דברי תורה בסעודה שלישית וילך שבת שובה תשפ”ו – קהל חסידים ד’האוול
היום קראנו בהפטרה ‘מי אל כמוך וגו’. והוא פנימיות י”ג מידות שאמר משה, ביאר האר”י זה האור ושל משה הוא הכלי. וכיצד ייתכן שמשה יהיה מדרגה נחותה ממיכה? אלא שמעלת נבואת משה הוא שהוא תמיד יורד גם לגוף, וכן תפילותיו פעלו את הסליחה לישראל באופן גופני. אבל הנביאים מסתכלים בנשמה. ולכן כאשר רוצים להבין כוונת משה צריך להסתכל בנביאים, וכך דרך המדרש לפתוח פתיחה לתורת משה מן הנביאים. שדברי נביאים יותר גלויה הבנת שהוא נשמת הדברים.
אבל המטרה הוא שאחרי שנבין את המידות במהותם בנשמתם להמשיך אותם לכלים וגופים, והוא פעולת משה, וזהו ‘ברית שלש עשרה’ כפי פירוש ר’ יוחנן. ולכן אומרים בתפלה מידות של משה כי זה נקרא ‘עשיה’, כמאמר ר’ יוחנן ‘יעשו לפני כסדר הזה’, כלומר העשייה של עיטוף בטלית ואמירה, והוא נענה בגוף. וזה נקרא ‘כתיבה’ כפירוש האר”י כי הזכירה לחיי נשמות והכתיבה שהוא התעבות דברים לחיי הגוף. ועל כן בתורה והפטרה יש לעיין במיכה וכן תומר דבורה מבוסס עליו כי שם יותר ברור להבין, אבל בתפלה שהוא עשיה צריך להזכיר את של משה.
ובראשית חכמה הביא ששמע משם גאונים ש’יעשו לפני’ אינו זהה ל’יאמרו לפני’ אלא הכוונה יתנהגו במידות אלה. ובאמת שזה כתוב בגמרא ממימרות אחרות שם, אבל אין זה הפשט במימרא זו שכוונתה בדיוק למעלת ההשגה של משה שיעשו לפני כסדר הזה ויכפר להם. וכך יש מדייקים מלשון ‘הורית לנו לומר שלש עשרה’, ולא ‘לעשות’. אבל דברי ר”ח צודקים במדרגה הנוספת הנצרכת והוא הנשמה, כי מי שיעשה את המעשה בלבד מבלי הנשמה הרי הוא כגוף בלי נשמה, ולכן צריך ללמוד ולעשות את הנשמה ואחר כך יפעל גם התפלה המעשית.
(וזה סוד כל תפלה בכוונה, שאמרו תפלה בלא כוונה כגוף בלא נשמה, ואמרו ראשונים שלא נאמר אשגבהו כי יקרא שמי אלא כי ידע שמי, אבל אין העיקר כאן שיתפלל ובשעת מעשה יהיה לו כוונה, אלא שיהיה לו ידיעה כללית בהבנת השם, ואז כאשר מי שיודע את השם קורא בכוונה אז הוא נענה. והבן שזה יותר דין ב’גברא’ הקורא אחר שהוא יודע את השם, מאשר בכוונת אותו השעה. או בלשון אחר, יותר יפעל קריאת מי שיודע למרות שאיננו עכשיו מתרגש ומתעורר בכוונה זו, מאשר מי שאינו מבין אבל קורא בהתרגשות גדולה. למרות שגם היודע צריך רמה מסוימת של זכרון אחרת אין ידיעתו בפועל. והארכנו בשיעור בהלכות תפלה אלול תשפ”ד על ב’ מובנים של כוונת אמת בתפלה).
וכיצד העשיה הוא הנשמה, זה מבואר בתחילת ‘תומר דבורה’ לרמ”ק, כי האדם נברא בצלם ובדמות, והיינו שגם גופו הוא בתבנית דמות יוצרו. והוא מה שהוא עומד בקומה זקופה ויש לו את כל האברים שהם סימנים למידות עליונות כבהקדמת שערי אורה. אבל אין זה עיקר מהות הצלם ודמות, שהרי אין זה אלא בבחינת הכלים, שבאמת האברים של האדם הם כמפתחות וסימנים אל הכלים העליונים, אבל אין למעלה גוף, אלא על שם פעולותיו נקרא, וכפי שאומרים על דרך פשט. ולכן עיקר ההידמות איננו בזה שיש לאדם את הגוף הזה אלא בזה שעושה את הפעולות הללו.
