סיכום השיעור 📋
סיכום: במדבר פרק ט
ההקשר הכרונולוגי והמיקום (פסוקים א–ה)
הפרק נפתח בתאריך: החודש הראשון בשנה השנייה לצאת בני ישראל מארץ מצרים. זהו במפורש לפני המפקד המתואר בתחילת ספר במדבר (שנערך בחודש השני). הסיפור חוזר לראש חודש ניסן — היום שבו הוקם המשכן — כדי לתעד דבר שאירע אז. הסטייה מהסדר הכרונולוגי מובנת, שכן היה צורך להשלים תחילה את כל הנושאים הקשורים להקמת המשכן, למפקד ולעניינים הנלווים, לפני שמציגים סיפור נפרד זה.
הקב”ה מצווה את משה שבני ישראל יעשו את קרבן הפסח במועדו. הדבר מפנה חזרה למצווה שכבר ניתנה בפרשת בא ובפרשת אמור. נשאלת השאלה: מדוע הקב”ה צריך להזכיר להם? התשובה הולכת לפי העיקרון שרש”י מבטא לגבי ההגבלה — מזהירן את האדם לפני המעשה ובשעת המעשה — ישנן שלוש רמות: (1) הציווי הכללי, (2) הציווי לבצע בפועל עכשיו, ו-(3) הביצוע בפועל. כאן מדובר ברמה השנייה. משה מוסר את הציווי, והעם מקיים אותו — זו הרמה השלישית.
זוהי אחת הדוגמאות הנדירות בתורה של פרשת קיום המצווה — סיפור על כך שעם ישראל קיים בפועל מצווה שכבר ניתנה קודם לכן במדבר. הפסח מיוחד בכך שישנם כשבעה סיפורים לאורך כל התנ”ך המתעדים כיצד העם קיים מצווה זו; וזהו הראשון שבהם.
תלונת הטמאים והדין החדש של פסח שני (פסוקים ו–יד)
הסיבה האמיתית לקיומו של סיפור זה היא ככל הנראה כדי להוביל למה שבא אחריו. אנשים מסוימים היו טמאים לנפש (טמאים טומאת מת על ידי מגע עם גופת אדם — “נפש” כאן במשמעות של אדם, ולא דווקא הנשמה) ולא יכלו להקריב את קרבן הפסח. הם ניגשים אל משה ואהרן בתלונה מרשימה: למה נגרע — “למה נהיה מופחתים/מושמטים?” המילה נגרע מהדהדת את נושא המניין של הספר; הם שואלים מדוע ייגרעו מלהקריב את קרבן ה’ במועדו.
משה מקבל תלונה זו כלגיטימית. הדבר ראוי לציון, שכן בהמשך הספר תלונות בעלות צליל דומה (“למה לא אני? למה לא כך?”) מעוררות כעס אלוקי. כאן, לעומת זאת, משה משיב: עמדו ואשמעה מה יצוה ה’ לכם — “עמדו ואשמע מה ה’ מצווה לכם.” הדבר מתקשר לסוף הפרק הקודם: עכשיו שהמשכן קיים, יש מקום ללכת ולשאול את ה’. משה ככל הנראה הלך לאוהל מועד לשאול.
הקב”ה משיב במצווה חדשה, המנוסחת בסגנון החקיקתי הכללי של ויקרא ובמדבר (איש איש). הדין אינו רק פתרון מצבי — הוא כלל קבוע ותמידי (לכם ולדורותיכם). הוא חל לא רק על מי שטמא אלא גם על מי שהוא בדרך רחוקה — כל מניעה לגיטימית להגיע לפסח. חל כאן העיקרון מחז”ל: מגלגלין זכות על ידי זכאי — הדין כבר היה קיים אך נתגלה בזכותם של אנשים ראויים אלו.
דין פסח שני: האדם מקריב את קרבן הפסח בי”ד בחודש השני, באותה שעה ביום (בין הערביים), עם אותן הלכות — מצות ומרורים, לא ישאירו ממנו עד בוקר, לא ישברו בו עצם. ככל חקת הפסח יעשו אותו — זהו קרבן פסח אמיתי, רק שאינו במועדו; יש לו מועד חדש.
