונן. צריך אפילו גם להרגיש, אם הוא יהודי חסידי. צריך אפילו לצעוק.” זה ה”צריך”, וה”צריך” הזה הרי ממש דבר גשמי, כי הוא לא מחזיק, הוא לא רוצה, הוא לא צריך לרצות. זה הדבר שמתרחש שם. שמע, זה מאוד רחוק ממך. זה דבר רחוק ממנו, כי תפילה, זה דבר שלא צריך לומר שצריך. מובן מאליו שצריך, מובן מאליו שחסידות אומרת עוד דברים שצריך. אבל האדם לא עושה את התפילה. התפילה היא הלכה תיאורטית, היא חיוב טוב מאוד, אבל הדבר שצריך לסיים לפני התפילה צריך לסיים עם זה. יפה מאוד, זה הביא אותך להיות בבית המדרש. אבל עכשיו שאתה מתפלל, הנקודה שעוד נמצאת, הנקודה שבראשך, היא התפילה עצמה. צריך שתהיה התפילה עצמה.
אני חושב הרבה פעמים, בצורה חדה אפשר לומר שכדי להתפלל בכוונה צריך לשכוח שמחויבים להתפלל. לא לשכוח שהוא כופר בחיוב, אלא לשכוח שהוא לא מתפלל כדי לקיים את החיוב. לקיים את החיוב זה דבר יפה, כך אולי מקיימים מצוות, מצוות מסוימות בדרך מסוימת, אבל תפילה בוודאי אינה סוג מצווה שאפשר לעשות כדי לצאת ידי חובה. לא יוצאים ידי חובה בתפילה. נכון, צריך לדייק בראשונים וברמב”ם בעניין זה, בסדר. אבל בחסידות בוודאי כך, לא יוצאים ידי חובה בתפילה כדי לצאת ידי חובה. כי תפילה פשוט, אפילו פשט פשוט, אני מבקש משהו, אני משבח, דביקות, זה לא לצאת ידי חובה. יכול מישהו לומר שבחסידות החובה עצמה היא שביל מסוים, היא עושה דרך, כלי ליהודי להגיע לקב”ה, בסדר. אבל זה כבר הלאה, זה מעוות את הפשט, כן?
אמונה — לא לדבר על, אלא לעשות
קהל: מי לא יכול לענות? אה, כתוב? אני לא יודע. לא, הוויז’ניצר מדבר על… אני רוצה לקרוא… אני רוצה לקרוא מה…
מגיד שיעור: אז, זו רק דרך אחת. יש עוד הרבה דרכים איך אנשים רחוקים מהדברים שהם עושים, לא פשוט כי הם לא יודעים ש…
שכשאדם הוא נשמה יש גם ספירות. זה כתוב בכל ספר קבלה. הבעל שם טוב לא חידש שיש ספירות, שזה גם מתלבש בגוף האדם, בנפש האדם. כתוב מספר הקבלה הראשון עד האחרון. אבל גם כך, אנשים הרבה פעמים, כי הם לומדים הרבה אפילו, או לפעמים חלק כי הם לומדים מעט מדי, וחלק כי הם לומדים יותר מדי, וחלק כי הם מאמינים מעט מדי, וחלק כי הם מאמינים יותר מדי, או שהוא לא מאמין בדרך הנכונה.
הרבה פעמים כשמדברים עם אדם על אמונה, מדברים כל הזמן על חיוב האמונה. כן? כמו שאני אוהב לומר בשבוע שעבר, שדברים אמיתיים לא צריך להאמין בהם, הם אמת אפילו כשלא מאמינים בהם. כן? כלומר, חיוב אמונה זה שצריך להאמין, כן? זו אמת, אני לא אומר אפילו שאין חיוב כזה. יש מחלוקת ראשונים אם זו מצווה או לא מצווה. זה כבר למדנות. אבל אמונה הפשט הוא שזה כך, שזה כל כך יפה, חשבתי על זה. או אפילו אני מאמין שזה כך, אני מקווה שזה כך, אני לא מבין לבד, אני מאמין, אני מקווה, רציתי. אפילו זה אינו דבר ש… זה לא דבר שמדברים עליו, זה דבר שעושים. מי שיש לו אמונה, יש לו אמונה. הוא לא מדבר על האמונה שיש לו, הוא לא מדבר על האמונה שצריך שתהיה, ועל האמונה שכתוב בספרים שזה כך.