ובאמת פעולות אלה הם מושגים רוחניים, כי פעולה איננה דבר שאפשר לראות או לחוש, כל מהות של ‘פעולה’ הוא הפשטה, כי לראות אפשר רק דברים יציבים וקיימים כתמונה, אבל פעולה הוא הצורה והמושג שאי אפשר לחוש ולראות אלא להשיג בעיני השכל. ולכן כל ציורי הכלים אינם אלא רמז לפעולות, וכאשר יש את ציורי הכלים מבלי הפעולות הרי זה גוף בלי נשמה, או כלשון רמ”ק יאמרו ‘צורה נאה ומעשים כעורים’, שאין כוונתו שזה כביכול סתירה, אבל כוונתו, שאז יהיה הדמות שבמרכבת כלי הגוף כגוף בלי נשמה, כי היד ימין על דרך משל הפעולה שלו הוא עשיית החסד, והיד הוא הגוף שבו עושה וחל מידת החסד, אבל מי שיש לו יד ימין ואינו עושה איתו מעשה ימין, הרי ידו כמו מי שיעשה מעשה קנין שנעשה בו תנאי שלא יחול, כלומר הוא גוף ריק בלי נשמה, וזה הכיעור שהוא מדבר עליו, כלומר גוף בלי נשמה.
ובאמת גם הפעולות אינם עצמותו אלא הספירות כי גם ההפשטה של פעולה הוא דבר מה והא”ס אין לומר בו ציור כזה, והפעולות ניכרים במעשיהם בעולם הזה אבל גם יש להם מציאות לעצמם, אבל לא מפני זה יש לטעות לצד שני לומר שאין הגופות עצמם סימנים לעליון, ואומרים על זה ‘אינו אלא משל’, ואז לא מבינים כיצד יהיה היד ימין הממשי שלי סימן שאם אני מתחיל דבר ממנו ולא מיד שמאל ימתיק זה את הגבורות בעולם האצילות. וזה כי אומרים המילה ‘משל’ אבל לא חושבים על הנמשל של אותו המילה עצמו, והרי כל המילה הזו ‘משל’ אינו אלא מילה אחרת אל ‘כלי’, דהיינו אופן שאפשר לתפוס ולראות בו את האור, והרי כל העולם עצמו הוא ‘כלי’ ו’משל’, ויש גם בחלקיו המופשטים אותיות ומשלים וכלים וצורות, שהם הכוחות והמושגים שבהם נעשים כל הדברים, וכך יש כלים ומשלים בעולם התחתון שהם העשיה שהוא עד לעולם הזה. ועל כן מי שיש לו גם את ההבנה וגם את הציור אז הוא יפעל על ידי העשיה שלו שאם יתקע בשופר בפיו יעמוד הקב”ה מכסא דין וישב על כסא רחמים וכו’.
וזהו עיקר עבודת הימים הללו לעלות מכסא דין לכסא רחמים. וזה על ידי הפעולות הגופניות שתוקעים בשופר ואומרים בפה י”ג מידות וכן הלאה. ועל ידי שמוסיפים לזה את עבודת המחשבה שהוא הרמוז בדברי מיכה, אז מקבלים כל הפעולות הללו חיות ופועלים באמת. ועבודת המחשבה הזו הוא בעצמו עבודת המידות, שכן אין שום הבנה במידות רחמים אם לא פועלים בו. וכל הבחנת הזמנים שבזמן זה יש מידת רחמים ובזה יש מידת דין אמור להיות בהנהגתנו, ולכן אומר רמ”ק שבשבת וביו”כ אין לעשות דין, וכמו הדין שאין עונשים בשבת אפילו למי שראוי לעונש, כי הוא שעת הארת הכתר. ולכן מי שמדבר על רעווא דרעווין של ס”ג אבל באותו זמן צועק על ילדיו הרי ניכר שלא עלה באמת לעתיק יומין באותו הזמן, כי הנהגת עתיק יומין הוא לסלוח על הכל.