בעקבות זאת בא סייג מכריע: הזדמנות שנייה זו היא רק למי שהייתה לו מניעה לגיטימית. מי שהוא טהור ואינו בדרך, ופשוט לא הקריב את הפסח, חייב כרת — כי קרבן ה’ לא הקריב במועדו, חטאו ישא.
דין אחרון קובע שגם לגר יש אותה חובה: חקה אחת יהיה לכם לגר ולאזרח הארץ — דין אחד לגר ולאזרח.
תובנה מבנית רחבה
פרק זה מדגים מאפיין מבני מרכזי של ספר במדבר: נספחים — תוספות והתאמות למצוות שכבר ניתנו, שנוצרו בעקבות מצבים חדשים הדורשים פסיקות חדשות. מכאן אנו למדים שנסיבות חדשות דורשות לעיתים הכרעות הלכתיות חדשות. אמנם חז”ל מלמדים אלה המצוות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה (אין נביא רשאי לחדש לאחר משה), אך אותה דינמיקה ממשיכה דרך תורה שבעל פה — מצבים חדשים מתעוררים, והשאלה היא: האם הדין חל כאן? האם ההבחנה הזו משנה?
הענן וסדר המסע (פסוקים טו–כג)
הפרק עובר לחלק חדש — שניתן לטעון שהוא חלק חדש בספר. לאחר שנקבעו סדרי המחנה למסע, הכתוב מתאר כעת כיצד ומתי הם נוסעים בפועל.
ביום שהוקם המשכן, כיסה הענן אותו. בלילה נראה כמראה אש — משהו כדמות מראה של אש (ייתכן שלא אש ממשית). הדבר מהדהד את פרשת בשלח, שם עמוד הענן ביום ועמוד האש בלילה היו קיימים לפני המשכן, אך עתה הם שוכנים עליו.
הכלל: כאשר הענן נעלה מעל האוהל, העם נוסע אחריו. במקום שהענן שוכן, העם חונה. העיקרון המנחה מנוסח כפזמון חוזר: על פי ה’ יסעו ועל פי ה’ יחנו — על פי דבר ה’ הם נוסעים, על פי דבר ה’ הם חונים. הענן הוא הביטוי הנראה לעין של השכינה המנחה את העם.
כללים אלו אינם לדורות באופן מובהק — הם הדוגמה המובהקת למצווה שחלה רק בתקופת המדבר, ושקבעה כיצד העם נסע עם השכינה.
הקטע כשירה פיוטית
הקטע מרחיב בהרחבה רבה על וריאציות של כלל זה — ימים רבים, ימים מועטים, יום אחד, לילה אחד, יום ולילה, יומיים, חודש, ימים רבים. הרחבה מפורטת זו, שנראית לכאורה מיותרת, מובנת כביטוי של התרגשות וחגיגיות — אותו עיקרון ספרותי שנראה בסיפור קרבנות הנשיאים. אמירת דברים בהרחבה יוצרת יופי והדר. הקטע מתפקד כמעין שיר או פיוט.
לשיר יש פזמון שמופיע שלוש פעמים עם שינויים קלים: על פי ה׳ יחנו ועל פי ה׳ יסעו (“על פי ה’ היו חונים ועל פי ה’ היו נוסעים”). פזמון זה מחלק את הקטע לשלושה חלקים. בכל תרחיש — בין אם הענן שוכן ימים רבים ובין אם לילה אחד בלבד — אותו כלל חל: כל עוד הענן שוכן על המשכן, הם נשארים; כשהוא נעלה, הם נוסעים.
הפרק מסתיים בשורה מסכמת שמאגדת יחד את נושאי הפזמון: על פי ה׳ יחנו ועל פי ה׳ יסעו את משמרת ה׳ שמרו על פי ה׳ ביד משה — חנו על פי ה’, נסעו על פי ה’, שמרו את משמרת ה’, על פי ה’ ביד משה. זוהי הקדנציה המסיימת של השיר.
תמלול מלא 📝
במדבר פרק ט: פסח שני וענן ההנהגה האלוקית
ההקשר הכרונולוגי: חזרה לחודש הראשון
אנחנו קוראים במדבר פרק ט. לסיפור הזה יש תאריך בתחילתו. זה בשנה השנייה ליציאת מצרים, בחודש הראשון. אז אנחנו חוזרים לתאריך שבו הכל באמת מתרחש כאן. כל הסיפורים האלה סובבים סביב התאריכים האלה.