“מה אתה מתכוון?” — הסוד של לעשות במקום לדבר
נגיד שהוא עכשיו למד מספר. אני לא אומר שהוא לא יכול ללמוד מספר. הוא למד מספר, עכשיו הוא חושב כך. עכשיו, מה אתה מתכוון? כן, ה”מה אתה מתכוון” הזה הוא אחד מהסודות איך להפסיק לדבר על דברים ולהתחיל לעשות את הדברים. כן? מה אתה מתכוון?
התחברות — המשל מלימוד גמרא
כן, הרבה פעמים, אפילו סיפר לי מישהו שמלמד גמרא, הוא אומר שהוא מלמד, כן, הרבה בחורים יש להם בעיה איך להתחבר לגמרא, כן? התחברות. מה רוצה הגמרא מהחיים שלי? שניים אוחזין בטלית. הוא אומר שאחד מהסודות הוא, הוא אומר לבחור, יפה מאוד, בוא נספר את הסיפור. הוא אפילו לא פותח את הגמרא. הוא מספר לו סיפור, היו שני יהודים, הם מצאו טלית, ושניהם אוחזים בה. מה אתה חושב שצריך לעשות? בדרך כלל הבחור שואף למה שהמשנה אומרת, או לאחת מהשיטות של המשנה. בדרך כלל זה לא כל כך רחוק מהשכל, כן? אז, אבל חוץ מזה שהוא מקבל התחברות מסוימת, עכשיו הוא בכלל תופס מה המשנה מדברת, כן? למשנה הייתה שאלה מסוימת, מה עושים? השאלה מה עושים? כאן יש בעיה, מה עושים? מה אם הוא מחזיק, הוא אומר שהכל שלי, מה אם הוא אומר חצי שלי? זה מעשה שהיה! בין אם זה היה ובין אם המשנה חשבה אם היה, אבל הוא נכנס לתוך הבעיה.
הניגוד — לשחק את המערכת
הרבה פעמים כשלומדים, שואל מישהו שלא רגיל ללמוד בדרך הזו, או מישהו שכבר למד יותר מדי, מיד הוא אומר: “כן, ור’ חיים מבריסק הסביר את הדין של יחלוקו”. אני לא רוצה לדעת את הדין של יחלוקו! זה מתחיל במעשה שהיה, בשאלה מסוימת, שאלה למדנית כן אפילו, מה עושים עם מקרה כזה?
עכשיו כל הלמדנות שיש, הרי היא רק תוספות על זה. כל התוספות, כל מה שמתרחש, כן, ר’ שמחה אומר כך והאחר אומר כך, כל הלמדנות הרי בתוך זה. עכשיו שאתה שם, עכשיו אתה יכול, יכול להתקדם הלאה, אבל זה יכול ללכת עמוק יותר ורחוק יותר. אני כבר לא זוכר את הנושא שלנו ממה שאנחנו מדברים, רק אומר, הכל הלך עמוק יותר בתוך זה, אבל הרבה פעמים זה חסר.
הסימן — כשזה לא מפריע לך
יש הרבה למדנות אפילו, אני יכול לומר לך, אני יכול לראות, יש אנשים שלומדים בישיבות עשרים שנה, שחלק גדול מלהיות בחור טוב ובעל כישרון, זה ללמוד איך לשחק את המערכת, כן? מה שאני מתכוון לומר הוא, הוא מתנדנד לשיעור — אני הייתי בעל כישרון כזה — הוא מתנדנד לשיעור וכן, הוא אפילו יכול לשאול את הקושיה הנכונה, כי הוא כבר תופס מה צריך לומר עכשיו. זה מצב של AI, הוא כבר תופס מה הוא צריך לומר עכשיו.