ולא כמו שיש טועים שלפי שהם ימי דין אם כן העבודה צריכה להיות להתנהג בדין ולחפש לירא, דהרי לא כך הוא עבודת השופר והתשובה, שכולו הוא להמתיק את הדין ולא להמשיכו. כי הדין הוא המציאות הנעשית מאליה בימים אלה ואין שום ענין להרבות בחיפוש התרגשות הדין, זה הוא המובן מאליו. אבל הענין הוא לחפש את הרוגע ואת ההמתקה והנחת והשמחה. וזה שיש מחפשים את תחושת הדין והנהגתו זה כי אינם מאמינים שיש דין וצריכים לעשות אותו. אבל מי שמתבונן בדבר הפשוט שהדין הוא הקיים ממילא אין אצלו שום עבודת יראה ופחד ודין, זהו המצב שלפני העבודה, אבל העבודה הוא ‘יודעי תרועה הויה באור פניך יהלכון’. וזה מה שצריכים לחפש.
ואיתא בזוהר תצוה, כי סוד יום הכיפורים הוא הפסוק ‘עבדו את הויה בשמחה’. (כלומר עליית הזו”נ לבינה עיי”ש). וביאר, כי הפנים העליונים הם כמים פנים לפנים, ומי ששמח בעבודתו ממילא המקום שמח בו וסולח ומכיל. וזה הוא שדרשו הרמב”ם ואחריו כל המקובלים והחסידים, שעיקר הדין הכתוב בתוכחה של תכלה שנה וקללותיה הוא ‘תחת אשר לא עבדת את הויה אלהיך בשמחה’. והיינו לא שלא עבדת, אלא שלא עבדת בשמחה. דהיינו שלא הכרת כי הטוב הוא טוב לך וממילא היית שמח אלא חשבת אותו ליראה ולעול.
ולכן אחר יוה”כ הוא חג הסוכות, ולא כמו שמפרשים שבמקרה בגלל שיש סליחה ממילא מרגישים טוב ושמחים. ומי שמגיע ככה לחג הסוכות אין באמת קשר מהותי בין עבודת התשובה לעבודת השמחה שלו. אבל פנימיות כל תשובת עשי”ת הוא שנתחיל לשמוח יותר בעבודתנו. וזה כי כולנו עושים הרבה מאד עבודת השם ומצוות, (שזה יהיה פלא אם איכנס למנין שבו מקיימים תרי”ג מצוות בהידור ולבושים מכף רגל ועד ראש כפי קפידות הדין והמנהג ונדמיין שחסר בו יראת שמים או מידת דין וקבלת עול, וכמין חוסר הכרה במציאות שלא היה מעולם) אבל לא די שמחים בהם, שהרי היה צריך שכל תפלה ולימוד יסתיים בריקוד על גודל השמחה שעשינו תפלה. אבל הורגלנו לחשוב על הכל בכל כך קטרוגים שזה לא בשלימות ואף פעם לא טוב ורוב הדרשנים הם שליחי השר של גיהנום למצוא בכל דבר חסרונות.
אבל הרי בשבת אפילו גיהנום שובת והיינו אפילו אם באמת יש מי שמגיע לו דין יש זמנים של שביתה אלוהית ושמחה, קל וחומר ביום הכיפורים שאין לו רשות להשטין כלל. וגם אם באמת צריך ליזהר בכל דבר לעשותו בשלימות הרי זהו לפני המעשה, אבל לאחריו צריך רק לשמוח ולהודות על הטוב שעשינו, ומי שאינו שמח כיצד יקבל את המעלה הגדולה של המצוות אם הוא בעצמו חושב שלא היו כה טובים. וזה לא סגולה מה שאמר האר”י שלכל זוכים על ידי שמחה של מצוה אלא דרך הטבע פשוט. וצריך פשוט לייחד זמן בסוף כל יום או לפחות בסוף השבוע והשנה ולעשות חשבון הנפש, כלומר לשמוח קצת ולהיות מרוצים ושבעים מטובו מכל הטוב של העבודות הגדולות שעשינו. וזהו עיקר יום הכיפורים פשוט לייחד זמן רק להיכנס לשמחה ומנוחה ותענוג על כל הטוב שעשינו כבר במשך כל ימות השנה, ולפי שהמסקנה מכל זה הוא לצאת בריקוד ממילא מקימים מיד סוכה ושמחים שבעה ימים ושבעה לילות רצופים.