כפי שדיברנו, זה במפורש לפני סיפור המפקד בתחילת הספר, שהיה בחודש השני של השנה הראשונה. אז זה חוזר עד ליום שהמשכן הוקם, שהיה ראש חודש ניסן, החודש הראשון של השנה השנייה. וזה מוסיף משהו שקרה אז.
אפשר להבין את העקירה מהסדר הכרונולוגי, כי היינו צריכים לסיים את הכל בנוגע למשכן — יצירת המשכן עצמו, המפקד, כל הדברים הסובבים אותו — לפני שאנחנו מגיעים לזה, שזה באמת סיפור נפרד, עניין נפרד.
פרשת קיום מצווה: עשיית הפסח במדבר
מה שיש לנו כאן הוא בעיקר סיפור של, כפי שדיברנו, זו אחת הדוגמאות המובהקות של מצווה, פרשה של מצווה. זו כמו פרשת מצוות, אף שהיא גם פרשת סיפור. אז במובן מסוים, הפרשה — והיא אחת הפרשיות היחידות שהן כאלה — היא פרשה של מצווה של העדה, עשייה במדבר של מצווה שניתנה קודם. מצוות קרבן פסח כאן ניתנה כבר בפרשת בא, וכבר נצטוו שתהיה בכל שנה. אז זה באמת סיפור של קיום המצווה.
פסח מעניין בהקשר הזה, שיש כשבעה סיפורים בכל התנ”ך שמספרים איך העם קיימו, איך עשו את המצווה הזו. אז זה הראשון. הוא כבר בתורה עצמה.
לזה מתווספת מצווה שניתנה בתגובה לבעיה שהייתה להם. אז זה מבנה שאנחנו מוצאים במצוות רבות, בספר במדבר באופן ספציפי. אולי יש קצת מזה בספרים מוקדמים יותר, אבל זה המקום שבו רובם נמצאים. לכן אמרתי שזה כמו נספחים, תיקון או הוספה לדברים למצוות ולסיפורים שהיו קודם, בתגובה, ובמיוחד בתגובה לדבר מסוים.
העיקרון: מצבים חדשים דורשים הלכה חדשה
במילים אחרות, אם נכליל את זה, נאמר: מכאן אנחנו לומדים שלפעמים יש מצב חדש שדורש פסק חדש, הלכה חדשה בנוגע למצווה. כמובן, יש לנו את הכלל של חז”ל: אלה המצוות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. זה לא קורה יותר. רק משה יכול היה לעשות את זה.
אבל אני לא חושב שזה כל כך מופרך לחשוב שזה כן קורה, רק בדרך של הלכה, בדרך של תורה שבעל פה. לפעמים כשיש מצב חדש, אנחנו אומרים, טוב, האם זה חל כאן? האם זה משנה? דברים כאלה. זה לא שונה מאוד. אבל זה העניין של ספר במדבר — יש בו מצוות כאלה, וזה מה שאנחנו הולכים לקרוא.
הציווי לעשות את הפסח (פסוקים א-ה)
אז אנחנו קוראים: בזמן הזה, במצב הזה, במקום הזה, במדבר סיני, ה’ דיבר אל משה ואומר: ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו. ומהו הזמן הנכון? כפי שמוגדר בפרשת אמור וכפי שמוגדר בפרשת בא, שאומרת מהו הזמן הנכון.
אז זה באמת הקב”ה מזכיר להם, מזכיר להם לעשות משהו שכבר אמר להם פעם. ויש, כמובן, שאלה: למה הוא צריך להזכיר להם? אבל אני חושב שזו הלוגיקה של כל סיפור. הם לא עושים שום דבר כאן בלי שנאמר להם.
שלוש רמות הציווי
וראינו, למשל, בסיפור ההגבלה, כמו שרש”י אומר, מזהירין. אז יש ציווי מיוחד לעשות בפועל. כמו שיש שלוש רמות. יש את הציווי הכללי, ויש את הציווי לעשות בפועל, ואז יש את העשייה בפועל. וזה הציווי לעשות בפועל.
וכמו שכתוב במפורש, תעשו אותו בארבעה עשר יום לחודש הזה. וככל חקתיו וככל משפטיו, כפי שכבר נצטוויתם. אז אין ספק שזה מתייחס למצווה שניתנה קודם, וזה אומר להם לעשות אותה.