ומה הסימן שאפשר לראות? שזה אף פעם לא מפריע לו. לקח לי זמן רב, למדתי בכל הישיבות שלומדים למדנות, ניסיתי להבין, לקח לי 15 שנה להבין מה בכלל הם רוצים מהחיים שלי. גם מהצד השני הגעתי, לא שאני לומד היום למדנות, אבל אני מבין לפחות מה רוצה הלמדן כשהוא אומר את החקירות שלו, כי הגעתי לזה מעצמי, מצד שני אני מבין את הבעיה, ולא כי לא יכולתי לשחק את המשחק, אלא כי לשחק משחק זה… מעניין!
הלמדן נמצא שם אתמול, הוא לא יכול ללכת הביתה כי משהו לא נכנס לו לראש מה שמתרחש כאן, כן? איפשהו הוא הגיע לכך שזו בעיה שלו, שזה נוגע אליו. לא נוגע אליך, מה אכפת לך? אתה יכול לישון, כי אתה לא מבין את הסתירה של המשנה. מה זה קשור אליך? יש דרך שזה כן קשור אליך, אפילו בעיון, אפילו במחשבה, זה מפריע לו. הרי מספרים סיפור כזה, הוא לא יכול לישון כי הייתה לו קושיה על הרמב”ם. אני בדרך כלל יכול לישון, אני לא יודע, אבל יש דבר כזה. או שזה מגיע אצלו עד כעס, הוא חושב על זה, כן, ברגע שיש לו דקה פנויה, המוח שלו עף לשם, כי משהו מפריע לו. זה סוג של התחברות, סוג כזה של דבר.
ביקורת הבעש”ט על כוונות — זה חייב לעבוד
הבעל שם טוב רוצה לומר את אותו דבר על תפילה. כלומר, בואו נחזור לתפילה, ואנחנו לא מדברים על למדנות עכשיו. הוא רוצה לומר דבר כזה, שהאריז”ל בא… מהו האריז”ל? האריז”ל הרי עצות. כל התורה היא עצות, אבל האריז”ל אומר עצות, כן, פתרונות לבעיות, לבעיות אנושיות כלשהן, או בעיות יהודיות, או בעיות קבליות, כן? יש דרך לומר את זה בלשון למדנית, אבל בואו נדבר על עבודה. אפשר לומר, האריז”ל שואל שאלה, איך מתפללים? הוא שואל את אותה שאלה, איך מתפללים? מה עושים כשיש מחשבות זרות? כי בזמן האריז”ל גם היו מחשבות זרות, כן? זה לא נולד בזמנו של הבעל שם טוב.
קהל: מה?
מקור באריז”ל — הרח”ו על יחודים
מגיד שיעור: איפה הוא מדבר על זה? לא בדרכו של הבעל שם טוב, אבל זה בכלל לא רחוק מן הדעת שהפשט הפשוט הוא… האריז”ל כן אומר, האריז”ל אומר שכש… הרח”ו אומר את זה מפורש, ביחוד נוצר חסד לאלפים. כתוב באריז”ל, שכשאדם עושה יחודים, בא אליו לפעמים היצר הרע, והעצה היא שיראה שיש שורש. כן, הרח”ו אומר את זה שם כמעט מפורש. קודם הוא זורק את זה, “תשליך במצולות ים”, כתוב שם בפירוש, כן? ויכוון שהשורש של הרע הוא שלוש האלפין. זה ממש אחד מהמקורות שהבעל שם טוב לוקח לתורה על האלף. והוא עושה את היחוד של אלקים אדנ”י או אלקים אהי”ה, ואחר כך כשהוא מגיע ל”ונקה”, הוא מעלה את חלק הטוב שהיה ברע.