ומשה אומר לבני ישראל שיעשו את זה. והם עושים. אז זו הרמה השלישית, נכון? ה’ אומר למשה לעשות את זה עכשיו, והם באמת עושים את זה עכשיו. כאשר צוה ה’ את משה כן עשו.
עכשיו, וזה, אני חושב, כל מה שנאמר כאן — כנראה שזו התשובה לשאלה. כאילו, זה לא מובן מאליו שהם קיימו את המצווה? כנראה שזה מובן מאליו. אבל הסיבה שהסיפור הזה קיים, אולי אפילו זה קרה ככה, היא כדי שיהיה לנו את הסיפור הבא.
בעיית הטמאים: אלה שהיו טמאים (פסוקים ו-ח)
עכשיו היו כמה אנשים שלא יכלו לעשות את הפסח. למה הם לא יכלו לעשות את הפסח? כי הם היו טמא לנפש. כבר דיברנו: טמא לנפש פירושו טומאה ממת. הם נגעו בנפש מתה, בגוף מת, באדם מת. אני חושב שהנפש לא בהכרח מתכוונת לנשמה לעומת גוף, כי אי אפשר להיטמא לנשמה. נטמאים לגוף. אבל בכל מקרה, נפש פירושו אדם.
והם לא יכלו לעשות את הפסח, כפי שלמדנו שם, שאם אתה טמא, אתה לא יכול לעשות את זה. והם באים למשה ואהרן, אומרים לו, ויש לנו כאן דיאלוג, דיאלוג מאוד מפורש, שבו למה נגרע. זה מעניין, כי הכל כאן נספר. אז “נגרע” זה משהו כמו, למה אנחנו לא נספרים? למה אנחנו נמחקים? למה אנחנו מופחתים מלהיות מסוגלים להקריב את קרבן ה’? להקריב את קרבן ה’ במועדו, יחד עם כל ישראל.
תגובת משה: עמידה לפני ה’
ומשה מקבל את הטענה הזו, מקבל את תלונתם. והוא אומר — וזה מעניין, כי בהמשך הסיפור נראה תלונות רבות שבהן אנשים אומרים דברים דומים, כמו, למה לא? למה לא אני? למה לא זה? ואז, כנראה, אם מתלוננים בסגנון הזה של תלונה, אז ה’ כועס.
אבל כאן, זו הייתה תלונה, או מעין דרישה, שמשה אומר עליה: עמדו ואשמעה מה יצוה ה’ לכם. תעמדו כאן, תחכו כאן, ואני אקשיב, אשמע מה ה’ אומר לי.
וזה, כמובן, גם המשך למה שהיה לנו בסוף הפרק הקודם, שאחרי המשכן, והמשכן הוקם על ידי ה’, יש מקום ללכת לשאול את ה’ דברים. כנראה שזה אומר שהוא הלך לאוהל מועד, ושאל מה לעשות.
דין פסח שני (פסוקים ט-יד)
וה’ עונה, ונותן ציווי, דבר אל בני ישראל. הוא נותן מצווה חדשה, והמצווה מנוסחת בסגנון של מצווה, ניסוח כללי מאוד. איש איש, אם יהיה טמא, או — וזה מוסיף, נכון, מכיוון שזה חוק כללי, זה לא רק מגיב למצב, זה נותן את הדין החדש.
העיקרון: הדין היה תמיד קיים
כמו שחז”ל היו אומרים: הדין באמת היה קיים מקודם, אבל הסיפור קרה כדי שהאנשים האלה יהיו הגורם לכך שהדין יתגלה. אבל זה לא שהדין נוצר בתגובה לזה. זה באמת הדין. ואפשר לראות את זה מסגנון הפסק. זה לא סגנון של, אה, אז להיום נעשה ככה. לא, יש חוק כללי שיש לו כלל, ככה זה עובד.
וזה לא רק בשבילכם, זה גם אם אתם בדרך רחוקה, אם אתם רחוקים, לא יכולים להגיע למקום עשיית הפסח, אז אותו דבר. זה לא ספציפית לטמא, זה כל דרך אחרת, דרך לגיטימית — טוב, לא אם עשית את זה בכוונה — אבל דרך לגיטימית שבה מישהו לא יכול היה להגיע לפסח.
וזה לא רק להיום, זה לא רק לעכשיו. לכם ולדורותיכם, זה לעכשיו, או לדורות הבאים. אז זה חוק כללי.
פרטי פסח שני
עכשיו, מה יעשה האדם הזה? הוא יעשה פסח. מתי יעשה פסח? בחודש השני. אז זה גם סיפור — אנחנו רואים מאוד בבירור, כל הסיפורים האלה קרו בין החודש הראשון לשני. אז זה סיפור שהוא גשר בין החודש הראשון לחודש השני, כי אם מישהו לא יכול לעשות את הפסח בחודש הראשון, הוא יעשה אותו בחודש השני, ביום הארבעה עשר. אז שוב, אותו זמן בחודש, ואותו זמן ביום, בין הערבים, הוא יעשה אותו.
והוא יאכל אותו באותו אופן. הוא יאכל אותו עם מצות ומרורים, באותן הלכות. לא יהיה מותר להשאיר עד הבוקר, עצם לא ישברו בו. אז אותן הלכות. לא ישברו שום עצם. ככל חקת הפסח יעשו אותו. הוא יעשה אותו לפי אותם כללים של הפסח.
במילים אחרות, זה קרבן פסח אמיתי, רק לא במועדו. שם היה לנו המילה “במועדו”. טוב, לא במועדו — זה יהיה במועד החדש, המועד החדש מהיום הארבעה עשר לחודש השני.
האזהרה נגד הזנחה מכוונת
וכמובן, מכיוון שנתנו את הרשות הזו, נתנו את ההזדמנות השנייה הזו, כביכול, אנחנו צריכים להזכיר לכם שזה רק יעבוד לאנשים שלצערם הייתה להם הבעיה הזו. אבל אל תחשבו שזו רשות סתם לאחר. אם אתה טהור, ואתה לא בדרך רחוקה, ואתה לא עושה את הפסח, אז אתה חוזר לדין הרגיל. ונכרתה הנפש ההיא מעמיה. כבר למדנו את זה בפסח, שאם לא עושים את קרבן הפסח, מקבלים כרת.
כי קרבן ה’ לא הקריב במועדו, חטאו ישא. יש לנו שוב את המילה “במועדו”. הוא לא עשה את זה בזמנו, והוא יכול היה. חטאו ישא בעצמו.
הדין לגבי הגר
עכשיו יש עוד דין אחד על קרבן פסח. אני חושב שזה כבר נאמר בפסח. אני לא בטוח למה זה חוזר כאן. יש שמבינים שאולי גר יכול גם, אם הוא מתגייר, אם הוא בא מאוחר יותר, הוא יכול לעשות את זה מאוחר יותר. לא ברור לי.
אם גר בא, והוא יעשה פסח, הוא גם יעשה אותו לפי כל דיני הפסח. חקה אחת יהיה לכם לגר ולאזרח הארץ. זה דבר שחוזר פעמים רבות בפסוקים כאלה: אותו דין יהיה לכם, לגר, לזר, לתושב, לנוסע, ולאזרח. לשניהם אותו דין. וכמו שאמרתי, זו חזרה.
הענן וסדר המסע (פסוקים טו-כג)
טוב. עכשיו, אנחנו מסיימים את זה. זו המצווה האחרונה ששייכת לסדרה הזו, או לחלק הזה. אפשר לראות שזה חלק מהסיפור. ועכשיו, יש לנו תחילה של חלק חדש בספר, הייתי אומר. השאלה אם צריך להתחיל אותו כאן, או להתחיל אותו בחלק הבא, אני לא בטוח. אבל זכרו, סידרנו את כל המחנות, כל המחנות, כדי לנסוע כראוי. וכאן יש לנו את הסיפור של איך הם נוסעים.
דיני המסע: לא לדורות
אז הפרשה הראשונה, שהיא עד סוף הפרק הזה, היא שוב הלכות, והיא מסודרת כמעט כהלכות, או כמעט ככללים כלליים. ואז יש את היישום של הכללים הכלליים האלה, כשהם באמת נסעו. אז יש דינים של איך ומתי הם נוסעים, או כללים — אני לא יודע אם קוראים להם דינים, כי הם לא לדורות. אלה הדוגמה המובהקת של מצווה שהיא לא לדורות. אבל ככה הם נוסעים.
הענן מכסה את המשכן
כתוב שביום שהמשכן הוקם, הענן כיסה את המשכן. בלילה היה מראה אש, חזיון של אש. אז אולי לא בהכרח אש עצמה, אלא מראה אש. לא ברור. וככה זה ילך, תמיד.