אני אספר לך סיפור. יש אדם, האריז”ל לא עשה את היחודים סתם לתוך העולם, היה לו איפשהו יחוד, הוא עשה את היחודים, והאריז”ל מסביר שכשעושים יחודים מתגרים החיצונים, בסדר. ובאה עצת הרע אליו, והוא עשה את היחוד וזה הלך, כן?
החידוש העיקרי — אם זה לא עובד, אתה מבזבז את הזמן
צריך לעבוד. אם זה לא עובד, זה מה שהבעל שם טוב אומר, אם זה לא עובד, אתה מבזבז את הזמן. בוא נראה, אולי אצלך… באותו ייחוד כתוב שאם אחד הוא משורש קין, הוא צריך לעשות את זה אחרת, כן? איך יודעים? תנסה את זה. תראה, אם בשבילך הייחוד לא עובד, אתה צריך למצוא משהו אחר. יש בספרי חסידות כאלה, כן, “אש תמיד תוקד”, אני יודע מה. אם זה לא עובד, אולי אתה צריך למצוא משהו משלך. כבר כמה מאות שנה עברו מאז אותו גילוי, אתה צריך למצוא חדש. אבל על כל פנים, זה חייב להתייחס לאיזו בעיה אמיתית שהייתה לך, וזה צריך לפתור אותה. ולא, אם הוא אומר את זה, אני מאמין, כתוב באריז”ל שצריך לעשות כך וכך, אני הולך לעשות את זה להלכה למעשה. אתה מבזבז את הזמן, אתה לא עושה אפילו מה שהאריז”ל אמר. יש לך סתם לימוד. בסדר, מצד הלימוד זה מעניין, מחקר היסטורי, איך האריז”ל התמודד עם המחשבות הזרות שלו, מעניין. לא, אפילו לא מצד מחקר היסטורי, אפילו מצד תלמוד תורה, זה מעניין, איזה פשט בפסוק, איזה חידוש, הוא אומר משהו, אפשר מסתמא ללמוד מזה גם למעשה, זה שלב שני, אבל פרקטית עכשיו זה לא יעזור לך, כן?
ייחודים ליראת שמים והמתקת הכעס
כך אם המקובל אומר לך שיש באריז”ל ייחוד איך להשיג יראת שמים, כן? “יראו את ה’ בניו ומלך”, אני כבר לא זוכר עשר פעמים משהו ה’, וראו, אני כבר לא זוכר, והוא אומר שאם תעשה את זה תשיג יראת שמים, כן? תנסה לעשות את זה. אם אתה משיג יראת שמים, צריך להחזיק מעמד איזה פחד, איזו יראת הרוממות, משהו צריך לקרות. אם לא, אתה רואה שלא עשית את זה, כן?
כך גם יש ייחודים להמתקת הכעס, שיהיה פחות כעס, ייחודים בתפילה. צריך לראות, אם ביום שכיוונת בשמונה עשרה את ההמתקה, היה לך פחות כעס, כנראה שזה עובד. אם לא, אתה צריך למצוא את עצמך בשם אחר, אולי העצה הזו לא שייכת אליך, אולי אתה צריך בכלל לישון יותר, אני לא יודע, יכולים להיות הרבה דברים.
ר’ פנחס מקוריץ — להכניע את היצר הרע
אבל מה שאני רוצה רק להוציא זה שהביקורת של הבעל שם טוב היא בדבר כזה שר’ פנחס מקוריץ אמר, הוא אומר שצריך להכניע את היצר הרע של כעס. לא צריך להבין, צריך להכניע. אבל הכוונה שצריך לראות אם זה עובד. מה הכוונה אם זה עובד? הרי זה אמת. אני מתכוון שזה עובד.