זה, כמובן, כבר יש לנו את זה בפרשת בשלח, לפני שהיה משכן. הייתה אש בלילה וענן ביום. אבל עכשיו האש והענן הם על המשכן.
הכלל: ללכת אחרי הענן
ועכשיו מתי בני ישראל נסעו? כשהענן עולה מעל האוהל, מסתלק מהמשכן, או עולה, אז הם נוסעים אחריו. ואז המקום שבו הענן עוצר, המקום שבו הוא בא למנוחה, שם בני ישראל יהיו. שם הם ינוחו.
וזה מה שפירושו על פי ה’, שמיוצג בענן שלו. ככה הוא מראה לפחות את נוכחותו עם האנשים. הם נוסעים יחד איתו ונחים יחד איתו.
ההרחבה המפורטת: שיר של חגיגה
וכאן הפסוק נכנס להרחבה ארוכה מאוד, הרבה פרטים של הכלל הזה. וזה נראה, שוב, מיותר. נראה שיש יותר מדי מהפרטים האלה. אבל אני חושב שצריך לקרוא את זה, כמו שאמרתי קודם, בסיפור הקרבנות של הנשיאים, זה ביטוי של התרגשות, ביטוי של חגיגה. כשאומרים דברים באריכות, זה נשמע יפה, זה מהודר. אז זה נותן לנו את ההרחבה הארוכה, ובמעין שיר.
ואני חושב שלשיר יש פזמון חוזר, שהוא על פי ה’ יחנו ועל פי ה’ יסעו. כמו שאפשר לראות בארגון שלי, זה שלוש פעמים, עם שינוי קל, אבל שלוש פעמים. אז יש כמו שלושה חלקים לשיר, וזה מספר את זה שלוש פעמים. זה שיר, זה פואמה.
השינויים במשך הזמן
זה מספר לנו איך, אם הענן על המשכן ימים רבים, אז העם שומרים — הם שומרים, הם שומרים, הם ממתינים, הם לא נוסעים. ואם זה רק ימים מועטים, אז אנחנו מניחים את השלמת המשפטים, ואז הם ישהו שם רק ימים מועטים. שוב, על פי ה’ יחנו ועל פי ה’ יסעו.
לפעמים זה יהיה רק ליום אחד, ללילה אחד. בבוקר הם נוסעים. לפעמים זה יום ולילה, ואז הם נוסעים. לפעמים זה יום, לפעמים יומיים, לפעמים זה חודש, לפעמים ימים רבים.
הקטע כביטוי של התרגשות וחגיגה
זהו ביטוי של התרגשות, ביטוי של חגיגיות. כשאומרים דברים בהרחבה, זה נשמע יפה, זה מהודר. אז הכתוב נותן לנו את הפירוט הארוך. ובמעין שירה, אני חושב שלשירה יש פזמון חוזר, שהוא על פי ה׳ יחנו ועל פי ה׳ יסעו, כפי שאפשר לראות בחלוקה שלי. זה מופיע שלוש פעמים עם שינויים קלים, אבל שלוש פעמים. אז יש כמו שלושה חלקים לשירה והכתוב מספר את זה שלוש פעמים. זה שיר, זו שירה.
השינויים: משכי זמן שונים של שהיית הענן
הכתוב מספר לנו שאם הענן על המשכן ימים רבים, אז העם שומרים, שומרים, שומרים, שומרים את משמרתם, לא נוסעים. ואם זה רק ימים מעטים, אז אנחנו מניחים שהשלמת המשפט היא שאז הם ישהו שם רק ימים מעטים.
שוב, על פי ה׳ יחנו ועל פי ה׳ יסעו. לפעמים זה רק יום אחד, לילה אחד, בבוקר נוסעים. לפעמים זה יום ולילה, ואז נוסעים. לפעמים זה יום, לפעמים יומיים, לפעמים חודש, לפעמים יום, כך ימים רבים, חודשים רבים.
לכל זה אותו כלל. כל זמן שהענן על המשכן, חונים, וכשהוא עולה, נוסעים.
הפזמון המסיים
על פי ה׳ יחנו ועל פי ה׳ יסעו, את משמרת ה׳ שמרו על פי ה׳ ביד משה. זהו סוף הפרק.