מסקנה: ביקורת הבעש”ט — לא נגד כוונות, אלא נגד ללמוד בלי לעשות
אם לא, אתה צריך לחפש שם אחר. אולי העצה הזו לא שייכת אליך, אולי אתה צריך בכלל לישון יותר. אני לא יודע, יכולים להיות הרבה דברים.
אבל מה שאני רוצה רק להוציא זה שהביקורת של הבעל שם טוב היא דבר כזה — אמר העטרת פז הקוריצער, הוא אומר שצריך לכוון את הייחוד של כעס, ולא צריך להבין, לא צריך לכוון, אבל כוונתו לומר שצריך לראות אם זה עובד.
מה אתה חושב? כנראה שזה עובד, זה אמת. אני חושב שזה עובד. יש יחידים מסוימים שאצלם זה עובד טוב.
הפרטים והכלל
בסדר, זה כבר פרטים. אני רוצה רק לדבר על הכלל. נכון, נכון, אני כבר יודע כמה חשובים הפרטים, צריך להיות. אבל מה שבוודאי חשוב, כי אתה רואה שאנשים היו עוסקים בזה.
אבל מה שאני רוצה רק להוציא זה מה המסקנה?
קהל: ודאי אני אומר, למה לא? בצאת ישראל. ודאי.
מעשה עם רבי שמעיה — כוונות ב”בצאת ישראל”
רבי שמעיה סיפר כשלמדנו על זה, שהיה לו שיעור שבת שחרית אצל הסעודה, שם הוא עדיין עומד, והוא אומר שהייתה תקופה שהיה מאוד מעט כסף והמוסדות שלו לא קיבלו כסף. על ידי שהתחילו ללמוד את הכוונות בבצאת ישראל, בדיוק באותה סעודה נכנס הרבה כסף.
עיקר הנקודה: ללמוד בלי לעשות
בקיצור, עיקר הנקודה היא שהביקורת של הבעל שם טוב על “לא להיות שם” אין הפשט שצריך לתרגם כל פעם שכתוב שם ה’ לאהבה לתחושה. זה אולי דבר שאפשר לעשות, אבל הביקורת העמוקה יותר שלו היא שהוא אומר שאנשים לומדים הכל על דברים, ולעולם לא עושים דברים.
הוא לא חש בבעיה שהקבלה באה לפתור. הוא לא בא לפתור את המחשבה הזרה שלו או את הצער שלו או את חוסר הדביקות שלו או איך הוא יגיע לדביקות.
ולא כמו שזה יאמר שהכוונה לומר שהייחודים, שהספירות הן רק אצלך. רק אצלך הרי אין ספירות. סך הכל מה שהוא מתכוון לומר הוא, שהרבה פעמים זה נהיה למדנות, זה נהיה מעשה שהיה, מעשה שהיה פעם, לא מעשה שקורה עכשיו.
וזה קורה עכשיו! זה עדיין קורה, עבודה מחודשת כמו של האריז”ל, עבודה מחודשת עם ייחודים חדשים.
השאלה הפרטית והטענה הכללית
זו לא השאלה אם לעשות דווקא כוונות האריז”ל או כוונות אחרות. זו שאלה פרטית. לא מוכרחים לעשות דווקא מה שכתוב בשער הכוונות.
אבל הטענה הכללית שלו היא לא שהכוונות מופשטות מדי. מופשט זו מצווה, צריך להיות מופשט. טענתו היא שלומדים עליהם ולא עושים אותם.
ה”ביקורת העדינה” — גם עלינו
וזו מכשלה שאנשים יראים, בפרט כמונו, לומדים כבר כל כך הרבה ונתקעים. אפשר ללמוד ספרי חסידות גם כן. הוא אומר שיעור. זה לא דבר שהוא עושה, זה לא דבר ש… זו קצת ביקורת יותר עדינה.
זו המסקנה.
—
קהל: יישר כוח. יישר כוח.
קהל: העוגיות. יישר כוח.